מדוע לא דומה כתב רש"י לכתב ידו של רש"י?

מהיכן הגיע אלינו הכתב המכונה כתב רש"י? ואיך משחזרים את כתב היד האבוד של יהודי צרפתי בן המאה האחת-עשרה?

במכבשי בית הדפוס של אברהם בן יצחק בן גרטון, בעיר רג'ו די קלבריה (Reggio di Calabria), הודפסה בשנת 1475 המהדורה הראשונה, שלוש-מאות עותקים בסך הכל, של פירוש לתורה לרבי שלמה בן יצחק, הוא רש"י, בכתב ספרדי-בינוני. מרבית עותקי הספר נשלחו בתום ההדפסה לספרד. עותק יחיד של הספר נשמר עד ימינו, בספריית פרמה שבאיטליה.

לענייננו חשובה מהדורה זו לא בשל תוכנהּ – הפירוש שעימו נכנס כל פעוט יהודי באוהלה של תורה, שכבר הופיע והופץ בכתבי יד מאות בשנים קודם לכן. גם העובדה שמדובר בספר העברי הראשון שבו מופיעה שנת הדפסה היא כרגע רק בגדר קוריוז משעשע. העניין שלנו נוגע לגופן חדש שהופיע בדפי הספר. עד מהרה נפוץ הגופן בספרים אחרים, ושימש למטרות נוספות. אולם, השם שבו נודע לראשונה הגופן הוא השם שדבק בו, וכך הגיח לעולמנו הכתב הקרוי כתב רש"י.

את תבנית האותיות שבחר לא פיתח אברהם המדפיס בעצמו. בניגוד לשם שבו זכה הגופן החדש בספר, בעת יצירתו לא התבסס המדפיס על כתב ידו של הרב והפרשן בן המאה האחת-עשרה. הסיבה לכך פשוטה: אף אוטוגרף של רש"י (אוטוגרף = עותק מקורי של יצירה בכתב ידו של המחבר) לא שרד עד ימיו. הגופן החדש שיצר נוצר בהתבסס על סגנון הכתיבה הספרדי שפגש בארץ מוצאו.

סמוך לשנה שבה הודפס הספר, עזב המדפיס אברהם את מולדתו ספרד והיגר לאיטליה. אם נעמיד את הגופן החדש אל מול הכתיבה הספרדית הבינונית שהופיעה אך שנים ספורות בכתב יד מדרום איטליה, נבחין כי מדובר באותו סוג כתיבה. ההבדל היחיד הוא שהסופרים נוהגים לסגנן את צורת האותיות, בעוד שאותיות הדפוס נשארות קבועות. עקרונות הכתיבה הם אותם עקרונות, וצורת האות הבסיסית נשמרת.

לפני הגירוש הפיצו המהגרים את הכתיבה הספרדית במקומות מגוריהם החדשים, אחרי הגירוש – הפיצוה המגורשים. זו הסיבה שטיפוס כתב זה, בלשון החוקרים, הוא הנפוץ ביותר בימי הביניים, והשפעתו חורגת מעבר למקום הולדתו ונעוריו.

העתקה איטלקית לספר השורשים מאת רבי דוד קמחי, העתיק חיים הלבלר ברבוט בשנת 1473 בעיר בארי שבאיטליה. כתב-היד שמור בספריית פלטינה, פרמה

 

מהי הכתיבה הספרדית הבינונית שעליה הסתמך אברהם המדפיס? במילה "ספרדית" טיפלנו, עכשיו נשאל למשמעות המילה "בינונית".

דוגמה נוספת לכתיבה ספרדית בינונית היא היצירה חידושי גיטין מאת שלמה בן אדרת, העתיק משה בן חיים אבן שבוקה בשנת 1329 בצפון מזרח ספרד. כתב-היד שמור בספריית מדינת בוואריה במינכן

 

הכתיבה הבינונית באות עברית זכתה לשלל כינויים בחלוף הדורות. ראש וראשון לכינויים אלו הוא "כתיבה רבנית". מקור השם ככל הנראה נוצרי, וכוונתו להבדיל בין הכתיבה המרובעת – סוג הכתיבה שבה הועתקו ביד כתבי הקודש היהודיים (ומן המאה החמש-עשרה גם הופיעו בדפוס) – לבין הכתיבה הבינונית, שבה נכתבו רבים מפירושי הרבנים על אותם כתבים מקודשים.

כאן כדאי להזכיר שוב כי המונח 'כתב רש"י' הוא הוא הכתב הרבני: זהו בעצם אותו מושג; כתב רש"י קיבל את שמו כי זה הכתב של פירוש רש"י מסביב לחומש או גמרא.

את השם המדעי יותר, 'כתב בינוני', חידש מנהל מפעל הפלאוגרפיה העברית מלאכי בית-אריה, על סמך תרגום עברי לאחת מתשובות הרמב"ם. בביטוי "כתיבה בינונית" או "כתב בינוני", אין הכוונה לספק שיפוט ערכי-אסתטי של סוג הכתיבה. הכתיבה הבינונית איננה יפה יותר או נכונה פחות משני סוגי הכתיבות הנוספים שסיווגו החוקרים: הכתב המרובע והכתב הרהוט.

לנוחיותינו נדמיין ציר התפתחות: בצד הימני הכתיבה המרובעת הנוקשה והמוקפדת, באמצע הדרך הכתיבה הבינונית ובקצה השמאלי – הכתיבה הרהוטה.

 

הכתיבה המרובעת מתאפיינת בזוויות חדות, קווים ברורים וצורת אות מרובעת.

דוגמה לכתיבה אשכנזית מרובעת במרכז כתב-היד: החומש עם פירוש רש"י ו'תרגום' אונקלוס, חמש המגילות, הפטרות עם פירוש רש"י, העתיק שמואל בן החבר רבי חיים בלוניל שבצרפת. כתב-היד שמור בספרייה הבריטית שבלונדון

 

הכתיבה הרהוטה, שמקור שמה לקוח מהפועל הארמי ר-ה-ט שמשמעותו לרוץ, כשמה כן היא: כתיבה רצה ומוקפדת פחות, ולא, כפי שמשער דובר עברית מודרנית (אני למשל) – רהוט במשמעות של מוקפד ומדויק. כתיבה זו מתאפיינת בצמצום משיכות הקולמוס: זוויות האות מתעגלות ולא פעם מתחברת אות לזו שבאה אחריה.

 

דוגמה לכתיבה בינונית-רהוטה מאשכנז: ספר מהרי"ל מאת יעקב בן משה הלוי מולין, העתיק קלונימס בן יצחק שליט בשנת 1540 בהערבורט שבמרכז גרמניה. כתב היד שמור בספרייה הבריטית בלונדון

 

הכתיבה הבינונית נמצאת בין הכתיבה המרובעת המוקפדת לרהוטה הרצה. בהשוואה למרובעת, הכתיבה הבינונית היא כתיבה נוקשה פחות, זוויות האות עגולות יותר. צורת האות המסוימת לא תהיה זהה בכל הופעותיה בכתב היד הכתוב בכתיבה בינונית, מה שדווקא סביר שיקרה למעתיק המקפיד בכתיבתו, הכותב כתיבה מרובעת. אולם, בניגוד לכתיבה הרהוטה – נדיר שיתחברו האותיות.

 

איך משחזרים כתב יד אבוד?

בעיר טרואה באזור שמפן שבצפון צרפת נולד, פעל ואף נפטר ר' שלמה יצחקי. את לימודיו השלים הבחור בישיבות מגנצא וורמייזא באשכנז [= גרמניה]. בגיל 30 חזר רש"י לעיר הולדתו בהיותו תלמיד חכם, ושם פצח בעשייה הספרותית הענפה שלו, שכללה פירוש למקרא ולגמרא. פירושים אלה נעשו ברבות השנים חלק כמעט בלתי נפרד מהכתבים המפורשים עצמם, בייחוד של הגמרא. רש"י הקים אסכולה פרשנית שהעמידה כמה דורות של פרשנים חשובים, בהם חתנו ר' מאיר ונכדו הרשב"ם.

היות שכתב ידו של ההוגה והפרשן לא שרד, לא ניתן להשוות את האוטוגרף של רש"י אל מול הכתב הקרוי על שמו. זו הסיבה שבהחלט יש סיכוי, אפסי כפי הנראה, אבל סיכוי, שכתב רש"י וכתב ידו של רש"י זהים לגמרי. עובדה זו, לפחות על פניה, מובילה אותנו אל דרך ללא מוצא. כדי לעקוף אותה נאלץ לרמות קצת.

נגיד שלא היו בידינו שום דוגמאות לכתב ידו של הרמב"ם. האם היינו יכולים לטעון אז שדוגמאות שנוצרו בקרבתו – באותו מרחב ותקופה היסטוריים – מלמדים על כתב ידו של גדול הפילוסופים היהודיים?

מאחר שיש בידינו דוגמאות רבות לכתב ידו של הרמב"ם, נוכל לספק תשובה טובה יחסית לשאלה ההיפותטית הזו. בחנו בעצמכם:

 

דוגמה לכתב ידו של הרמב"ם: פירוש המשנה מאת הרמב"ם ובכתב ידו, מסכת סוכה פרק שלישי, כתב היד שמור בספרייה הלאומית של ישראל

 

דוגמה לכתיבה ספרדית רהוטה, השוו לכתב ידו של הרמב"ם: קובץ חיבורים בפילוסופיה מאת משה בן יהושע הנרבוני בן דוד, העתיק מחבר כתב-היד בשנת 1347 בסירוירה שבספרד. כתב היד שמור בספריית ליידן בהולנד

 

לנו כתבי היד נראים דומים להפליא, מה שמוביל אותנו לשלב הבא: בחינה של כתבי היד המוקדמים ביותר שבנמצא שנכתבו באשכנז, היכן שחי ופעל רש"י.

