ספריית העולם של שטפן צווייג והשירה העברית

הסופר שטפן צוויג טען כי הציבור היהודי בגרמניה צמא לשירה עברית - התברר שהוא צדק

סטפן ליט
22.04.2020

במכתב ארוך לאנטון קיפנברג – מנהל הוצאת הספרים "אינזל" בלייפציג – שרטט הסופר שטפן צווייג ב-27 בפברואר 1919 תוכנית לפרסום סדרת ספרים חדשה בעיקר בשפות זרות. בעקבות מלחמת העולם הראשונה והאינפלציה שהחמירה באותה תקופה מיום ליום, ייבוא הספרים בשפות זרות לגרמניה למעשה נעצר כליל. מי שהיה מעוניין לרכוש ספרים בשפות אחרות, לא יכול היה לעשות זאת עם המארק הגרמני שערכו ירד. לפי דעתו של צווייג, לאחר שנות הנתק ב-1918-1914, שבהן העולם התרבותי בגרמניה לא היה מחובר לשוק הספרים הבינלאומי, היה צימאון גדול לספרות הקלאסית ולמיטב השירה האנגלית, הצרפתית, האיטלקית ועוד. אם ייצרו את הספרים בגרמניה, כך טען צווייג, יהיו להם רוכשים רבים בין אוהבי הספרות הבינלאומית הגרמניים. זאת ועוד, תיפתח גם האפשרות לייצא את הספרים תוצרת גרמניה לארצות אחרות, ובדרך זו הוצאת "אינזל" תוכל ליהנות מהכנסות מט"ח. במכתב זה מונה צווייג ספרים פוטנציאליים: יצירות קלאסיות מהעת העתיקה בלטינית וביוונית, ספרי שירה באנגלית, צרפתית וספרדית ועוד אחרות, בתנאי שישייכו ל"ספרות עולמית", כלומר ספרות מוכרת ופופולרית בעולם התרבותי הבינלאומי. באותו המכתב הציע צווייג להיות עורך הסדרה.

שטפן צווייג
שטפן צווייג

בשנת 1919 קרמה התוכנית עור וגידים. בעיתון המקצועי של איגוד סוחרי הספרים בגרמניה, ה-Börsenblatt für den deutschen Buchhandel, פרסמה הוצאת "אינזל" ב-17 בפברואר 1920 פרסומת בת שמונה עמודים ובה היא הציגה את תוכנית הפרסום שבינתיים כללה שלוש תת-סדרות. אחת מהן הייתה סדרת "מיטב הספרים" (Libri librorum) ובה שבע יצירות בעלות השפעה תרבותית עולמית, מודפסות על נייר דק ובכריכות עור או בד. הסדרה השנייה בשם "ספריית העולם" (Bibliotheca mundi) אמורה הייתה לכלול 20 כותרים של יצירות קלאסיות באורך בינוני ובכריכת חצי-עור וקרטון. הסדרה השלישית בשם "פנדורה" (Pandora) פנתה לקהל "עממי" יותר עם יצירות קצרות. עד 100 ספרים תוכננו לסדרה זו, רובם קצרים יחסית ובכריכות קרטון זולות המזכירות את המראה של הספרים ב"ספריית אינזל", סדרה פופולרית (הקיימת עד היום) שיצאה לאור באותה ההוצאה בלייפציג החל מ-1919 (אותו הרעיון הועתק לאחר מכן על ידי הוצאת שוקן ל"ספריית שוקן", שראתה אור בגרמניה באמצע שנות השלושים). בפרסומת זו מוזכרים גם שני כותרים בעברית: בסדרה Bibliotheca mundi נמנית "אנתולוגיה עברית" ובסדרה "פנדורה" – הגדה של פסח. בסדרה הראשונה התכוונו לפרסם גם את ה"אתיקה" מאת ברוך דה שפינוזה, אך היא בשפה הלטינית המקורית. ואולם, ההגדה של פסח ופרסום יצירתו של שפינוזה לא מומשו. כבר ב-1920 החלו הכרכים הראשונים לצאת לחנויות הספרים. אף על פי שלא יצאו כל הכרכים המתוכננים באף אחת משלוש הסדרות, ניתן לזהות אותן כסדרות מושקעות ומרשימות. בשום מקום שמו של העורך שטפן צווייג אינו מוזכר.

"האנתולוגיה העברית" – כך עולה מהמכתבים של צווייג מתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, הייתה קרובה במיוחד לליבו, למרות שהוא באופן אישי לא תרם לתכניה, עקב חוסר שליטתו בשפה העברית. לפי רעיונו של צווייג, האנתולוגיה הייתה אמורה להציג את מיטב השירה העברית משעת הקנוניזציה של התנ"ך ועד שירתו של חיים נחמן ביאליק. צווייג הציע לש"י עגנון ולמשורר העברי וחוקר הספרות מאיר וינר לערוך את האנתולוגיה. בחודש מרץ 1920 פנה שטפן צווייג אל השניים. האחד – עגנון – היסס ולא השיב למכתביו של צווייג תוך זמן סביר, ואילו מאיר וינר הסכים מיד להירתם לפרויקט זה. צווייג התאכזב מהיסוסו של עגנון, אך בהמשך הצליח לגייס במקומו את חוקר השירה העברית בספרד בימי הביניים (ורבה הראשי של קהילת פראג), חיים (היינריך) ברודי. תהליך התהוותה של האנתולוגיה מתועד במכתבים שצווייג כתב לשני העורכים, ברודי (המכתבים שמורים בעיזבונו במרכז גורן לחקר התפוצה באוניברסיטת תל אביב) ווינר (באוספי הארכיונים של הספרייה הלאומית, שם שמורים גם המכתבים של ברודי אל וינר באותו העניין).

מאיר וינר
 
חיים ברודי

בספר שיצא לאור ב-1922, ניתן למצוא שני דפי שער: אחד בלטינית והשני בעברית. הכרך מתחיל מצד ימין, כפי שנהוג בספרים עבריים, אך הדבר היה חריג בהוצאת "אינזל", שבמרבית המקרים פרסמה ספרים בגרמנית. האותיות לדפוס הנקי באו מהחברה הטיפוגרפית "דרוגולין" בלייפציג. החיפוש אחרי חברת דפוס מתאימה העסיק את ההוצאה ואת צווייג זמן מסוים. נבדקו אופציות אחרות, בין השאר בווינה. בניגוד לתכנון הראשוני, האנתולוגיה בשם "מבחר השירה העברית" כללה רק שירים ופיוטים של משוררים ופייטנים עבריים "למיום חתום כתבי הקודש עד גלות ישראל מעל אדמת ספרד בשנת ה"א רנ"ב" (1492), כפי שצוין בדפי השער. בהם ניתן למצוא את יצירותיהם של סעדיה גאון, רבנו גרשום מאור הגולה, שמואל הנגיד, אבן גבירול, אבן עזרא, שמואל הלוי ועוד אחרים. מההקדמה של שני העורכים עולה שהשירה של העת החדשה אמורה הייתה להופיע בכרך נפרד, אך הוא מעולם לא יצא לאור בהוצאת "אינזל".  

האנתולוגיה בהרכב כה מקיף הייתה חידוש לאוהדי השירה העברית. בשל כך, היא הייתה אחד הכותרים המוצלחים בסדרה Bibliotheca mundi: רק שלושה כותרים מתוכה יצאו במהדורה שנייה, בהם גם "מבחר השירה העברית", כבר שנה לאחר פרסומה הראשון. לאחר מכן, עוד שלוש מהדורות נוספות ראו אור – בארץ בהוצאת ראובן מס ירושלים בשנים 1934, 1946 ו-1965. הכמות של חמש מהדורות ממחישה ששטפן צווייג העריך נכון את הביקוש של הציבור היהודי לאנתולוגיה מסוג זה. קיימת אירוניה מסוימת בכך שדווקא יוזמתו של צווייג, שלא היה מזוהה עם המפעל הציוני, השפיע רבות על התקבלותה של השירה העברית המוקדמת בארץ עד שנות ה-60.

שילובה של השירה העברית בתוך הקאנון הספרותי העולמי היה דבר חשוב מאוד לשטפן צווייג ושיקף את דעתו על התפקיד התרבותי של העם היהודי באופן כללי. במכתב אל הסופר מארק שרלג מיולי 1920 כתב צווייג: "אני רואה את תפקידה הפוליטי של היהדות בכך שהיא תעקור את הלאומניות בכל הארצות על מנת לבנות קשר ברוח הטהורה. לכן אני דוחה את הלאומניות היהודית, משום שהיא מהווה גם יהירות וגם נבדלות: אחרי שבמהלך 2000 שנה חרשנו את העולם עם דמנו ועם רעיונותינו, לא נוכל להסתפק בהפיכה לאומה קטנה באיזו פינה ערבית. רוחנו היא רוח העולם – ולכן נעשינו מה שאנחנו ואם נצטרך לסבול מזה – שכך יהיה גורלנו".

עם ייסודן של הסדרות הספרותיות הבינלאומיות בהוצאת "אינזל" ב-1920 ניסה צוויג לממש את חזונו התרבותי-פוליטי גם בהקשר היהודי. הפרויקט הסתיים כעבור שלוש שנים, כאשר התברר שהמכירות לא עמדו בציפיות. עם תום האינפלציה בסוף שנת 1923, המודל העסקי איבד את מהותו. למרות זאת, פורסמו ספרים בצרפתית, אנגלית, רוסית, הונגרית, ספרדית, לטינית, יוונית עתיקה, איטלקית, גרמנית ובעברית, כולם בולטים ביופיים ובאיכותם הטיפוגרפית. כיום ספרים אלה הם פריטי אספנות מבוקשים. ואולם, בניגוד לחלומו של שטפן צווייג,, הם לא הצליחו לעקור את הלאומניות מהעמים.

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation