"זה המזרח ויוליה היא השמש" או "להיות או לא להיות"? באיזה משפט שלא תבחרו – מדובר בפתיחה של שני המונולוגים המוכרים ביותר בספרות העולמית. שניהם שייכים לאותן 25 שנות כתיבה של אותו מחזאי.

שנת 1600 היא שנה שכדאי לשים אליה לב בקריירה של מחזאי הבית של תיאטרון הגלוב בלונדון. היא לא רק מחלקת את קריירת הכתיבה של ויליאם שייקספיר לשני חלקים כמעט שווים של 12 שנה, מסביבות 1587 ועד הפרישה ב-1613. היא גם השנה שבה נכתב המלט, הארוך במחזותיו של שייקספיר, ונקודת המפנה בכתיבה הדרמטית וגם הקומית שלו.

המאה התשע עשרה היא שתכניס את שייקספיר אל מחזור הדם של הספרות העברית. תרגומים ראשונים בעברית מתחילים להופיע – תחילה של קטעים בודדים המשולבים ביצירותיהם של סופרי ההשכלה, ובהמשך תרגומי מחזות שלמים. אחד מראשוני התרגומים הוא זה השייך לשלמה בן חיים בריק. בריק, שבניגוד לרבים ממתרגמי שייקספיר במאה התשע עשרה חי בלונדון ושלט באנגלית, בחר לתרגם את המונולוג הידוע של המלט. בפרק כה' בספרו "חקירת האמת", תחת כותרת הפרק "ובוא יבואר על הישארות הנפש", מתרגם בריק את המילים האלמותיות: "להיות או לא להיות, הויה ואפס היא השאלה. האם ישתרר ברעיון השכל לישא מרורות אשכלות מתמורות הפגיעות המגיעות ולדומם לפצעי החצים ואבני הקלע אשר יורו המורים וידו מזעף המזל או לאחוז נשק ולצבא צבא לצאת ולהלחם לקראת ים הסבל ובמלחמת יאסף ים סוף ואפס הויה?".

קריאה בתרגום זה, כמו בשאר תרגומי ההשכלה, מלמדת שבריק לא הסכים "להשתעבד" למקור והוסיף תיאורים ודימויים משל עצמו. הוא מציג את תרגומו כפרוזה ולא כשירה.

לפחות ארבעה תרגומים נוספים למילותיו של נסיך דנמרק ייראו אור במאה התשע עשרה בטרם יתורגם המחזה במלואו. בארכיון גנזים – אגודת הסופרים, שמור התרגום היפהפה של יהודה ליב גורדון, הוא יל"ג. באתר פרויקט בן-יהודה נכתב על המונולוג המתורגם של יל"ג: "כנהוג בתרגומי ההשכלה, התרגומים אינם דווקא נאמנים ללשון המקור, ולעתים אף נעשו מכלי שני; אף על פי כן, ניכרת גם בתרגומים מיומנותו הלשונית הנדירה של יל"ג". נראה שיל"ג המשיך לשנות ולתקן את תרגומו, ובגרסה המופיעה באתר פרויקט בן-יהודה אנחנו מזהים שינויים קטנים בהשוואה לטיוטה השמורה בארכיון. שם נכתב על "כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל מַגֵּפוֹת הַמִּקְרֶה", בעוד שבטיוטה שלנו נכתב "כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ". שתי האפשרויות שונות מהמקור האנגלי, שאליו קרוב יותר בריק בתרגומו. יש לשער שהדבר נובע מכך שיל"ג לא שלט באנגלית, אלא תירגם ככל הנראה מרוסית או מגרמנית. ואפשר שמדובר במוסכמה מתקופת ההשכלה, ובה מוסיף ומשנה המתרגם את המקור כך שיתאים לטעמו הפיוטי.

39 מחזות של שייקספיר שרדו עד ימינו. ב-1874 פרסם יצחק סלקינסון את התרגום הראשון של מחזה מלא לעברית: "איתיאל, הכושי מוינעציא" ("אותלו"). ב-1878 הוא השלים את "רם ויעל" (רומיאו ויוליה"). במאה העשרים יתורגם המלט במלואו על ידי ח"י בורנשטיין. התרגום יתפרסם בהמשכים בעיתון הצפירה בשנים 1901-1900, אבל יתפרסם בשלמותו רק ב-1910. במהלך המאה העשרים יתורגם המלט כמה פעמים נוספות, בין השאר בידי אברהם שלונסקי, ט. כרמי, דוד אבידן, אהרן קומם, ישראל אפרת ודורי פרנס.

כבר 420 שנה שהשאלה האלמותית של המלט מלווה אותנו בכל אשר נלך. העברית המודרנית המדוברת שלנו תמשיך דווקא בעקבות תרגומו של יל"ג, ובמקום לשאול האם עדיף "להיות או לא להיות", תסתפק ב"להיות או לחדול".

באתר פרויקט בן-יהודה התפרסם תרגום המונולוג המלא על פי יל"ג:

הֱיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל מִהְיוֹת? זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה?
הֲטוֹב טוֹב לְאָדָם לָשֵׂאת דּוּמָם וְלִסְבּוֹל
כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל מַגֵּפוֹת הַמִּקְרֶה,
אוֹ הֵחָלֵץ עֲלֵיהֶם וְלָשׂוּם קֵץ אֶל כֻּלָּמוֹ
פַּעַם אֶחָת? לִישׁוֹן שְׁנַת הַמָּוֶת
וּלְדַמּוֹת כִּי בִשְׁנָת זֹאת יִתַּמּוּ כָּל נִגְעֵי לְבָבוֹ,
כָּל תַּחֲלוּאֵי הַבָּשָׂר – חֵלֶק אָדָם מֵאֵל?
קֵץ נָעִים כָּזֶה מִי לֹא יַחְמְדֵהוּ?
לִישׁוֹן הַמָּוְתָה! – לִישׁוֹן, אַךְ אוּלַי גַּם לַחֲלוֹם?
הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׁיב אָחוֹר יְמִינֵנוּ,
הַפַּחַד פֶּן נָשׁוּב נִרְאֶה בַּחֲלוֹם הַמָּוֶת
אֶת כָּל הַחַתְחַתִּים אַחֲרֵי גֵו הִשְׁלַכְנוּ.
רַק בִּגְלָלוֹ יַאֲרִיךְ עָנְיֵנוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה;
כִּי לוּלֵא זֹאת מִי נָשָׂא כַּיּוֹם כָּל עֵת וָפֶגַע,
חֲמַת הַמֵּצִיק, הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים,
חֳלִי אַהֲבָה נְאָצָה, גֵּזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,
לַחַץ עָרִיצִים, מַסַּת נְקִיִּים,
נַאֲקַת מֻכִּים וּמְעֻנִּים תַּחַת שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בָּם, –
אִם בְּמַחַץ חֶרֶב אַחַד תּוֹשִׁיעַ יָדוֹ לוֹ
וְנִקָּה מִכָּל אֵלֶּה? מִי יַעֲמֹס עָלָיו מַשָּׂא כָבֵד זֶה,
יֶאֱנֹק, יִתְעַטָּף וְיִקְרֹס תַּחַת עֲמַל הַחַיִּים
לוּלֵא נִתְעֶה בַּשַּׁוְא מִפַּחַד הַמָּוֶת,
פַּחַד אֶרֶץ הַנְּשִׁיָּה וְהָאֲבַדּוֹן,
אֶרֶץ לֹא יְדָעָהּ אִישׁ וְלֹא שָׁב מִגְּבוּלֶיהָ;
לוּלֵא הִשְׁאָהוּ פַּחַד שָׁוְא זֶה לִבְחַר בֶּעֱנוּת חֶלֶד
מֵהָחִישׁ מִפְלָט לוֹ לִמְקוֹם לֹא יְדָעוֹ.
הַפַּחַד הַזֶּה הוּא יַמְסֶה לִבֵּנוּ כַדּוֹנָג;
הִבּוֹק תִּבּוֹק עֲצַת אֱנוֹשׁ מִפְּנֵי מְגוֹרַת לִבּוֹ,
וְחָפְרָה גְבוּרָתוֹ וּבוֹשָׁה מַחְשַׁבְתּוֹ
וְלֹא תַעֲבֹר לִפְעֻלַּת אָדָם לְעוֹלָם.

חקירת האמת מאת שלמה בן חיים בריק

רם ויעל: הגרסה המקוונת – לחצו כאן

לקריאה נוספת

"אהיה את אשר אהיה או אהיה אפס ואין": התרגום הראשון לעברית של המונולוג של המלט (1838), אסא כשר ועדיה מנדלסון-מעוז, אלפיים (2007)

כתבות נוספות

"רם, הו, רם! בשל מה אתה רם!"

המתרגם לעברית שנתן חיים לפינוקיו בפעם הראשונה

מסביב לעולם בשמונים יום עם אליעזר בן יהודה

עמדת הכנסייה הנוצרית כלפיי היהודים בימי-הביניים ידועה ומתועדת היטב: יש לקבל את נוכחותם של סרבני הבשורה הנוצרית, לנצל את כישוריהם ויכולותיהם, להימנע מלפגוע בגופם וברכושם, ולדאוג לכך שישמרו במעמד של השפלה ושעבוד. אז איך בכל זאת הותר דמם של אלפי יהודים במהלך ימי הביניים והעת החדשה באירופה?

בשנת 1150 החל נזיר בנדיקטיני בשם תומס ממונמאות' החי בקתדרלת נוריץ' לאסוף מסמכים ועדויות לספר. לפי הכרוניקה שחיבר תומס, הוזמן נער בשם ויליאם מהעיר האנגלית נוריץ' לביתו של יהודי אמיד כחלק מהתמחותו כמעבד עורות, ושם שהה כמה ימים. בהוראת בעל הבית, אחד מהבנקאים המובילים בעיר, נחטף ויליאם, עונה ב"כל העינויים שעבר צלוב" ולבסוף נרצח. את גופתו נשאו יהודי העיר אל היער הסמוך, על ראשו הונח כתר קוצים, חבל הדוק נכרך סביב צווארו וחסם הוצמד לפיו. לאחר כל אלה נתלה על עץ והושאר שם ימים ארוכים עד שהתגלתה גופתו. היות שהרצח בוצע כחיקוי מדויק של מות המשיח, טען תומס, יש להכיר בויליאם בן ה-12 בתור קדוש. וכך אכן היה.

הספר של תומס הושלם עשרים שנה לאחר המעשה, התפרסם והופץ באנגליה ומשם הועתק ונשלח לצרפת ולשאר היבשת. הוא נודע בשם "The Life and Passion of William of Norwich". כיוון שהנזיר שכתב אותו נעזר ביהודי מומר בשם תיאובלד, זכה הנזיר כביכול בידע פנימי על פעילותם הנסתרת של היהודים. תיאובלד סיפר לתומס שבכל שנה מתכנסת מועצת היהודים ובוחרת במדינה שבה יירצח ילד נוצרי לקראת הפסחא, מתוך אמונה שהדבר מקרב את ביאת המשיח. בשנת 1144, שנת מותו של הנער ויליאם, נבחרה אנגליה. בזכות עדות שקרית זו זכתה הכרוניקה של תומס למעין חותמת אישור ועלילת הדם על אודות הרצח הטקסי שמבצעים היהודים בילדים נוצרים קנתה אחיזה בדמיון האירופי.

עם התפשטות עלילת הדם באירופה המדיאבלית נוצרה תבנית קבועה: בכל עת שאותרה גופת ילד נוצרי התעורר החשד על יהודי הסביבה. על פי רוב צפו ועלו האשמות אלה בשבוע שלפני הפסחא: בתקופה שבה חוגגים היהודים את חג הפסח, ולעיתים גם את חג הפורים. ההיסטוריון האנגלי ססיל רות קישר זאת למנהג היהודי לתלות בובה המסמלת את המן – שנתפס כהדמייה לרצח ישו ונערים נוצרים בעקבותיו. היסטוריונים אחרים הסבירו את הקשר שנוצר להפשרת שלגי החורף ואיתור גופות שהוסתרו על ידו. כך או כך, הקישור המלווה אותנו עד היום בין חג הפסח לבין עלילת הדם על השימוש בדם ילדים נוצרים להכנת המצות נוצר אז, גם אם עדיין לא הופיע מגובש בסיפור ויליאם מנוריץ'.

"הצלחתה" של עלילת הדם על אודות פסח ורציחת ילדים הכריחה מנהיגים יהודים לאורך הדורות לייצר פתרונות שייאבקו בתופעה. זכורה במיוחד קביעתו של רבי דוד, אחד הפוסקים מנושאי כליו של השולחן ערוך, שקבע כי יש להימנע משתיית יין אדום בפסח "מפי עלילות שקרים בעוונותינו הרבים".

על בסיס עלילת הדם הזו נוצרה האגדה בדבר גיבור העל היהודי הראשון – הוא הגולם מפראג, יצירתו של המהר"ל, שנודעה להגן על יהודי בירת צ'כיה מפני עלילות הדם והפרעות שהן מעוררות בכל שנה ושנה.

מאז ומתמיד הייתה עמדתה הרשמית של הכנסייה שיש להתנגד לעלילות הדם, ומרבית האפיפיורים נלחמו בהשוואות שווא אלו. רוב עלילות הדם היו יוזמות פרטיות, שגובו לא פעם בידי הממשל המקומי. עלילת הדם האחרונה שזכתה לגיבוי רשמי של אחת ממשלות אירופה הייתה עלילת בייליס שהתפרצה עם גילוי גופת אנדרי יושצ'ינסקי בן ה-12 במערה מחוץ לקייב באפריל 1911.

בתום חקירה מהירה אסרה המשטרה בקייב מנהל מפעל לבנים הממוקם בקרבת המערה שבה התגלתה גופתו הדקורה של יושצ'ינסקי. על אף שהראיות נגד בייליס היו רעועות, ורוצחיו האמתיים של הנער אותרו בתוך זמן לא רב לאחר מעצרו, סירבו הרשויות לשחרר את בייליס. בסוף אוקטובר 1913 – יותר משלוש שנים שבהן נמק בייליס בכלא הצאר, הכריזו חבר המושבעים על גזר הדין. בתגובה, מיהרו מו"לים יהודים בוורשה והוציאו לאור את "אלבאם פון בייליסעס פראצעס" (אלבום של משפט בייליס).

אפילו בגרמניה הנאצית – שבה צפו ועלו האשמות על עלילות דם בעיתונים ובספרי ילדים – לא הפכה ההאשמה הארסית הזו למשפט של ממש. רדיפת היהודים, ולבסוף רציחתם התעשייתית במהלך השואה, הוסברו במונחים גזעיים-ביולוגיים.

עלילת הדם על אודות השימוש של היהודים בדם הנוצרי עבור המצות בפסח לא נעלמה לגמרי והדים לה נשמעים מעת לעת (כיום בעיקר במדינת ערב), וכנראה שתמשיך ללוות את עם ישראל עוד שנים רבות. עם זאת, אפשר להתנחם בעובדה שציין גרד מנטגן במאמרו בנושא, כי "בימינו מאמינים רק אנטישמים חסרי תקנה באמיתות הבדיה של עלילת הדם".

לקריאה נוספת

E.M. Rose, The Murder of William of Norwich: The Origins of the Blood Libel in Medieval Europe (2015, Oxford University Press)

גרד מנטגן, היווצרותה של הבדותה על עלילת הדם, ציון (חוברת תשנ"ד/ 1994), עמ' 349-343

כתבות נוספות

חינוך לשנאה ולפחד: קריאה בספרי הילדים מגרמניה הנאצית

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים