מדוע מעסיקה דמותו של גרשם שלום חוקרים רבים עד ימינו אלה? לשאלה זו אין תשובה פשוטה, אך נראה שאחת הסיבות היא מערכת הקשרים הענפה שהייתה לשלום עם הוגים מובילים בדורו, הן בארץ והן בעולם.
דברים אלו מבקשים לשרטט היבט אחד של מערכת הקשרים שהייתה בין פרופ' גרשם שלום לבין פרופ' שאול ליברמן. שתי דמויות אלו היו מהמובילות בדורן במדעי היהדות, כל אחת בתחומה – ליברמן בחקר ספרות חז"ל ושלום בחקר תורת הסוד והקבלה. ניתן למצוא דמיון מה בין השניים: הם נולדו בהפרש של כמה חודשים זה מזה, שלום היה מעט מבוגר יותר, ואף נפטרו בסמיכות זמנים (ליברמן נפטר כשנה לאחר שלום). שניהם היו חשוכי בנים, הקדישו את מרבית חייהם לעיסוק במדעי היהדות וזכו להוציא תחת ידיהם מחקרים וספרים חשובים.
הידידות בין שלום לליברמן הייתה ארוכת שנים. ההיכרות חלה מן הסתם בשעה שליברמן הגיע ללמוד באוניברסיטה העברית ושלום כבר לימד בה. לאחר מכן, גם ליברמן נעשה מרצה באוניברסיטה, ומאוחר יותר הוא עזב את הארץ ולימד בסמינר היהודי התאולוגי בניו יורק. הקשרים ביניהם נמשכו בעיקר באמצעות התכתבות (התכתבות זו חשובה ומעניינת, ובחלקה אף נוגעת לדיון שיובא בהמשך, אולם אין כאן המקום להאריך).
מה היה טיבה של אותה ידידות? ועל מה היא נסמכה? אפשר שהתשובה לכך מצויה באמירה הבאה של הרב פרופ' דוד הלבני; הוא נשאל פעם על ידי תלמידו ד"ר צבי לשם (ראש צוות ספריית שלום) כיצד התיידדו שתי דמויות אלו באשר השקפות עולמן היו כל-כך שונות? ועל כך השיבו: שניהם היו אוהבי תורה.
הדברים שלהלן נשענים בעיקר על תדפיס של מאמר אחד מאת ליברמן, המצוי בספריית גרשם שלום, והמכיל 'הקדשת-מתנה' מאת ליברמן לשלום ו'הערת-צד' שכתב שלום על גבי התדפיס. הדברים נשענים גם על 'אמרת-כנף' שנאמרה באירוע שבו נכחו שניהם, על כתביהם, ועל הקדשות-מתנה נוספות של ליברמן לשלום.
נבחר כאן המונח 'הערת-צד' בכדי להבדילו מ'הערת-שוליים' אשר מודפסת על פי רוב בתחתית הדף. 'הערת-צד' נכתבת על ידי הקורא, המעיר בכתב ידו על גבי הדף המודפס. שלום נהג לכתוב הערות-צד על גבי המאמרים והספרים שהיו בספרייתו. רבים הם החוקרים הסרים לספריית שלום בכדי לעיין בהערות אלו שחשיבותן רבה.
'הקדשת-מתנה' היא הקדשה שניתנת לאדם בשעה שנמסרת לו המתנה, ובפרט כשניתן לו תדפיס או ספר במתנה. היא נכתבת פעמים רבות על ידי מחבר החיבור. תריסר הקדשות-מתנה של שאול ליברמן לגרשם שלום נמצאות בספריית שלום והרי נוסחן בצירוף תאריך הדפסת הספר:
א. לכבוד הפרופסור ג. שלום בידידות מאת המחבר (1935)
ב. לפרופ' ג. שלום ארבעת הכרכים בידידות. ש.ל. (1937)
ג. לפרופסור ג. שלום (1939)
ד. לפרופ' ג. שלום בידידות ש.ל. (1939)
ה. לפרופ' ג. שלום בידידות נאמנה מאת הכותב (1940)
ו. לפרופסור גרשם שלום בידידות נאמנה מאת הכותב (1940)
ז. לר' גרשון ופאני' שאול ליברמן (1950)
ח. לר' גרשם היקר "עוני מילין" שאול ליברמן (1959)
ט. לפרופ' ג. שלום בידידות ובתוספת ברכה ש.ל. (1968)
י. לר' גרשון ופאני' שאול ליברמן (1973)
יא. לגרשם שלום ופניה היקרים (1973)
יב. לפרופ' ג. שלום בידידות שאול ליברמן (1974)
ההקדשות נכתבו על גבי ספרים או תדפיסים שנתן ליברמן לשלום (אם כי לא כולן נכתבו על גבי עותקים של חיבורים מאת ליברמן עצמו. כך למשל הקדשה שנכתבה על גבי ספרו של אברהם יהושע השל "A Passion for Truth").
