תגלית: כך ניסתה הקהילה היהודית באיראן לרכוש את קבר מרדכי ואסתר

מסמכים שהתגלו בארכיון חושפים: לכבוד 2,500 שנה להצהרת כורש שיתפו יהודי איראן והממשל פעולה ביוזמה מפתיעה

Eugène Flandin - Voyage en Perse, avec Flandin, éd. Gide et Baudry, 1851

לא לחלוטין ברור מיהו היוזם, אבל בשנת 1968 התכתבות נמרצת מתפתחת בין שלטונות השאה האיראני לבין נציגי יהדות איראן בפרלמנט. מוקד ההתכתבות? הניסיון לרכוש את קבר מרדכי ואסתר בהמדאן. העילה? חגיגות 2,500 שנה להצהרת כורש בשנת 1971.

הצהרת כורש ניתנה בשנת 538 לפני הספירה בידי המלך כורש. בהצהרה ההיסטורית איפשר מייסד הממלכה הפרסית לכל העמים החיים בשטחי ממלכתו לחזור ולהשיב על כנו את הפולחן לאלוהיהם, שנאסר תחת שלטונה של מלכות בבל המובסת. במקרא (ספר עזרא א', א-ד) מופיעה גרסה המיוחדת לעם ישראל היושב בגלות, ולפיה איפשר כורש לעם הגולה לחזור ליהודה ולבנות בה את בית המקדש שחרב.

את העדות הראשונה על שיוך המוזוליאום בהמדאן לאסתר ומרדכי גיבורי המגילה הנקראת בפורים סיפק בנימין מטודלה, היהודי הנודד בן המאה ה-12. וכך כותב מגלה הארצות: "ומאותו ההר עד חמדן מהלך עשרה ימים, היא מדי העיר הגדולה, ושם כמו חמשים אלף מישראל ושם לפני כנסת אחת קבורים מרדכי ואסתר".

קבר מרדכי ואסתר בהמדאן

 

אחת המסורות שנקשרו סביב הקבר מספרת שלאחר מות המלך אחשוורוש ביקשו תומכי המן המת לנקום באסתר ובמרדכי. השניים נמלטו להמדאן ושם נפטרו בשיבה טובה בקרב הקהילה היהודית שבעיר. איך כל זה קשור למלך כורש? על פניו, אין קשר, אבל מההתכתבות שנמצאה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בתוך ארגון ארכיון אורט העולמי, וממקורות היסטוריים על אודות חיי השאה האחרון של איראן – כולל הנאום שלו באותן חגיגות, ברור כי מוחמד רזא שאה פהלווי ראה את עצמו כממשיכו של כורש וביקש להקרין תדמית זו אל יהודי הממלכה. חגיגות 2,500 שנה להצהרת כורש היו בדיוק האירוע שלו ציפה.

מוחמד רזא שאה פהלווי, המלך האחרון של איראן

 

במכתב ששלח המנהל הכללי של המחלקה לארכיאולוגיה וחינוך ציבורי האדון עבדוללי פורמנד אל נציג יהודי איראן בפרלמנט לטפאללה חי – אלו הם שני המתכתבים העיקריים שזיהינו – מבהיר הראשון שהמשרד לחינוך לאומי יסייע בידיה של הקהילה היהודית באיראן לרכוש את הקבר ואת האדמות סביבו מידי בנק באזארגאני המחזיק בהם. הרכישה תמומן באמצעות מכירת כרטיסי כניסה לקבר.

ההתכתבות בין נציג הממשל לנציג היהודים בפרלמנט, דצמבר 1968

 

בהתכתבות בין המשרד לבין נציג היהודים מורגשת תחושת הדחיפות של המשטר. השולח, פורמנד פרהמנד מאיץ בקהילה היהודית להחזיר לו תשובה – עדיף חיובית – על היוזמה, כיוון שטרם נענו פניות המשרד.

בצד היוזמה לרכוש את הקבר, תיכננה הקהילה היהודית הקמת בית ספר מקצועי על שם כורש הגדול, עם בית חולים, הוצאה לאור של מילון עברי-פרסי ואף הקמת תערוכה על פועלו של כורש בכל השפות – תערוכה שתעסוק בנושא זכויות האדם על בסיס התורה. לא ברור מה מהתוכניות הללו יצא לפועל. נראה שמכל היוזמות רק קניית אדמות הקבר בוצעה, וב-18 בינואר 1970 התקבל האישור הסופי. אדמות הקבר נקנו והועברו – כך אנו מעריכים למרות שהתיעוד נפסק בשלב זה – לידי הקהילה.

אישור הקנייה של אדמות הקבר, זהו גם המסמך המאוחר ביותר שמצאנו מאותה התכתבות, 18 בינואר 1970

 

ירח הדבש של יהודי איראן והשלטונות במדינה הגיע לקיצו המהיר והאכזרי עם עליית רוחאללה ח'ומייני לשלטון והתבססות המהפכה האיסלאמית באיראן בשנת 1979, אז גם נמלט כורש החדש – הוא השאה האחרון של איראן, אל ארצות הברית.

מאז ומדי כמה שנים עומד קבר מרדכי ואסתר בהמדאן במוקד מחלוקת מרה. בשנת 2011 פרצו מהומות סטודנטים תומכי המשטר שפעלו להוציא את הקבר מרשימת האתרים לשימור באיראן בעקבות – לטענתם – ניסיונה של ישראל להרוס את מסגד אל-אקצא. מחאתם נרשמה כהצלחה והשלט המורה "זִיָארַתְגָאהּ" – מקום עלייה לרגל, הורד. מעת לעת משמיעים סטודנטים ברחבי איראן איומים על הריסת הקבר והקמת קונסוליה פלסטינית במקום. אבל הקבר לא נהרס, ולמקום מורשים כיום להיכנס רק יהודים ולבקש משאלות מאסתר וממרדכי. אגב, למרות המסורת ארוכת השנים המשייכת את הקבר עם דמויתיהן של מרדכי ואסתר, סיפרה לנו החוקרת תמר עילם גינדין לסיפור המגילה כולו אין תיעוד בכתובים איראניים, ומדובר, לפי אחת הסברות המובילות, דווקא בקברה של המלכה שושן-דֹחְ'ת, אשת המלך יַזְדֶגֶרְד הראשון מהמאה הרביעית-חמישית לספירה. במקורה הייתה העיר המדאן בירת מדי, וכשנכבשה בידי כורש הפך אותה המלך לבירת הקיץ של האימפריה הפרסית. העיר אף נזכרת בתנ"ך, בספר עזרא, בשם אחמתא.

בתוך קבר מרדכי ואסתר בהמדאן

 

תודה לתמר עילם גינדין על עזרתה בחיבור הכתבה, לאליצור ליאון על תרגום המסמכים לעברית ולד"ר מרים קלויאנו מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על ששיתפה אותנו בסיפור 

 

לקריאה נוספת

תמר עילם גינדין, מגילת אסתר: מאחורי המסיכה, הוצאת זרש (הוצאה עצמית), 2015

כתבות נוספות

להכות את המן הרשע: סיפורו של הרעשן

מגילת אסתר מאמסטרדם חושפת: כך ייעשה למתאכזרים לעם ישראל

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן?

מגילת אסתר בקומיקס מלפני 400 שנה

הצו לגירוש היהודים מארה"ב

על גירוש היהודים מארה"ב במלחמת האזרחים, כבר שמעתם? זהו הסיפור המוזר של גרנט והיהודים

יוליסס סימפסון גרנט על שטר 50 דולר

בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקנית, זעם יוליסס סימפסון גרנט (גנרל צבא צפון ארה"ב ולימים, הנשיא) על הסחר הבלתי חוקי עם הדרום. זו, כנראה, הייתה הסיבה המיידית למתן 'צו מספר 11' – הצו לגירוש היהודים ממחוזות טנסי, מיסיסיפי וקנטקי.

אך מה ליהודים ולזה?

כאשר בוחנים אותה בהקשרה ההיסטורי, אפשר לראות את הפקודה החריגה הזו כמאורע מוזר; היא הייתה להפרה בוטה של זכויות אדם בעיצומה של מלחמה על זכויות-אדם.

מה שהופך את הפקודה הזו לחריגה ביותר הוא העונש הקולקטיבי על אותו ציבור– היהודים כמקשה אחת או "כמעמד" (as a class) נדרשו לתת דין וחשבון על חטאיהם, לכאורה.

ביטול העבדות עמד במרכז סדר היום הציבורי, בעיקר בצפון, והכתיב מסורת של מאבק על זכויות אדם. נוכח גישות אלו נראית הפקודה תמוהה – איך העז גנרל בכיר בצבא הצפון אשר לחם על קידוש ומימוש זכויות הפרט לתת פקודה כה חריגה וקיצונית הסותרת את הערכים שבשמם הוא לחם? גירושו של מגזר שלם מטריטוריה ללא ראיות מוצקות ונוכח חשדות בלבד נדמה כמעט חסר היגיון.

אחת הפרשנויות המודרניות למתן הפקודה גורסת שהמעטה הצדקני שביקש הצפון לעטוף בו את המלחמה, קם בעיקר בשל הצורך להצדיק את אין ספור החללים בשדות הקטל. קשה להצדיק מלחמה עקובה מדם בעקרונות כמעט טכניים במהותם כמו פרשנות חוקתית; במקומם הובאו עקרונות "נעלים" כמו המלחמה, במקום ביטול העבדות וקידוש זכויות האדם. הצורך המוחלט לנצח במלחמה הפך את המטרה לקדושה, ואת כל האמצעים לכשרים. ובתוך כל אלו, ייתכן כי בלהט הקרב פעלו גרנט או אנשיו מתוך התניה פבלובית של אנשי צבא: חיסול כל איום פוטנציאלי ונטרול כל חשד לאיום. פרשנות זו גורסת כי לגרנט לא היו מניעים אנטישמיים, אלא מניעים צבאיים בלבד. הוא פיקד על כוחות בעימות רצחני ומדמם, וכאשר שמע כי קיים חשד לקשר בעורף עם האויב, פעל מיידית כדי למגרו. לפי פרשנות זו, היהודים גורשו עקב היותם גורם מפריע.

מלחמת האזרחים בארצות הברית

סברה אחרת שעולה מן העיתונות העברית-אמריקאית של אותה העת, דנה בקונספירציה משפחתית-כלכלית סביב נושא הסחר בכותנה, אשר היה נפוץ בדרום. הסחר בכותנה היה ענף רווחי ביותר בשל מחירה היקר של הכותנה, שרק עלה בזמן המלחמה. לפי סברה זו, פעילותו הכלכלית של אביו של גרנט התבססה על רכישת כותנה במחירים זולים במיוחד ומכירתה ביוקר. חמתו של גרנט על היהודים התעוררה לכאורה לאחר שאלו רכשו את הסחורה במחירים גבוהים יותר, ועודדו העלאה של מחירי הכותנה. כתוצאה מכך, קטנו שולי הרווח, ועסקיו המשפחתיים של גרנט נפגעו ישירות. כלומר, בסילוקם של היהודים כמקשה אחת מאזורי הסחר בכותנה, חיסל גרנט את מתחריו של אביו ותרם להחזרת מחירי הכותנה לשערם הנמוך. כמו כן, נתן גרנט פקודה לחקלאים למכור את הכותנה שלהם במחירים נמוכים רק לאביו ולשותפיו. המחקר ההיסטורי מציב את אביו של גרנט בסמיכות לאזורי הקרבות ולצידו של בנו עת מתן הפקודה, ומבסס את מעורבותו בסחר הכותנה ואת קשריו הכלכליים עם חברות סחר יהודיות. עם זאת, אין בכך די על מנת להוכיח קשר סיבתי.

הסבר אפשרי נוסף למתן הפקודה גורס כי גרנט כלל לא היה שותף בגיבושה, אלא חתם עליה בהיסח הדעת. טענה זו הועלתה ב-1918 על ידי סיימון וולף (Simon Wolf) – אחד ממנהיגי הקהילות היהודיות. וולף טען כי בשיחה שקיים עם גרנט לפני כחמישים שנה, בן שיחו דיווח כי לא היה לו כל קשר לצו מס' 11. לטענתו, האחראי היה אחד מקציני המטה ששירתו תחתיו, ומשמעות הדבר שפקודה זו התקבלה מאחורי גבו ובלי ידיעתו. הגיוני שבמהלך הלחימה העיקשת, נאלץ מפקד בכיר לתת את אישורו על מגוון פעולות ולחתום על צווים רבים; האם הקדיש את הזמן לקרוא כל אחד מצווים אלו? אין לדעת. אך זהו עדיין תרחיש אפשרי. אולם, האם עובדה שכזו פוטרת את גרנט מאחריות על הנעשה בשמו? האם היא מורידה מחומרת העונש הקולקטיבי?

תגובת היהודים על הפקודה לא איחרה לבוא; בין הדי המחאה שהגיעו לוושינגטון, בלט מברק אחד ששלחו יהודי פאדוקה (Paducah) לנשיא לינקולן, ובו הם שטחו את ביקורתם הנוקבת. במברק נטען שפקודתו של גרנט גרמה לסילוקם של אזרחים טובים ונאמנים, והייתה הפרה בוטה של החוקה האמריקאית ושל זכויות האזרח שלהם. כותבי המברק הפנו את הנשיא לקבלת חוות דעת מהשליש הצבאי הקודם, ממפקד האזור הקודם ומאזרחי העיר, אשר לבטח יעידו על נאמנותם ומעמדם כאזרחים וסוחרים.

גל הביקורת לא נעצר רק בנציגי היהודים, אלא גלש לכלל הציבור האמריקני והגיע עד מדרגות הקונגרס. אחת המחאות הבולטות הגיעה מצידו של סנאטור פאוול, שניגח את גרנט ופקודתו בקונגרס וקרא לתיקון העוול; הוא ציין שלמרות הצטיינותו של גרנט בשדה הקרב, פקודתו היא כתם שחור על החוקה, ושחובת הסנאט לקרוא עליה תיגר. עוד הוסיף כי היהודים הם ציבור נאמן, וכי בין אותם יהודים שגורשו היו אף רבים ששירתו בצבא ושותפים למאמץ המלחמתי נגד הדרום.

קריקטורה של גרנט בוכה "דמעות תנין" על גורלם של היהודים ברוסיה

הדי המחאה הגיעו גם לשורות הצבא ועוררו מחד גיסא ביקורת מצד חיילים יהודים המשרתים בצבא הצפון, ומאידך גיסא גרמו להתנכלויות ותקיפות של חיילים אלו על ידי חבריהם לנשק. אחת העדויות הבולטות היא מחאתו של פיליפ טרונסטיין (Philip Trounstine), מפקד פלוגה יהודי בחיל הפרשים, אשר פשט את מדיו בעקבות פקודתו של גרנט. במכתבו ציין עד כמה נפגע מהפקודה, והסביר כיצד היא עודדה התנכלויות ומעשי זדון בקרב חיילי יחידתו.

אגב, הצו בוטל מיידית על ידי לינקולן עוד טרם הגעתן של משלחות המחאה לבירה, אך הפרט הזה לא מוריד מחומרת האירוע המכונן – אירוע שלא רבים יודעים שקרה.

במבט היסטורי, הייתה פקודת הגירוש נקודת מפנה במעמדם של יהודים בארצות הברית ובסיפורה של האנטישמיות האמריקאית. בהקשר רחב יותר, הפקודה ניתנה בעיצומו של גל הגירה יהודי גדול שפקד את ארצות הברית באמצע המאה ה-19, אשר הפך את הקהילה שעד כה נטמעה בשלווה יחסית באוכלוסייה, לגלויה ופגיעה יותר.

ככל שהקהילה היהודית גדלה, היא צברה כוח והשפעה רבים יותר – וכך משכה יותר אש. הפקודה סימנה את היהודים בתור זרים ועוררה את עלייתם של גלי אנטישמיות ברחבי המדינה. החידוש שהביאה הפקודה טמון באופן התייחסותה ליהודי אמריקה כמקשה אחת אשר לה מאפיינים עוינים: היהודים סומנו כגזלנים, בוגדים ופושעים, החוטאים בקשירת קשר עם האויב, וכל זאת בעיצומו של העימות העז ביותר שידעה האומה האמריקנית עד אותה העת.

 

כתבות נוספות

גלויות בנות מאה שנים מציגות את חייהם של מהגרים יהודים באמריקה

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הקונסול האמריקאי הראשון שלקה בסינדרום ירושלים

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

 

סודות הנייר היפני

עובדי מחלקת שיקום ושימור פריטים דואגים להישאר מעודכנים כל העת, גם במסורות העתיקות ביותר. לכן הם נסעו לביתו של מאסטר, שילמד אותם את רזי הכנת הנייר היפני. רעיון גדול שמתחיל בזרע קטן

מחלקת שיקום ושימור מכינים נייר יפני בשיטה מסורתית

במחלקת שיקום ושימור פריטים בספרייה הלאומית, אמונים על הגנת פריטים נדירים שנקלטים או נמצאים בספרייה, שימור המצב שלהם בהווה, ועצירת תהליכי התיישנות בעתיד, כדי לשמור על הפריט לטובת הדורות הבאים. עבודתם של עובדי שיקום ושימור היא אומנות בפני עצמה, ואסכולה שהתפתחה במשך שנים רבות, ולמרות זאת – גם שמרה על המסורת. מחלקת השיקום והשימור שלנו, בדומה למחלקות שימור רבות בעולם, נעזרת בנייר יפני כחומר לשיקום הפריטים השונים. מרסלה סקלי, מנהלת מחלקת שיקום-שימור בספרייה מסבירה על שימושיו ויתרונותיו הרבים של הנייר היפני: "כל פריט שמגיע למחלקה נבחן היטב והנייר היפני שישמש לתיקונים נבחר בקפידה ובהתאם לעובי, לגוון ולאורך הסיבים שלו. הנייר היפני הוא רב גוני מאוד ושימושיו בתחום הרסטורציה הם רבים: איחוי קרעים בנייר, השלמות של חסרים ואפילו בשיקום הכריכה. גם בדיציפלינות אחרות בעולם השיקום גילו את נפלאות הנייר היפני והוא משמש גם את משמרי החפצים, הקרמיקה, הטקסטיל ועוד".

מרסלה סקלי מנהלת מחלקת שימור שיקום מתנסה בהכנת נייר יפני

חברי הסדנה שלנו פגשו את יזהר נוימן מ'יזהר נוימן ייצור נייר' שבג'ת הגלילית. יזהר הוא אמן המתמחה בהכנת נייר יפני, והוא בעצמו חי ביפן שנים רבות, בעודו לומד מהמאסטרים של הנייר את הטכניקה המסורתית שעוברת זה מאות שנים מדור לדור. את השיטה ייבא יזהר לישראל, כאן פתח סדנה ושתל את עצי התות נייר – עץ הקוזו (KOZO, 楮) היפניים, שבתורם יהפכו לנייר גמיש, חזק ובעל מרקמים עדינים של טבע.

נייר יפני לא תוכלו לקבל בלי מטע של עצי קוזו שמהם מפיקים את הנייר (יש גם עצים נוספים המשמשים לייצור נייר יפני כמו מיטסומטה למשל), כי כולם יודעים שאם לא תשתול את זרע עץ הקוזו, לא תוכל לפסוע את הצעד הראשון בדרך לנייר – ואת זה אמר כותב שורות אלו, ולא יפני זקן וחכם. ואם קראתם עד כאן, כבר הבנתם בעצמכם שלא מדובר בנייר העשוי מאורז, כפי שנפוץ לכנות את הנייר הדק הזה. ההקפדה על תהליך הייצור היא חשובה מאין כמוה, במיוחד אם רוצים לצאת עם תוצאה מנצחת ביד. במידה שהתהליך נעשה נכון, נהנה המשתמש מנייר שמתאפיין בסיבים ארוכים ולכן חזקים מאוד, שעקב מאפייניו השונים כגון גמישותו, משתלב נהדר עם הנייר המקורי.

חברי המחלקה עם המוצר הסופי. סדנתו של יזהר נוימן, ג'ת הגלילית

את הנייר מכינים היפנים בעיקר בעונת החורף, מכיוון שהמים הקרים מסייעים לסיבי העץ במהלך תהליך הייצור. זו הסיבה שאנשי שיקום ושימור בחרו דווקא ביום חורפי וסגרירי כדי לנסוע לסדנה בג'ת הגלילית. יזהר נזכר שכשלמד את הטכניקה ביפן, היו עובדים בסדנאות שעות רבות בחורף כדי להסתייע במים הקרים בעבודתם ולאחר העבודה תחבו ידיהם למים חמים, בתוך סיר ששמו מעל התנור כדי להפשיר את ידיהם במהרה. הוא הושיב את המשתתפים מסביב לשולחן עץ נמוך, והחל לעבוד עם הקבוצה על השלבים השונים של הכנת המוצר. השיטה נשארה אותה שיטה, השוני הוא שיושבת חבורת ישראלים ולא חבורת יפנים לשולחן העבודה.

הצעד הראשון בדרך לנייר הוא לגדל עצי תות נייר, שנקראים באנגלית גם עצי 'מאלברי', במידה הנכונה. חשוב לא לגדל אותם יתר על המידה, וחשוב מצד שני לתת להם מספיק זמן לגדול. הצעד השני הוא גיזום הענפים כשהגיע הזמן – גיזום מדויק ומכוון מטרה."

הגר מילמן ממחלקת שיקום ושימור מפרידה בצורה מסורתית את הנייר ממסגרת הבמבוק

אומנם קשה מאוד להכין נייר בבית, ויש לזכור שמדובר בתהליך שמעורבים בו חומרים שונים ולכן אם אין בידיכם את הידע איננו ממליצים לנסות זאת בעצמכם. אבל נטו לטובת העניין האקדמי – כך תכינו נייר יפני בשיטה מסורתית:
לאחר שהשקענו אהבה ותשומת לב לגידול ענפי עץ הקוזו, גזמנו והכנסנו את הענפים הירוקים-ורדרדים לתוך הסדנה שלנו וחתכנו אותם, הגיע הזמן להתחיל "לבשל" את הנייר:

ראשית מטפלים בחומר הגלם: לאחר שאספנו את ענפי הקוזו, הם יעברו השרייה וטיפול ממושך בתוספת חומרים שונים, הכולל בישול, בין השאר. יש צורך לרככם ולהתאימם להמשך העבודה.

לאחר ההשרייה מפרידים את קליפות העץ מהענף, ואוספים את הסיבים שבליבתו. למרות שנראה שיזהר נוימן עושה זאת בצורה מהירה ואוטומטית אין לשכוח שהוא מנוסה מאוד ושמדובר בפעולה מסוכנת עם חפץ חד, ולכן לא מומלץ לנסות לקלף ללא הכשרה.

 

לאחר שאספנו את רצועות ליבות ענפי הקוזו, שנראות כמו שערות לבנות ארוכות, משרים אותן במים, מערבבים מדי פעם בפעם ולאחר ההשריה מוציאים ערימות של הסיבים ו"מקווצ'צ'ים" אותן יחד, ואז סוחטים את המסה שהתקבלה בידכם – כמו שסוחטים כרוב שהושרה במלח, לפני שמבשלים אותו.

 

עכשיו מגיע החלק הכיפי, שבאופן לא רשמי אולי מייצג את תורת הלחימה היפנית ואת רוחו של הסמוראי הלוחם: לדפוק על העיסה בפטיש מעיכה ייעודי מעץ, או פטיש שניצלים אם להסביר בפשטות. הוציאו את העצבים היטב: "מגיע לך! מגיע לך!", ולאחר מכן העבירו את סיבי העץ החבולים לשכשך באמבטיה גדולה עם מים וחומרים, שישמרו היטב על צורת הסיבים – לא לשכוח לערבב!

 

עכשיו צריך "ללכלך" את הידיים: מניחים תבנית גמישה מבמבוק שנתפרה ביד בתוך מסגרת עץ ומתחילים להכין את הנייר עצמו: בעזרת תנועה ייחודית שמורכבת מדחיפת המסגרת למים, היפוכה בזוית מסוימת, משיכתה החוצה וסינונה – מושים מתוך המים את סיבי עץ ה'קוזו' שבתורם מתחברים לרצועת נייר יפיפייה. מבצע הפעולה שולט גם בעוביו של הנייר הסופי.

 

כשמגיעים לעובי הרצוי, מוציאים את התבנית מהמים, ובעזרת מיומנות ידיים וטכניקה ספציפית, שלנו הזכירה מעט עבודה עם מחצלת סושי ביתית, מפרידים את מחצלת הבמבוק מהמסגרת ומניחים על נייר ייבוש. לאחר שמצטברת ערימה, לוחצים את הדפים במכבש במטרה לסלק עודפי מים. כעת כל מה שנותר לעשות הוא להדביק את הנייר הלח על פלטות עץ גבוהות ואנכיות וממתינים שיתייבש.

 

 

בתום יום הסדנה הארוך, צוות שיקום ושימור חזר לספרייה עם ערימת דפים יפניים משלהם, שיוכלו לשמש אותם בעבודתם המגוונת ועם מצבור נוסף של ידע מעשי בתחום הנייר. הטכניקה המסורתית הזאת של הכנת נייר היא בת מאות שנים, ועד עצם היום הזה עובדים היפנים באותן סדנאות, כמו הסדנה של יזהר נוימן בג'ת הגלילית. לחוות הכנת נייר מאפס, להבין את התהליך המורכב וכמה שעות עבודה התהליך מצריך לא רק תרמה רבות לידע ולניסיון של האנשים במחלקת שימור ושיקום פריטים, אלא גרמה לנו להסתכל אחרת לגמרי על צמד הכפתורים: ctrl+p.

הנייר היפני שהכינו חברי מחלקת שימור ובדרגות עובי שונות
צילומי סטילס ווידאו: חיים שושן, מחלקת שיקום ושימור

 

 

כתבות נוספות

תיעוד: כך מצילים כתב יד עתיק

שיקום היסטורי: מחזור נדיר מהמאה ה-15 מתעורר לחיים

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

 

 

לטייל בבוצ'אץ' בהדרכת ש"י עגנון

בעשרים שנות חייו הראשונות חי ש"י עגנון בעיר הולדתו, בוצ'אץ. בספריו מעולם לא נפרד מהעיר שהקדיש לה אלפיים עמודים

פנים הבית שבו התגורר עגנון בקומה השנייה (דורית רום-רפל)

כאשר פרסם לפני שנתיים ד"ר יוסף-ג'פרי סאקס את סיפורו של ש"י עגנון 'עיר המתים', הוא הוסיף בהקדמתו אנקדוטה קצרה שהיא סיפור גדול:

"בשנת 1956, כאשר דעך שטף היצירות שפרסם, שאל הפרופ' ברוך קורצוויל את עגנון, היכן הוא משקיע את כוחותיו כעת? תשובתו של עגנון 'בונה אני עיר, את בוטשאטש'".

את העיר שבנה עגנון אני מרבה לפקוד בעשרים השנים האחרונות. לכל ביקור בבוצ'אץ – והיו כמה עשרות – לכל מסע ולכל סמינר עם ישראלים אני מקפיד לצרף, לפחות ליום אחד, מדריך מקומי; בן המקום, הבקי ברחובות העיר הסבוכים, בסמטאותיה העלומות, כאילו שהוא חי בה גם היום, אף שנפרד מעולמנו לפני חמישים שנה. יש לי ניסיון יחידאי המאפשר לערוך השוואה בין ש"י עגנון כמדריך אישי לטיול בירושלים, שלכך זכיתי לפני שנים רבות, לבין הדרכה צמודה שלו באמצעות ספריו שבהם אני קורא ואותם אני מקריא, וכאילו שומע את קולו המיוחד מתנגן מאחורי ראשי.

בחלוף השנים הצטברו אצלי עשרות קטעים על בוצ'אץ' הלקוחים מיצירותיו השונות והרבות של עגנון. אי אפשר בלי 'אורח נטה ללון' וכמובן 'עיר ומלואה', ולכך נוספים הסיפורים הקצרים ב'אלו ואלו', והרומאן 'סיפור פשוט', ו'עיר המתים' ועוד ועוד מכמני תיאורים היוצרים את דיוקנה המלא של העיר בשלהי המאה ה-19. מאה ועשרים שנים לאחר מכן, במאה ה-21, אנחנו אוחזים בידינו את ספרי עגנון ומטיילים על פי תיאוריו בעיר שהמרכז שלה, השקוע בין גבעות, כמעט ולא השתנה. "אין בבוצ'אץ (בוטשאטש) מישור אלא רק בין גבעות ולשפה הימנית של (נהר) הסטריפא". אם נעשה שינוי כלשהו במרכז העיר, הרי שבדרך כלל הוא התאפשר לאחר הריסת בית של יהודים, בית כנסת, מקווה, בית מדרש ושאר מוסדות קהילתיים שפעלו בעיר הגליצאית שמחצית תושביה עד שנת 1939 היו יהודים.

 

"אורח נוטה ללון" – ספרי עגנון על בוצ'ץ' (יואל רפל)

 

הגעתו של אוטובוס תיירים לבוצ'אץ היא תמיד בגדר שינוי מפליג באווירה העירונית. כל תושבי העיר, שהכפילה מאז השואה את מספר תושביה, יודעים מיד לזהות כי באה עוד קבוצת ישראלים או יהודים המבקשים לתור אחרי כוכב העיר, ש"י עגנון. החנייה אפשרית רק במקום אחד, סמוך לבית המועצות, מול בניין העירייה של היום. 'בית המועצות' שנבנה לפני יותר ממאתיים שנה, ביוזמתו של ניקולאי פוטוצקי, "אלוף העיר", שימש בעבר בניין העירייה והוא זוכה בספר 'עיר ומלואה' לתיאור מפורט ומדוקדק. כל שעליך לעשות הוא לעמוד מול הבניין ולקרוא בעמודים 238-233, ואתה שואל את עצמך: כיצד זכר עגנון את כל פרטי הארכיטקטורה הרנסנסית של הבניין המיוחד, השמור היום על ידי אונסק"ו?

 

בית המועצות. (גלויה ישנה)

פחות ממאה מטרים מפרידים בין 'בית המועצות לנהר סטריפא' שהוא הלב החי של העיר, ומקור מים חיים לתושביה. מעבר הסטריפא על "גשר של עץ מעשה ידי אומן" הוא מעבר מבוצ'אץ תחתית אל בוצ'אץ עילית ש"העיר מתמשכת ועולה מן הגשר ולמעלה כלפי הפידור" – גבעה שנקראה על שם המהנדס תיאודור שבנה את בית המועצות.

מאתיים וחמישים מטרים של הליכה מפרידים בין הבית שבו התגוררה משפחת עגנון לבית המועצות. הרחוב קצר נקרא רחוב עגנון, בלשונם "עגנונה", ובכניסה לבניין ובחצר הפנימית תערוכה מתמדת על ש"י עגנון 'שלנו' על החיים בעיר בשנות חייו. עשרות תמונות וחפצי בית גודשים את קירות הבניין שבקומתו השנייה התגוררה משפחת עגנון. אי אפשר שלא לזהות את הבניין; שלט עם פרוטומה של עגנון נקבע על קיר הכניסה, ופסל עגנון חדש הוצב מול הכניסה. העיר שממנה באו גם משפחת זיגמונד פרויד ומשפחת עמנואל רינגבלום מייסד ארכיון 'עונג שבת' בגטו וורשה, אוהבת את בנה ש"י עגנון ומתפארת בזכייתו בפרס נובל לספרות.

 

נהר הסטריפה, ליד בית מגוריו של עגנון (יוסף-ג'פרי סאקס)

 

שלט הרחוב ומספר הבית של עגנון (דורית רום רפל)

 

שלט עם תמונת עגנון על ביתו (דורית רום-רפל)

 

פסל עגנון מול ביתו בבוצ'ץ' (ד"ר רוחמה אלבג)

 

אפשר לטייל בבוצ'אץ' בעקבות עגנון, שעה אחת ואף יומיים, אך אי אפשר לוותר על ביקור בבית הקברות של קהילת היהודים שהייתה בעיר. היום אין כלל יהודים, אך בית הקברות הניצב על מדרון גבעה, סמוך לכניסה לעיר מכיוון מזרח, גדול ומרשים. עבודות מחקר שנעשו בשנים האחרונות הביאו לכך שחלקים נכבדים ממנו נקיים מעשבים, ואפשר לזהות את השמות על המצבות. כל מי שמגיע מחפש, כמובן, את קבריהם של אביו ואימו של ש"י עגנון.

בית הקברות היהודי בבוצ'ץ' (דורית רום-רפל)

 

מצבת קברו של אבא של ש"י עגנון (דורית רום-רפל)

 

מצבת קברה של אימו של עגנון (דורית רום רפל)

 

לטייל בבוצ'אץ' עם הספרים 'עיר ומלואה' ו'אורח נטה ללון' מעורר את הדמיון לנסות ולזהות את כל עשרות האתרים שמזכיר עגנון. המנזר, הגימנסיה האוסטרו-הונגרית, הכנסייה שניצבה מול בית הכנסת, השוק המרכזי, מלון אנדרמן, המעיין, המבצר, בית הנתיבות (תחנת הרכבת) ועוד רבים שתוארו במדויק ולפרטי פרטים על פי חזותם בראשית המאה ה-20. כאשר אמר עגנון לקורצוויל שהוא בונה עיר, הרי שאין ספק שהייתה זו עירו. בוצ'אץ שאותה בנה תתקיים, לפחות בספריו, עוד מאות בשנים. כך הקים אחרי השואה יד ושם לעיר הולדתו.

 

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

המחברת הסודית של ש"י עגנון על תמול שלשום

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?