לעובדי מפעל הפלאוגרפיה העברית בספרייה הלאומית הפתרונים. בכרך השלישי ב'אסופות כתבים עבריים מימי-הביניים' המוקדש לטיפוס הכתב האשכנזי נדפסה תמונת שטר דו-לשוני (לטיני-עברי) כתוב ביד המהווה אישור על גביית דמי שכירות. השטר חתום בידי ברכיה בן אליהו. השנה העברית המצוינת היא שנת ה'קמ"ג/ 1182 למניין הנוצרים. השטר נכתב בלונדון, 77 שנים מפטירת רש"י ו-569 קילומטרים ממקום הולדתו ומותו בצרפת. הכתיבה היא כתיבה אשכנזית בינונית.

החלק העברי של שטר דו-לשוני, חתום בידי ברכיה בן אליהו בשנת 1182 בלונדון שבאנגליה. כתב-היד שמור בספרייה הבריטית

 

דוגמה לכתיבה אשכנזית בינונית "שוטפת", הקרובה יותר לדרך שבה אנו מעריכים שכתב רש"י בעצמו, הוא קובץ פירושי תפילות ופיוטים מגרמניה. אף על פי שהפיוטים שפירש בעל כתב-היד, המעתיק והפרשן אהרן בן חיים כהן, הם לפי מנהג אשכנז המערבי (= גרמניה וסביבותיה), ניתוח והשוואת כתיבת אהרן בן חיים כהן מבהירה שמוצא המעתיק אף הוא מצרפת. 121 שנים מפרידות בין העתקת כתב-יד זה לבין מותו של רש"י, אך זהו הנוסח הטוב ביותר להערכת כתב ידו של הפרשן הצרפתי החשוב.

קובץ פירושי תפילות ופיוט, מהם מאת הסופר ומהם שליקט, כתב אהרן בן חיים כהן בשנת 1226 בגרמניה. כתב-היד שמור בספריית בודליאנה באוקספורד

 

במה דומה ושונה הכתב הספרדי בינוני (כתב רש"י) מהכתב האשכנזי הבינוני שבו כתב ככל הנראה רש"י? בין שהורתו בספרד ובין שבצפון אפריקה, ועל כך חלוקים החוקרים, ברור שהכתב הספרדי הושפע מהסביבה המוסלמית שבה נוצר; זאת בעוד שהכתב האשכנזי הושפע מהכתב הגותי הלטיני.

לסיכום, בחינה של הכתיבה הספרדית הבינונית בעשורים שקדמו להדפסת פירוש רש"י על התורה מלמדת שכתב רש"י לא נוצר בידי רש"י ולא התפתח כדי לשרת את פירושיו הנפלאים.

עובדה היא שלימים "נבחר" כתב רש"י לשמש הגופן הלא-רשמי של הספרדית-יהודית, המוכרת לנו כיום בשם הכולל 'לדינו'. רק לאחר השואה ובעקבות החורבן שהמיטה על קהילות דוברי שפת מגורשי ספרד, החליף האלפבית הלטיני את זה העברי בניסיון להציל את הלדינו מכלייה, וכתב רש"י נותר לשמש בעיקר פרשנויות חוץ-מקראיות וחוץ-תלמודיות לטקסטים המקודשים הללו. כתב רש"י טוב במיוחד לפירושים נרחבים בגלל צורת האות הדחוסה (הצרה), מה שמאפשר להכניס כמות גדולה של פירוש בשולי הטקסט העיקרי. כך, אפשר לקבוע בזהירות, נותר הגופן נאמן לשם שבו אנו מכירים אותו כבר חמש מאות שנים ויותר.

כיום, אגב, אנו דוברי העברית החדשה כותבים בסגנון הכתיבה האשכנזית. פשרה נאה בהתחשב בכך שהגיית העברית בפינו נשענת, גם אם לא מחקה במדויק, את ההגייה הספרדית המסורתית. וכך גם בדפוס: הדפוס העברי המודרני הוא ספרדי (מרובע), וכתב היד דווקא אשכנזי (רהוט).    

 

תודה ליעקב פוקס ולאלכסנדר גורדין על עזרתם בחיבור הכתבה.

 

לקריאה נוספת:

מפעל הפאליאוגראפיה העברית , אסופת כתבים עבריים מימי-הביניים (כרכים א' – ג'), הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 2017-1987

אברהם גרוסמן, רש"י (כרך בסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי), מרכז זלמן שזר, 2006

מלאכי בית-אריה, הכתב העברי בספרד – התפתחותו,שלוחותיו, וגלגוליו (בתוך הספר: מורשת ספרד בעריכת חיים ביינארט), הוצאת מאגנס, תשנ"ב

 

כתבות נוספות

כיצד מעתיקים את אותה יצירה קבלית בלבוב ובעיראק?

סידור התפילה האבוד של יהודי קטלוניה יוצא לאור

החוויות המיסטיות של גרשם שלום

הקיסר פרידריך השני ומצוות פרה אדומה

מצוות פרה אדומה מוגדרת כ"חוק" – מצווה שאין אנו יודעים את הסברה. אך מדוע היא כל כך סודית?

ביכורים - הרפת: עם פרה, חיים גלוברמן. צלם: ערי גלס. מתוך אוספי ביתמונה

פעמיים בשנה קרואים בשבת בבית הכנסת את פרשת פרה אדומה. בפרשת חוקת ובשבת פרה שבין פורים לפסח.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה… וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. … וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה.

באפר הפרה האדומה השתמשו בתקופת המקרא ובימי בית שני כדי לטהר טמאי מתים. המוזר שבמצווה זאת היא שכל המעורבים בהכנת האפר (השוחט, השורף והאוסף את האפר) נטמאו אבל הטמא שעליו זרקו את האפר נטהר.

רבים חשבו להעלות הסברים לתעלומה אבל בסופו של דבר מצטטים את דברי שלמה המלך במדרש:

"אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז)."

מצווה זו מוגדרת כ"חוק" – מצווה שאין אנו יודעים את הסברה.

אך מדוע היא כל כך סודית?

רש"י עונה:

"לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה"

במקום להסביר לאומות העולם את טעמה העמוק והנסתר של המצווה עדיף להגיד להם, בשפה של ימינו "ככה זה!".

אבל איפה ראינו שאומות העולם מתעניינים במצוות פרה אודמה?

בספר מקור חיים של הרב שמואל צרצה מספרד מאה ה-14 מופיעה תשובה מוזרה ביותר:

"הקיסר היה אומר שנצטווה אדון הנביאים (משה רבינו) עליו השלום לקחת פרה אדומה במקום הארי כדי שלא יסתכנו לצוד ארי אדום."

הסיפור המלא על האריה האדום מופיע במספר כתבי יד מהמאות ה-15 וה-16 שצילומים מהם נמצאים בספרייה הלאומית. מדובר בקיסר פרידריך השני, שליט האימפריה הרומית הקדושה שחי במחצית הראשונה של המאה ה-13.

פרידריך השני והבז שלו, מתוך כתב היד De arte venandi cum avibus. כתב היד שמור בספריית הוותיקן

פרידריך שהיה גם מלך גרמניה וסיציליה היה איש אשכולות וידע לדבר במספר שפות. הוא הוביל את מסע הצלב השישי לארץ ישראל ואף הצליח בעזרת הסכם שלום זמני עם הסולטן, לאפשר כניסת נוצרים לירושלים. כאדם משכיל ורחב אופקים דן עם יהודי בשם בן אחמי לגבי מצוות פרה אדומה. הקיסר הכיר את דברי הרמב"ם במורה נבוכים פרק ג 'מ"ז:

"ואני לא ידעתי עד היום טעם אחד מהם ולא טעם עץ ארז ואזוב ושני תולעת בפרה אדומה"

פרידריך טען שלעומת הרמב"ם הוא דווקא כן יודע את טעם פרה אדומה:

ואמר הקיסר שאם עמד הרב ז"ל (הרמב"ם) על הספר שיש בידי מחכמי הודו – שהיו לוקחים בזמן ידוע בשנה ובחודש ידוע אצלם ארי אדום והיו שורפין אותו וכל מי שהיה מתעסק בשריפתו היה טמא. ובאפרו היו מטהרין הטמאים והנדות שהיה הטומאה החמורה להם. והיו נותנין טעם למה היה מטמא העוסק בו. בעבור שכל ההורג נפש אצלם בין אדם או בהמה או חיה הוא טמא אבל לאחר שהיה אפר לא היה בו דבר טומאה שהיה כמו עפר. ואמר הקיסר כי על כן לקח אדון הנביאים פרה במקום הארי לפי שהיה סכנה גדולה לצוד ארי אדום….

 

 

לפי אותם חכמי הודו בספרו של הקיסר, משה רבינו העדיף לקחת חיה פחות מסוכנת מאריה, אבל הסיבה לטקס זהה. הריגת בעל חי גורמת לטומאה אך אפרה דווקא מטהרת.

ניסיתי לחפש בספרים על דת ההינדו לגבי אריות אדומים, טומאה וטהרה אך לא מצאתי דבר. יש חשיבות להרבה בעלי חיים בהינדואיזם אבל לא כל כך לאריה.

יצרתי קשר דרך www.quora.com עם קצין צבאי הודי לשעבר שמתמחה בהינדואיזם. הוא הציע רעיון מעניין. אולי לא מדובר באריה אדום אלא במילה וורמיליון (vermilion) שהוא אבקה בעלת צבע אדום המשמש בין היתר בטקסי נישואים בתרבות ההודית, שם זה נקרא sindoor. אולי מי ששמע את דו השיח בין הקיסר פרידריך ליהודי שמע את המילה ליאון (מתוך וורמיליון) – אריה בשפות אירופיות. בשיחה הוזכר הצבע האדום וייתכן שמעתיק הסיפור חיבר בטעות את שני הדברים יחד.

ואולי מדובר בכלל בדת אחרת מאזור הודו. אולי אתם יודעים?

מקרה נוסף של התעניינות של אומות העולם במצוות פרה אדומה מופיעה בצורת ספר שכתב Andreas Christoph Zeller תיאולוג גרמני והיסטוריון באוניברסיטת טובינגן שחי בין 1743-1684. הוא פרסם באמשטרדם ב 1711 תרגום של הלכות פרה אדומה לרמב"ם בתוספת ביאור רחב מאד.

 

 

בסוף הספר פרסם Zeller גם פרק בנושא המשיח.

 

 

אולי הקשר בין המשיח (היהודי או הנוצרי) לנושא הפרה האדומה היא הסיבה שהגויים מתעניינים כל כך במצווה העיקרית של פרשת השבוע.

רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ג' הלכה ד' כותב:

תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה ראשונה עשה משה רבינו שנייה עשה עזרא ושבע מעזרא עד חורבן הבית והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה.

הפרה האדומה תתגלה שוב לקראת ימות המשיח. כולם, גם הקיסר פרידריך וגם התיאולוג Zeller רצו להיות מוכנים. אולי בכל זאת היהודים צדקו….

 

כתבות נוספות

החיפוש אחר חילזון התכלת

"חוג הארץ" של רבי שלמא מחלם

"צל העולם": הרב שניסה לתת תשובות לשאלות הגדולות של היקום

סידור התפילה האבוד של יהודי קטלוניה יוצא לאור

בתום עבודה של שנים רבות, הצצה לשחזור המלא הראשון של סידור התפילה בו התפללו קהילות היהודים היושבות בקטלוניה, ולנסיה ומיורקה

"יתברך היוצר וישתבח הבורא שברא העולם כולו לכבודו. זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו, יום בו נפתח מחדש חלון ברקיע ושבים זרמי תפילותינו אל איתנם. מודה אני לפניך מלך חי וקיים שזכיתי להוציא לאור עולם במהדורה מותאמת לימינו את סידור התפילה של קהילות קודש קטלוניא ובאמצעותו להחזיר עטרה ליושנה להנהיג מנהגי הקהילות הקדושות שחיו ופעלו בימי הביניים בארץ קטלוניא, ולנסיה ומיורקא."

בשני משפטים אלה פותח ד"ר עידן פרץ את "סידור קטלוניא" – השחזור המלא הראשון של סידור התפילה בו התפללו קהילות היהודים היושבות בקטלוניה, ולנסיה ומיורקה – שלוש ממלכות שהיו חלק של אותה מלכות. במאה הי"ב התאחדה קטלוניה עם אראגון לממלכה מאוחדת שנקראה 'מלכות אראגון' ובמאה הי"ג נכבשו ולנסיה ומיורקה והפכו לחלק של אותה מלכות. אחרי נישואי המלכים הקתולים פרננדו ואיזבלה במאה הט"ו התאחדו מלכות אראגון עם ממלכת קסטיליה ועל בסיס איחוד זה תוקם ספרד המודרנית. עם נוסח סידור זה התפללו גדולי חכמי קטלוניא שלפני גירוש ספרד: הרמב"ן, רבנו יונה ג'ירונדי, הרשב"א, רבנו ניסים ור' חסדאי קרשקש, בין עוד רבים אחרים.  כשלוש שנים עבד ד"ר פרץ, שמשמש כיום ראש מחלקת נדירים בספרייה הלאומית, על מלאכת השחזור. את סידור התפילה, שמעולם לא נדפס במלואו (אלא כמחזור מצומצם עבור הימים הנוראיים), שיחזר בהסתמך על שישה כתבי יד שונים, כשהמוקדם שביניהם (כתב יד השמור במוסקבה באוסף גינצבורג) מתוארך לשנת 1352 בערך, משמע ליותר ממאה שנה לפני הגירוש. המאוחר שבכתבי היד – השמור ברומא בספריית קזנטנזה הועתק בשנת 1507 – פחות מעשרים שנה לאחר הגירוש. "אני לא הוספתי מילה משלי, הכל מתוך כתבי היד", הוא מבהיר.

מלבד נוסח התפילות צירף ד"ר פרץ גם פירושים מקוריים שמצא בכתבי היד, ובייחוד בכתב יד גינצבורג. הפירושים נוגעים להלכות, מנהגים והנהגות. דוגמה לפירוש כזה, אנו מוצאים בדיון על מישוש הציציות. במהלך קריאת שמע מתבקש המתפלל למשש את ציציות הטלית. בפירוש המצורף לסידור, אותו חיבר ככל הנראה תלמידו של רבנו יונה גירונדי, החכם מביא דוגמה מאחד הגאונים שנשאל: "כשיקרא אדם ק"ש (קריאת שמע) אם צריך למשמש בציציותיו, כשיגיע "ועשו להם ציצית" אם לא – והשיב דאין צריך, שאם אתה אומר כן נמצא אתה מחייבו ללכת לביתו לראות המזוזה כשיגיע וכתבתם על מזוזות . וגם לאחוז התפילין כשיגיע וקשרתם. אלא ודאי אין ראוי לעשות כן" – משמע, כפי שאין אדם צריך ללכת לראות את מזוזת ביתו כשהיא מוזכרת בתפילה, כך אין צריך הוא לגעת בציציות טליתו כשהן מוזכרות. לסיכום החכם מכריע כדעת ר' יהודה אלברג'לוני שמבדיל בין מזוזה ובין ציצית ותפילין: "והרב אל ברצלוני ז"ל לא הרחיק דבר זה כל כך, וחילק בין מזוזה ובין ציצית ותפילין שהן מוכנים אצלו".

תוספת נוספת למסורות המוכרות לנו כיום אנו מוצאים בעת אמירת ה"זימון" לפני ברכת המזון: כאשר שלושה או יותר יהודים יושבים לסעוד, מקובל שאחד מהם מזמן את השאר לברכה במילים: נְבָרֵך שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, והם עונים: בָּרוּך שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חַיֵּינוּ. בנוסח קטלוניה נוסף משפט יפה וקולע: ["בָּרוּך מַשְׂבִּיעַ רְעֵבִים . בָּרוּך מַשְׁקֶה צְמֵאִים"]

כתב היד המרכזי (והקדום ביותר) שעליו הסתמך ד"ר עידן פרץ, מוסקבה גינצבורג 821

כיצד התנהלה העבודה בפועל? המכשול הראשון הגדול שעמד בפני המשחזר היה המידע שהופיע בקטלוג המכון לתצלומי כתבי יד עבריים, מידע שלא היה מדויק. "לעתים צוינו נוסחי תפילה שונים בכתבי יד כנוסח קטלוניא" – מוסיף עידן פרץ – "ודווקא כתבי יד שבנוסח קטלוניא כנוסחים אחרים. השיבוש בקטלוג נובע מכך שהמידע הועתק בעבר מקטלוגים מודפסים והוא לא תמיד מדויק, וגם בגלל שנוסח התפילה של קטלוניא לא נחקר עד היום לעומק."

בשלב הזה התייעץ ד"ר פרץ עם מומחים בחקר נוסחי התפילה ובעזרתם הכין רשימה של כתב יד המכילים בוודאות את נוסח קטלוניא. "אחר כך הכנתי רשימת מאפיינים של הנוסח ושל המנהגים השונים שמצאתי בכתבי היד (רשימה זו מופיעה בהקדמה לסידור).

השתמשתי בכתב היד א' (גינצבורג) כבסיס. בשלב ראשון הכנתי תוכן עניינים של כל כתבי היד. עשיתי השוואה של כל החלקים של הסידור בין 6 כתבי היד ורשמתי את ההבדלים. בסידור לקחתי כבסיס את הגרסה הקדומה ביותר וציינתי את ההבדלים בנוסח או של כתיב בהערות שוליים ולפעמים בטקסט בתוך סוגריים מרובעים. החלקים של הסידור שלא נמצאים בכתב יד א' הועתקו מתוך כתבי יד האחרים וכך צויין בהערות שוליים."

בקשה לרמב"ן שיוצאת לאור לראשונה בסידור קטלוניא מתוך כתב-יד רומא קזנטנזה 2741

כל מי ששוחח עם ד"ר עידן פרץ לא יכול שלא להבחין במבטא הספרדי – ליתר דיוק, הקטלאני – המתגלגל מפיו. אני שואל אותו איך מגיע אדם לשחזר סידור אבוד?  "אני יליד ברצלונה ותמיד סיקרן אותי לדעת מה היה נוסח התפילה שחכמים כינו אותו "נוסח קטלוניא". כידוע נוסח התפילה הקדום הזה לא שרד כי הקהילות של יהודי קטלוניא לא שרדו את הפרעות, את הרדיפות וגם את השואה. כיום אין קהילה שמתפללת לפי נוסח זה. התחלתי במחקר היסטורי בעקבות היהודים שברחו מקטלוניא אחרי פרעות קנ"א (1391) והגירוש של שנת רנ"ב (1492) והגעתי לממצאים חשובים בקהילות של מגורשי קטלוניא באיטליה, האימפריה העות'מנית ובאלג'יר." כך נודע לו על הסידור האבוד, וכך הסתמנה המטרה הסופית: "לשחזר את הנוסח המלא ולהיות נאמן ככל האפשר לגרסה הקדומה ביותר".

 

לתמיכה בפרויקט לחצו כאן

 

שער סידור קטלוניא כמנהג ק"ק קטלוניא
מנהג תפילות השחר מתוך סידור קטלוניא

 

כתבות נוספות

הצצה לתעשיית הזיופים המשגשגת של כתבי יד מארצות ערב

כמו כפפה לכתב-יד

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

איך הובילה פרשת דרייפוס האנטישמית לכינון הטור דה פראנס

כך תיעלה קבוצה של מתנגדי דרייפוס את הכעס שהרגישה לכינון אחד מאירועי הספורט הפופולריים ביותר בעולם, שהתמקד בהמצאה חדשה: האופניים.

Alfred Dreyfus, stripped of his ranks, La Petite Journal, January 13, 1895. From the National Library’s collections

שלילת דרגותיו של אלפרד דרייפוס, לה פטיט ז'ורנל, 13 בינואר, 1895. מאוספי הספרייה הלאומית

זהו סיפורה של הערת שוליים לשני אירועים מרכזיים בהיסטוריה הצרפתית – פרשת דרייפוס וחניכת מרוץ האופניים הגדול בעולם, הטור דה פראנס – שביוני 1899 הצטלבו דרכיהם – רק לרגע, ובמידה קלה שבקלות.

לאחר תבוסה צורבת במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870, התמקדה הרפובליקה השלישית בצרפת בשיקום גאוותה הלאומית – רבנשיזם.

האופניים, שזה מקרוב הומצאו, היו סמל לבריאות, לכושר גופני ולמודרניות, והאובססיה הלאומית לרכיבה על אופניים הובילה בשנות התשעים של המאה התשע עשרה לעריכתם של מירוצי אופניים בכל רחבי המדינה. התיאבון שלא ידע שובע לרכיבה על אופניים הוביל לעלייה ברצון לצרוך דיווחי חדשות בתחום זה, ובד בבד השתמשו יצרני אופניים וציוד היקפי לרכיבה בתקשורת למטרות פרסום. עיתונים מתחרים ייסדו מירוצי אופניים כדי לקדם את עצמם.

במובנים רבים הייתה הרפובליקה השלישית מדינה מתקדמת, אבל נוסף על כך הייתה גם למודת משברים. אחד מן המשברים – שערוריית תעלת פנמה – ליבה התעצמות של רגשות אנטישמיים, מאחר ששני אנשי העסקים במוקד הפרשה היו יהודים גרמנים. הדבר הוביל לעימותים בין תומכי מלוכה לרפובליקנים, ובין קתולים לחילונים – יריבויות שהתמידו גם לאורך פרשת דרייפוס. מידה מסוימת של אמנסיפציה ושל השפעה פוליטית ומסחרית, שמהן נהנו היהודים בכל המאה התשע עשרה, הוסיפו וליבו את הדימוי האנטישמי בדבר קיומו של "לובי יהודי בין-לאומי".

The Trap set for Dreyfus​ "Dreyfus the Martyr", The Graphic London, 1899 National Library of Israel
המלכודת שנטמנה לדרייפוס, "דרייפוס המרטיר", מתוך העיתון הלונדוני דה גראפיק, 1899. מאוספי הספרייה הלאומית

ארבע שנים אחרי הרשעתו המקורית של דרייפוס, שהתבססה על ראיות בדויות, עדיין הוסיפה הסוגייה להכות גלים. אומנם זוהה האשם האמיתי – רב סרן פרדיננד ואלסין אסטרהאזי, אבל עד מהרה נוקה מכל חשד בבית משפט צבאי, שהיה נחוש לתמוך בעמדת הצבא ולהימנע מכל השפלה אפשרית. כשהתפרסם מאמרו של אמיל זולא, "אני מאשים", כבר הייתה המדינה שסועה לשני מחנות נצים, תומכי דרייפוס והמשוכנעים באשמתו.

Emile Zola’s “J’Accuse”
"אני מאשים", מאמרו המפורסם של אמיל זולא בעיתון ל'אורור, ב-3 בינואר, 1898. מאוספי הספרייה הלאומית

ב-16 בפברואר, 1899, לקה נשיא צרפת, פליקס פור, בדימום מוחי, בעודו חבוק בזרועותיה של פילגשו היהודייה, מרגריט שטיינהל. מותו הפתאומי פתח חלון הזדמנויות לתומכיו של דרייפוס, מאחר שאת מקומו תפס אמיל לובה, סנאטור מהצד השמאלי של המפה הפוליטית ומרקע משפחתי צנוע, שנטה מאוד לתמוך במקופחים. לובה היה פופולרי דיו בקרב חברים אחרים באסיפה הלאומית כדי לגבור בנקל על יריבו במירוץ לנשיאות, אבל באומה השסועה הוא לא זכה לפופולריות רבה. הוא נחשב יריבם של המשוכנעים באשמתו של דרייפוס כיוון שתמך בבחינת משפטיהם של דרייפוס ושל אסטרהאזי.

ב-3 ביוני 1899, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הצבאי נגד דרייפוס, והורה לקיים משפט חוזר. ביום המחרת, עת נענה לובה להזמנה לצפות במירוץ סוסים במסלול המירוצים 'אוטיי', הייתה האווירה הציבורית מתוחה מאוד.

Alfred Dreyfus at his Rehabilitation Ceremony
אלפרד דרייפוס בטקס השבת הדרגות שלו, 21 ביולי 1906. מתוך אוסף משפחת דרייפוס בספרייה הלאומית

לא כמו מסלול המירוצים 'לונגשאמפ', שאותו פקדו תדיר בני המעמדות הנמוכים שהיו לליבת התומכים בלובה, היה 'אוטיי' מגרשם של המעמדות העשירים, תומכי המלוכה ומתנגדי הרפובליקה, שהיו ברובם משוכנעים באשמתו של דרייפוס. נוכחותו של לובה במקום נתפשה מתריסה, ועל רקע ההנחיה לקיים משפט חוזר – נאלץ הנשיא להתמודד במקום מול המון זועם. ההפגנה נעשתה אלימה כמעט, ברגע שבו תפס הנשיא את מקומו ביציע. בין העצורים בתגרה היה גם התעשיין האמיד הרוזן ז'ול-אלברט דה דיון.

לרוזן דה דיון הלוחמני היו שני תחומי עניין עיקריים – הנדסה ודו-קרב. בשלב מסוים החברה שלו, 'דה דיון בוטון', הייתה יצרנית הרכב הגדולה בעולם.

פייר גיפארד, עורך העיתון לה ולו (Le Vélo), ביקר את ההפגנה – בדומה לרוב החברה הצרפתית – והזדזע מיחסם המשפיל של האצילים גסי הרוח לנשיא.

מבחינה פוליטית השתייך גיפארד למחנה השמאל והוא ניסח מאמרים חריפים שבהם ביקר את דה דיון ואחרים שסברו שדרייפוס אשם – חרף העובדה שרבים מהם היו מהמפרסמים החשובים בעיתונו. הדיווח של גיפארד על ההפגנה הרתיחו את דה דיון ותעשיינים אחרים כגון גוסטב קלמנט ואדוארד מישלן, שהיה אנטישמי בוטה.

לה ולו, שעסק בפוליטיקה ובספורט, היה עיתון מוביל בעיתוני הספורט, והדבר אפשר לו לגבות מחירים גבוהים על שטחי פרסום. הוא גם קיבל תמיכה כלכלית מיצרנית הרכב 'דארק' (Darracq) – מתחרה של החברות של דה דיון ושל קלמנט.

הביקורת שהשמיע גיפארד בעקבות התקרית ב'אוטיי', הייתה הקש ששבר את גב הגמל. אנשי העסקים הללו, המשוכנעים באשמתו של דרייפוס, היו גם כך מתוסכלים מהמונופול, הלכה למעשה, שלו זכה לה ולו, שגם נתמך בידי יריביהם. דיון ובני בריתו החליטו למשוך את עסקיהם ואת הפרסום שלהם מלה ולו ולייסד עיתון מתחרה משלהם, ל'אוטו-ולו (L’Auto-Velo), בעריכתו של אנרי דגראנז', אדם בעל ניסיון רב בתחום העיתונות ובעולם הרכיבה על אופניים.

L’Auto Velo, the first edition.
ל'אוטו-ולו, המהדורה הראשונה

דה דיון בחר בדגראנז' לעורך העיתון שלו בשל סגנונו הנוקשה, הדעתני והסמכותי. הוא הניח לו לנהל את העיתון, והכתיב הנחיה אחת בלבד: להביא את לה ולו לפשיטת רגל.

ל'אוטו-ולו הושק ב-16 באוקטובר 1900 והודפס על גבי נייר צהוב, כדי לבדל אותו מהנייר הירוק שעליו הודפס לה ולו – החלטה שעתידה הייתה להותיר רושם עמוק.

בנובמבר 1902, כשהעיתון החדש ששינה בינתיים שמו לל'אוטו, התקשה עדיין להגיע לקוראים – הפצתו הייתה תמיד כרבע מזו של לה ולו – קיים דגראנז' ישיבת חירום. בפגישה זו העלה בספונטניות עיתונאי צעיר בשם גאו לפבר, שלכאורה ניסה נואשות להעלות רעיון כלשהו, את רעיון הטור דה פראנס, בתור מיזם לקידום מכירות.

בתחילה נתקל הרעיון בספקנות מצידו של דגראנז', אבל אחרי שנועץ במנהל הכלכלי של העיתון, החליט בינואר 1903 לייסד את המירוץ. למרבה הפתעתו, 'הטור' הנחיל לעיתון הצלחה מיידית, ונתוני ההפצה האמירו מ-25,000 לערך ל-65,000 אחרי המהדורה הראשונה שדיווחה על המירוץ – תוצאות שהיו הרסניות מבחינת לה ולו, שב-1904 חדל מפעילותו.

de_L'Auto
ההכרזה על הטור דה פראנס בל'אוטו

מכאן ואילך נהנה ל'אוטו מרווחים אדירים תודות לטור דה פראנס, וכשהתקיים המירוץ בשנת 1923 כבר נמכר העיתון ב-500,000 עותקים ליום. המכירות הגיעו לנתון שיא של 850,000 בזמן המירוץ של 1933.

דגראנז' המשיך להוביל את העיתון עד מותו בשנת 1940, שגם נקנה אז על-ידי תאגיד גרמני. במהלך המלחמה לא היה העיתון בלתי-אוהד כלפי הנאצים, והדבר אפשר לו להוסיף להתפרסם גם תחת ממשל וישי, אבל אחרי המלחמה הוא נסגר, בדומה לכל שאר הפרסומים שאהדו את הגרמנים. על הריסותיו של ל'אוטו נוסד לאחר מכן עיתון הספורט הצרפתי, שזוכה כיום לפופולריות גדולה, ל'אקיפ (L’Equipe).

כך, במבט לאחור, וכאשר מחברים את הנקודות, אפשר לראות שאלמלא אלפרד דרייפוס והחוויה האנטישמית הקשה שעבר – לא היה נוסד הטור דה פראנס.