ההקדשה הראשונה נכתבה בשנת 1935 והאחרונה בשנת 1974. הידידות, אם כן, הייתה ארוכת שנים (אף כי אין לזהות בהכרח את תאריך הדפסת הספר לתאריך כתיבת ההקדשה, סביר שיש ביניהם סוג של התאמה). ביטויים כמו "בידידות נאמנה" או "בידידות ובתוספת ברכה" מלמדים על הערכה וקִירבה שחש ליברמן כלפי שלום. ליברמן גם מקפיד בכבודו של שלום ומקדים כמעט תמיד את הביטוי פרופ' או ר' לשמו.
דיון זה יתמקד בעניינה של הקדשת-מתנה אחת, מתוך התריסר שהוזכרו, וממנה עולה כי אותה ידידות הולידה דו-שיח פורה ביניהם. מדובר בהקדשה השמינית לעיל, "עוני מילין".
הקדשה זו נכתבה על גבי תדפיס של מאמר מאת ליברמן שכותרתו 'עשר מילין', אשר התפרסם בכתב העת 'אשכולות' בשנת תשי"ט. במאמר מפרש ליברמן עשר מילים מלשון יוון ורומי בספרות חז"ל.
(בפתח המאמר מספר ליברמן על כך שמורו, משה שובה, חלם כל ימיו על חיבור מילון חדש למילים השאולות מלשון יוון ורומי בלשון חז"ל. אגב, ניתן אולי להשוות בין חלומו של שובה לחלומו של שלום לכתוב מילון לספר הזוהר. שלום שקד שנים רבות על כתיבת מילון זה, השוכן עד היום בכרטיסיות מסודרות במגירות של שולחנו המצוי בספריית שלום. המילון של שלום לספר הזוהר מעולם לא הושלם ולא הודפס. לאחרונה נסרקו הכרטיסיות ביוזמתה של ספריית שלום וכעת המילון נגיש לכל קורא באינטרנט. דרך אגב, יהודה ליבס המשיך את הכיוון שאליו שאף שלום, וכתב את הדוקטורט שלו "פרקים במילון ספר הזוהר" בהדרכת שלום).
במאמר 'עשר מילין' (תשי"ט), בעמ' 82, מופיע פירוש הערך "קינטומסא" καινοτομῆσαι
כפי שניתן להבחין בצילום המצורף, בהערת-שוליים מס' 49 כותב ליברמן כך: "נתבקשתי ע"י ידידי גרשום שלום לפרש מקום סתום זה".
מתברר, אם כן, ששלום התקשה בפירוש מילה בלתי מובנת זו ופנה אל ידידו ליברמן שיבארנה.
המילה "קינטומסא" מופיעה בעמ' ח' בספר ששמו "ספר מרכבה שלמה", אשר נדפס בירושלים בשנת תרפ"א. הספר הוא פרסום מאוחר של טקסטים שחלקם מספרות ההיכלות וחלקם מחסידות אשכנז. פירוט על הטקסטים שבספר מצוי בהערות-צד של שלום בעותק של "ספר מרכבה שלמה" שבספרייתו.
באותו עותק בעמוד הנ"ל מדגיש שלום את המילה "קינטומסא".
נוסף על כך, לעותק שבספריית שלום מצורף פתק ובו ניסיון של שלום לבאר מילה זו:
וכך מופיע ב"ספר מרכבה שלמה" (עמ' ח'):
"הוא היה אומר נגד שמיה אביד שמיה ודלא יליף קטלא חייב ודישתמש בתגא חלף ודלא ידע קינטומסא מתקטיל ודידע קינטומסא בעיין ליה לעלמא דאתי ומאן בר נש דיכיל למיסק לעילא למיחת לתחתא למירכב על גלגלין".
במאמרו ('עשר מילין', עמ' 82) ליברמן זיהה כי תחילת המשפט ("הוא היה אומר […] ודישתמש בתגא חלף") לקוחה ממסכת אבות פרק א' משנה י"ג.
פירושו של תחילת המשפט, ברוחו של אלבק, הוא: "המגדל שמו (המתגאה ועושה לו שם) מאבד שמו, ומי שאינו לומד חייב מיתה, והמשתמש בכתר (התורה להנאתו) חולף מן העולם".
על פי ליברמן, המשך המשפט המופיע ב'ספר מרכבה שלמה' – "ודלא ידע קינטומסא מתקטיל" – מקורו בגרסה של המשנה בפרקי אבות המצוייה בכתבי יד. הגרסה מופיעה בכתבי יד, בנוסחים שונים, ונזכרת אף במחזור ויטרי. מתוך ההשוואה בין המקורות מסיק ליברמן שלפני מחבר 'ספר מרכבה שלמה' עמדה כעין הגרסה "ודלא יסבר קטלא קטלין" (המילים "ודלא ידע קינטומסא" המופיעות ב'ספר מרכבה שלמה' משמשות, אם כן, באותו מובן שמשמשות המילים "ודלא יסבר" בגרסה שבכתבי יד שעמדה לפני מחבר 'ספר מרכבה שלמה'). ליברמן מסביר כי המילים "ודלא יסבר" משמען "מי שאינו סובר את תלמודו", וכי מחבר 'ספר מרכבה שלמה' פירש את המילה 'סובר' במשמעות של "מחדש חידושים בתורה ובמעשים". כמקור למשמעות זו של המילה 'סובר', מצטט ליברמן דברים של הירושלמי במסכת פאה, שמשמעם הוא "מי שהוא סובר יש לו רשות לדמות מילתא למילתא [דבר לדבר], לחדש ולהבין מדעתו להוציא הלכה מן המעשה". ואומנם, מראה ליברמן בהמשך דבריו, מובנה של המילה 'קינטומסא' (אצל אפלטון ואצל אבות הכנסיה הנוצרית) אכן הינו 'חידוש בדת'.
בסיכום דבריו מסביר ליברמן את חלק המשפט המופיע ב'ספר מרכבה שלמה' – "ודלא ידע קינטומסא מתקטיל, ודידע קינטומסא בעיין ליה לעלמא דאתי" – כך: "מי שאינו יודע לחדש (לסבור) ימות, ומי שיודע לחדש מתבקש בסוף ימיו לעולם הבא".
במהלך הסברו מצטט ליברמן מתוך הגרסה של המשנה בפרקי אבות, המצויה בכתב יד מינכן: "ודלא יסבר קטלא קוסמין". גרסה זו נזכרת ב'מחזור ויטרי' ומבוארת בו כך: "אם אינו סובר בתלמודו הכל קוסמין ומתנבאין עליו שמיתתו קרובה". כלומר, הביטוי "קוסמין" מן השורש ק.ס.ם. משמעו 'חוזים' או 'מנבאים', והכוונה כאן היא שמי שלא לומד, הכול מתנבאים שהוא חייב מיתה ועלול למות (ואפשר שיש כאן משהו מחוכמת ההמונים או מחוכמת הציבור).
*
בזאת לא מסתיים הדו שיח שבין שתי דמויות אלה. בסופו של הערך 'קינטומסא, בתדפיס שהביא לו ליברמן, מוסיף שלום בכתב ידו את הערת-הצד הבאה:
"וכן הוסיף ר"ש ליברמן רמז לסדר אליהו רבה פ' י"ח, עמ' 94: אפילו יושב אדם ועוסק במעשה מרכבה… יניח הכל וילך לבית הכנסת… ולכל מקום שמחדשין בו תורה."
הערת-צד זו בכתב ידו של שלום היא חשובה, משום שהיא מוסיפה לקוראים את האינפורמציה על ההפנייה לסדר אליהו רבה, אשר אינה מצויה בדבריו הנדפסים של ליברמן. ובאשר לגוף הערת-הצד, אפשר שליברמן הזכיר אמירה חז"לית זו משום שבמידה מסוימת גם הזדהה עמה; ב'ספר מרכבה שלמה' (ובמקור ממנו שאב את דבריו) הורחב הרעיון של המשנה באבות לכדי התייחסות לזכייה בעולם הבא, וכן תוארו ב'ספר מרכבה שלמה' ההתרחשויות באותו עולם. ואילו באמירה זו שהוסיף ליברמן וכתב שלום בהערת-הצד מודגש כי ישיבת בית הכנסת והלימוד והחידוש עדיפים אפילו על עיסוק במעשה מרכבה.
יתר על כן, בניגוד לעיון של שלום בטקסט העוסק במעשה מרכבה, ליברמן מצביע על טקסט אחר שלפיו חידוש התורה האמיתי הוא בלימוד התורה מן המעשים, שהרי ה'סבירה', על פי תפישתו של ליברמן, היא היכולת של אדם להבין מדעתו ולהוציא הלכה למעשה, והיא החידוש האמיתי. בהתאם לכך, גם את דבריו על הערך 'קינטומסא' סיים ליברמן באמירה הבאה: "וכדברי הבבלי בבבא מציעא פ"ו א': רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה, כלומר, כדי להכריע במחלוקת בענייני נגעים". על פי התפישה העולה מדברים אלו של הבבלי, אשר אפשר שליברמן מזדהה איתה, רבה בר נחמני נקרא לעולם הבא בכדי להכריע במה שמתרחש בעולם הזה.
על רקע דיון תיאורטי זה בדבר פירושה של מילה יוונית, עולה מחלוקת מוסווית בין שתי דמויות אלו: מה חשוב יותר אצל חז"ל, האם העיסוק בהתרחשויות בעולמות העליונים כפי שהוא מצטייר ב'ספר מרכבה שלמה', או שמא לימוד, סבירה ופסיקת הלכה מן המעשה? לשון אחרת, מה מביא אדם לעולם הבא? האם עיסוק ב'מעשה מרכבה', או שמא לימוד סבירה ופסיקה?
היבט נוסף של אותה מחלוקת סמויה, התעורר במפגש אחר בין אותן דמויות – בכנס שהתקיים בשנת 1957 ב'בית המדרש לרבנים' בניו יורק שבו נתן שלום סדרת הרצאות בנושא: "גנוסטיקה יהודית, מרכבה ומיסטיקה בתרבות היהודית" (סדרת הרצאות זו היוותה בסיס לספרו של שלום: Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism and Talmudic Tradition). בפתח אחד מהמושבים נתן כנראה ליברמן הקדמה, ואף ייתכן ששם אמר את האמרה השגורה בפי אנשים ואף בפי חוקרים עד היום:
"Mysticism is nonsense, but the history of nonsense is scholarship".
ובתרגום חופשי לעברית: "מיסטיקה היא שטויות, אולם ההיסטוריה של שטויות היא מחקר." (על אמרת כנף זו כתב יוסף דן, ועל כך העמידני ידידי פרופ' דניאל אברמס שגם הוא הזכירה באחד ממאמריו).
נראה שניתן לכנות אמרה זו כ'אמרת-כנף'. אמרת-כנף היא ציטוט, לעיתים עוקצני, שנאמר בהקשר כלשהו ומתפשט בין הבריות, או בפי כל. סביר להניח כי מאחר שהיא עוברת מפה לפה, לא תמיד היא מועברת במדוייק. באמרת-כנף יש משהו מחוכמת ההמונים או חוכמת הציבור. אפשר שהציבור, לאורך השנים, הוא שיודע להבחין בין אמירה סתמית, שנשכחת, לבין אמירה בעלת משמעות.
נשאלת, אם כן, השאלה, מה היה נוסחה המדויק של אמרת-הכנף באותה הקדמה שנתן ליברמן להרצאתו של שלום, וכלפי מה נאמרה?
ליברמן, במאמר משנת 1962 (`?How Much Greek in Jewish Palestine`), מביא את תוכן אמרה זו בנוסח מעט שונה:
"Nonsense is nonsense, but the history of nonsense is a very important science"
ובתרגום לעברית: "שטויות הן שטויות, אולם ההיסטוריה של השטויות הוא מדע חשוב".
ההבדל העיקרי בין אמרת-הכנף לבין מה שכתב ליברמן במאמרו הוא שבמאמר, בבואו להתייחס אל המושג שטויות, הוא אינו מתייחס למיסטיקה, אלא לגנוסיס ולתגובות הרבניות כלפיו.
נראה כי ליברמן ייחס חשיבות פחותה להשפעת הגנוסיס על חז"ל. ואומנם, במאמר זה שבו דן ליברמן ביחסי הגומלין שבין הפילוסופיה היהודית לבין חז"ל, הוא מתייחס לעניינו של הגנוסיס רק בנספח.
על פניו נראה ששלום לא התלהב מהחלק הראשון של אמרת-כנף זו, זאת משום שלפי תפישתו האנטי-נומית, דווקא הקבלה היא הצד החי והמעורר ביהדות, ולא היהדות הרבנית.
עד כה הוצגו בעיקר עדויות ליחסו של ליברמן לשלום, ולא להיפך. עדות ליחסו של שלום אל ליברמן, מלבד הערת-הצד שהוצגה לעיל, מצויה בספרו של שלום שנזכר לעיל. בספר מצורפים ארבעה נספחים. אחד מהם, המכונה "משנת שיר השירים", נכתב בידי שאול ליברמן. בהקדמה שבראשית הספר מודה שלום באופן לבבי לליברמן על שהואיל להוסיף נספח למאמרו.
ועתה באשר להקדשה – הקדשתו של ליברמן הינה מאוד קצרה וסתומה, אולם היא בבחינת מעט המכיל את המרובה.
הביטוי "עוני מילין" מתייחס בבירור לשם המאמר עצמו ולתוכנו. שם המאמר הוא "עשר מילין" וכאן נאמר "עוני מילין". הביטוי "עוני מילין" במובנו הראשוני הוא מטאפורי, ובא לבטא את עוניו של המחבר, כלומר את קוצר ידו לפרש את המילים, ולפיכך יש בו משום הצטנעות של כותב ההקדשה שהיא אחד ממאפייני הקדשת-המתנה. אפשר אולי גם לפרש עוני מלשון מיעוט, רוצה לומר בשם ליברמן: "פירשתי רק עשר מילים" (ועל כך אפשר להוסיף את משחק המילים שבין שם המאמר 'עשר מילין' לבין נוסח ההקדשה 'עוני מילין', בבחינת הניגוד שבין 'עושר' לבין 'עוני').
אולם, אפשר גם לפרש בכיוון ההפוך – "לחם עֹני" הוא כינוי למצה, וכידוע ישנן הרבה דרשות הבאות להסביר שהמצה היא המהות, היא האמת, והיא גם נטולת השאור המסמל את הקליפה ואת הדבר החיצוני.
אפשרות נוספת היא שמצויה כאן רמיזה מקראית לפסוק מאיוב: "אדעה מילים יענני ואבינה מה יאמר לי". צירוף המילים בהקדשה רומז אל לשון הפסוק, אם כי בהיפוך: במקום "מלים יענני" שבפסוק מופיע בהקדשה של ליברמן "עוני מילין", ואז מתברר שיש כאן מענה מילים. פירוש זה מתכתב עם הערת השוליים שהוזכרה לעיל המופיעה במאמר. על פי הערת השוליים, שלום שאל מה פירוש המילה קינטומסא, ובהקדשה רומז ליברמן כי מתן המאמר הוא מענה לשאלתו של שלום.
באם פורשו הדברים נכונה, הרי שאותה הקדשת-מתנה טומנת בחובה שלל אמצעים ספרותיים: מטאפורה – עוני מלשון צניעות, דו משמעות – גם מענה וגם עוני מלשון דלות, רמיזה מקראית וכן הפנייה לכותרת המאמר, ואולי אף להערת שוליים המצויה במאמר.
קשה לדעת מה התרחש בשיחות בין שלום לבין ליברמן, אולם, הד לאותן שיחות, מצוי כמובן בכתביהם, אך גם בהקדשת-המתנה, בהערת-הצד, ובהערת-הכנף שהוצגו במאמר זה.
כל אותם מרכיבים מאפשרים לקורא לחוש במתח שהוצג לעיל בין שתי גישות של חז"ל: האחת, המעדיפה לתאר את החזיונות שבהן נמצא יורד המרכבה בעולמות העליונים, והשנייה, המעדיפה את הלימוד בבית הכנסת או בכל מקום שיאפשר את החידוש ואת הסברה, כאמור, גלגול של אותה מחלוקת אפשר והיה קיים בין שתי הדמויות אוהבות התורה שבהן עסקינן. האחת רואה בלימוד ובעיסוק בתורת הסוד את החידוש והחיות של היהדות המודרנית, ואילו השנייה מעדיפה את הלימוד והסברה המביאה גם לפסיקה.
למרות המחלוקת הסמויה, אך העמוקה, באשר היא נובעת מהשוני בהשקפתן של שתי דמויות מובילות בדורן בחקר היהדות, כל אחת בתחומה, נותרה בין שתי דמויות אוהבות תורה אלו אותה רעות מתמשכת וכבוד הדדי שרחשו האחת זו כלפי זו. רעות זו היא שאפשרה את החברות, שממנה נולד הדו שיח, את השאלה והתשובה, את הלימוד, את הסבירה ואת החידוש במרדף המשותף לחיפוש המשמעות של אותה מילה יוונית סתומה-קסומה "קינטומסא".
תודתי נתונה למורי-חברי פרופ' מנחם הירשמן שמאמר זה נכתב בהשראתו, ועצותיו הנבונות סייעו לי. וכן לאחי דניאל דה-מלאך שסייע לי בעריכת המאמר. וכן להדר בן-יהודה ולדויד לנג שסייעו בעיצוב המאמר ובגיבושו.
