הֱיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל מִהְיוֹת? זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה

לפחות חמישה תרגומים שונים לעברית של המונולוג המפורסם ביותר בספרות העולם ראו אור במאה התשע עשרה. בארכיון גנזים – אגודת הסופרים, שמורה טיוטה של המוכר שבהם

"זה המזרח ויוליה היא השמש" או "להיות או לא להיות"? באיזה משפט שלא תבחרו – מדובר בפתיחה של שני המונולוגים המוכרים ביותר בספרות העולמית. שניהם שייכים לאותן 25 שנות כתיבה של אותו מחזאי.

שנת 1600 היא שנה שכדאי לשים אליה לב בקריירה של מחזאי הבית של תיאטרון הגלוב בלונדון. היא לא רק מחלקת את קריירת הכתיבה של ויליאם שייקספיר לשני חלקים כמעט שווים של 12 שנה, מסביבות 1587 ועד הפרישה ב-1613. היא גם השנה שבה נכתב המלט, הארוך במחזותיו של שייקספיר, ונקודת המפנה בכתיבה הדרמטית וגם הקומית שלו.

המאה התשע עשרה היא שתכניס את שייקספיר אל מחזור הדם של הספרות העברית. תרגומים ראשונים בעברית מתחילים להופיע – תחילה של קטעים בודדים המשולבים ביצירותיהם של סופרי ההשכלה, ובהמשך תרגומי מחזות שלמים. אחד מראשוני התרגומים הוא זה השייך לשלמה בן חיים בריק. בריק, שבניגוד לרבים ממתרגמי שייקספיר במאה התשע עשרה חי בלונדון ושלט באנגלית, בחר לתרגם את המונולוג הידוע של המלט. בפרק כה' בספרו "חקירת האמת", תחת כותרת הפרק "ובוא יבואר על הישארות הנפש", מתרגם בריק את המילים האלמותיות: "להיות או לא להיות, הויה ואפס היא השאלה. האם ישתרר ברעיון השכל לישא מרורות אשכלות מתמורות הפגיעות המגיעות ולדומם לפצעי החצים ואבני הקלע אשר יורו המורים וידו מזעף המזל או לאחוז נשק ולצבא צבא לצאת ולהלחם לקראת ים הסבל ובמלחמת יאסף ים סוף ואפס הויה?".

קריאה בתרגום זה, כמו בשאר תרגומי ההשכלה, מלמדת שבריק לא הסכים "להשתעבד" למקור והוסיף תיאורים ודימויים משל עצמו. הוא מציג את תרגומו כפרוזה ולא כשירה.

שלמה בן חיים בריק, פרק כה בספר "חקירת האמת". לחצו על התמונה כדי להגיע לספר הסרוק

 

לפחות ארבעה תרגומים נוספים למילותיו של נסיך דנמרק ייראו אור במאה התשע עשרה בטרם יתורגם המחזה במלואו. בארכיון גנזים – אגודת הסופרים, שמור התרגום היפהפה של יהודה ליב גורדון, הוא יל"ג. באתר פרויקט בן-יהודה נכתב על המונולוג המתורגם של יל"ג: "כנהוג בתרגומי ההשכלה, התרגומים אינם דווקא נאמנים ללשון המקור, ולעתים אף נעשו מכלי שני; אף על פי כן, ניכרת גם בתרגומים מיומנותו הלשונית הנדירה של יל"ג". נראה שיל"ג המשיך לשנות ולתקן את תרגומו, ובגרסה המופיעה באתר פרויקט בן-יהודה אנחנו מזהים שינויים קטנים בהשוואה לטיוטה השמורה בארכיון. שם נכתב על "כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל מַגֵּפוֹת הַמִּקְרֶה", בעוד שבטיוטה שלנו נכתב "כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ". שתי האפשרויות שונות מהמקור האנגלי, שאליו קרוב יותר בריק בתרגומו. יש לשער שהדבר נובע מכך שיל"ג לא שלט באנגלית, אלא תירגם ככל הנראה מרוסית או מגרמנית. ואפשר שמדובר במוסכמה מתקופת ההשכלה, ובה מוסיף ומשנה המתרגם את המקור כך שיתאים לטעמו הפיוטי.

תרגום המונולוג של המלט בידי יל"ג, ארכיון גנזים – אגודת הסופרים

 

39 מחזות של שייקספיר שרדו עד ימינו. ב-1874 פרסם יצחק סלקינסון את התרגום הראשון של מחזה מלא לעברית: "איתיאל, הכושי מוינעציא" ("אותלו"). ב-1878 הוא השלים את "רם ויעל" (רומיאו ויוליה"). במאה העשרים יתורגם המלט במלואו על ידי ח"י בורנשטיין. התרגום יתפרסם בהמשכים בעיתון הצפירה בשנים 1901-1900, אבל יתפרסם בשלמותו רק ב-1910. במהלך המאה העשרים יתורגם המלט כמה פעמים נוספות, בין השאר בידי אברהם שלונסקי, ט. כרמי, דוד אבידן, אהרן קומם, ישראל אפרת ודורי פרנס.

 

כבר 420 שנה שהשאלה האלמותית של המלט מלווה אותנו בכל אשר נלך. העברית המודרנית המדוברת שלנו תמשיך דווקא בעקבות תרגומו של יל"ג, ובמקום לשאול האם עדיף "להיות או לא להיות", תסתפק ב"להיות או לחדול".

 

באתר פרויקט בן-יהודה התפרסם תרגום המונולוג המלא על פי יל"ג:

הֱיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל מִהְיוֹת? זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה?
הֲטוֹב טוֹב לְאָדָם לָשֵׂאת דּוּמָם וְלִסְבּוֹל
כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל מַגֵּפוֹת הַמִּקְרֶה,
אוֹ הֵחָלֵץ עֲלֵיהֶם וְלָשׂוּם קֵץ אֶל כֻּלָּמוֹ
פַּעַם אֶחָת? לִישׁוֹן שְׁנַת הַמָּוֶת
וּלְדַמּוֹת כִּי בִשְׁנָת זֹאת יִתַּמּוּ כָּל נִגְעֵי לְבָבוֹ,
כָּל תַּחֲלוּאֵי הַבָּשָׂר – חֵלֶק אָדָם מֵאֵל?
קֵץ נָעִים כָּזֶה מִי לֹא יַחְמְדֵהוּ?
לִישׁוֹן הַמָּוְתָה! – לִישׁוֹן, אַךְ אוּלַי גַּם לַחֲלוֹם?
הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׁיב אָחוֹר יְמִינֵנוּ,
הַפַּחַד פֶּן נָשׁוּב נִרְאֶה בַּחֲלוֹם הַמָּוֶת
אֶת כָּל הַחַתְחַתִּים אַחֲרֵי גֵו הִשְׁלַכְנוּ.
רַק בִּגְלָלוֹ יַאֲרִיךְ עָנְיֵנוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה;
כִּי לוּלֵא זֹאת מִי נָשָׂא כַּיּוֹם כָּל עֵת וָפֶגַע,
חֲמַת הַמֵּצִיק, הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים,
חֳלִי אַהֲבָה נְאָצָה, גֵּזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,
לַחַץ עָרִיצִים, מַסַּת נְקִיִּים,
נַאֲקַת מֻכִּים וּמְעֻנִּים תַּחַת שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בָּם, –
אִם בְּמַחַץ חֶרֶב אַחַד תּוֹשִׁיעַ יָדוֹ לוֹ
וְנִקָּה מִכָּל אֵלֶּה? מִי יַעֲמֹס עָלָיו מַשָּׂא כָבֵד זֶה,
יֶאֱנֹק, יִתְעַטָּף וְיִקְרֹס תַּחַת עֲמַל הַחַיִּים
לוּלֵא נִתְעֶה בַּשַּׁוְא מִפַּחַד הַמָּוֶת,
פַּחַד אֶרֶץ הַנְּשִׁיָּה וְהָאֲבַדּוֹן,
אֶרֶץ לֹא יְדָעָהּ אִישׁ וְלֹא שָׁב מִגְּבוּלֶיהָ;
לוּלֵא הִשְׁאָהוּ פַּחַד שָׁוְא זֶה לִבְחַר בֶּעֱנוּת חֶלֶד
מֵהָחִישׁ מִפְלָט לוֹ לִמְקוֹם לֹא יְדָעוֹ.
הַפַּחַד הַזֶּה הוּא יַמְסֶה לִבֵּנוּ כַדּוֹנָג;
הִבּוֹק תִּבּוֹק עֲצַת אֱנוֹשׁ מִפְּנֵי מְגוֹרַת לִבּוֹ,
וְחָפְרָה גְבוּרָתוֹ וּבוֹשָׁה מַחְשַׁבְתּוֹ
וְלֹא תַעֲבֹר לִפְעֻלַּת אָדָם לְעוֹלָם.

 

 

חקירת האמת מאת שלמה בן חיים בריק

רם ויעל: הגרסה המקוונת – לחצו כאן

 

לקריאה נוספת

"אהיה את אשר אהיה או אהיה אפס ואין": התרגום הראשון לעברית של המונולוג של המלט (1838), אסא כשר ועדיה מנדלסון-מעוז, אלפיים (2007)

 

כתבות נוספות

"רם, הו, רם! בשל מה אתה רם!"

המתרגם לעברית שנתן חיים לפינוקיו בפעם הראשונה

מסביב לעולם בשמונים יום עם אליעזר בן יהודה

שורשיה של עלילת הדם סביב פסח

מתי התחילה ואיך דעכה עלילת הדם על אודות השימוש היהודי בדם נוצרי בפסח?

עמדת הכנסייה הנוצרית כלפיי היהודים בימי-הביניים ידועה ומתועדת היטב: יש לקבל את נוכחותם של סרבני הבשורה הנוצרית, לנצל את כישוריהם ויכולותיהם, להימנע מלפגוע בגופם וברכושם, ולדאוג לכך שישמרו במעמד של השפלה ושעבוד. אז איך בכל זאת הותר דמם של אלפי יהודים במהלך ימי הביניים והעת החדשה באירופה?

בשנת 1150 החל נזיר בנדיקטיני בשם תומס ממונמאות' החי בקתדרלת נוריץ' לאסוף מסמכים ועדויות לספר. לפי הכרוניקה שחיבר תומס, הוזמן נער בשם ויליאם מהעיר האנגלית נוריץ' לביתו של יהודי אמיד כחלק מהתמחותו כמעבד עורות, ושם שהה כמה ימים. בהוראת בעל הבית, אחד מהבנקאים המובילים בעיר, נחטף ויליאם, עונה ב"כל העינויים שעבר צלוב" ולבסוף נרצח. את גופתו נשאו יהודי העיר אל היער הסמוך, על ראשו הונח כתר קוצים, חבל הדוק נכרך סביב צווארו וחסם הוצמד לפיו. לאחר כל אלה נתלה על עץ והושאר שם ימים ארוכים עד שהתגלתה גופתו. היות שהרצח בוצע כחיקוי מדויק של מות המשיח, טען תומס, יש להכיר בויליאם בן ה-12 בתור קדוש. וכך אכן היה.

תיאור צליבת ויליאם מנוריץ' על פי הכרוניקה של הנזיר תומס, כנסיית השילוש הקדוש בעיירה לודון שבאנגליה

 

הספר של תומס הושלם עשרים שנה לאחר המעשה, התפרסם והופץ באנגליה ומשם הועתק ונשלח לצרפת ולשאר היבשת. הוא נודע בשם "The Life and Passion of William of Norwich". כיוון שהנזיר שכתב אותו נעזר ביהודי מומר בשם תיאובלד, זכה הנזיר כביכול בידע פנימי על פעילותם הנסתרת של היהודים. תיאובלד סיפר לתומס שבכל שנה מתכנסת מועצת היהודים ובוחרת במדינה שבה יירצח ילד נוצרי לקראת הפסחא, מתוך אמונה שהדבר מקרב את ביאת המשיח. בשנת 1144, שנת מותו של הנער ויליאם, נבחרה אנגליה. בזכות עדות שקרית זו זכתה הכרוניקה של תומס למעין חותמת אישור ועלילת הדם על אודות הרצח הטקסי שמבצעים היהודים בילדים נוצרים קנתה אחיזה בדמיון האירופי.

עם התפשטות עלילת הדם באירופה המדיאבלית נוצרה תבנית קבועה: בכל עת שאותרה גופת ילד נוצרי התעורר החשד על יהודי הסביבה. על פי רוב צפו ועלו האשמות אלה בשבוע שלפני הפסחא: בתקופה שבה חוגגים היהודים את חג הפסח, ולעיתים גם את חג הפורים. ההיסטוריון האנגלי ססיל רות קישר זאת למנהג היהודי לתלות בובה המסמלת את המן – שנתפס כהדמייה לרצח ישו ונערים נוצרים בעקבותיו. היסטוריונים אחרים הסבירו את הקשר שנוצר להפשרת שלגי החורף ואיתור גופות שהוסתרו על ידו. כך או כך, הקישור המלווה אותנו עד היום בין חג הפסח לבין עלילת הדם על השימוש בדם ילדים נוצרים להכנת המצות נוצר אז, גם אם עדיין לא הופיע מגובש בסיפור ויליאם מנוריץ'.

"הצלחתה" של עלילת הדם על אודות פסח ורציחת ילדים הכריחה מנהיגים יהודים לאורך הדורות לייצר פתרונות שייאבקו בתופעה. זכורה במיוחד קביעתו של רבי דוד, אחד הפוסקים מנושאי כליו של השולחן ערוך, שקבע כי יש להימנע משתיית יין אדום בפסח "מפי עלילות שקרים בעוונותינו הרבים".

