המגילה שגילתה לעולי הרגל היהודיים היכן ממוקמים המקומות הקדושים בארץ

מחיבור זה, שהועתק פעמים רבות ואף אוייר, נשמרו עד היום פחות מעשרה כתבי יד – שלושה מהם שמורים בספרייה הלאומית, שלושתם כמגילות עם שינויים קלים בטקסט בין האחת לשנייה.

התנועה הציונית לא הייתה הראשונה להדגיש את הצורך בידיעת הארץ: מאז ימי הביניים ועד המאה ה-17 נפוצה בארץ-ישראל סוגה המוקדשת לא להיכרות עם הארץ לשם פיתוחה, אלא כדי לסייע לעולי הרגל מכל קצוות העולם היהודי לאתר את המקומות והקברים הקדושים הממלאים את ארץ ישראל. מבין שלל החיבורים המשתייכים לסוגה זו עומד חיבור אחד מעל כל השאר: "ייחוס האבות", ובשמו המלא "יחוס האבות והנביאים והצדיקים ותנאים ואמוראים, עליהם השלום, בארץ ישראל ובחוצה לארץ, השם יעמיד לנו זכותם אמן".

2
מגילת ייחוס אבות

מחיבור זה, שהועתק פעמים רבות ואף אוייר (ובכך מתייחד משאר חיבורים בני מינו), נשמרו עד היום פחות מעשרה כתבי יד – שלושה מהם שמורים בספרייה הלאומית, שלושתם כמגילות עם שינויים קלים בטקסט בין האחת לשנייה.

לדעת שלמה צוקר, עובד מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית שחקר את החיבור, המעניינת שבשלוש המגילות השמורות בספרייה נוצרה בצפת בשנת שכ"ד/ 1564 בידי השד"ר אורי בן שמעון מביילא, שכתב בקולופון היצירה (כיתוב קצר של המעתיק המופיע לעיתים בסוף כתבי יד):

"העתקתי זה אות באות מאגרת שנעשה בשנת רצ"ז לפ"ק [1537] ולפי שהייתי אני בעצמי ברוב המקומות הנ"ל וראיתי שלא נפל מדבריו ארצה וכל דבריו היו [בכ]יוון [גדול בא]מיתות האמנתיו גם על הנשאר והעתקתי הכל [בנחיצה רבה] והיה זה ביום חמשי בתענית אסתר [בש]נת ה'שכ"ד ליצירה פה צפת תוב"ב [=תיבנה ותכונן במהרה בימינו] נאם אורי ב"ר שמעון מבילא".

1
מערת המכפלה

היות שעיקר עניינה של המגילה הוא בקברי קדושים, היא פותחת – בתום השבועה "אם אשכחך ירושלים…" – לא בתיאור ירושלים, אלא דווקא בתיאור קברי האבות בחברון וקבר רחל בבית לחם. רק אחר כך פונה המגילה לירושלים וממשיכה משם צפונה לשכם, מזרחה לבית שאן וטבריה ושוב צפונה לצפת, מערבה לחיפה ולכרמל ומשם לגליל התחתון.

1
קבר הרמב"ם בטבריה

המגילה לא עוצרת בגבולות הארץ וכוללת תיאור מקומות קדושים וקברים גם בחוץ לארץ – בדמשק, בנציבין, בשושן הבירה ובמצרים (בית הכנסת המיוחס למשה רבנו שבדמוה).

1
'ואלה הצדיקים אשר בחוץ לארץ עליהם השלום'

במאמר העוסק באיורים הממלאים את מגילות "ייחוס האבות" השונות, טוענת רחל צרפתי כי "כתבי-היד של "ייחוס האבות" הם בעיקרם ביטוי אומנותי לפעילותם הענפה של שליחי ארץ-ישראל… לצורך גיוס הכספים התפתחה תעשייה ענפה של תעמולה, אשר כללה הפצת ספרים שעסקו בשבחה של ארץ-ישראל, קמיעות אשר נכתבו בידי סופרי הארץ וציורי המקומות הקדושים, כדוגמת כתבי-היד המאוירים של "ייחוס האבות". חשיבותם של חפצים אלו היתה בהיותם עדות מוחשית לקיומו של היישוב בארץ ובכך הזכירו ליושב בגולה שוב ושוב את התמורה שהוא מקבל על תרומתו – תושבי הארץ שומרים על המקומות הקדושים ונושאים בהם תפילה בעדו כפרט ובעד כלל עם ישראל".

אם כך, ראוי שנייחד מילה או שתיים על השד"ר שאייר את המגילה שלפנינו: אורי בן שמעון מביילא [ייתכן שמדובר ב-Biala שבפולין, או ב-Biella שבאיטליה] היה תלמיד חכם שקבע את מושבו בצפת, ויצא בשליחות עירו לערי אירופה. בהיותו באיטליה הדפיס את "ייחוס האבות" עם הציורים בוונציה, בשנת 1574 או 1575.

האיור הבולט ביותר במגילה הוא ציור בית המקדש והשערים המקיפים במבט ממזרח למערב. בית המקדש מתואר בצורת מסגד כיפת הסלע, ולשמאלו "מדרש שלמה" – המוכר לנו בשם אחר – מסגד אל-אקצא. ההסתמכות על כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא כמודל לבית המקדש ההיסטורי והעתידי מקבלת ביטוי בטקסט עצמו, שמחברו לא ידוע אך ככל הנראה חי ויצר את יצירתו במאה ה-15, ובו נמצא תיאור בן הזמן של בית המקדש על בסיס שני המסגדים: "ובבית המקדש שתי כיפות גדולות מכוסות מבחוץ עופרת… הגדולה שבהן היא קובת העזרה… מקום קודש הקודשים ובתוכה אבן-השתייה. והכפייה השנייה קורין לה מדרש שלמה המלך…"

1
בית המקדש

השילוב הקבוע בחיבור בין המציאות לדמיון, המתבטא הן באיור והן בטקסט, הוא שהוביל את רחל צרפתי לקבוע כי כתבי היד של "ייחוס האבות" לא שימשו כמדריכי עלייה לרגל, "וכך גם האיורים שבהם אינם מתיימרים לתת תמונה מציאותית של מראי המקומות הקדושים. באיוריהם הדמיוניים והעשויים עושר רב, נועדו כתבי-היד הללו בעצם לשמש מזכרות ליושבים בגולה, ואפילו מעין קמיעות לבעליהם".

לקריאה נוספת:

רחל צרפתי, "איורי "ייחוס האבות": אמנות עממית מארץ-ישראל", בתוך הספר: מנחה שלוחה: תיאור מקומות קדושים בידי אמנים יהודים, מוזיאון ישראל, 2002

שלמה צוקר, ""יחוס האבות" או "אלה מסעי": מגילת המקומות הקדושים באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", אריאל, 123-122, תשנ"ז

אלחנן ריינר, "'מפיהם ולא מפי כתבם': על דרכי רישומה של מסורת המקומות הקדושים בארץ-ישראל בימי הביניים", בתוך הספר: וזאת ליהודה: מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה מוגשים ליהודה בן פורת, 2003

 

כתבות נוספות

כמו כפפה לכתב-יד

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

האם בני ישראל באמת חצו את ים סוף?

מפות עתיקות מתארות מסלול מפתיע ושונה מאוד מזה שכולנו מכירים

קריעת ים סוף

מפות עתיקות רבות נמצאות באוסף לאור שבספרייה הלאומית. רובם של ארץ ישראל וירושלים אך ישנם גם כאלו המתארות מקומות אחרים בעולם.

מקצת מהמפות השמורות באוסף לאור בספרייה הלאומית מספרות את סיפורי התנ"ך, והן אכן נכרכו בתנ"כים או בספרי היסטוריה. אנו מוצאים בהן תיאורים ויזואליים של מסע בני ישראל במדבר. רוב תיאורים אלו מתחילים ביציאה ממצריים ובקריעת ים סוף.

"ויט משה את ידו על הים… ויבקעו המים. ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם"
(שמות פרק י"ד)

כצפוי, בחלק מהמפות ניתן לראות את המסלול החוצה את ים סוף וממשיך הלאה למדבר סיני. דוגמאות למסלול זה מופיעות בשתי מפות:

 

מפת Heinrich Bunting 1585,
מפת Heinrich Bunting 1585

 

מפת Guillaume Postel 1562
מפת Guillaume Postel 1562

 

ב-1817 פרסם יעקב אוישפיץ חוברת בשם "באר הלוחות", ובה חמש מפות מקראיות. אחת מהן נקראת "אלה מסעי בני ישראל במדבר עד שעברו את הירדן".

במפה זו רואים בבירור את הקו האדום הנכנס לים סוף, אך למרבה הפלא הוא מתפצל לשניים. חלק אחד חוצה אל הגדה השנייה למדבר סיני, והחלק האחר חוזר חזרה ליבשה בקרבת מקום, לנקודת הכניסה. משם הוא מקיף את צפון ים סוף ומתחבר למסלול הראשון.

 

יעקב אוישפיץ, 1817
יעקב אוישפיץ, 1817

 

כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1836, פרסם אהרון בן חיים ספר בנושא גאוגרפיה מקראית, בשם "מורה דרך". גם הוא מביא את התיאור הכפול של חציית הים.

 

מורה דרך
אהרון בן חיים, 1836

 

ייתכן שאת רעיון שרטוט שני הנתיבים השונים לקחו שניהם ממפה מפורסמת מאת אברהם בר יעקב משנת 1695. בר יעקב היה נזיר פרוטסטנטי שהתגייר ונעשה מדפיס ספרים. את מפת ארץ ישראל פרסם בתוך הגדה של פסח. המפה מבוססת על מפות נוצריות קדומות יותר, אך היא מעובדת בהתאם להבנתו של בר יעקב ומתורגמת לעברית. במפה זו רואים שני פסים מקווקוים המציינים את המעבר בים סוף. אחד חוצה מצד לצד, ואילו השני חוזר חזרה.

 

אהרון בן חיים, 1836
אברהם ב"ר יעקב 1695

 

להבדיל ממפתו של בר יעקב, ציינו אוישפיץ ובן חיים באותיות קטנות על גבי מפותיהם את המקור לשני המסלולים:

 

אצל אויפשיץ "לדעת תוס' (תוספות) ערכין ט"ז"
אצל אויפשיץ "לדעת תוס' (תוספות) ערכין ט"ז"

 

מדובר בעצם בטעות דפוס, שכן התוספות הזו מופיעה דווקא בדף ט"ו. הטעות תוקנה במפתו של בן חיים. דברי התוספות מבוססים על אגדה המובאת בגמרא שם במסכת ערכין.

"מלמד שהיו ישראל ממרים באותה שעה ואומרים כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר"

התוספות נותן תיאור גיאוגרפי מפורט אך קשה להבנה, ובה הוא מסביר שבני ישראל נכנסו לתוך ים סוף אך בתוך המים הסתובבו, וחזרו ליבשה:

"ישראל לא עברו הים לרחבו מצד זה לזה… אלא רצועה אחת עברו בים לאורך הים עד שפנו למדבר לצד אחד… ואח"כ יצאו לאחר שהלכו כחצי גורן עגולה ויצאו בצד צפוני שלהם"

כבר במאה ה-18 ואולי אף לפני כן, הוסיפו המדפיסים בגמרא מפה קטנה בין שורות התוספות בניסיון להסביר את הדברים. עם זאת, בהגהותיו מסביר הרב יעקב עמדין (היעב"ץ) שהמפה לא מתאימה לכתוב שם, ווודאי שלא לגיאוגרפיה האמיתית.

 

מפת תיאור דברי התוספות
מפת תיאור דברי התוספות

 

ניסיון להסביר את דברי התוספות ניתן לקרוא במאמרו של הרב אריה כרמל בכתב העת "המעיין".

פרופ' ריכב רובין מביא את המפות בספרו, ומציין שלמרבה הפלא לא היה אברהם בר יעקב הראשון שציין את המסלול החלופי בים סוף. היה זה דווקא נזיר פרנסיקני מאיטליה בשם Franciscus Quaresmius שנסע רבות במזרח והתיישב בירושלים לתקופות ארוכות. הוא כתב כמה ספרים ובהם את Historica, theologica et moralis Terrae Sanctae elvcidatio שבו מופיעה מפה.

המפה אשר כותרתה היא Imago Transitus Filiorum Israel per Mare Rubrum מוקדשת כולה לאירוע שבו חוצים בני ישראל את ים סוף. לפי מפה זו Franciscus דגל בשיטת התוספות בלבד ולא בדיעה המקובלת. הוא משרטט רק את מסלול חצי הגורן המחזיר את בני ישראל פחות או יותר למקום התחלתם.

 

 Franciscus Quaresmius, 1639
Franciscus Quaresmius, 1639

 

כיצד ידע נזיר איטלקי את התוספות בערכין?

פירוש דומה לזה של התוספות, כותב הרב דוד קמחי (הרד"ק) על ספר שופטים. פירושו הודפס בסונצינו (איטליה) ב-1486 ויתכן ש-Franciscus התוודע לאפשרות "חציית חצי הגורן" משם.

אפשר להשאיר את התעלומה כשאלה לליל הסדר.

 

לעוד פריטים נדירים על פסח והגדות עתיקות 

כתבות נוספות

נדיר: ההגדות של הלוחמים היהודים בצבא הבריטי

תשורה קטנה לפסח: הגדת החרות של סטאלין

ההגדה שהחליפה את המצרים בנאצים

"קוסמות מילין"

על קשרי אהבת תורה בין גרשם שלום ושאול ליברמן, מבט דרך הקדשת-מתנה, הערת-צד ואמרת-כנף

גרשום

גרשם שלום ושאול ליברמן

מדוע מעסיקה דמותו של גרשם שלום חוקרים רבים עד ימינו אלה? לשאלה זו אין תשובה פשוטה, אך נראה שאחת הסיבות היא מערכת הקשרים הענפה שהייתה לשלום עם הוגים מובילים בדורו, הן בארץ והן בעולם.

דברים אלו מבקשים לשרטט היבט אחד של מערכת הקשרים שהייתה בין פרופ' גרשם שלום לבין פרופ' שאול ליברמן. שתי דמויות אלו היו מהמובילות בדורן במדעי היהדות, כל אחת בתחומה – ליברמן בחקר ספרות חז"ל ושלום בחקר תורת הסוד והקבלה. ניתן למצוא דמיון מה בין השניים: הם נולדו בהפרש של כמה חודשים זה מזה, שלום היה מעט מבוגר יותר, ואף נפטרו בסמיכות זמנים (ליברמן נפטר כשנה לאחר שלום). שניהם היו חשוכי בנים, הקדישו את מרבית חייהם לעיסוק במדעי היהדות וזכו להוציא תחת ידיהם מחקרים וספרים חשובים.

הידידות בין שלום לליברמן הייתה ארוכת שנים. ההיכרות חלה מן הסתם בשעה שליברמן הגיע ללמוד באוניברסיטה העברית ושלום כבר לימד בה. לאחר מכן, גם ליברמן נעשה מרצה באוניברסיטה, ומאוחר יותר הוא עזב את הארץ ולימד בסמינר היהודי התאולוגי בניו יורק. הקשרים ביניהם נמשכו בעיקר באמצעות התכתבות (התכתבות זו חשובה ומעניינת, ובחלקה אף נוגעת לדיון שיובא בהמשך, אולם אין כאן המקום להאריך).

מה היה טיבה של אותה ידידות? ועל מה היא נסמכה? אפשר שהתשובה לכך מצויה באמירה הבאה של הרב פרופ' דוד הלבני; הוא נשאל פעם על ידי תלמידו ד"ר צבי לשם (ראש צוות ספריית שלום) כיצד התיידדו שתי דמויות אלו באשר השקפות עולמן היו כל-כך שונות? ועל כך השיבו: שניהם היו אוהבי תורה.

הדברים שלהלן נשענים בעיקר על תדפיס של מאמר אחד מאת ליברמן, המצוי בספריית גרשם שלום, והמכיל 'הקדשת-מתנה' מאת ליברמן לשלום ו'הערת-צד' שכתב שלום על גבי התדפיס. הדברים נשענים גם על 'אמרת-כנף' שנאמרה באירוע שבו נכחו שניהם, על כתביהם, ועל הקדשות-מתנה נוספות של ליברמן לשלום.

נבחר כאן המונח 'הערת-צד' בכדי להבדילו מ'הערת-שוליים' אשר מודפסת על פי רוב בתחתית הדף. 'הערת-צד' נכתבת על ידי הקורא, המעיר בכתב ידו על גבי הדף המודפס. שלום נהג לכתוב הערות-צד על גבי המאמרים והספרים שהיו בספרייתו. רבים הם החוקרים הסרים לספריית שלום בכדי לעיין בהערות אלו שחשיבותן רבה.

'הקדשת-מתנה' היא הקדשה שניתנת לאדם בשעה שנמסרת לו המתנה, ובפרט כשניתן לו תדפיס או ספר במתנה. היא נכתבת פעמים רבות על ידי מחבר החיבור. תריסר הקדשות-מתנה של שאול ליברמן לגרשם שלום נמצאות בספריית שלום והרי נוסחן בצירוף תאריך הדפסת הספר:

א. לכבוד הפרופסור ג. שלום בידידות מאת המחבר (1935)

ב. לפרופ' ג. שלום ארבעת הכרכים בידידות. ש.ל. (1937)

ג. לפרופסור ג. שלום (1939)

ד. לפרופ' ג. שלום בידידות ש.ל. (1939)

ה. לפרופ' ג. שלום בידידות נאמנה מאת הכותב (1940)

ו. לפרופסור גרשם שלום בידידות נאמנה מאת הכותב (1940)

ז. לר' גרשון ופאני' שאול ליברמן (1950)

ח. לר' גרשם היקר "עוני מילין" שאול ליברמן (1959)

ט. לפרופ' ג. שלום בידידות ובתוספת ברכה ש.ל. (1968)

י. לר' גרשון ופאני' שאול ליברמן (1973)

יא. לגרשם שלום ופניה היקרים (1973)

יב. לפרופ' ג. שלום בידידות שאול ליברמן (1974)

ההקדשות נכתבו על גבי ספרים או תדפיסים שנתן ליברמן לשלום (אם כי לא כולן נכתבו על גבי עותקים של חיבורים מאת ליברמן עצמו. כך למשל הקדשה שנכתבה על גבי ספרו של אברהם יהושע השל "A Passion for Truth").

ההקדשה הראשונה נכתבה בשנת 1935 והאחרונה בשנת 1974. הידידות, אם כן, הייתה ארוכת שנים (אף כי אין לזהות בהכרח את תאריך הדפסת הספר לתאריך כתיבת ההקדשה, סביר שיש ביניהם סוג של התאמה). ביטויים כמו "בידידות נאמנה" או "בידידות ובתוספת ברכה" מלמדים על הערכה וקִירבה שחש ליברמן כלפי שלום. ליברמן גם מקפיד בכבודו של שלום ומקדים כמעט תמיד את הביטוי פרופ' או ר' לשמו.

דיון זה יתמקד בעניינה של הקדשת-מתנה אחת, מתוך התריסר שהוזכרו, וממנה עולה כי אותה ידידות הולידה דו-שיח פורה ביניהם. מדובר בהקדשה השמינית לעיל, "עוני מילין".

הקדשה זו נכתבה על גבי תדפיס של מאמר מאת ליברמן שכותרתו 'עשר מילין', אשר התפרסם בכתב העת 'אשכולות' בשנת תשי"ט. במאמר מפרש ליברמן עשר מילים מלשון יוון ורומי בספרות חז"ל.

(בפתח המאמר מספר ליברמן על כך שמורו, משה שובה, חלם כל ימיו על חיבור מילון חדש למילים השאולות מלשון יוון ורומי בלשון חז"ל. אגב, ניתן אולי להשוות בין חלומו של שובה לחלומו של שלום לכתוב מילון לספר הזוהר. שלום שקד שנים רבות על כתיבת מילון זה, השוכן עד היום בכרטיסיות מסודרות במגירות של שולחנו המצוי בספריית שלום. המילון של שלום לספר הזוהר מעולם לא הושלם ולא הודפס. לאחרונה נסרקו הכרטיסיות ביוזמתה של ספריית שלום וכעת המילון נגיש לכל קורא באינטרנט. דרך אגב, יהודה ליבס המשיך את הכיוון שאליו שאף שלום, וכתב את הדוקטורט שלו "פרקים במילון ספר הזוהר" בהדרכת שלום).

במאמר 'עשר מילין' (תשי"ט), בעמ' 82, מופיע פירוש הערך "קינטומסא" καινοτομῆσαι

גרשום שלום

 

כפי שניתן להבחין בצילום המצורף, בהערת-שוליים מס' 49 כותב ליברמן כך: "נתבקשתי ע"י ידידי גרשום שלום לפרש מקום סתום זה".

מתברר, אם כן, ששלום התקשה בפירוש מילה בלתי מובנת זו ופנה אל ידידו ליברמן שיבארנה.

המילה "קינטומסא" מופיעה בעמ' ח' בספר ששמו "ספר מרכבה שלמה", אשר נדפס בירושלים בשנת תרפ"א. הספר הוא פרסום מאוחר של טקסטים שחלקם מספרות ההיכלות וחלקם מחסידות אשכנז. פירוט על הטקסטים שבספר מצוי בהערות-צד של שלום בעותק של "ספר מרכבה שלמה" שבספרייתו.

באותו עותק בעמוד הנ"ל מדגיש שלום את המילה "קינטומסא".

צילום 2 - עמוד ח

נוסף על כך, לעותק שבספריית שלום מצורף פתק ובו ניסיון של שלום לבאר מילה זו:

צילום 3 - פתק

וכך מופיע ב"ספר מרכבה שלמה" (עמ' ח'):

"הוא היה אומר נגד שמיה אביד שמיה ודלא יליף קטלא חייב ודישתמש בתגא חלף ודלא ידע קינטומסא מתקטיל ודידע קינטומסא בעיין ליה לעלמא דאתי ומאן בר נש דיכיל למיסק לעילא למיחת לתחתא למירכב על גלגלין".

במאמרו ('עשר מילין', עמ' 82) ליברמן זיהה כי תחילת המשפט ("הוא היה אומר […] ודישתמש בתגא חלף") לקוחה ממסכת אבות פרק א' משנה י"ג.

פירושו של תחילת המשפט, ברוחו של אלבק, הוא: "המגדל שמו (המתגאה ועושה לו שם) מאבד שמו, ומי שאינו לומד חייב מיתה, והמשתמש בכתר (התורה להנאתו) חולף מן העולם".

על פי ליברמן, המשך המשפט המופיע ב'ספר מרכבה שלמה' – "ודלא ידע קינטומסא מתקטיל" – מקורו בגרסה של המשנה בפרקי אבות המצוייה בכתבי יד. הגרסה מופיעה בכתבי יד, בנוסחים שונים, ונזכרת אף במחזור ויטרי. מתוך ההשוואה בין המקורות מסיק ליברמן שלפני מחבר 'ספר מרכבה שלמה' עמדה כעין הגרסה "ודלא יסבר קטלא קטלין" (המילים "ודלא ידע קינטומסא" המופיעות ב'ספר מרכבה שלמה' משמשות, אם כן, באותו מובן שמשמשות המילים "ודלא יסבר" בגרסה שבכתבי יד שעמדה לפני מחבר 'ספר מרכבה שלמה'). ליברמן מסביר כי המילים "ודלא יסבר" משמען "מי שאינו סובר את תלמודו", וכי מחבר 'ספר מרכבה שלמה' פירש את המילה 'סובר' במשמעות של "מחדש חידושים בתורה ובמעשים". כמקור למשמעות זו של המילה 'סובר', מצטט ליברמן דברים של הירושלמי במסכת פאה, שמשמעם הוא "מי שהוא סובר יש לו רשות לדמות מילתא למילתא [דבר לדבר], לחדש ולהבין מדעתו להוציא הלכה מן המעשה". ואומנם, מראה ליברמן בהמשך דבריו, מובנה של המילה 'קינטומסא' (אצל אפלטון ואצל אבות הכנסיה הנוצרית) אכן הינו 'חידוש בדת'.

בסיכום דבריו מסביר ליברמן את חלק המשפט המופיע ב'ספר מרכבה שלמה' – "ודלא ידע קינטומסא מתקטיל, ודידע קינטומסא בעיין ליה לעלמא דאתי" – כך: "מי שאינו יודע לחדש (לסבור) ימות, ומי שיודע לחדש מתבקש בסוף ימיו לעולם הבא".

במהלך הסברו מצטט ליברמן מתוך הגרסה של המשנה בפרקי אבות, המצויה בכתב יד מינכן: "ודלא יסבר קטלא קוסמין". גרסה זו נזכרת ב'מחזור ויטרי' ומבוארת בו כך: "אם אינו סובר בתלמודו הכל קוסמין ומתנבאין עליו שמיתתו קרובה". כלומר, הביטוי "קוסמין" מן השורש ק.ס.ם. משמעו 'חוזים' או 'מנבאים', והכוונה כאן היא שמי שלא לומד, הכול מתנבאים שהוא חייב מיתה ועלול למות (ואפשר שיש כאן משהו מחוכמת ההמונים או מחוכמת הציבור).

*
בזאת לא מסתיים הדו שיח שבין שתי דמויות אלה. בסופו של הערך 'קינטומסא, בתדפיס שהביא לו ליברמן, מוסיף שלום בכתב ידו את הערת-הצד הבאה:

צילום 4 - עמוד 83

"וכן הוסיף ר"ש ליברמן רמז לסדר אליהו רבה פ' י"ח, עמ' 94: אפילו יושב אדם ועוסק במעשה מרכבה… יניח הכל וילך לבית הכנסת… ולכל מקום שמחדשין בו תורה."

הערת-צד זו בכתב ידו של שלום היא חשובה, משום שהיא מוסיפה לקוראים את האינפורמציה על ההפנייה לסדר אליהו רבה, אשר אינה מצויה בדבריו הנדפסים של ליברמן. ובאשר לגוף הערת-הצד, אפשר שליברמן הזכיר אמירה חז"לית זו משום שבמידה מסוימת גם הזדהה עמה; ב'ספר מרכבה שלמה' (ובמקור ממנו שאב את דבריו) הורחב הרעיון של המשנה באבות לכדי התייחסות לזכייה בעולם הבא, וכן תוארו ב'ספר מרכבה שלמה' ההתרחשויות באותו עולם. ואילו באמירה זו שהוסיף ליברמן וכתב שלום בהערת-הצד מודגש כי ישיבת בית הכנסת והלימוד והחידוש עדיפים אפילו על עיסוק במעשה מרכבה.

יתר על כן, בניגוד לעיון של שלום בטקסט העוסק במעשה מרכבה, ליברמן מצביע על טקסט אחר שלפיו חידוש התורה האמיתי הוא בלימוד התורה מן המעשים, שהרי ה'סבירה', על פי תפישתו של ליברמן, היא היכולת של אדם להבין מדעתו ולהוציא הלכה למעשה, והיא החידוש האמיתי. בהתאם לכך, גם את דבריו על הערך 'קינטומסא' סיים ליברמן באמירה הבאה: "וכדברי הבבלי בבבא מציעא פ"ו א': רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה, כלומר, כדי להכריע במחלוקת בענייני נגעים". על פי התפישה העולה מדברים אלו של הבבלי, אשר אפשר שליברמן מזדהה איתה, רבה בר נחמני נקרא לעולם הבא בכדי להכריע במה שמתרחש בעולם הזה.

על רקע דיון תיאורטי זה בדבר פירושה של מילה יוונית, עולה מחלוקת מוסווית בין שתי דמויות אלו: מה חשוב יותר אצל חז"ל, האם העיסוק בהתרחשויות בעולמות העליונים כפי שהוא מצטייר ב'ספר מרכבה שלמה', או שמא לימוד, סבירה ופסיקת הלכה מן המעשה? לשון אחרת, מה מביא אדם לעולם הבא? האם עיסוק ב'מעשה מרכבה', או שמא לימוד סבירה ופסיקה?

היבט נוסף של אותה מחלוקת סמויה, התעורר במפגש אחר בין אותן דמויות – בכנס שהתקיים בשנת 1957 ב'בית המדרש לרבנים' בניו יורק שבו נתן שלום סדרת הרצאות בנושא: "גנוסטיקה יהודית, מרכבה ומיסטיקה בתרבות היהודית" (סדרת הרצאות זו היוותה בסיס לספרו של שלום: Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism and Talmudic Tradition). בפתח אחד מהמושבים נתן כנראה ליברמן הקדמה, ואף ייתכן ששם אמר את האמרה השגורה בפי אנשים ואף בפי חוקרים עד היום:

"Mysticism is nonsense, but the history of nonsense is scholarship".

ובתרגום חופשי לעברית: "מיסטיקה היא שטויות, אולם ההיסטוריה של שטויות היא מחקר." (על אמרת כנף זו כתב יוסף דן, ועל כך העמידני ידידי פרופ' דניאל אברמס שגם הוא הזכירה באחד ממאמריו).

נראה שניתן לכנות אמרה זו כ'אמרת-כנף'. אמרת-כנף היא ציטוט, לעיתים עוקצני, שנאמר בהקשר כלשהו ומתפשט בין הבריות, או בפי כל. סביר להניח כי מאחר שהיא עוברת מפה לפה, לא תמיד היא מועברת במדוייק. באמרת-כנף יש משהו מחוכמת ההמונים או חוכמת הציבור. אפשר שהציבור, לאורך השנים, הוא שיודע להבחין בין אמירה סתמית, שנשכחת, לבין אמירה בעלת משמעות.

נשאלת, אם כן, השאלה, מה היה נוסחה המדויק של אמרת-הכנף באותה הקדמה שנתן ליברמן להרצאתו של שלום, וכלפי מה נאמרה?

ליברמן, במאמר משנת 1962 (`?How Much Greek in Jewish Palestine`), מביא את תוכן אמרה זו בנוסח מעט שונה:

"Nonsense is nonsense, but the history of nonsense is a very important science"

ובתרגום לעברית: "שטויות הן שטויות, אולם ההיסטוריה של השטויות הוא מדע חשוב".

ההבדל העיקרי בין אמרת-הכנף לבין מה שכתב ליברמן במאמרו הוא שבמאמר, בבואו להתייחס אל המושג שטויות, הוא אינו מתייחס למיסטיקה, אלא לגנוסיס ולתגובות הרבניות כלפיו.

נראה כי ליברמן ייחס חשיבות פחותה להשפעת הגנוסיס על חז"ל. ואומנם, במאמר זה שבו דן ליברמן ביחסי הגומלין שבין הפילוסופיה היהודית לבין חז"ל, הוא מתייחס לעניינו של הגנוסיס רק בנספח.

על פניו נראה ששלום לא התלהב מהחלק הראשון של אמרת-כנף זו, זאת משום שלפי תפישתו האנטי-נומית, דווקא הקבלה היא הצד החי והמעורר ביהדות, ולא היהדות הרבנית.

עד כה הוצגו בעיקר עדויות ליחסו של ליברמן לשלום, ולא להיפך. עדות ליחסו של שלום אל ליברמן, מלבד הערת-הצד שהוצגה לעיל, מצויה בספרו של שלום שנזכר לעיל. בספר מצורפים ארבעה נספחים. אחד מהם, המכונה "משנת שיר השירים", נכתב בידי שאול ליברמן. בהקדמה שבראשית הספר מודה שלום באופן לבבי לליברמן על שהואיל להוסיף נספח למאמרו.

ועתה באשר להקדשה – הקדשתו של ליברמן הינה מאוד קצרה וסתומה, אולם היא בבחינת מעט המכיל את המרובה.

צילום 5 - הקדשה

הביטוי "עוני מילין" מתייחס בבירור לשם המאמר עצמו ולתוכנו. שם המאמר הוא "עשר מילין" וכאן נאמר "עוני מילין". הביטוי "עוני מילין" במובנו הראשוני הוא מטאפורי, ובא לבטא את עוניו של המחבר, כלומר את קוצר ידו לפרש את המילים, ולפיכך יש בו משום הצטנעות של כותב ההקדשה שהיא אחד ממאפייני הקדשת-המתנה. אפשר אולי גם לפרש עוני מלשון מיעוט, רוצה לומר בשם ליברמן: "פירשתי רק עשר מילים" (ועל כך אפשר להוסיף את משחק המילים שבין שם המאמר 'עשר מילין' לבין נוסח ההקדשה 'עוני מילין', בבחינת הניגוד שבין 'עושר' לבין 'עוני').

אולם, אפשר גם לפרש בכיוון ההפוך – "לחם עֹני" הוא כינוי למצה, וכידוע ישנן הרבה דרשות הבאות להסביר שהמצה היא המהות, היא האמת, והיא גם נטולת השאור המסמל את הקליפה ואת הדבר החיצוני.

אפשרות נוספת היא שמצויה כאן רמיזה מקראית לפסוק מאיוב: "אדעה מילים יענני ואבינה מה יאמר לי". צירוף המילים בהקדשה רומז אל לשון הפסוק, אם כי בהיפוך: במקום "מלים יענני" שבפסוק מופיע בהקדשה של ליברמן "עוני מילין", ואז מתברר שיש כאן מענה מילים. פירוש זה מתכתב עם הערת השוליים שהוזכרה לעיל המופיעה במאמר. על פי הערת השוליים, שלום שאל מה פירוש המילה קינטומסא, ובהקדשה רומז ליברמן כי מתן המאמר הוא מענה לשאלתו של שלום.

באם פורשו הדברים נכונה, הרי שאותה הקדשת-מתנה טומנת בחובה שלל אמצעים ספרותיים: מטאפורה – עוני מלשון צניעות, דו משמעות – גם מענה וגם עוני מלשון דלות, רמיזה מקראית וכן הפנייה לכותרת המאמר, ואולי אף להערת שוליים המצויה במאמר.

קשה לדעת מה התרחש בשיחות בין שלום לבין ליברמן, אולם, הד לאותן שיחות, מצוי כמובן בכתביהם, אך גם בהקדשת-המתנה, בהערת-הצד, ובהערת-הכנף שהוצגו במאמר זה.

כל אותם מרכיבים מאפשרים לקורא לחוש במתח שהוצג לעיל בין שתי גישות של חז"ל: האחת, המעדיפה לתאר את החזיונות שבהן נמצא יורד המרכבה בעולמות העליונים, והשנייה, המעדיפה את הלימוד בבית הכנסת או בכל מקום שיאפשר את החידוש ואת הסברה, כאמור, גלגול של אותה מחלוקת אפשר והיה קיים בין שתי הדמויות אוהבות התורה שבהן עסקינן. האחת רואה בלימוד ובעיסוק בתורת הסוד את החידוש והחיות של היהדות המודרנית, ואילו השנייה מעדיפה את הלימוד והסברה המביאה גם לפסיקה.

למרות המחלוקת הסמויה, אך העמוקה, באשר היא נובעת מהשוני בהשקפתן של שתי דמויות מובילות בדורן בחקר היהדות, כל אחת בתחומה, נותרה בין שתי דמויות אוהבות תורה אלו אותה רעות מתמשכת וכבוד הדדי שרחשו האחת זו כלפי זו. רעות זו היא שאפשרה את החברות, שממנה נולד הדו שיח, את השאלה והתשובה, את הלימוד, את הסבירה ואת החידוש במרדף המשותף לחיפוש המשמעות של אותה מילה יוונית סתומה-קסומה "קינטומסא".

 

תודתי נתונה למורי-חברי פרופ' מנחם הירשמן שמאמר זה נכתב בהשראתו, ועצותיו הנבונות סייעו לי. וכן לאחי דניאל דה-מלאך שסייע לי בעריכת המאמר. וכן להדר בן-יהודה ולדויד לנג שסייעו בעיצוב המאמר ובגיבושו.

הכירו את המן הרשע מפרנקפורט

בשנת 1616 ייסדו יהודי פרנקפורט חג פורים נוסף, לציון נפילתו של המן חדש, שניסה להכחיד את הקהילה היהודית

purim715

גלויה מסוף המאה התשע-עשרה ובה איור מאת הרמן יונקר של משפחה יהודית בגרמניה, החוגגת את פורים. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

אוסף הספרים של סבי היה מרשים. במקרה שלו היה קשה להקיש על אישיותו של אדם לפי הספרים שברשותו, כיוון שבעשורים המאוחרים של חייו עבד בירושלים ככורך ספרים, וכיוון שאהב מאוד את הספרים עצמם, את החומרים שמהם הם עשויים. מדפי הספרים שלו הכילו מיני ספרים שאנשים השאירו אצלו או כאלו שהוא מצא ותיקן. בהתחשב בכך, אין לי כל דרך לדעת בוודאות אם הסידור הישן שהוא העביר אליי הוא זה שאכן שימש אותו.

סידור 'שפת אמת' הוא סידור ידוע למדי בגרמניה. הוא ראה אור לראשונה בשנת 1799, ברדלהיים (Rödelheim), בבית הדפוס הנודע מיסודו של ר' וולף היידנהיים – ובעולם היהודי דובר הגרמנית שבים ומדפיסים אותו גם כיום. כמעט כל עמוד ועמוד בו מציין את המסורות המיוחדות הנהוגות בפרנקפורט. בפרנקפורט, נוהגים לומר כך וכך, בפרנקפורט נוהגים לשנות את הסדר, בפרנקפורט נוהגים להשמיט מילה זו.

במשך תקופה מסוימת השתמשתי בעותק שקיבלתי מסבי וניסיתי להתרגל אליו, ואז הבחנתי בהערה מעניינת. במסגרת רשימת המועדים לשמחה – חגים וימי מועד שבהם לא מקובל לומר את תפילת התחנון, מציינת ההערה, בפרנקפורט דמיין, גם פורים פרנקפורט [נחגג] ביום כ' באדר".

אני אוהב מאוד את פורים הרגיל, אבל מעולם לא שמעתי על 'פורים פרנקפורט'. החלטתי לחקור מעט את הנושא, וזה מה שגיליתי.

 

ספר מאוסף הספרייה הלאומית, שעוסק במנהגים היהודיים הנהוגים בפרנקפורט, שראה אור בשנת 1723. עמודים אלה מתארים את את מנהגי ה'פורים וינץ'
ספר מאוסף הספרייה הלאומית, שעוסק במנהגים היהודיים הנהוגים בפרנקפורט, וראה אור בשנת 1723. עמודים אלה מתארים את את מנהגי ה'פורים וינץ'

 

'פורים פרנקפורט', המכונה גם 'פורים וינץ', מציין נס מקומי שהתחולל ביום העשרים בחודש אדר, שישה ימים בלבד לפני חג פורים. וינצנץ פטמילך היה אופה ומחולל צרות מקומי בעיר שראה עצמו "המן חדש", ובשנת 1614 הוביל את הגילדות המקצועיות בעיר בהתקוממות נגד הקיסר החדש. בין שאר דרישותיהם להורדת מיסים דרשו המורדים גם לצמצם את מספר היהודים בעיר ולהוריד את שיעור הריבית שגבו יהודים בהלוואות כספים.

כשהקיסר התעלם מדרישותיהן של הגילדות בעיר או דחה אותן, הוביל וינצנץ המון בביזת הרובע היהודי בפרנקפורט, וזה תקף את השכונה, העלה אותה באש ובזז אותה, עד שהיהודים שבה אולצו לנוס על נפשם. שנתיים לאחר מכן, בפברואר 1616, הורה הקיסר מתיאס להוציא למוות בתלייה את וינצנץ פטמילך וחמישה מורדים אחרים, והיהודים הורשו לשוב בבטחה לעיר. סמיכות הזמנים באותה שנה בין ההוצאה להורג לבין חג הפורים, וגם הדי הסיפור הפורימי כולו ברקע, עודדו את הקהילה לציין את השיבה לעיר כגאולה-זוטא, לרבות חיבור שירים מיוחדים והעלאת סיפור המעשה על הכתב – ביידיש, באריכות ובסגנון פואטי – בטקסט שזכה לשם "מגילת וינץ".

 

לוח שנה מהמאה השמונה-עשרה שמציין את חג ה'פורים וינץ'. מארכיון הספרייה הלאומית
לוח שנה מהמאה ה-18 שמציין את חג ה'פורים וינץ'. מארכיון הספרייה הלאומית

 

פרנקפורט אינה היחידה. בקהילות יהודיות רבות בהיסטוריה צוינו אירועים מקומיים של כמעט-חורבן ושל גאולה פתאומית במאפיינים דומים לאלו של פורים. חוויה מרתקת נכונה לקורא בספרי ההיסטוריה, המגלה בהם אזכורים מעטים ל'פורים נרבונה' (Narbonne), 'פורים קהיר', 'פורים חברון', 'פורים של סרגוסה' (Saragossa) וארבעת מועדי הפורים של קהילת אנקונה (Ancona) שבאיטליה, אם נציין רק כמה דוגמאות.

הדי החגיגות הללו עדיין מורגשים גם בימינו. בחיבור ההלכתי שפרסם לאחרונה הרב אליעזר מלמד, "פניני הלכה", הוא מגן על החובה הדתית לחגוג את יום העצמאות נוכח קולות הטוענים שאחרי חורבן בית המקדש חל איסור לקבוע ימי מועד נוספים – והוא עושה זאת תוך ציון התקדים של 'פורים פרנקפורט'.

 

תקריב של לוח ההשנה מהמאה השמונה-עשרה, המציין את 'פורים וינץ'. לוח השנה מציין תענית בי"ט באדר, יום לפני החג, המצוין בכ' באדר. מארכיון הספרייה הלאומית
תקריב של לוח ההשנה מהמאה ה-18, המציין את 'פורים וינץ'. לוח השנה מציין תענית בי"ט באדר, יום לפני החג, המצוין בכ' באדר. מארכיון הספרייה הלאומית

 

כמי שמתגורר בברלין וממשיך שם בלימודיי הרבניים, הסיפורים הללו, על מועדי פורים מקומיים, מוסיפים רבדים של חיוּת ושל מורכבות למדינה שבה אני חי כיום, ומחברים אותי לספריות ולבתי כנסת בפרנקפורט ובירושלים. ככל הידוע לי, כיום אף אחד בפרנקפורט לא חוגג את 'פורים וינץ', ומאז שסבי ז"ל הלך לעולמו, אין לי את מי לשאול – מלבד את הסידור ששימש אותו מנעוריו. הסיפור היהודי הוא סיפור צבעוני ומורכב, וסיפורו מחדש של מעשה כמו זה של פורים – לרבות הרלוונטיות המתמשכת שלו – משמש לי כיום מקור השראה.

 

כתבות נוספות

תגלית: מגילת אסתר של הילד א. ב. יהושע

"השפן הקטן" והבתים הגנוזים