בדומה לאינסוף תקדימים אחרים ביהדות, היו חז"ל הראשונים לסמן את גיל 40 כגיל הנושא משמעות מיוחדת ביכולותיו האינטלקטואליות של היהודי המאמין. במסכת אבות ה כג נכתב כי "ארבעים לבינה", ובמסכת עבודה זרה ה עב נאמר: "אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה". משמע, 40 שנות נדודי העם במדבר שוות ערך ל-40 שנות לימוד. אומנם התייחסויות מרתקות אלו קשורות להתפתחות רוחנית וללמוד תורה, אבל ההקשר שאנחנו מחפשים – לימוד סודות – נעדר מהן. מתי אם כן נקבע האיסור היהודי הידוע ללמוד את ספר הזוהר והקבלה לפני גיל 40?
ובכן, ממחצית המאה ה-13 אנו מוצאים עדויות של מקובלים המבקשים לדחות את הלימוד של סודות הקבלה לגיל 40 ומעלה. ראשון למאחרים הוא ככל הנראה ר' משה בן שמעון מבורגוס. בפירושו את שם מ"ב אותיות – הנחשב לאחד משמותיו הנסתרים של האל – כותב המקובל כי "… שם בן מ"ב קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו… ועל תוקף גדולת מעלתו וגבורתו אמרו שאין ראוי למסרו כי אם למי שעומד בחצי ימיו כשעברו ימי הילדות והשחרות ואין כח רתיחת חום הדם הטבעי מתגבר בו וכבר התחיל להב שלהבת התאוות הגופניות להכבות והוא מגיע לזמן ישוב דעת ובינה כי בן ארבעים לבינה". אם כן, נראה שהאיסור נוגע להתפתחותו הגופנית של האדם, וספציפית לירידת תאוות הגוף והחשק המיני.
לקביעה זו הסכים גם ר' אברהם אבולעפיה, שהאמין שבגיל 40 נולד השכל האנושי, והאדם "נגאל מיד הכוחות הגופניות ויבין דבר מתוך דבר וכבר רמזו זה באמרם בן ארבעים הכיר אברהם את בוראו". קביעה זו של אבולעפיה מעניינת במיוחד בהתחשב בכך שבהגיעו של המיסטיקן יליד סרגוסה בספרד לגיל 30 העיד כי חווה התגלות נבואית המצווה עליו לגייר את האפיפיור – ניסיון שכמעט ועלה לו בחייו.
ובכל זאת, אנו שואלים על איסור לימוד הקבלה וספציפית הזוהר עד גיל 40 – שעליו שמע כל מי ששמע על הזוהר, גם אם אין לו שום ידע על מה נכתב בתוכו ואולי בגלל אותו איסור עצמו.
יותר מיצירה קבלית אחת נפתחת בקביעה ברוח זו שצורפה ליצירה פרשיות ס' כתר שם טוב: "והסכימו כניסייא רבה שלא יהיו נימסרים [הסודות] אלא למי שעבר מ' שנה ויהיה כרסו מלא מלחם ויין והמבין יבין סוד זה".
מה שהשתרש כאזהרה לא מחייבת קיבל תוקף של צו חתום ורשמי בשנת 1756. כדי להבין את הסיבה לכך נצטרך לחזור כמאה שנה בזמן, אל משיח השקר החשוב ביותר בתולדות ישראל: שבתאי צבי.
בשנת 1666 הכריז על עצמו יהודי עות'מאני בשם שבתאי צבי כמשיח. ההתנגדות שהופנתה כלפיו בתחילה טורפדה בידי מי ששימש הנביא שלו, מקובל צעיר בשם נתן העזתי. הצדקת משיחותו של שבתאי צבי נסמכה על רעיון המופיע בספר הזוהר, בעצמו פיתוח של מדרשי חז"ל על ה"ערב רב" שליווה את עם ישראל במצרים (וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. שמות יב לז-לח).
בכמה ממדרשי חז"ל מפורש אותו "ערב רב" כאספסוף מצרי שנטמע בעם ישראל ובכך הכניס לעם הנבחר גורם עוין ומושחת. בזוהר חוזר אותו ערב רב בתור כוח הרסני הנוכח גם כיום בעם ישראל. נתן העזתי השתמש ברעיון זה כדי לנגח את מתנגדי המשיח החדש, בטוענו שגם אם ידקדק יהודי בכל מצוות השם, אם לא יקבל על עצמו את משיחותו של שבתאי צבי כמוהו כאותו ערב רב מושחת ומתועב המלווה את עם ישראל מאז ימי המדבר.
חלק מרכזי בפעילותו של שבתאי צבי היה הפרת מצוות ההלכה היהודית בפרהסיה בטענה שהגיעו ימות המשיח. פעילות זו זכתה להצדקה תיאולוגית וכונתה "מעשים זרים". הדרישה להכיר בשבתאי צבי על חשבון שמירת המצוות משכה ואף הלהיבה את ממשיכי דרכו – גם מאות שנים לאחר התאסלמותו הכפויה, שהוכיחה למרבית עם ישראל את היותו משיח שקר.
לדעת האליטה הרבנית, המוכר והמאיים שבממשיכי שבתאי צבי, ומי שראה עצמו אף משיח פוטנציאלי, היה היהודי הפולני בן המאה ה-18 יעקב פרנק. בשנת 1756 הגיע פרנק עם כמה עשרות ממאמיניו אל העיר לנקורן שבפולין. העדויות מאותו אירוע שערורייתי סותרות, אבל ברור שבאותו לילה גורלי בוצע טקס מסתורי הכולל שירה וריקודים. תומכי פרנק טענו שבזה התחיל ונגמר הטקס, אבל בספרו של גדולי מתנגדי השבתאים כתב הרב יעקב עמדן על טקס ביזארי שבו נלקחה אשת רב העיר, הופשטה מבגדיה והולבשה כספר תורה. לאחר מכן הועברה בין המשתתפים שרקדו סביבה ונישקו אותה כאילו הייתה מזוזה, בטקס שלא יבייש את הבמאי סטנלי קובריק.
כפי שראינו כבר, לימודי הקבלה ובראשם ספר הזוהר שימשו הצדקה עבור השבתאים. הם אף סייעו לאנשי יעקב פרנק לחלק את ישראל לשני מחנות: "המקובלים" וה"פשטנים" – הראשונים למדו את תורת הסוד ולכן קיבלו את משיחותו של שבתאי צבי, בעוד האחרונים דבקו אך ורק בתלמוד.
עמדה זו הקשתה על מתנגדי השבתאים, היות שספר הזוהר כבר זכה למעמד קאנוני אצל האליטה הרבנית האנטי-שבתאית. החשש של מתנגדי השבתאים זכה לחיזוק משעה שתומכי יעקב פרנק קראו לנטישת התלמוד מלא השקרים והעיוותים, ולהתמקדות בזוהר ובספרי הקבלה. הייתה זו התקפה טקטית של פרנק על מתנגדיו ה"תלמודיסטים". פרנק אף ניסה לערב את הרשויות הפולניות ולגרום להם לצדד בו ובאנשיו בטענה שספר "הזוהר" קרוב יותר באופיו לנצרות.
עתה קיבל הממסד הרבני במזרח אירופה אישור סופי למה שהיה עד אז בגדר המלצה לא מחייבת, וב-1756 – אותה שנה שבה פרצה שערוריית לנקורן, נוסח צו רשמי האוסר על לימודי קבלה עד גיל 40. הצו נחתם ואושר בידי המוסד המרכזי העליון של יהדות פולין "ועד ארבע ארצות" בעיר קונסטנטינוב (Konstantynów) וחל בכל שטחי פולין הגדולה. האיסור על לימודי הקבלה והזוהר לפני גיל 40 לא באמת קשור לשערוריית המין שאולי קרתה ואולי לא. הפחד מעלילת דם נוספת, שתוביל לשריפת התלמוד, הוא שהניע את "ועד ארבע ארצות".
בספרו "ערב רב" טוען החוקר פאבל מצ'ייקו שאין לראות בצו זה הוראה שיש לאכוף אותה בצורה מילולית. חשיבותה נסמכת ראשית על הדגשת הסכנה שבלימודי הקבלה – סכנה שמומשה בידי התנועה השבתאית, ושנית בקביעה שיש להגיע אל לימודי הקבלה רק לאחר לימוד מעמיק במשנה ובגמרא. אחרי הכול, המקובל המוכר ביותר עד ימינו הוא האר"י, שנפטר בעודו בן 38 בלבד.
תודה לדור סער-מן על העזרה בחיבור הכתבה
לקריאה נוספת
משה אידל, לתולדות האיסור ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים, AJS Review 5
פאבל מצ'ייקו, ערב רב: פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2016