על בסיס עלילת הדם הזו נוצרה האגדה בדבר גיבור העל היהודי הראשון – הוא הגולם מפראג, יצירתו של המהר"ל, שנודעה להגן על יהודי בירת צ'כיה מפני עלילות הדם והפרעות שהן מעוררות בכל שנה ושנה.

הגולם והמהר"ל. צייר: מיקולס אלס, 1899

מאז ומתמיד הייתה עמדתה הרשמית של הכנסייה שיש להתנגד לעלילות הדם, ומרבית האפיפיורים נלחמו בהשוואות שווא אלו. רוב עלילות הדם היו יוזמות פרטיות, שגובו לא פעם בידי הממשל המקומי. עלילת הדם האחרונה שזכתה לגיבוי רשמי של אחת ממשלות אירופה הייתה עלילת בייליס שהתפרצה עם גילוי גופת אנדרי יושצ'ינסקי בן ה-12 במערה מחוץ לקייב באפריל 1911.

בתום חקירה מהירה אסרה המשטרה בקייב מנהל מפעל לבנים הממוקם בקרבת המערה שבה התגלתה גופתו הדקורה של יושצ'ינסקי. על אף שהראיות נגד בייליס היו רעועות, ורוצחיו האמתיים של הנער אותרו בתוך זמן לא רב לאחר מעצרו, סירבו הרשויות לשחרר את בייליס. בסוף אוקטובר 1913 – יותר משלוש שנים שבהן נמק בייליס בכלא הצאר, הכריזו חבר המושבעים על גזר הדין. בתגובה, מיהרו מו"לים יהודים בוורשה והוציאו לאור את "אלבאם פון בייליסעס פראצעס" (אלבום של משפט בייליס).

הנער הנרצח אנדרי יושצ'ינסקי ו"המערה" בו נמצאה גופתו

 

אפילו בגרמניה הנאצית – שבה צפו ועלו האשמות על עלילות דם בעיתונים ובספרי ילדים – לא הפכה ההאשמה הארסית הזו למשפט של ממש. רדיפת היהודים, ולבסוף רציחתם התעשייתית במהלך השואה, הוסברו במונחים גזעיים-ביולוגיים.

"האם לא שמעת על הרציחות הטקסיות שמבצעים היהודים?", מתוך ספר הילדים הנאצי "הפטרייה המורעלת" (Der Giftpilz)

 

עלילת הדם על אודות השימוש של היהודים בדם הנוצרי עבור המצות בפסח לא נעלמה לגמרי והדים לה נשמעים מעת לעת (כיום בעיקר במדינת ערב), וכנראה שתמשיך ללוות את עם ישראל עוד שנים רבות. עם זאת, אפשר להתנחם בעובדה שציין גרד מנטגן במאמרו בנושא, כי "בימינו מאמינים רק אנטישמים חסרי תקנה באמיתות הבדיה של עלילת הדם".

 

לקריאה נוספת

E.M. Rose, The Murder of William of Norwich: The Origins of the Blood Libel in Medieval Europe (2015, Oxford University Press)

גרד מנטגן, היווצרותה של הבדותה על עלילת הדם, ציון (חוברת תשנ"ד/ 1994), עמ' 349-343

 

כתבות נוספות

חינוך לשנאה ולפחד: קריאה בספרי הילדים מגרמניה הנאצית

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

ספרים בבידוד: מגפות בספרות מופת

קורונה, את לא לבד. הינה כמה מגפות היסטוריות (אמיתיות ובדיוניות) שהונצחו בספרות לאורך ההיסטוריה.

בימי קורונה טרופים אלו ותחת כובד ההנחיות לשמירת מרחק, הרשו לי להמליץ לכם לשמור את ארבעת הספרים הבאים קרוב – במקרה הטוב הם יספקו לכם נחמה; במקרה הרע הם ישארו סגורים על המדף, כי הכתבה הזו מסדרת אתכם פיקס:

נתחיל עם "החלילן מהמלין", אגדת עם נפוצה שגרסאות שלה התפתחו עוד מימי הביניים. העלילה מתרחשת בעיר המלין שבגרמניה, בעת מגפת החולדות שפקדה אותה בשנת 1284:

בעוד שתושבי המלין נמלאו יאוש ממלחמתם במגפת המזיקים ללא הצלחה, הגיע לעיר חלילן מסתורי והציע לגרש את כל החולדות מהעיר תמורת תשלום. לאחר שספג דברי לעג מצד תושבי העיר, אישרה המועצה את ההסכם עם האורח התמוה. הוא, מצידו, נטל את חלילו והחל לנגן נעימה ברחובות העיר, כשלהפתעת התושבים, נמשכו החולדות באורח פלא אחר צלילי החליל.

ציור על זכוכית של החלילן מהמלין משנת 1592

כשנאספו החולדות, יצא החלילן מן העיר ופנה אל נהר הווזר. בהגיעו אליו, הוא נכנס אל מי הנהר בעודו מחלל, וכל החולדות שנמשכו אחריו טבעו בו. העיר המלין ניצלה ממכת החולדות ומועצת העיר הכריזה מיד על יום חג ועל נשף מכובד.

כשהגיע גיבור היום לבקש את שכרו, הוא נדחה בבוז; להפתעתו, תושבי העיר אף דרשו לגרשו משם. כאשר התגלו תושבי המלין כנוכלים כפויי טובה,  נטל החלילן את חלילו בשנית וניגן נעימת קסם אחרת – אך הפעם לא היו אלה חולדות שאצו בעקבותיו מוכות כישוף, אלא ילדי וילדות העיר! משנאספו הילדים כולם, נכנס החלילן אל הר גדול שממנו לא יצא שוב אף ילד. כך איבדה המלין את כל ילדיה בשל מעשיהם הרעים של תושבי העיר.

הסיפור שוכתב שוב ושוב לאורך ההיסטוריה; גם בידי האחים גרים, שככל הנראה אחראיים לתפוצתו במחוזותינו. מוסר ההשכל בסיפור הזה מלמד שעונשה של חברה מושחתת ורקובה הוא להימחק  – ממש כמו בסיפור התנכ"י של תיבת נוח, ובדומה למגפות הספרותיות הבאות.

שלא כמו קודמו ברשימה, הספר הבא אינו מתייחס למגפה שהתרחשה במציאות, אך בדומה לו, משתמש אף הוא במושג המגפה כמראה לחברה חולה (ואפילו בחולדות! מישהו מנסה לרמוז משהו לאנושות…?);

"הדֶּבר" הוא רומן מאת אלבר קאמי, סופר צרפתי יליד אלג'יר וזוכה פרס נובל לספרות.

הרומן מחולק לחמישה חלקים: בחלק הראשון, מגפת הדבר פוקדת את העיר אוראן שבאלג'יר. מאות חולדות גוססות ברחבי העיר מעוררות חרדה בקרב האנשים – ולא בכדי – אחרי החולדות, מתחילים גם בני האדם לחלות ולמות בקצב הולך וגובר. פעולות מנע ננקטות ונפתחת מחלקה מיוחדת לטיפול בחולים ולבידודם. בעקבות העלייה החדה במספר הנדבקים, והיעדר הכלים לטפל בהם, נכנסת העיר למצור ומוכרז בה מצב חירום.

בחלק השני, כל המשאבים מוגבלים והעיר כבר נצורה לחלוטין – אין יכולת לתקשר עם העולם שבחוץ מלבד קשר טלפוני במצבי חירום. המספר מדגיש את הפירוד בין המשפחות, החברים והזוגות. ההפרדה והמצור משפיעים על הפעילות היומיומית בעיר ומדכאים את רוחם של האנשים, על אף ניסיונם להמשיך בהתנהלותם הרגילה.

(אל תיכנסו לפאניקה, זה רק ספר… וחולדות הן בכלל לא כמו עטלפים).

ההמשך כמו לקוח מסרט אפוקליפטי רנדומלי, כשהאווירה בעיר נעשית תוססת ואלימה, וניסיונות מרד ובריחה מסוכלים באלימות. כולם כבר מותשים, אך לפתע, המחלה נסוגה באורח פלא והחולדות חוזרות אל העיר.

הספר, שנתפס כאלגוריה לתחלואות החברה האנושית, יצא לאור בשנת 1947 לאחר מלחמת העולם השנייה, וככזה, יש אף הרואים בו מטאפורה להתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי.

הדבר | אלבר קאמי

וממש כמו במגפה, נעבור מצרפת לפורטוגל…

"על העיוורון" הוא רומן מאת הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו, שפורסם בשנת 1995.

הסיפור נפתח בנהג שמתעוור באופן פתאומי; אך לא מדובר בעיוורון רגיל – הנהג רואה לבן בלבד אל מול עיניו! עובר אורח מתנדב להסיע את הנהג לביתו, אך מנצל את עיוורונו וגונב את רכבו. העיוור פונה לרופא עיניים, אך הרופא לא מוצא כל פגם בעיניו.

לאט-לאט מתברר שהעיוורון עובר מאדם לאדם: כאשר עיוור ("נשא") מביט באדם אחר, גם האדם האחר מתעוור. כך נדבקים בעיוורון גנב הרכב, האנשים בחדר ההמתנה של הרופא והרופא עצמו. רק אדם אחד נשאר מחוסן מפני העיוורון – אשת הרופא. כשמגפת העיוורון ממשיכה להתפשט מכריזים השלטונות על מצב חירום, ומכניסים את כל העיוורים להסגר בבית משוגעים נטוש במטרה למנוע את התפשטות העיוורון, המכונה ״המגפה הלבנה״.

החולים עוברים תלאות עד שהם מצליחים לצאת מבית המשוגעים ולחזור לעיר. מחוץ לבית המשוגעים הם מגלים שכל תושבי העיר התעוורו ושהכאוס נמצא בשיאו. הקבוצה מנסה לשמר חיי חברה תקינים בעולם שאין בו חוק ומשטר, ומתמודדת עם קשיי החיים שנוצרו ועם הצורך לחפש מזון ומים (ואני רק מניחה שגם נייר טואלט).

בסוף הספר הראייה חוזרת לכל תושבי העיר באותו הסדר שבו נדבקו בעיוורון – החל מפיישנט זירו וכן הלאה. הגורם לעיוורון אינו מוסבר במהלך הספר, ונותר בגדר תעלומה.

על העיוורון | ז'וזה סאראמאגו

ובמעבר חד ממגפה לבנה למגפה שחורה ביצירה שיותר מכל, מתארת עלילה בדיונית במציאות היסטורית. גם כאן אנו רואים ניסיון לשמר חיי חברה תקינים בתוך חוסר יציבות והתפוררות חברתית, ביצירת המופת של ג'ובאני בוקאצ'ו – 'דקאמרון'.

את ה'דקאמרון' כתב בוקאצ'ו במאה ה-14, על רקע מגפת הדבר ("המוות השחור") שפקדה את פירנצה.  בסיפורו, הניסה המגפה  מחוץ לעיר עשרה בני ובנות אצולה; הצעירים, שהחליטו לברוח מן העיר לטובת אזור כפרי שאליו המגפה טרם הגיעה, "התבודדו" עם משרתיהם בווילה מפנקת והעבירו עשרה ימים בסיפור סיפורים. אך לא בסיפורים המרתקים הללו עסקינן, אלא דווקא במבוא שמתאר את המצב בעיר עת המגפה.

יצירתו של סנדרו בוטיצ'לי | 'דקאמרון', 1487

במקום להסביר ולהרחיב, פשוט אתן לטקסט לדבר בעד עצמו (או כמו שאומרים אצלנו – אין פזמון, תקראו):

"…מניין השנים מהולדתו המבורכת של בן האלוהים כבר הגיע לאלף שלוש מאות ארבעים ושמונה כאשר לעיר המהוללת פירנצה, היפה יותר מכל עיר איטלקית אחרת, הגיעה המגפה הקטלנית… המגפה פרצה כבר כמה שנים קודם בארצות המזרח, ולאחר שבארצות הללו קטלה בריות רבות עד אין קץ, התפשטה אל המערב, למרבה הצער, בעודה ממשיכה הלאה ממקום למקום, בלא להיעצר. ולא הועילו נגדה שום עצה נבונה ואף לא אחת מהתקנות שתיקנו בני-האדם: על-פי תקנות אלה ציוו הפקידים הממונים לטהר את העיר מאשפות רבות, אסרו על כל אדם חולה להיכנס אל העיר עצמה והשיאו עוד עצות רבות לשמירת הבריאות… אך לקראת תחילת האביב בשנה האמורה החלה המגפה להראות כאן את סימניה הכואבים, ובאורח נורא מאין כמוהו.

…המגפה החמירה ביתר-שאת מפני שעקב המגע התדיר עם החולים היא תקפה את הבריאים, בדיוק כמו האש האוחזת בדברים יבשים או משומנים אם מקרבים אותם אליה מאוד. זאת ועוד: לא רק המגע או השיחה עם החולים גרמו לבריאים לחלות או שהיו הסיבה למותם עם כולם יחד, אלא נדמה שגם הנגיעה בבגדים, או בכל חפץ אחר שנגעו בו החולים הללו או השתמשו בו העבירה את המחלה לנוגע.

…עקב מקרים כגון אלה ומקרים נוספים רבים, דומים להם או אף נוראיים יותר, התעוררו בלב הנותרים בחיים חששות ודמיונות שונים, וכמעט כולם מכוונים באכזריות רבה לעניין אחד בלבד: איך להמנע מהמגע עם החולים ועם חפציהם ואיך להתרחק מהם."

[דקאמרון , ג'ובאני בוקאצ'ו. תרגום מאיטלקית: גאיו שילוני. עריכה מדעית והשלמת התרגום: אריאל רטהאוז]

דקאמרון | ג'ובאני בוקאצ'ו

אז נכון שאנחנו כישראלים מתקשים עם תחושת הניכור שנכפתה עלינו מתוקף האיסור לבוא במגע זה עם זה; ונכון שהריחוק הזה מרגיש אכזרי, אבל בואו נשמור על אופטימיות (ועל ההנחיות)  ונזכור שאנו צועדים לקראת ימים טובים (וחמים) יותר, ונקווה שגם המגפה הזו – תחלוף במהרה.

 

כתבות נוספות

מה קרה כאן בהתפרצות המגפה העולמית הקודמת?

מה גרם ללואי פסטר להילחם על החיים?

תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל

תפילות לרפואה, פיוטים לרפואה, פרקי תהילים לשמירה

 

חינוך לשנאה ולפחד: קריאה בספרי הילדים מגרמניה הנאצית

ספרי התמונות לילדים שפרסמה הוצאת דר שטירמר, המפיצה העיקרית של פרסומים אנטישמיים בתקופה הנאצית, מלמדים שכבר בגילאי 6 ו-7 חונכו ילדי גרמניה לשנוא

מזהים אפים יהודיים בשיעור, מתוך "הפטרייה המורעלת", 1938

מבין עשרות סופרי הילדים שפעלו ב-12 שנות קיומה של גרמניה הנאצית, אלווירה באואר הייתה ככל הנראה המוכרת והמצליחה ביותר מהם. הסיבה לכך פשוטה להפליא; משנת 1936 קיבל כל ילד גרמני המגיע לגיל שש מתנה מהמדינה: ילקוט המכיל חוברות עם הסברים על מחנאות, צעידה בסך וסיפורי ילדים הגדלים לשרת כחיילים בצבא הפיהרר. נוסף על כך, צורף לילקוט ספר ילדים בצבע המכיל איורים ושירים מחורזים. שם הספר שחילקה גרמניה הנאצית לילדיה מרמז על תוכנו הארסי: "אל תבטח בשועל המתחבא בשדה ירוק ובהבטחותיו של היהודי" (Trau keinem Fuchs auf grüner Heid und keinem Jud auf seinem Eid).

את ספרה הראשון פירסמה באואר בגיל 18, אז גם החלה את עבודתה ארוכת השנים כגננת. המידע שיש ברשותנו על חייה של באואר מצומצם ביותר – אפילו את שנת מותה של הסופרת לא הצלחנו לגלות. מספיק לקרוא בספריה כדי להיחשף למשנה החינוכית של סופרת הילדים הגרמנייה, משנה המבוססת בעיקר על שנאה.

מטרתו המוצהרת של ספר התמונות של באואר הייתה ללמד את ילדי גרמניה קרוא וכתוב. המטרה המשנית? להחדיר בהם כבר בגיל הרך רגשות של שנאה ופחד כלפי היהודים, ולהצביע על הסכנה שבני העם הזה מעמידים מול גרמניה וילדיה. שם הספר הראשון של באואר מבוסס על אימרה של אבי הרפורמציה מרטין לותר, הקובעת שאין לבטוח בזאב הרץ בכרמים ובהבטחות היהודים. בהשוואת היהודים דווקא לשועלים הדגישה באואר שני רעיונות אנטישמיים – היהודים כיצורים ערמומיים שאין לבטוח בהם, והיהודים כמפיצי מחלות (באותם הימים האמינו שמוצאה של מחלת הכלבת היא מהשועל). במהלך קריירת הכתיבה שלה תחבר באואר לפחות שלושה ספרים נוספים – כולם בשירות גרמניה הנאצית והאנטישמיות הארסית שלה.

היהודי מקנא בגרמני החסון

 

על החרוזים חתומה באואר. על האיורים חתום פיפס (Fips), זהו שם העט של פיליפ רופרכט, קריקטוריסט-הבית של עיתון דר שטירמר. ספר נוסף של באואר השמור בספרייה הוא "ילדי השטן". כאן כבר מדובר בהוצאה מאוחרת בתרגום לאנגלית של יצירת באואר.

השיר הראשון בספרה של באואר, "אבי היהודים הוא השטן"

 

בשיעורי ההכנה לבגרות בהיסטוריה בתיכון למדנו על האנטישמיות החדשה בגרמניה, הנבדלת מהישנה בדגשים הגזעיים שלה. היהודי בגרמניה – כך נמסר לנו – אינו נתפס עוד כרוצח המשיח, מעתה הוא אויב הגזע. היהודים, כך למדנו, נתפסו על ידי ביולוגים נאציים כתוצר עירוב של כל הגזעים האנושיים, ומכאן מהווים תת-גזע נחות ביניהם. בספרי התמונות של באואר, לעומת זאת, כמו בעיתון דר שטירמר ובטקסטים אנטישמיים רבים שהופקו בגרמניה, אנחנו מוצאים שימוש במגוון שלם של אמונות ודימויים אנטישמיים מתקופות שונות בהיסטוריה העולמית: אנטישמיות נוצרית קדומה עם תיאוריות כמו-מדעיות מודרניות, משלים וסיפורי עם בצד אירועים "ריאליסטיים" ועכשיווים.

שנתיים אחרי שפגשו ילדי גרמניה את השועל הטוב והשועל הרע של באואר, והוצאת דר שטירמר מביאה לציבור הקוראים הצעיר ספר תמונות נוסף, גם הוא אויר בידי פיפס הידוע לשמצה. בשנות העשרים הכיר ארנסט הימר את עורך דר שטירמר יוליוס שטרייכר. לאורך העשור שקדם להשתלטות הנאצים על גרמניה שיתפו השניים פעולה בעיתון של שטרייכר. בשנת 1938 פירסם שטרייכר את ספרו הראשון של הימר. שמו: "הפטרייה המורעלת" (Der Giftpilz).

שער הספר "הפטרייה המורעלת", 1938

 

עיון בשירי הספר מלמד שכמו במקרה של באואר, קשה למצוא בספרו של הימר משנה אנטישמית אחת סדורה. אחד משירי "הפטרייה המורעלת" עוסק בשחיטה כשרה – המוצגת כסבל מתמשך לבהמה הנשחטת, ומסב עונג והנאה עמוקים ליהודים השוחטים. המסר ברור: כך ייעשה לחיה (או לילד) שהיהודי שם עליו את טלפיו. ברקע האיור נראים שני הילדים הגרמניים קורט ואוטו מציצים מחלון בית-המטבחיים. בסוף השחיטה שואל קורט את אוטו: "האם לא שמעת על הרציחות הטקסיות שמבצעים היהודים?"

 

אפילו מיניות היהודים מוצגת בפני ילדי גרמניה כדבר פסול ומסוכן, ובספרות הילדים הנאצית מוצג היהודי כאנס פוטנציאלי. השיר השמיני ב"פטרייה המורעלת" מספר על היהודי המבוגר המנסה לפתות ילדה בשם אלזה. רק בזכות תושייתו של האנס, אחיה של אלזה, נמנע האסון. האח מודיע למשטרה על הזר המחלק סוכריות קרמל לילדים בניסיון לפתות אותם לבוא איתו לביתו, ושני שוטרים על אופנועים מגיעים לעצור את המטרידן.

"אתה יהודי!" קרא האנס ואחז בידה של אחותו, רץ מהר ככל שנשאו אותו רגליו…"

 

כך גם באואר לא חוסכת דבר מהקוראים הצעירים, כשהיא מציגה בספרה הראשון את השיר הפותח במילים: "איזה מין יצור משונה הוא היהודי, אפילו את נשותיו שלו אינו אוהב". לשיר נלווה איור של גבר יהודי דוחה למראה, הצועד יחד עם אשתו הגרמנייה ברחוב. הילדים, ששמעו בכיתה על היהודי, יוצאים להתבונן באיחוד הלא טבעי הזה. הם בוהים בהם בתדהמה.

 

לדעת ההיסטוריון רנדל ביטוורק, החידוש המרכזי ואולי המהפכני באנטישמיות הנאצית הוא לא בהכרח הדגש הביולוגי-גזעי שלה, אלא ההתמקדות בסכנות שמציב היחיד היהודי. היהדות העולמית ומוסדות הצללים שלה הם סכנה לגרמניה ולאנושות, אבל – מלמדת האנטישמיות הנאצית – כך גם השכן היהודי שלך, שהוא סכנה לך עצמך ולכל מי שבא במגע עם אותה פטרייה מורעלת, שועל רשע, הגנב והרוצח היהודי.

 

לקריאה נוספת

Urvashi Goutam, PEDAGOGICAL NAZI PROPAGANDA (1939-1945), Proceedings of the Indian History Congress, Vol. 75, Platinum Jubilee (2014)

 

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

יהודי מרוקו חוגגים את תבוסת הנאצים

חשיפה ראשונה: המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני