הכירו את ההגדה הציונית הירוקה החדשה לט"ו בשבט!

אם עד היום לא חגגתם את ט"ו בשבט כלל או שהסתפקתם רק בטעימה של פירות יבשים לציון החג, הכירו את ההגדה החדשה, שתעזור לכם להפוך את ראש השנה לאילנות לחג קהילתי, משפחתי, חברתי וישראלי

ההגדה השיתופית, שנוצרה לרגל חג ט"ו בשבט בידי הספרייה הלאומית, מיזם 929 ומרכז הרצל , טומנת בחובה מגוון קטעי ספרות ושירה מאת מיטב כותבים ואישי הציבור והחברה בישראל, לצד קטעים מן המקרא. היא זמינה לציבור הרחב באמצעות גישה דיגיטלית, ומאפשרת לכל אחת ואחד להתכנס לערב חג ייחודי, שבו תכנים עכשוויים המעניקים לחג פרשנות חברתית, תרבותית וסביבתית.

הרעיונות והמקורות שנאספו יחד אל ההגדה החדשה, מאפשרים לציבור הרחב להעמיק את הקשר לאדמה ולאהבת הארץ.

בין הכותבים תוכלו למצוא את דליק ווליניץ, אבשלום קור, רננה רז, יורם טהרלב, גיל קופטש, דורון אלמוג ועוד.

חג שמח וקריאה מהנה!

 

לקריאת ההגדה

 

הרפתקאותיו של סרט האנימציה העברי הראשון

אפילו יוצריו של סרט האנימציה הקצר "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" לא חשבו שהוא סרט טוב

צעיר תימני סובב ברחובות תל אביב. הוא מנסה את כוחו בשורת עבודות זמניות, אך לא שורד באף אחת מהן. הוא מחפש אהבה ואומנם זוכה בה לאחר תלאות רבות, לדוגמה ריחוף מעל בתי העיר העברית בעזרת צרור בלונים. זוהי העלילה הבסיסית של הסרט שנחשב לסרט המונפש העברי הראשון: "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי".

גדי בן סוסי המקורי היה אחד משנים עשר המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען לפני שנכנסו אליה בני ישראל. הוא היה נציג שבט מנשה, וזוהי הפעם היחידה ששמו מופיע במקרא. למי שזוכר את הסיפור, למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שאר המרגלים נחשבו חוטאים משום שהוציאו את דיבת הארץ רעה. זהו אם כן האֶרְמֵז שעומד ברקע כוכב הסרט שנדבר עליו כעת. האם מאחורי בחירת השם התנ"כי עמדה כוונה מיוחדת? האם מדובר בשם אקראי? נניח לקוראות ולקוראים להחליט לבד.

גדי שלנו, כאמור, הוא ככל הנראה עולה חדש, שעל פי תסרוקתו ובגדיו הגיע מתפוצות תימן. על פי הכתוביות העלייה לארץ ישראל הפכה אותו לאדם חדש, וכעת, לאחר שכבר למד תורה, הגיע זמנו למצוא עבודה. הוא יוצא לדרך ברחובות תל אביב הקטנה ושומע זעקה לעזרה, אך כמו דון קישוט, טועה בפרשנות המצב ומסתבך עם המשטרה. הוא ממשיך ומנסה את כוחו בממכר גלידה ושקדים קלויים, כשברקע לכל ההתרחשויות ניתן לזהות גם מבנים איקוניים בתל אביב דאז, כמו הגימנסיה הרצליה המפורסמת.

1

הסגנון כולו חלומי וסוריאליסטי, איבריהן של הדמויות יכולים להימתח לפתע, גדי מסוגל להיבלע בעגלת גלידה, ואהובתו העתידית מצליחה להצילו מבור עמוק בעזרת עץ דקל גמיש במיוחד וכוחה העז של האהבה. התפתחות של ממש אין בעלילה, והדמויות שטוחות, אך יש טוויסט. את הסוף, אם כן, לא נגלה.

1

קצת פרטים טכניים על הסרט: הוא אילם ואף נטול פסקול. הציורים בשחור־לבן. אורכו כשמונה דקות, והוא הופק ויצא בשנת 1931. למען ההשוואה, נזכיר שארבע שנים קודם לכן כבש את העולם סרט אנימציה שחור־לבן אחר, שבו כיכב עכבר אחד שיכבוש את העולם. זה לא היה גורלו של גדי שלנו, שגם יוצריו התייחסו אליו בדיעבד די בזלזול.

את הסרט הפיקו האחים אגדתי, ברוך ויצחק, שהיו מאבות הקולנוע העברי בישראל. הם שכרו לשם כך את אביגדור המאירי, המשורר רב הפעלים, שיכתוב חרוזים מלבבים; ואת הצייר והקריקטוריסט אריה נבון, שהיה אחראי על ההנפשה כולה. על כל אחד משלוש צלעות המשולש הזה אפשר לכתוב הרבה מאוד, ונתחיל בעובדה שכל המעורבים הגיעו לארץ על סיפונה של האונייה המפורסמת רוסלאן. עם זאת, אנחנו נספר כאן בקצרה בעיקר על המאייר, שנוכח הנסיבות נקרא לו האנימטור העברי הראשון בארץ ישראל.

1
דיוקנו של אריה נבון. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אריה נבון נולד באוקראינה והגיע, כאמור, ב-1919 לארץ ישראל עם משפחתו. הוא ועוד שניים מאחיו, שלושה מתוך חמישה ילדים, נעשו כולם ציירים. במסגרת הקריירה הענפה שלו אייר קריקטורות עבור "דואר היום", עיתונו של איתמר בן אב"י ולאחר מכן עבור "דבר". לצד זאת אייר את ספריהם של בכירי הסופרים והמשוררים, צייר דיוקנאות, עיצב תפאורות לתיאטרון ויצר רצועות קומיקס.

בספרו האוטוביוגרפי "בקו ובכתב" שיצא לאור זמן קצר לפני מותו, סיפר נבון בפסקה קצרה על תהליך יצירת הסרט (ואף טעה בשמו וקרא לו "יוסי בן גדי"): "ישבתי כעשרה ימים בסטודיו של [אגדתי] וציירתי ציורים רבים. אגדתי, יחד עם אחיו יצחק, צילם את הציורים על שולחן־הנפשה שהיה בנוי בצורה די פרימיטיבית. פנסי החשמל שהאירו את הציורים נמצאו בראש מבנה מיוחד. יצחק היה מטפס על המבנה ומשם מכוון את האורות. בעיה נוספת – האורות משכו את הזבובים והם נעמדו על הציורים. בהסרטת הניסוי הופיעו זבובים פוטוגניים אלה בסרט בגודל של פילים…היה זה סרט די רע. וולט דיסני עשה זאת טוב יותר. בכל אופן, היה זה סרט האנימציה הראשון בארץ".

נשוב כעת אל גדי שלנו. הסרט ה"די רע" באמת לא הותיר חותם רב על התעשייה הישראלית, ונשאר רק עם תואר הכבוד "הראשון". הוא הוקרן במשך שבוע בלבד לפני שנעלם בתהומות הנשייה. למרבה המזל, עדיין אפשר לצפות בכולו הודות לארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג לקולנוע.

 

 

כתבות נוספות:

הסרט האבוד של אבי הקולנוע העברי

החיים הפרועים בבטן אניית המעפילים רוסלאן

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

מכתבי לאה גולדברג אל טוביה ריבנר

מכתבים ששלחה לאה גולדברג אל המשורר טוביה ריבנר וכתבים אחדים שלה נחשפים

לאה גולדברג, סביב 1950, צילום: טוביה ריבנר

ההתכתבות בין לאה גולדברג לטוביה ריבנר היא אחת ההתכתבויות המשמעותיות שהותירה אחריה לאה גולדברג, כלת פרס ישראל, משוררת אהובה וסופרת ילדים מצליחה, המוּכרת לרבים בזכות ספריה "אַיֵּה פלוטו", "דירה להשכיר", "המפוזר מכפר אז"ר", "מה עושות האיילות" ועוד, ובזכות שיריה שהולחנו (בהם "ימים לבנים", "סליחות", "משירי ארץ אהבתי" ו"פזמון ליקנתון").

נמען המכתבים הוא טוביה ריבנר, תלמידהּ וידידה הקרוב שהיה צעיר ממנה בשלוש-עשרה שנה. ריבנר – משורר, מתרגם ועורך, ולימים פרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה וחתן פרס ישראל לשירה עברית (2008) – ערך לאחר מותה של גולדברג את כתביה ופרסם ספר עיון מקיף על יצירתה.

להתכתבות חשיבות רבה, בין השאר מכיוון שהשניים חלקו אותו עולם רוחני והיו מיודדים מאוד, וכך יכלה גולדברג להעלות על הכתב ובפתיחוּת מגוון נושאים שהעסיקו אותה, ושלא ניתן להם ביטוי במקומות אחרים ביצירתה ואף לא ביומניה. בין השאר מגלים המכתבים את דעותיה ותחושותיה של לאה גולדברג לגבי אירועי הזמן (למשל, מלחמת ששת הימים), את יחסה ליוצרים אחרים (דוגמת המשורר אברהם שלונסקי, ש"י עגנון והצייר מארק שאגאל), ועוד. לא אחת מסבירה המשוררת במכתביה אחדות מיצירותיה בגילוי לב וכן מדריכה את ריבנר, שהיה אז משורר צעיר, בדרכו.

אוסף המכתבים מונה כשמונים מכתבים מן השנים 1969-1949. אחדים מהם כוללים ציורים שציירה לאה גולדברג, וכך חושפים אפיק יצירה נוסף שלה.

להלן מובאות נבחרות מתוך המכתבים:

על ש"י עגנון:
"חשבתי בינתיים על מה שסיפר לך עגנון על פגישתנו הראשונה. הסיגריות שלי מרגיזות אותו עכשיו, משהוא עצמו חדל לעשן ואינו יכול לראות נשים שהוא מחבבן שאצבעותיהן מצהיבות מסיגריות. בימים ההם לא היו אצבעותי צהובות אף כי עישנתי (הקפדתי לנקותן). כנראה הרגיזוֹ אז משהו אחר, וכן גם בא אלי בדעה קדומה שאני 'מאותם המודרניים׳ שאינם ממעריציו. בינתיים נשתנה יחסו אלי אחרי שראה מה יחסי אליו, ותולה את הדחייה בעבר באצבעות צהובות שלא היו ולא נבראו. אילו אני הייתי כותבת רומנים הייתי עושה אותו לאחד הגיבורים המעניינים ביותר עם כל הלכאן ולכאן שלו" (מכתב מ-7 במאי 1963).

על אברהם שלונסקי (כאשר קיבלה פרס על שמו):
"אולי קשה לכם (לדור הצעיר!) להבין עתה מה היה שלונסקי בשבילנו בראשית דרכנו. מה היה הוא בשביל הלשון העברית. יש דברים שלא נוכל אף לא נרצה להתעלם מהם" (מכתב מ-15 ביוני 1956).

על שירתה המוקדמת:
"כשמסרתי לדפוס את ׳טבעות עשן' [ספר ביכוריה] היתה לי הרגשה, שעכשיו אסור לי בכלל להמשיך לכתוב שירים. הייתי מהלכת ואומרת: למה אינני יודעת לחבר מוזיקה?! טוב, בכל זאת, שכתבתי שירים גם אחרי אותו ספר ראשון. נזדמן לי עכשיו להציץ בו ונדהמתי עד מה הוא גרוע בכללו. לך ולכל אלה אשר מסיבות שונות פרסמו את ספרם הראשון לא בנעורים, לא תהיה לעולם הרגשה כזאת של תימהון אירוני לגבי עצמו, וזה טוב. אני כל חיי כל כך מיהרתי, כל כך נחפזתי ומתוך חיפזון עשיתי כל כך הרבה דברים, שמוטב היה לא לעשותם" (מכתב מ-17 בספטמבר 1957).

על מארק שאגאל:
"אני עוד לא הכנסתי את שגל שלי למסגרת ובינתיים (כדי לזכות יום אחד בחתימתו) תרגמתי מרוסית איומה כמה שירים איומים שבאיומים שהוא כתב. האם ספרתי לך על כך במכתבי הקודם? מזכירתי כמעט ויללה כאשר הכתבתי את השורות הסאנטימנטאליות הללו והיא עוד איננה יודעת כמה זה נורא ברוסית הגרועה שלו. למה צריך צייר כזה גם לכתוב? והנה אני מתנקמת בו בשקט בשקט ומציירת ציורים קטנים לעצמי" (מכתב מ-24 בינואר 1965).

על שעבר עליה ועל אמה (הן חיו יחדיו) בירושלים, במלחמת ששת הימים:
"לנו, אישית, לא קרה דבר חוץ מרסיס פגז ששבר חור עגול בשמשת הדלת בחדר הגדול, כשלא היינו בו. אמא היתה אשת חיִל. לא ירדנו למקלט והצלחנו אפילו לישון בלילה (גלויה מיום 16 ביוני 1967, ההדגשה במקור).

על המצב המדיני לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים המזרחית:
"ירושלים – (באמת ירושלים – גדולה ויפה להפליא!) טוביה היקר, כמה עשרות שנים עברו מאז כתבתי לכם לאחרונה? […] ביום שבו עמדתי על רגלי [לאחר מחלה], לא התאפקתי והלכתי לשוק של העיר העתיקה וזו היתה התרופה הטובה ביותר. […] כמה נפלאה העיר הזאת עכשיו. וגם… נעים לבוא במגע עם הערבים. וכולם חשים זאת, אפילו האנשים שדעותיהם לא כאלו. והנעים ביותר שאנשי העיר העתיקה נראים מאוששים מאד וזה נותן הרבה תקוות. הייתי פסימית לגבי המצב הפוליטי, אבל עכשיו איכשהו מאמינה אני שיהיה לנו טוב יותר מאשר היה" (מכתב מ-8 ביולי 1967).

ומכתב נוסף בעניין מזרח ירושלים:
[…] ואשר לדברים הלא-משמחים – שאלת שכנינו הערביים – גם אני חרדה מאוד. הידידוּת של השבועות הראשונים [אחרי מלחמת ששת הימים], היא שהיתה בעצם לא נורמאלית. הצרות עלולות היו לבוא. אני התרשמתי יותר מדי בהתחלה ועתה חושבת אני בחרדה על הארץ.
בין כה וכה אני כאן [בפריז] איכשהו מנותקת, וזה, כתמיד במקרים כאלה, גם מרַחק וגם מקרב את הפחד. ומזכיר לי כל כך הרבה נסיעות בעבר, בימים מאוד-מאוד לא שקטים, כמו למשל אוקטובר-נובמבר 1947. הלא אז חזרתי ארצה מפראג ממש "עם פרוץ המדינה"… (מכתב מפריז, 18 באוקטובר 1967).

באחד המכתבים מתייחסת לאה גולדברג לשירהּ "הגיהינום המאושר" שהוא "שיר זמן טיפוסי", נכתב עם סוף מלחמת העולם השנייה כאשר נודע לנו. […] ואנחנו בני האדם הוספנו לפרוח ולשמוח ב"גיהינום המאושר" על אף ידיעתנו את הדברים המסוימים ההם" (מכתב מ-20 במאי 1955, ההדגשות במקור).

על ציוריה לעומת שיריה, בתקופה של משבר כתיבה:
"בנוגע לציור שלי לא הבינות אותי נכון: גם אני אינני יכולה לבטא בו את מה שאני מבטאה במלים. זהו עניין אחר לגמרי ולפיכך אני סבורה עדיין שמוצאת אני בזה מה שאתה מוצא בצילום. והלוואי והיו ציורַי על רמת צילומיך. אבל העניין הוא בזה שלי עכשיו אין צורך במלים. כנראה אין לי מה לומר במלים. לפיכך אני מוצאת את כל השמחה במשהו אחר. וזה עוזר לי להיות שקטה לגמרי על שאין לי צורך לכתוב. זהו" (מכתב מ-28 בנובמבר 1965).

ועוד מכתבים אישיים על עצמה:

מכתב מירושלים, 7 במאי 1963:
תודה רבה על התצלום ועל הספר. אני באמת לא כל כך מקסימה בתמונה הזאת, אבל שמחתי שיש לנו תמונה ביחד למזכרת ומפניך אני דווקא מרוצה מאד. זה חשוב יותר, שכן את עצמי יש לי הזדמנות לראות פעם בפעם, וכידוע אין זה תענוג גדול.
[…] את שירַי העתקתי ואני שולחת אותם לך במכתב הזה. בינתיים כתבתי עוד קצת דברים שונים ומשונים, ועדיין אינני יודעת "מה לחיים ומה למוות", היינו, מה לסל ומה לספר. יש לי הרגשה קשה במקצת בנוגע לשירים האלה. לעתים, יש צורך להתרחק מעצמו [מעצמך] כדי להתרחק מן הכתוב. איך עושים זאת עכשיו, אינני יודעת.

מכתב מירושלים, 22 במרס 1964:
פה מזג האוויר גשום וכל יום שמש נראה כחג לא צפוי. […] בינתיים האדמה מקושטת כדרך שלא הייתה, נדמה לי מעולם. הרקפות צומחות פה כעשב בר וגודל הכלניות כצבעונים הולנדיים. […] אבל אני בכל זאת מוצאת שעת "בין המטרות" [בין הגשמים] ומביאה הביתה זֵרים מופלאים.
מוזר גם לעצמי שאני מרבה כ"כ לכתוב על מזג האוויר. ייתכן והסיבה היא שאני פה פחות ופחות מוצאת עניין באותן השמחות המקובלות על הבריות: אינני יוצאת לא לסינמה ולא לתיאטרון ולא לקונצרט ועוד פחות מזה ל-parties, שיש לי כישרון מובהק להתחמק מהן. וכן חיי, חוץ מן העבודה, נעים בין ספר לשדה. […]
פאריס השפיעה עלי לטובה ואני עייפה השנה פחות מן הרגיל ועצבנית פחות מאשר אשתקד. אבל… יש איזה אבל שכזה, אשר שמו, אולי, היותו של אדם מעבר לשנת החמישים לחייו. הרבה דברים כבר רחוקים ממני ומקומם לא נתמלא. וכך עלי, כנראה, להתרגל לחיות, אבל – קשה.

מכתב מירושלים, 12 בדצמבר 1964:
בריאותי "ככה-ככה". וגם אמא אינה מרגישה את עצמה כ"כ טוב. עיניה כבר אינן כשהיו, ואינני בטוחה שהרופא ימציא תרופה. כולנו מזדקנים – וזה לא כל כך משמח. ובכל זאת עוד יש כמה דברים יפים, שאני אוהבת אותם.
הנה גלשתי לטון של בכיינות, והרי אני דווקא במצב רוח לא רע כלל. סימן שצריך להפסיק את המכתב.

על ספרה "עִם הלילה הזה", שהיה בדיעבד ספר שיריה האחרון:
"בבואי מפאריס אספתי את שירי של 4 וחצי השנים האחרונות וקצת (מעט מאד) הוספתי דברים חדשים ואני מוציאה עכשיו קובץ צנום מאד בשם 'עם הלילה הזה', על פי שיר אחד שקראתי אצלי בבית. בעצם אין שיר זה אופייני לספר. הלילה שבספר אחר הוא: אטוּם, כבד. אבל אולי יש בו משהו, לפעמים רחוקות, גם מן העולם הדומם-קרוב של השיר הזה. אינני יודעת" (מכתב מ-22 במרס 1964).

באחד המכתבים מעלה לאה גולדברג על הכתב את קיצור קורות חייה, בהכרח לבקשת ריבנר. המכתב פותר שתי תעלומות קטנות שהעסיקו את חוקרי יצירתה, והן כמה זמן חלף מלידתה בקניגסברג שבפרוסיה ועד חזרתה עם משפחתה לליטא, ומהו המועד המדויק שבו פורסם ספר ביכוריה. "בהיותי בגיל 10 ימים או משהו כזה הועברתי לליטא", כותבת גולדברג, ומציינת בהמשך את מועד הופעת הספר: פברואר 1935, כחודש לאחר עלייתה (מכתב מ-4 באוקטובר 1955).

גם את זה אנחנו אוספים: קומיקס בספרייה הלאומית

בספרייה הלאומית אנו אוספים ומשמרים א אוצרות הידע והתרבות של מדינת ישראל ושל העם היהודי – וזה כולל גם קומיקס!

פיצריה קמיקזה

בשנים האחרונות הפכו ספרי הקומיקס והרומנים הגרפיים לחלק מוכר ומכובד של עולם הספר.  שוק הקומיקס העולמי הוא בפריחה מתמדת, ואפשר לראות זאת גם כאן בישראל: ישראלי מקורי לצד מתורגם, מטורים בעיתונים ועד רומנים גרפיים, קומיקס וספרות מצוירת לילד​ים, לנוער ולמבוגרים, בהוצאות ממוסדות ועצמאיות, חילוניות ודתיות, בחוברות דקיקות ובכרכים עבים בכריכה קשה – הקומיקס הוא בכל מקום.

בספרייה הלאומית אפשר למצוא קומיקס משלל תקופות, סוגים וסוגות – מהטורים שהתפרסמו בעיתוני הילדים ההיסטוריים עוד לפני קום המדינה ועד רומנים גרפיים רציניים שעוסקים בשואה וראו אור השנה.

נדמה שדווקא הקומיקס מאפשר עיסוק רגיש ובוגר בטראומות הגדולות ביותר שלנו.

קחו לדוגמא את "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא" של מישל קישקה שיצא בהוצאת מודן במאי השנה. באיורים שחורים-לבנים יפהפיים פורש קישקה את מערכת היחסים שלו עם אביו ניצול השואה, את ההיסטוריה המשפחתית והאישית ואת השפעת הטראומה הלאומית על חיי היומיום של רבים מהישראלים. ביותר מהזדמנות אחת ניתן למצוא בספר תזכורת לכך שתמונה יכולה להיות שווה אלף מילים, ושהשילוב של איורים ומילים מאפשר לומר יותר, אחרת ובאורח ישיר יותר, לעין וללב בעת ובעונה אחת.

 

הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא / מישל קישקה

 

חשיבותו העולה של הקומיקס בתרבות העולמית והמקומית לא השאירה אותנו אדישים, כאן בספרייה הלאומית. אוספי הספרייה קולטים אליהם ספרים מגוונים ביותר. השינויים החלים במגמות בעולם מתבטאים כמעט מאליהם בספרים המגיעים אלינו. הדבר נכון גם ביחס לקומיקס ולרומנים גרפיים.  יש קומיקס ורומנים גרפיים ישראלים שהיו זה מכבר לקלסיקה של התרבות הישראלית. כזה הוא "פיצריה קמיקזה" של אסף חנוכה, לפי הספר "הקיטנה של קנלר" מאת אתגר קרת.

אבל יש גם מגמות חדשות שאנו מבחינים בהן בספרייה. כך למשל אנו רואים זרם גובר של קומיקס מן המגזר החרדי. ספרים בסדרת "סיפורי הרבי בקומיקס", מחסידות חב"ד; ספר "עקרת בית" הנושא את כותרת המשנה "גם לאמא מגיע קומיקס", מבית היוצר של עיתון "משפחה"; ספר קומיקס ביידיש "מעשה'לעך פאר קינדערלעך" וגם ספר בעל שם מקורי: "דף היומיקס", המביא קומיקס על בסיס אגדות בתלמוד. בנוסף לכך מתקבלים בספרייה ספרי קומיקס בשפות זרות העוסקים בנושאים יהודיים או שנוגעים להקשרים יהודיים. כך למשל מצוי אצלנו ספר קומיקס בספרדית המתבסס על משלים מאת המגיד מדובנה, ספר קומיקס על חייו של טרוצקי, אף הוא בספרדית וספר קומיקס בתורכית על הווי החיים של משפחה יהודית תורכית, וגם עיבוד קומיקס איטלקי לרומן של קפקא, "המשפט"​.

כחלק מתפקידנו לאצור את כל תרבות ישראל, אנו עושים מאמצים להשלים את האוסף – ברכישות של יצירות חשובות מכל העולם בתחומי הליבה של הספרייה, וכן באיסוף היצירות העצמאיות הרואות אור בישראל. רבות מיצירות הקומיקס הרואות אור בארץ יוצאות בהוצאה עצמית של הכותבים והמאיירים. ההוצאות הללו, הקטנות, העצמאיות והפרטיות, הן עבורנו האתגר הגדול ביותר.

עוד ועוד קומיקס מגיע אלינו, לספרייה הלאומית, אך לצערנו – לא כולו. הפריחה היצירתית של הוצאות עצמאיות בתחום באה לידי ביטוי גם בכך שרבים מבין היוצרים עדיין אינם מכירים את החוק על פיו יש להפקיד בספרייה הלאומית שני עותקים מכל פרסום, החוק המאפשר לנו (ואף מחייב אותנו) לאסוף את כל הפרסומים הרואים אור בארץ. לא אחת קורה שהחוברות אינן מגיעות אלינו, וחמור מכך – לא תמיד אנחנו מודעים לקיומן ויודעים כי דבר מה חסר באוסף.

במדור עותקי חובה בספרייה החלטנו לצאת למצוד אחר הקומיקס הישראלי. לא ננוח עד שבספרייה הלאומית יהיה האוסף המקיף ביותר של קומיקס ישראלי בעבר ובהווה, ועם העיניים נשואות לעתיד. על מנת להשיג את יעדנו, פתחנו בתנועת מלקחיים:

מצד אחד, להגביר את מאמצינו לברר מה יצא לאור בתחום הקומיקס בישראל, ומה חסר באוסף. מצד שני, להעלות את מודעות היוצרים בתחום לכך שהספרייה הלאומית לא רק מעוניינת ביצירותיהם אלא שחובתה לאסוף אותן וחובתם למסור עותקים מהן.

האינטרס להפקיד עותקים בספרייה הלאומית הוא הרי משותף: ליוצרים (שיצירתם נשמרת לדורות), לקוראים ולחוקרים (שפוגשים באוסף מלא ומקיף) ולעובדי הספרייה (שממלאים בכך את חובתם הנעימה – איסוף כל הספרים הרואים אור בישראל). כולנו חלק מהמאמץ לשימור התרבות הישראלית, לתיעודה ולטיפוחה.

 

וכך החל מצוד הקומיקס הגדול

עובדי המדור יצרו קשרים עם המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, עם איגוד הקריקטוריסטים הישראלי ועם חנויות מובילות בתחום כדי לברר מה יוצא לאור בארץ. כולם הסכימו להירתם להפצת הבשורה, לסייע באיסוף הספרים ולהפיץ את מכתבי המדור ליוצרים. אך זה לא נגמר שם. גם פסטיבל "אנימיקס" לאנימציה​, קומיקס וקריקטורה נרתם לעזרה, ובפסטיבל הקרוב עובדי המדור יבואו לאירוע ויעשו מאמץ מרוכז להעלות את המודעות לחשיבות האיסוף והשימור של הקומיקס הישראלי בקרב קהל קוראיו ויוצריו. אבל כבר עתה, מאמצינו נושאים פרי – סוף סוף התחילו להגיע הספרים שלהם ייחלנו.

ראשונה מכולם, הסנונית המבשרת את בוא האביב, נחתה על שולחננו מעטפה מאהרונה ריינר, שהכילה את חוברת הקומיקס "Super Granny" בשפה האנגלית.  לא הרבה אחריה התייצב סיפור הבלשים "איך נפלו גיבורים" של עדי אלקין ויוסי גורביץ​, ומושיק גולסט אף הגיע באופן אישי למסור לנו עותקים מ"מרד", "קבר השייח" ו"יומן ישראלי" שכתב ואייר. עוד ועוד מכתבים השואלים "האם הספר שלי נמצא בספרייה?" נשלחים אלינו, ואנו מבררים ומשיבים בשמחה, אוספים באדיקות את הבטחותיהם של יוצרים לשלוח לנו את כתביהם שכבר יצאו ושעוד יצאו.

 

איך נפלו גיבורים

 

ואיפה זה משאיר אותנו?

איתכם. מבקרי הספרייה, גולשי האינטרנט, קוראי הבלוג וחברינו בפייסבוק. אולי אתם אוהבים חוברת קומיקס מסוימת, ותוהים האם גם היא שמורה לבטח בספרייה הלאומית? אולי אתם מכירים יוצר או יוצרת של קומיקס נפלא, ותוהים אם הם יודעים לשלוח אלינו עותקים ממנו? למה לעצור בזה? חיפוש מהיר בקטלוג הספרייה הוא כל מה שצריך כדי לדעת האם קומיקס נמצא באוסף. שיחת טלפון אחת, או דוא"ל, או הודעה בפייסבוק, וגם אנחנו נדע:

מדור עותקי חובה: [email protected]

אם נעבוד ביחד, אף קומיקס, אף ספר, לא ילך לאיבוד.

כתבה: לילי דאי, מדור עותקי חובה בספרייה הלאומית