'התנהגות האוכלוסייה באירוע מגיפה ועקרונות התערבות' שכתב רמי פלץ היא חוברת מידע שפירסם ענף מדעי ההתנהגות של פיקוד העורף בשנת 2011, לפני הקורונה. בתוך החוברת הקטנה הזאת שבה 25 עמודים, הגיש לנו פיקוד העורף תחזית, ובה צפה כיצד אנחנו, האוכלוסייה הכללית, עתידים להתנהג במקרה שתכה מגפה בישראל, או שתגיע לכאן מגפה כלל עולמית. בעקבות התפרצויות ה'סארס' האימתני ו'שפעת העופות' הידועה לשמצה, החליטו בפיקוד העורף להכין את כל הנוגעים בדבר, "רק למקרה שבאמת תהיה פה מגפה יום אחד בעתיד הרחוק".

תשע שנים בלבד לאחר מכן, שוטפת את העולם מגפה של פעם במאה שנה – ה'קוביד 19', או ה'קורונה'. כשקוראים בחוברת קשה להאמין שהיא נכתבה לפני שהכתה בישראל מגפה בסדר גודל שכזה, כי בזמן שאנחנו שומעים כמעט בכל ריאיון משפטים כמו "אף אחד לא ידע שככה יהיה", או, "אנחנו לומדים את הדברים תוך כדי" – מתברר שפיקוד העורף שלח מזכר בן 25 עמודים, ובו הודיע לכולם שככה יהיה בדיוק, ושלדברים האלו כדאי להתכונן:

"התנהגות האוכלוסייה במצבי החירום השונים הנה הבסיס לפעולה של פיקוד העורף, כוחות החירום וההצלה, והרשויות המקומיות… מכאן החשיבות הרבה להבנה מעמיקה של התנהגות זו במטרה להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהיות בבסיס הערכת המצב".

או במילים אחרות: זה חשוב, תקשיבו.

כבר בתחילת החוברת מונה פיקוד העורף את המאפיינים שילוו אותנו באירוע מסוג כזה. את כולם אתם כבר מכירים די טוב: פחד (מהלא נודע), אשמה, האשמה, סטיגמה והשפעה על מאפיינים חברתיים, משפחתיים ותעסוקתיים.

אנחנו מתחילים במגפה מסתורית שמתפתחת בחוץ-לארץ, ובישראלים שמדברים קצת על החדשות, אבל מורידים ברמת ותחושת האיום. מעבר לזה גם ככה אין מה לעשות. אבל מה קורה ברגע שמופיעים מקבצי תחלואה קטנים? אנחנו עושים רציונליזציה ומרחיקים מאיתנו את האיום: "זה לא יגיע לכאן", "זה לא יכה בי".

עד כאן בסדר. אבל מהרגע שיופיעו מקבצי תחלואה משמעותיים, בחוברת מזהירים שהמצב משתנה מהר:

"התגובה האנושית היא עזה ומובילה לעלייה בתגובות הרגשיות כולל כעס, חרדה, בלבול והלם". ולרגשות האלה יש השפעה ישירה על ההתנהגות שלנו, שאותה ניסה פיקוד העורף לחזות: "לתגובות הציבור להתפרצויות מגפות בעבר היו תוצאות שליליות כגון התנהגות של זהירות מופרזת, הימנעות ממקומות או מפעילויות עם סיכון נמוך לזיהום ולהידבקות, ואפילו הימנעות מבתי חולים וממוסדות בריאות אחרים מחשש להידבק מאחרים."

פיקוד העורף מלמד שרמות הלחץ והחרדה שלנו יעלו בחדות, שצפויה ביקורתיות רבה והטלת ספק בהנחיות הבידוד, ואמביוולנטיות אל מול ההנחיות של הרשויות והמדינה. וגם באזהרות לא חוסכים כשמתריעים מפני חוסר פתיחות ושקיפות עם הציבור שיביא להחמרת המצב ולהגברת החשש והדאגה, כשמהעבר השני יהיו בינינו כאלו שיגיבו בצורה הרבה יותר קפדנית מאשר הנחיות משרד הבריאות.

אבל מה לגבי הסיקור התקשורתי, וכיצד הוא עלול להשפיע על ההתנהגות שלנו? לפי הכתוב בחוברת למטבע יש שני צדדים: בצד החיובי נמצא העברת מידע על אופן התפשטות הנגיף ואילו צעדי מניעה יש לנקוט. מצד שני, בגלל הסיקור הלאומי אנשים המרוחקים ממקום ההתפרצות עלולים לפתח חרדה ולנקוט אמצעי מניעה מוגזמים. פיקוד העורף מתייחס באופן ספציפי להצטיידות יתר במסיכות ואמצעי מיגון ולפערים שהדבר יוצר:

"לכך יש להיערך כבר בשלבים הראשונים: האם לומר לא צריך מסיכה? האם להמליץ על מסיכה ספציפית? מה יגידו מומחים שלא מסבירים מטעם המערכת הפורמאלית? אנו יודעים שלפרשנים מבחוץ יש השפעה לא קטנה על קבלת ההחלטות בעת משבר".

ברמה החברתית מזהירים אותנו שהמתחים יעלו, שתופנה גזענות כלפי קבוצות מסוימות ושיחפשו שעירים לעזאזל. תחושות קיפוח חברתי יצופו מקבוצות שונות שיושפעו מהצעדים לעצירת התפשטות המגיפה. אבל בפיקוד העורף בוחרים להתעכב דווקא על נושא שמשפיע כעת על כל אחד מאיתנו ברמה האישית:

"דרך התמודדות לא מוכרת לציבור היא ההישארות בבית והעוצר הביתי", והחשיבות של הקמת מערכת תמיכה לטיפול בנושא זה: "אחד המחקרים בנושא מגפת ה'סארס' בהנוג-קונג מדבר על כך שחלק ניכר מהציבור חש אימה, חוסר אונים או חשש. כמחצית מהנשאלים דיווחו על כך שבריאותם הנפשית התדרדרה. רבים העידו שרמות הלחץ במשפחה ובעבודה עלו".

פסקה העשויה לעניין אתכם במיוחד מתייחסת להמשך החיים בשלב המגיפה, ואיך עלינו להתכונן מבחינה מערכתית במקרים של עוצר ביתי והפסקת פעילות לאורך זמן; למשל – "מומלצת היערכות של משרד החינוך עם תוכנית לימודים דרך האינטרנט, הדבר יענה לצרכי חלק מהציבור לפחות". כמו-כן פיקוד העורף מזהיר מפני שני חששות גדולים מאוד שככל הנראה יעלו מהציבור: קשיים רגשיים, ואובדן הפרנסה.

ומה לגבי אסטרטגית יציאה? לפי החוברת יש ארבע נקודות עיקריות ששווה להתעכב עליהן: מנגנוני תמיכה באנשים, תקשורת פתוחה ושקופה בין המדינה לאזרחים, שמירה על שפיות חברתית והחזרת תחושת הביטחון. איך מחזירים את תחושת הביטחון אתם שואלים? זה די פשוט, תוכנית:

"כדי להשיב במידה מסוימת את תחושת הביטחון שנפגעה, יש לנסות ולהעצים את המסרים שהמצב בשליטה (ככל שהוא אכן בשליטה) את הדרכים להתמודדות ואת הזמן שזה צפוי להיגמר ושהדברים הולכים לחזור למסלולם". ובפיקוד העורף גם ממליצים לכם באופן אישי לשים "דגש מועצם על העתיד ועל תחושת התקווה".

אז מה אתם אומרים? איך אנחנו עומדים עד עכשיו בהנחיות פיקוד העורף?

 

כתבות נוספות

ספרים בבידוד: מגפות בספרות מופת

בפעם הקודמת שעמדנו בתור למכולת: כך זה נראה בתקופת הצנע

המוצא האחרון: כך הציל מרדכי זאב חבקין את העולם משתי מגפות

 

ביולי 1942 החל הצבא הגרמני לכבוש שטחים בצפון הקווקז. אף על פי שהכיבוש נמשך חודשים ספורים, הוא פגע משמעותית בקהילות היהודיות שישבו באזור זה. בכפרים כמו בוגדנובקה ומנז'נסקי, שבהם התקיימו קולחוזים משותפים של יהודי קווקז ויהודי אשכנז, בוצע טבח המוני בבורות הירי. מרבית הנרצחים היו מקהילות היהודים ההררים יושבי הקווקז.

בתחילה, לא נתנו הנאצים יחס שונה ליהודים בני המקום, וסברו כי גורלם צריך להיות זהה לזה של יהודי אירופה. הכינוי "היהודים הרריים" שהשתמשו בו הרוסים, הסגיר את המוצא היהודי של הקבוצה. אך כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר נאלצ'יק, היה מי שניסה לערער על סברה זו כדי להציל את הקהילה.

מספר היהודים בעיר באותה העת הגיע לאלפים. בצל ההפצצות הורו הנאצים על היהודים להגיע לרישום אצל קציני האס.אס. המשפחות הראשונות שנורו היו משפחת איפראימוב ומשפחת שאולוב המכובדות. קבוצה משפיעה של יהודים, שבראשה עמד מרקל שבייב, ניסתה להדוף את סכנת הכיליון שריחפה מעל יהודי העיר. הקבוצה ניסתה לגרום לנאצים להאמין כי היהודים ההררים אינם נמנים עם הגזע היהודי, אלא שהם שבט עצמאי המוכנה "טאט" ומשתייך לעמי הקווקז. לצורך כך הם נעזרו בקשריהם הטובים עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית. ראש המועצה הלאומית של קברדינו בלקריה פנה למפקדה הנאצית בבקשה להתייחס אל היהודים ההררים כאל אחד מעמי הקווקז.

הצבא הגרמני, שמתוך סיבות פוליטיות וצבאיות נקט משנה זהירות עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית, עיכב את הפקודה להשמדת יהודי העיר במשך חודשיים. בזמן הזה יהדותם של בני הקבוצה נחקרה על ידי מכוני המחקר הגרמניים, ובראשם המשרד לענייני הגזע של המפלגה הנאצית. נבדקו שאלות המוצא המשותף עם יהודי אירופה; נבחנו סמלים דתיים, ספרות, לבוש מסורתי, מנהגים ולשון מדוברת. הקהילה היהודית כולה ניסתה לטשטש את הסממנים היהודים. רבים החביאו וקברו בחצרות בתיהם ספרים ותשמישי קדושה.

במסגרת מאמצים אלה אירע מקרה מפורסם המסופר בכמה גרסאות באוטוביוגרפיות מהתקופה. המאורע התרחש סביב הניסיון להוצאתם בסתר של ספרי תורה מבית הכנסת. קבוצה של גברים, בהובלת הרב הראשי של העיר, נחמיאל אמירוב, ביימו הלוויה כדי להוציא ולהטמין באדמה את ספרי התורה. בית הקברות שאליו יצא מסע הלוויה הפיקטיבי היה בקרבת המפקדה הנאצית. על מנת להרחיק מעליהם את קציני האס.אס עורכי הלוויה גרמו להם להאמין כי מדובר במתים ממגפת הטיפוס. המגפה שהייתה נפוצה במלחמת העולם השנייה הצליחה להרחיק את חיילי האס.אס, והטמנת ספרי התורה עברה בהצלחה.

המאמצים לעכב את הכרעת שאלת יהדותם של בני הקהילה הצילו לבסוף את רוב יהודי העיר. לא עבר זמן רב עד שהצבא הגרמני נאלץ להסיג את כוחותיו מהקווקז בעקבות התבוסה בקרב סטלינגרד. עם זאת, בתקופה קצרה זו של הכיבוש הנאצים בזזו רכוש, התנכלו ליהודים ושלחו אותם לעבודות כפייה.

 

כתבות נוספות

בית הספר העברי הראשון של יהודי קווקז

תיעוד: ההיסטוריה של יהודי ברית המועצות בתמונות

 

"זה המזרח ויוליה היא השמש" או "להיות או לא להיות"? באיזה משפט שלא תבחרו – מדובר בפתיחה של שני המונולוגים המוכרים ביותר בספרות העולמית. שניהם שייכים לאותן 25 שנות כתיבה של אותו מחזאי.

שנת 1600 היא שנה שכדאי לשים אליה לב בקריירה של מחזאי הבית של תיאטרון הגלוב בלונדון. היא לא רק מחלקת את קריירת הכתיבה של ויליאם שייקספיר לשני חלקים כמעט שווים של 12 שנה, מסביבות 1587 ועד הפרישה ב-1613. היא גם השנה שבה נכתב המלט, הארוך במחזותיו של שייקספיר, ונקודת המפנה בכתיבה הדרמטית וגם הקומית שלו.

המאה התשע עשרה היא שתכניס את שייקספיר אל מחזור הדם של הספרות העברית. תרגומים ראשונים בעברית מתחילים להופיע – תחילה של קטעים בודדים המשולבים ביצירותיהם של סופרי ההשכלה, ובהמשך תרגומי מחזות שלמים. אחד מראשוני התרגומים הוא זה השייך לשלמה בן חיים בריק. בריק, שבניגוד לרבים ממתרגמי שייקספיר במאה התשע עשרה חי בלונדון ושלט באנגלית, בחר לתרגם את המונולוג הידוע של המלט. בפרק כה' בספרו "חקירת האמת", תחת כותרת הפרק "ובוא יבואר על הישארות הנפש", מתרגם בריק את המילים האלמותיות: "להיות או לא להיות, הויה ואפס היא השאלה. האם ישתרר ברעיון השכל לישא מרורות אשכלות מתמורות הפגיעות המגיעות ולדומם לפצעי החצים ואבני הקלע אשר יורו המורים וידו מזעף המזל או לאחוז נשק ולצבא צבא לצאת ולהלחם לקראת ים הסבל ובמלחמת יאסף ים סוף ואפס הויה?".

קריאה בתרגום זה, כמו בשאר תרגומי ההשכלה, מלמדת שבריק לא הסכים "להשתעבד" למקור והוסיף תיאורים ודימויים משל עצמו. הוא מציג את תרגומו כפרוזה ולא כשירה.

 

לפחות ארבעה תרגומים נוספים למילותיו של נסיך דנמרק ייראו אור במאה התשע עשרה בטרם יתורגם המחזה במלואו. בארכיון גנזים – אגודת הסופרים, שמור התרגום היפהפה של יהודה ליב גורדון, הוא יל"ג. באתר פרויקט בן-יהודה נכתב על המונולוג המתורגם של יל"ג: "כנהוג בתרגומי ההשכלה, התרגומים אינם דווקא נאמנים ללשון המקור, ולעתים אף נעשו מכלי שני; אף על פי כן, ניכרת גם בתרגומים מיומנותו הלשונית הנדירה של יל"ג". נראה שיל"ג המשיך לשנות ולתקן את תרגומו, ובגרסה המופיעה באתר פרויקט בן-יהודה אנחנו מזהים שינויים קטנים בהשוואה לטיוטה השמורה בארכיון. שם נכתב על "כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל מַגֵּפוֹת הַמִּקְרֶה", בעוד שבטיוטה שלנו נכתב "כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ". שתי האפשרויות שונות מהמקור האנגלי, שאליו קרוב יותר בריק בתרגומו. יש לשער שהדבר נובע מכך שיל"ג לא שלט באנגלית, אלא תירגם ככל הנראה מרוסית או מגרמנית. ואפשר שמדובר במוסכמה מתקופת ההשכלה, ובה מוסיף ומשנה המתרגם את המקור כך שיתאים לטעמו הפיוטי.

 

39 מחזות של שייקספיר שרדו עד ימינו. ב-1874 פרסם יצחק סלקינסון את התרגום הראשון של מחזה מלא לעברית: "איתיאל, הכושי מוינעציא" ("אותלו"). ב-1878 הוא השלים את "רם ויעל" (רומיאו ויוליה"). במאה העשרים יתורגם המלט במלואו על ידי ח"י בורנשטיין. התרגום יתפרסם בהמשכים בעיתון הצפירה בשנים 1901-1900, אבל יתפרסם בשלמותו רק ב-1910. במהלך המאה העשרים יתורגם המלט כמה פעמים נוספות, בין השאר בידי אברהם שלונסקי, ט. כרמי, דוד אבידן, אהרן קומם, ישראל אפרת ודורי פרנס.

 

כבר 420 שנה שהשאלה האלמותית של המלט מלווה אותנו בכל אשר נלך. העברית המודרנית המדוברת שלנו תמשיך דווקא בעקבות תרגומו של יל"ג, ובמקום לשאול האם עדיף "להיות או לא להיות", תסתפק ב"להיות או לחדול".

 

באתר פרויקט בן-יהודה התפרסם תרגום המונולוג המלא על פי יל"ג:

הֱיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל מִהְיוֹת? זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה?
הֲטוֹב טוֹב לְאָדָם לָשֵׂאת דּוּמָם וְלִסְבּוֹל
כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל מַגֵּפוֹת הַמִּקְרֶה,
אוֹ הֵחָלֵץ עֲלֵיהֶם וְלָשׂוּם קֵץ אֶל כֻּלָּמוֹ
פַּעַם אֶחָת? לִישׁוֹן שְׁנַת הַמָּוֶת
וּלְדַמּוֹת כִּי בִשְׁנָת זֹאת יִתַּמּוּ כָּל נִגְעֵי לְבָבוֹ,
כָּל תַּחֲלוּאֵי הַבָּשָׂר – חֵלֶק אָדָם מֵאֵל?
קֵץ נָעִים כָּזֶה מִי לֹא יַחְמְדֵהוּ?
לִישׁוֹן הַמָּוְתָה! – לִישׁוֹן, אַךְ אוּלַי גַּם לַחֲלוֹם?
הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׁיב אָחוֹר יְמִינֵנוּ,
הַפַּחַד פֶּן נָשׁוּב נִרְאֶה בַּחֲלוֹם הַמָּוֶת
אֶת כָּל הַחַתְחַתִּים אַחֲרֵי גֵו הִשְׁלַכְנוּ.
רַק בִּגְלָלוֹ יַאֲרִיךְ עָנְיֵנוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה;
כִּי לוּלֵא זֹאת מִי נָשָׂא כַּיּוֹם כָּל עֵת וָפֶגַע,
חֲמַת הַמֵּצִיק, הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים,
חֳלִי אַהֲבָה נְאָצָה, גֵּזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,
לַחַץ עָרִיצִים, מַסַּת נְקִיִּים,
נַאֲקַת מֻכִּים וּמְעֻנִּים תַּחַת שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בָּם, –
אִם בְּמַחַץ חֶרֶב אַחַד תּוֹשִׁיעַ יָדוֹ לוֹ
וְנִקָּה מִכָּל אֵלֶּה? מִי יַעֲמֹס עָלָיו מַשָּׂא כָבֵד זֶה,
יֶאֱנֹק, יִתְעַטָּף וְיִקְרֹס תַּחַת עֲמַל הַחַיִּים
לוּלֵא נִתְעֶה בַּשַּׁוְא מִפַּחַד הַמָּוֶת,
פַּחַד אֶרֶץ הַנְּשִׁיָּה וְהָאֲבַדּוֹן,
אֶרֶץ לֹא יְדָעָהּ אִישׁ וְלֹא שָׁב מִגְּבוּלֶיהָ;
לוּלֵא הִשְׁאָהוּ פַּחַד שָׁוְא זֶה לִבְחַר בֶּעֱנוּת חֶלֶד
מֵהָחִישׁ מִפְלָט לוֹ לִמְקוֹם לֹא יְדָעוֹ.
הַפַּחַד הַזֶּה הוּא יַמְסֶה לִבֵּנוּ כַדּוֹנָג;
הִבּוֹק תִּבּוֹק עֲצַת אֱנוֹשׁ מִפְּנֵי מְגוֹרַת לִבּוֹ,
וְחָפְרָה גְבוּרָתוֹ וּבוֹשָׁה מַחְשַׁבְתּוֹ
וְלֹא תַעֲבֹר לִפְעֻלַּת אָדָם לְעוֹלָם.

 

 

חקירת האמת מאת שלמה בן חיים בריק

רם ויעל: הגרסה המקוונת – לחצו כאן

 

לקריאה נוספת

"אהיה את אשר אהיה או אהיה אפס ואין": התרגום הראשון לעברית של המונולוג של המלט (1838), אסא כשר ועדיה מנדלסון-מעוז, אלפיים (2007)

 

כתבות נוספות

"רם, הו, רם! בשל מה אתה רם!"

המתרגם לעברית שנתן חיים לפינוקיו בפעם הראשונה

מסביב לעולם בשמונים יום עם אליעזר בן יהודה

במכתב ארוך לאנטון קיפנברג – מנהל הוצאת הספרים "אינזל" בלייפציג – שרטט הסופר שטפן צווייג ב-27 בפברואר 1919 תוכנית לפרסום סדרת ספרים חדשה בעיקר בשפות זרות. בעקבות מלחמת העולם הראשונה והאינפלציה שהחמירה באותה תקופה מיום ליום, ייבוא הספרים בשפות זרות לגרמניה למעשה נעצר כליל. מי שהיה מעוניין לרכוש ספרים בשפות אחרות, לא יכול היה לעשות זאת עם המארק הגרמני שערכו ירד. לפי דעתו של צווייג, לאחר שנות הנתק ב-1918-1914, שבהן העולם התרבותי בגרמניה לא היה מחובר לשוק הספרים הבינלאומי, היה צימאון גדול לספרות הקלאסית ולמיטב השירה האנגלית, הצרפתית, האיטלקית ועוד. אם ייצרו את הספרים בגרמניה, כך טען צווייג, יהיו להם רוכשים רבים בין אוהבי הספרות הבינלאומית הגרמניים. זאת ועוד, תיפתח גם האפשרות לייצא את הספרים תוצרת גרמניה לארצות אחרות, ובדרך זו הוצאת "אינזל" תוכל ליהנות מהכנסות מט"ח. במכתב זה מונה צווייג ספרים פוטנציאליים: יצירות קלאסיות מהעת העתיקה בלטינית וביוונית, ספרי שירה באנגלית, צרפתית וספרדית ועוד אחרות, בתנאי שישייכו ל"ספרות עולמית", כלומר ספרות מוכרת ופופולרית בעולם התרבותי הבינלאומי. באותו המכתב הציע צווייג להיות עורך הסדרה.

בשנת 1919 קרמה התוכנית עור וגידים. בעיתון המקצועי של איגוד סוחרי הספרים בגרמניה, ה-Börsenblatt für den deutschen Buchhandel, פרסמה הוצאת "אינזל" ב-17 בפברואר 1920 פרסומת בת שמונה עמודים ובה היא הציגה את תוכנית הפרסום שבינתיים כללה שלוש תת-סדרות. אחת מהן הייתה סדרת "מיטב הספרים" (Libri librorum) ובה שבע יצירות בעלות השפעה תרבותית עולמית, מודפסות על נייר דק ובכריכות עור או בד. הסדרה השנייה בשם "ספריית העולם" (Bibliotheca mundi) אמורה הייתה לכלול 20 כותרים של יצירות קלאסיות באורך בינוני ובכריכת חצי-עור וקרטון. הסדרה השלישית בשם "פנדורה" (Pandora) פנתה לקהל "עממי" יותר עם יצירות קצרות. עד 100 ספרים תוכננו לסדרה זו, רובם קצרים יחסית ובכריכות קרטון זולות המזכירות את המראה של הספרים ב"ספריית אינזל", סדרה פופולרית (הקיימת עד היום) שיצאה לאור באותה ההוצאה בלייפציג החל מ-1919 (אותו הרעיון הועתק לאחר מכן על ידי הוצאת שוקן ל"ספריית שוקן", שראתה אור בגרמניה באמצע שנות השלושים). בפרסומת זו מוזכרים גם שני כותרים בעברית: בסדרה Bibliotheca mundi נמנית "אנתולוגיה עברית" ובסדרה "פנדורה" – הגדה של פסח. בסדרה הראשונה התכוונו לפרסם גם את ה"אתיקה" מאת ברוך דה שפינוזה, אך היא בשפה הלטינית המקורית. ואולם, ההגדה של פסח ופרסום יצירתו של שפינוזה לא מומשו. כבר ב-1920 החלו הכרכים הראשונים לצאת לחנויות הספרים. אף על פי שלא יצאו כל הכרכים המתוכננים באף אחת משלוש הסדרות, ניתן לזהות אותן כסדרות מושקעות ומרשימות. בשום מקום שמו של העורך שטפן צווייג אינו מוזכר.

"האנתולוגיה העברית" – כך עולה מהמכתבים של צווייג מתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, הייתה קרובה במיוחד לליבו, למרות שהוא באופן אישי לא תרם לתכניה, עקב חוסר שליטתו בשפה העברית. לפי רעיונו של צווייג, האנתולוגיה הייתה אמורה להציג את מיטב השירה העברית משעת הקנוניזציה של התנ"ך ועד שירתו של חיים נחמן ביאליק. צווייג הציע לש"י עגנון ולמשורר העברי וחוקר הספרות מאיר וינר לערוך את האנתולוגיה. בחודש מרץ 1920 פנה שטפן צווייג אל השניים. האחד – עגנון – היסס ולא השיב למכתביו של צווייג תוך זמן סביר, ואילו מאיר וינר הסכים מיד להירתם לפרויקט זה. צווייג התאכזב מהיסוסו של עגנון, אך בהמשך הצליח לגייס במקומו את חוקר השירה העברית בספרד בימי הביניים (ורבה הראשי של קהילת פראג), חיים (היינריך) ברודי. תהליך התהוותה של האנתולוגיה מתועד במכתבים שצווייג כתב לשני העורכים, ברודי (המכתבים שמורים בעיזבונו במרכז גורן לחקר התפוצה באוניברסיטת תל אביב) ווינר (באוספי הארכיונים של הספרייה הלאומית, שם שמורים גם המכתבים של ברודי אל וינר באותו העניין).

 

בספר שיצא לאור ב-1922, ניתן למצוא שני דפי שער: אחד בלטינית והשני בעברית. הכרך מתחיל מצד ימין, כפי שנהוג בספרים עבריים, אך הדבר היה חריג בהוצאת "אינזל", שבמרבית המקרים פרסמה ספרים בגרמנית. האותיות לדפוס הנקי באו מהחברה הטיפוגרפית "דרוגולין" בלייפציג. החיפוש אחרי חברת דפוס מתאימה העסיק את ההוצאה ואת צווייג זמן מסוים. נבדקו אופציות אחרות, בין השאר בווינה. בניגוד לתכנון הראשוני, האנתולוגיה בשם "מבחר השירה העברית" כללה רק שירים ופיוטים של משוררים ופייטנים עבריים "למיום חתום כתבי הקודש עד גלות ישראל מעל אדמת ספרד בשנת ה"א רנ"ב" (1492), כפי שצוין בדפי השער. בהם ניתן למצוא את יצירותיהם של סעדיה גאון, רבנו גרשום מאור הגולה, שמואל הנגיד, אבן גבירול, אבן עזרא, שמואל הלוי ועוד אחרים. מההקדמה של שני העורכים עולה שהשירה של העת החדשה אמורה הייתה להופיע בכרך נפרד, אך הוא מעולם לא יצא לאור בהוצאת "אינזל".

 

האנתולוגיה בהרכב כה מקיף הייתה חידוש לאוהדי השירה העברית. בשל כך, היא הייתה אחד הכותרים המוצלחים בסדרה Bibliotheca mundi: רק שלושה כותרים מתוכה יצאו במהדורה שנייה, בהם גם "מבחר השירה העברית", כבר שנה לאחר פרסומה הראשון. לאחר מכן, עוד שלוש מהדורות נוספות ראו אור – בארץ בהוצאת ראובן מס ירושלים בשנים 1934, 1946 ו-1965. הכמות של חמש מהדורות ממחישה ששטפן צווייג העריך נכון את הביקוש של הציבור היהודי לאנתולוגיה מסוג זה. קיימת אירוניה מסוימת בכך שדווקא יוזמתו של צווייג, שלא היה מזוהה עם המפעל הציוני, השפיע רבות על התקבלותה של השירה העברית המוקדמת בארץ עד שנות ה-60.

שילובה של השירה העברית בתוך הקאנון הספרותי העולמי היה דבר חשוב מאוד לשטפן צווייג ושיקף את דעתו על התפקיד התרבותי של העם היהודי באופן כללי. במכתב אל הסופר מארק שרלג מיולי 1920 כתב צווייג: "אני רואה את תפקידה הפוליטי של היהדות בכך שהיא תעקור את הלאומניות בכל הארצות על מנת לבנות קשר ברוח הטהורה. לכן אני דוחה את הלאומניות היהודית, משום שהיא מהווה גם יהירות וגם נבדלות: אחרי שבמהלך 2000 שנה חרשנו את העולם עם דמנו ועם רעיונותינו, לא נוכל להסתפק בהפיכה לאומה קטנה באיזו פינה ערבית. רוחנו היא רוח העולם – ולכן נעשינו מה שאנחנו ואם נצטרך לסבול מזה – שכך יהיה גורלנו".

עם ייסודן של הסדרות הספרותיות הבינלאומיות בהוצאת "אינזל" ב-1920 ניסה צוויג לממש את חזונו התרבותי-פוליטי גם בהקשר היהודי. הפרויקט הסתיים כעבור שלוש שנים, כאשר התברר שהמכירות לא עמדו בציפיות. עם תום האינפלציה בסוף שנת 1923, המודל העסקי איבד את מהותו. למרות זאת, פורסמו ספרים בצרפתית, אנגלית, רוסית, הונגרית, ספרדית, לטינית, יוונית עתיקה, איטלקית, גרמנית ובעברית, כולם בולטים ביופיים ובאיכותם הטיפוגרפית. כיום ספרים אלה הם פריטי אספנות מבוקשים. ואולם, בניגוד לחלומו של שטפן צווייג,, הם לא הצליחו לעקור את הלאומניות מהעמים.