חינוך לשנאה ולפחד: קריאה בספרי הילדים מגרמניה הנאצית

ספרי התמונות לילדים שפרסמה הוצאת דר שטירמר, המפיצה העיקרית של פרסומים אנטישמיים בתקופה הנאצית, מלמדים שכבר בגילאי 6 ו-7 חונכו ילדי גרמניה לשנוא

מזהים אפים יהודיים בשיעור, מתוך "הפטרייה המורעלת", 1938

מבין עשרות סופרי הילדים שפעלו ב-12 שנות קיומה של גרמניה הנאצית, אלווירה באואר הייתה ככל הנראה המוכרת והמצליחה ביותר מהם. הסיבה לכך פשוטה להפליא; משנת 1936 קיבל כל ילד גרמני המגיע לגיל שש מתנה מהמדינה: ילקוט המכיל חוברות עם הסברים על מחנאות, צעידה בסך וסיפורי ילדים הגדלים לשרת כחיילים בצבא הפיהרר. נוסף על כך, צורף לילקוט ספר ילדים בצבע המכיל איורים ושירים מחורזים. שם הספר שחילקה גרמניה הנאצית לילדיה מרמז על תוכנו הארסי: "אל תבטח בשועל המתחבא בשדה ירוק ובהבטחותיו של היהודי" (Trau keinem Fuchs auf grüner Heid und keinem Jud auf seinem Eid).

את ספרה הראשון פירסמה באואר בגיל 18, אז גם החלה את עבודתה ארוכת השנים כגננת. המידע שיש ברשותנו על חייה של באואר מצומצם ביותר – אפילו את שנת מותה של הסופרת לא הצלחנו לגלות. מספיק לקרוא בספריה כדי להיחשף למשנה החינוכית של סופרת הילדים הגרמנייה, משנה המבוססת בעיקר על שנאה.

מטרתו המוצהרת של ספר התמונות של באואר הייתה ללמד את ילדי גרמניה קרוא וכתוב. המטרה המשנית? להחדיר בהם כבר בגיל הרך רגשות של שנאה ופחד כלפי היהודים, ולהצביע על הסכנה שבני העם הזה מעמידים מול גרמניה וילדיה. שם הספר הראשון של באואר מבוסס על אימרה של אבי הרפורמציה מרטין לותר, הקובעת שאין לבטוח בזאב הרץ בכרמים ובהבטחות היהודים. בהשוואת היהודים דווקא לשועלים הדגישה באואר שני רעיונות אנטישמיים – היהודים כיצורים ערמומיים שאין לבטוח בהם, והיהודים כמפיצי מחלות (באותם הימים האמינו שמוצאה של מחלת הכלבת היא מהשועל). במהלך קריירת הכתיבה שלה תחבר באואר לפחות שלושה ספרים נוספים – כולם בשירות גרמניה הנאצית והאנטישמיות הארסית שלה.

היהודי מקנא בגרמני החסון

 

על החרוזים חתומה באואר. על האיורים חתום פיפס (Fips), זהו שם העט של פיליפ רופרכט, קריקטוריסט-הבית של עיתון דר שטירמר. ספר נוסף של באואר השמור בספרייה הוא "ילדי השטן". כאן כבר מדובר בהוצאה מאוחרת בתרגום לאנגלית של יצירת באואר.

השיר הראשון בספרה של באואר, "אבי היהודים הוא השטן"

 

בשיעורי ההכנה לבגרות בהיסטוריה בתיכון למדנו על האנטישמיות החדשה בגרמניה, הנבדלת מהישנה בדגשים הגזעיים שלה. היהודי בגרמניה – כך נמסר לנו – אינו נתפס עוד כרוצח המשיח, מעתה הוא אויב הגזע. היהודים, כך למדנו, נתפסו על ידי ביולוגים נאציים כתוצר עירוב של כל הגזעים האנושיים, ומכאן מהווים תת-גזע נחות ביניהם. בספרי התמונות של באואר, לעומת זאת, כמו בעיתון דר שטירמר ובטקסטים אנטישמיים רבים שהופקו בגרמניה, אנחנו מוצאים שימוש במגוון שלם של אמונות ודימויים אנטישמיים מתקופות שונות בהיסטוריה העולמית: אנטישמיות נוצרית קדומה עם תיאוריות כמו-מדעיות מודרניות, משלים וסיפורי עם בצד אירועים "ריאליסטיים" ועכשיווים.

שנתיים אחרי שפגשו ילדי גרמניה את השועל הטוב והשועל הרע של באואר, והוצאת דר שטירמר מביאה לציבור הקוראים הצעיר ספר תמונות נוסף, גם הוא אויר בידי פיפס הידוע לשמצה. בשנות העשרים הכיר ארנסט הימר את עורך דר שטירמר יוליוס שטרייכר. לאורך העשור שקדם להשתלטות הנאצים על גרמניה שיתפו השניים פעולה בעיתון של שטרייכר. בשנת 1938 פירסם שטרייכר את ספרו הראשון של הימר. שמו: "הפטרייה המורעלת" (Der Giftpilz).

שער הספר "הפטרייה המורעלת", 1938

 

עיון בשירי הספר מלמד שכמו במקרה של באואר, קשה למצוא בספרו של הימר משנה אנטישמית אחת סדורה. אחד משירי "הפטרייה המורעלת" עוסק בשחיטה כשרה – המוצגת כסבל מתמשך לבהמה הנשחטת, ומסב עונג והנאה עמוקים ליהודים השוחטים. המסר ברור: כך ייעשה לחיה (או לילד) שהיהודי שם עליו את טלפיו. ברקע האיור נראים שני הילדים הגרמניים קורט ואוטו מציצים מחלון בית-המטבחיים. בסוף השחיטה שואל קורט את אוטו: "האם לא שמעת על הרציחות הטקסיות שמבצעים היהודים?"

 

אפילו מיניות היהודים מוצגת בפני ילדי גרמניה כדבר פסול ומסוכן, ובספרות הילדים הנאצית מוצג היהודי כאנס פוטנציאלי. השיר השמיני ב"פטרייה המורעלת" מספר על היהודי המבוגר המנסה לפתות ילדה בשם אלזה. רק בזכות תושייתו של האנס, אחיה של אלזה, נמנע האסון. האח מודיע למשטרה על הזר המחלק סוכריות קרמל לילדים בניסיון לפתות אותם לבוא איתו לביתו, ושני שוטרים על אופנועים מגיעים לעצור את המטרידן.

"אתה יהודי!" קרא האנס ואחז בידה של אחותו, רץ מהר ככל שנשאו אותו רגליו…"

 

כך גם באואר לא חוסכת דבר מהקוראים הצעירים, כשהיא מציגה בספרה הראשון את השיר הפותח במילים: "איזה מין יצור משונה הוא היהודי, אפילו את נשותיו שלו אינו אוהב". לשיר נלווה איור של גבר יהודי דוחה למראה, הצועד יחד עם אשתו הגרמנייה ברחוב. הילדים, ששמעו בכיתה על היהודי, יוצאים להתבונן באיחוד הלא טבעי הזה. הם בוהים בהם בתדהמה.

 

לדעת ההיסטוריון רנדל ביטוורק, החידוש המרכזי ואולי המהפכני באנטישמיות הנאצית הוא לא בהכרח הדגש הביולוגי-גזעי שלה, אלא ההתמקדות בסכנות שמציב היחיד היהודי. היהדות העולמית ומוסדות הצללים שלה הם סכנה לגרמניה ולאנושות, אבל – מלמדת האנטישמיות הנאצית – כך גם השכן היהודי שלך, שהוא סכנה לך עצמך ולכל מי שבא במגע עם אותה פטרייה מורעלת, שועל רשע, הגנב והרוצח היהודי.

 

לקריאה נוספת

Urvashi Goutam, PEDAGOGICAL NAZI PROPAGANDA (1939-1945), Proceedings of the Indian History Congress, Vol. 75, Platinum Jubilee (2014)

 

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

יהודי מרוקו חוגגים את תבוסת הנאצים

חשיפה ראשונה: המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

המוצא האחרון: כך הציל מרדכי זאב חבקין את העולם משתי מגפות

תארו לעצמכם שמצאתם את החיסון לקורונה, אבל אף אחד לא מאמין לכם. אף אחד לא נותן לכם הזדמנות להוכיח שאתם יכולים להציל את העולם. האפשרות היחידה שנותרה בידכם: להזריק לעצמכם נוזל מלא בנגיפי קורונה מוחלשים ולקוות לטוב. המזרק בידכם – הייתם עושים זאת?

מרדכי זאב חבקין

שערורייה, אנטישמיות, וניסויים בבני אדם – כשפתחנו את הארכיון המרתק הזה, איש לא שיער כיצד יתפתח סיפורו המופלא של מדען ציוני שהיה נחוש להציל את העולם ממגפות הדבר והכולרה כנגד כל הסיכויים. הכירו את מרדכי זאב חבקין.

מסלולו של חבקין, יליד האימפריה הרוסית של 1860, נקבע ברגע שסיים את לימודיו בשוויץ בסוף המאה ה-19 והחליט להפוך את חקר היצורים הקטנים לעבודת חייו. היותו של לואי פסטר אחד המדענים הידועים בתחום באותה התקופה, כמו רבים מאיתנו ששולחים קורות חיים כי למה לא בעצם, הביא את חבקין לדרוש עבודה במכון פסטר בפריז – והוא גם קיבל אחת: ספרן. למה? כי זה התקן שהיה פנוי במכון, בירוקרטיה.

אחרי שעבד עם מומחים כמו פסטר ומחניקוב, התפרצויות הכולרה ברוסיה ובהודו נעשו איום של ממש. חבקין חש שהגיעה שעתו, ואחרי מחקר מאומץ הוא הצליח לפתח חיסון לכולרה המבוסס על חיידקים מוחלשים. בהתחשב בעובדה שאנשים מתו בחוץ ממגפה משתוללת, ובעקבות הסירוב לתמוך במחקרו, חבקין לקח את את הצעד הדראסטי לעבר המוצא האחרון להוכיח את אמינותו של החיסון: הוא הרים את המזרק שהיה מלא בחיידקי כולרה מוחלשים, החדיר את המחט לזרועו, והזריק לעצמו באחת את המגפה ישירות לתוך זרם הדם. הייתם מעיזים לעשות זאת?

תכנונים לקראת סיור של חבקין עם משלחת ממשלתית, שבו יחסן חבקין תושבי כפרים

לאחר כמה ימים שסבל מחום ומתסמינים מדאיגים – הגיעה התפנית המיוחלת, ובתאריך 30 ביולי של אותה שנה (1892) דיווח חבקין לגוף המחקר הביולוגי בצרפת על הצלחת החיסון. המדינות האירופאיות נשארו ספקניות וחשדניות כלפיו, ולא קיבלו את ממצאיו. הממסדים ביבשת אירופה לא התלהבו כל כך מרעיון החיסונים באופן כללי.

חבקין סירב להאמין שהתרופה שיכולה להביא מזור לסבלם של מיליונים לא תראה אור יום ולכן החליט לנסות את מזלו באנגליה, שם המצגת שלו דווקא צלחה, ופתחה לו דלת במוקד התפרצות שבאסיה – בהודו, אם לדייק. וכך יצא חבקין להודו והגיע סוף סוף לתת היבשת, והתכונן להתחיל בעבודתו. התפרצות הכולרה הנרחבת בהודו גרמה, בין השאר, לממשל הבנגלי, ששיווע לכל עזרה, לאשר לחבקין באופן רשמי לחסן אנשים בשטחה של הודו.

אישור מהממשלה של בנגל לחבקין לבצע חיסונים בהודו
אישור מהממשלה של בנגל לחבקין לבצע חיסונים בהודו

התפרצות מחלה נוספת, מגפת הדבר במומביי, הביאה את הרשויות בהודו לפנות אל חבקין לעזרה במציאת חיסון. לאחר שלושה חודשים של עבודה אינטנסיבית, בינואר 1897, שוב חיסן חבקין את עצמו בחיסון נסיוני למגפת הדבר – כי היי, אם זה הצליח פעם אחת, מה הסיכוי שזה לא יצליח בפעם השנייה? וזה הצליח! מהר מאוד עבר חבקין לניסויים בבני אדם מלבד עצמו: הוא חילק שתי קבוצות אסירים מתנדבים שהסכימו לקחת חלק בניסוי בבית הסוהר, והשווה את התוצאות בין שתי קבוצות האסירים כדי לוודא שהחיסון באמת עובד. במהלך עבודתו על החיסון לדבר, חבקין אף הקים מעבדה בעיירה בייקולה. לימים תיקרא המעבדה 'מכון חבקין', על שמו.

מכתב מתושב הודו בשם דאדי, שכתב לחבקין וביקש שיחסן את כל משפחתו

הצלחת החיסונים באוכלוסיית הודו הייתה פנומנלית. עד 1900 חבקין הציל ארבעה מיליוני אנשים הודות לחיסוניו. אפילו הרוסים פנו אליו בערוצים חשאיים וביקשו אספקה מחיסון הכולרה. אבל כמו שאנשים נהנים לראות כוכב עולה, לא חסרים אנשים שישמחו לאיד לראות כוכב נופל, וחבקין התקדם לקראת הפרשה שתכתים את שמו ותעלה בחייהם של עשרות אנשים.

בשנת 1902 הגיע חבקין לכפר בשם מולקוואל בהודו על מנת להעניק חיסונים לתושבי הכפר, ובימים שלאחר מתן החיסון, 19 מהתושבים מתו ממחלת הטטנוס. אנשים מיד החלו להפנות אצבע מאשימה כלפי חבקין, וטענו שמשהו השתבש עם אחד מבקבוקי החיסון.

פנקס החיסוני הכולרה של חבקין בהודו, 1908: ילדים בני 9, 13 ו-16 חוסנו נגד כולרה

מהר מאוד נפוצה השמועה שהחיסון היה נגוע בטטנוס. הוקמה ועדת חקירה שמצאה את חבקין אשם, ולאחריה, באווירה טעונה וכואבת, הוא גורש מהודו לאנגליה. הפרשה כונתה "פרשת דרייפוס הקטנה", וכל העת אפף אותה בושם אנטישמי, שגם ככה לא הייתה זרה לחבקין מחייו ברוסיה.

עם זאת, בהיותו טיפוס שלא מוותר, ובעזרתם של חבריו ומדענים מפורסמים, מדענים חשובים באנגליה התרצו והעניקו לו גיבוי במכתב שהתפרסם בעיתון הבריטי 'הטיימס'. הם הסכימו כי מחמת הספק הסביר, אי אפשר לקבוע שהאחריות היא של חבקין – וחתמו על המסמך. הזיכוי העצל הזה עזר לחבקין לחזור להודו ולהמשיך בעבודת החיסון נגד הכולרה והדבר. הוא הוכיח את עצמו כמדען כה יעיל, עד שלאחר שחזר לכלכותה בשנת 1907, הוציאו השלטונות ההודיים דו"ח שזיכה אותו לגמרי ב"פרשת דרייפוס הקטנה", וקבע שאין מקום לזכותו מחמת הספק הסביר בלבד – אלא שהוא זכאי לחלוטין.

הדו"ח המזכה את חבקין: 'תקרית הטטנוס במולקוואל (הודו) של 1902'

אבל להציל את העולם לא הספיק לחבקין. לאחר שיצא לפנסיה ב-1914 וחזר לצרפת שנה לאחר מכן, הוא המשיך להשקיע את זמנו בעבודתו המדעית ובענייני היהדות והציונות. השקעה זו התבטאה בתמיכה בארגונים ציוניים, תמיכה בטיפול בקורבנות המלחמה היהודים במהלך מלחה"ע ה-1 ואחריה, ואף ייסוד 'קרן חבקין לחינוך יהודי במזרח אירופה' אחרי המלחמה. לקראת סוף המאה ה-19 הוא אפילו נועד עם הסולטן בארץ ישראל, וניסה לשכנעו למכור ליהודים אדמות, אבל הסולטן לא ממש התלהב מהרעיון.

סיפורו המטלטל של חבקין ואפילו ארכיונו ממשיכים לרתק עד עצם היום הזה. ומה שבטוח הוא שבימים סוערים אלו, כשמגפה חדשה משתוללת בחוץ, חבל מאוד שחבקין לא נמצא איתנו כאן היום. מי יודע, אולי היה מזדמן לו להציל את העולם בפעם השלישית? הוא ודאי היה קופץ על ההזדמנות.

 

תודה לרחל משרתי ממחלקת ארכיונים, על סיועה בהכנת הכתבה.

 

כתבות נוספות

תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

פעם ב-100 שנה: מה קרה כאן בהתפרצות המגפה העולמית הקודמת?

כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל

מה גרם ללואי פסטר להילחם על החיים?

 

 

פעם ב-100 שנה: מה קרה כאן בהתפרצות המגפה העולמית הקודמת?

המגפה הידועה בשם "השפעת הספרדית" הגיעה גם לארץ ישראל. בדקנו איך דיווחו עליה כאן בזמן אמת

1

באדיבות Otis Historical Archives, National Museum of Health and Medicine

"להזהר מאספות צפופות במקום מסוגר; לא לבוא במגע עם אחרים עד כמה שאפשר, אפילו לא לתת יד בשעת אמירת שלום". זהו סעיף תשע ברשימת הנחיות שפרסם העיתון "דאר היום" בפברואר 1920, כשבעולם – וגם בארץ ישראל – פגעה עדיין המגפה הידועה היום בשם "השפעת הספרדית".

השפעת הספרדית, או בשמה הרשמי "מגפת השפעת של 1918", התפשטה במהירות ברחבי הגלובוס בשלהי מלחמת העולם הראשונה, שתנאי הצפיפות והרעב ששררו בה תרמו ככל הנראה להתפרצות המחלה. כחצי מיליארד בני אדם חלו בשפעת, כמעט שליש מאוכלוסיית העולם, ועשרות מיליונים מתו ממנה. זו הייתה אחת המגפות הקטלניות ביותר בהיסטוריה האנושית על פני כדור הארץ.

בארץ ישראל, שאוכלוסייתה הייתה באותה עת דלילה יחסית, וכפרית בעיקרה, לא פגעה המחלה בחומרה רבה כל כך כפי שפגעה במדינות אחרות בעולם. אך גם לכאן היא הגיעה, וגם כאן נאלצו התושבים והשלטונות להתרגל למצב החדש. כפי שהזכרנו לעיל, ב-1920 – כבר אחרי גלי ההתפרצות הגדולים בעולם – עדיין נתבקשו התושבים לעמוד בכללי היגיינה וטיפול מחמירים. מלבד ניקיון כללי של כלי המיטה והבית, הורו לבודד חולים ואף להודיע לשלטונות על קיומו של חולה.

מתוך "דאר היום", 9 בפברואר 1920. לרשימת ההמלצות המלאה, לחצו כאן.

המידע על פגיעת המחלה בארץ דל. על פי הדיווחים מאותה עת, מספר הנפגעים בערי הארץ היה נמוך בהשוואה לאלו מאירופה. על סמך מחקר שערך זלמן גרינברג בנושא, ישנם בסך הכול כ-40 רישומים על חולים בשפעת בבית החולים "שערי צדק" בירושלים בשנת 1918 – וזהו התיעוד היחיד שנותר על חולים במחלה בארץ. עוד הוא מספר, כי בבית הקברות ע"ש טרומפלדור בתל אביב, ישנן שלוש מצבות שעליהן נכתב כי בעליהן נפטרו מן "המחלה הספרדית". הינה קטע מדיווחו של רופא על מצב הבריאות בארץ ישראל בשנת 1919:

"התמותה תחת שמי ארצנו היתה, בכל זאת, מועטה מאשר בחוץ־לארץ". מתוך "הארץ", 24 בספטמבר 1919. לידיעה המלאה לחצו כאן.

מובן שכבר בחודשים הראשונים לאחר פרוץ מגפת השפעת באביב 1918, כשהיה המידע על אודותיה עוד מועט וחלקי, החלו העיתונים העבריים לפרסם דיווחים הנוגעים אליה. כתב עיתון "הצפירה" (מחשובי העיתונים העבריים הראשונים, יצא לאור בוורשה), דיווח כבר ביוני 1918 על המחלה שפשתה בספרד. חודשיים אחר כך הוא סיפר על תסמיניה בכתבה עם הכותרת ההיתולית "נוסח ספרד" (מומלץ לעיין בפסקאות הפתיחה).

מתוך "הצפירה", 13 ביוני 1918. לכתבה המלאה לחצו כאן.

 

במשך השנתיים שבהן השתוללה המגפה, דיווחו העיתונים העבריים בקצרה על התפשטותה בשאר מדינות העולם, כפי שנהגו לדווח גם ביום-יום על חדשות מהעולם בעזרת סוכנויות הידיעות.

1
מתוך "דאר היום", 1 באוקטובר 1919

 

אז למרבה המזל חולים רבים לא היו בארץ ישראל, אבל מעניינת אולי גם שאלת השפה בדיווחים הללו. כיצד נקראה המחלה עם הופעתה המסתורית בעולם? למעשה מקורה של המחלה אינו בספרד. הכינוי "השפעת הספרדית" נובע מכך שרוב הדיווחים הראשוניים על המחלה הגיעו מספרד הנייטרלית, שלא לקחה חלק במלחמת העולם ולא הפעילה צנזורה על העיתונות. עם זאת, העיתונים העבריים בהחלט מיהרו ליישר קו עם שאר העיתונים בעולם ולשייך את המחלה למדינה האיברית. חלק מהעיתונים מספרים על "המחלה הספרדית". ביידיש מעדיפים את הצירוף "המגפה הספרדית (שפאנישע מגפה)", ובעיתונים הללו שיצאו באירופה ובארצות הברית הדיווחים רבים ותכופים יותר – בהתאם לקהל היעד שהתגורר במדינות שנפגעו בצורה חמורה יותר. אט-אט צבר תאוצה גם הצירוף "השפעת הספרדית". בעיתונים העבריים השתמשו עדיין במונחים "גריפה" (שמקורו בצרפתית) ו"אינפלואנציה", אך לאט-לאט גבר השימוש במילה שפעת, שאותה חידש אליעזר בן יהודה כבר ב-1893.

בסוף 1920 נעלמה השפעת הספרדית מן העולם באותה פתאומיות שבה היא הופיעה, ולמעט כמה התפרצויות בודדות באפריקה, לא שב הנגיף המסוים שגרם לה לעורר מגפה עולמית – עד התפרצות שפעת החזירים ב-2009. כאן בארץ, לעומת זאת, נאלצו שלטונות המנדט הבריטי הטריים יחסית להתמודד זמן קצר אחר כך עם שובה של מחלה מאיימת לא פחות: הדבר, שהתפרץ ביפו ואיים על תל אביב בשנת 1922. למרבה המזל, והודות לפעולה נחושה מצד השלטונות, גם הוא מוגר ונעלם. תוכלו לקרוא על כך באתר ארכיון המדינה.

1
כרזה שהפיצו שלטונות המנדט הבריטי למען השמדת חולדות ועכברים. באדיבות ארכיון המדינה.

 

בונוס לסיום:

אומנם השפעת הספרדית נשארה מאחור, אבל מחלות ממשפחת נגיפי השפעת נשארו עימנו, ואפילו עשו את דרכן לפרסומות. ב-1957 הכתה בעולם מגפת שפעת אחרת (והרבה פחות קטלנית) שנקראה אז "השפעת האסיאתית". יקבי "אליעז" מבנימינה ניצלו את שעת הכושר ופרסמו מודעה ובה המלצה שלאו דווקא אושרה בידי רופאים מומחים:

1

 

כתבות נוספות

מה גרם ללואי פסטר להילחם על החיים?

תפילות, קמעות ולחשים למניעת המגפה

כך נוצחה המחלה ששיתקה את ילדי ישראל

תפילות לרפואה, פיוטים לרפואה, פרקי תהילים לשמירה

תגלית: כך ניסתה הקהילה היהודית באיראן לרכוש את קבר מרדכי ואסתר

מסמכים שהתגלו בארכיון חושפים: לכבוד 2,500 שנה להצהרת כורש שיתפו יהודי איראן והממשל פעולה ביוזמה מפתיעה

Eugène Flandin - Voyage en Perse, avec Flandin, éd. Gide et Baudry, 1851

לא לחלוטין ברור מיהו היוזם, אבל בשנת 1968 התכתבות נמרצת מתפתחת בין שלטונות השאה האיראני לבין נציגי יהדות איראן בפרלמנט. מוקד ההתכתבות? הניסיון לרכוש את קבר מרדכי ואסתר בהמדאן. העילה? חגיגות 2,500 שנה להצהרת כורש בשנת 1971.

הצהרת כורש ניתנה בשנת 538 לפני הספירה בידי המלך כורש. בהצהרה ההיסטורית איפשר מייסד הממלכה הפרסית לכל העמים החיים בשטחי ממלכתו לחזור ולהשיב על כנו את הפולחן לאלוהיהם, שנאסר תחת שלטונה של מלכות בבל המובסת. במקרא (ספר עזרא א', א-ד) מופיעה גרסה המיוחדת לעם ישראל היושב בגלות, ולפיה איפשר כורש לעם הגולה לחזור ליהודה ולבנות בה את בית המקדש שחרב.

את העדות הראשונה על שיוך המוזוליאום בהמדאן לאסתר ומרדכי גיבורי המגילה הנקראת בפורים סיפק בנימין מטודלה, היהודי הנודד בן המאה ה-12. וכך כותב מגלה הארצות: "ומאותו ההר עד חמדן מהלך עשרה ימים, היא מדי העיר הגדולה, ושם כמו חמשים אלף מישראל ושם לפני כנסת אחת קבורים מרדכי ואסתר".

קבר מרדכי ואסתר בהמדאן

 

אחת המסורות שנקשרו סביב הקבר מספרת שלאחר מות המלך אחשוורוש ביקשו תומכי המן המת לנקום באסתר ובמרדכי. השניים נמלטו להמדאן ושם נפטרו בשיבה טובה בקרב הקהילה היהודית שבעיר. איך כל זה קשור למלך כורש? על פניו, אין קשר, אבל מההתכתבות שנמצאה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בתוך ארגון ארכיון אורט העולמי, וממקורות היסטוריים על אודות חיי השאה האחרון של איראן – כולל הנאום שלו באותן חגיגות, ברור כי מוחמד רזא שאה פהלווי ראה את עצמו כממשיכו של כורש וביקש להקרין תדמית זו אל יהודי הממלכה. חגיגות 2,500 שנה להצהרת כורש היו בדיוק האירוע שלו ציפה.

מוחמד רזא שאה פהלווי, המלך האחרון של איראן

 

במכתב ששלח המנהל הכללי של המחלקה לארכיאולוגיה וחינוך ציבורי האדון עבדוללי פורמנד אל נציג יהודי איראן בפרלמנט לטפאללה חי – אלו הם שני המתכתבים העיקריים שזיהינו – מבהיר הראשון שהמשרד לחינוך לאומי יסייע בידיה של הקהילה היהודית באיראן לרכוש את הקבר ואת האדמות סביבו מידי בנק באזארגאני המחזיק בהם. הרכישה תמומן באמצעות מכירת כרטיסי כניסה לקבר.

ההתכתבות בין נציג הממשל לנציג היהודים בפרלמנט, דצמבר 1968

 

בהתכתבות בין המשרד לבין נציג היהודים מורגשת תחושת הדחיפות של המשטר. השולח, פורמנד פרהמנד מאיץ בקהילה היהודית להחזיר לו תשובה – עדיף חיובית – על היוזמה, כיוון שטרם נענו פניות המשרד.

בצד היוזמה לרכוש את הקבר, תיכננה הקהילה היהודית הקמת בית ספר מקצועי על שם כורש הגדול, עם בית חולים, הוצאה לאור של מילון עברי-פרסי ואף הקמת תערוכה על פועלו של כורש בכל השפות – תערוכה שתעסוק בנושא זכויות האדם על בסיס התורה. לא ברור מה מהתוכניות הללו יצא לפועל. נראה שמכל היוזמות רק קניית אדמות הקבר בוצעה, וב-18 בינואר 1970 התקבל האישור הסופי. אדמות הקבר נקנו והועברו – כך אנו מעריכים למרות שהתיעוד נפסק בשלב זה – לידי הקהילה.

אישור הקנייה של אדמות הקבר, זהו גם המסמך המאוחר ביותר שמצאנו מאותה התכתבות, 18 בינואר 1970

 

ירח הדבש של יהודי איראן והשלטונות במדינה הגיע לקיצו המהיר והאכזרי עם עליית רוחאללה ח'ומייני לשלטון והתבססות המהפכה האיסלאמית באיראן בשנת 1979, אז גם נמלט כורש החדש – הוא השאה האחרון של איראן, אל ארצות הברית.

מאז ומדי כמה שנים עומד קבר מרדכי ואסתר בהמדאן במוקד מחלוקת מרה. בשנת 2011 פרצו מהומות סטודנטים תומכי המשטר שפעלו להוציא את הקבר מרשימת האתרים לשימור באיראן בעקבות – לטענתם – ניסיונה של ישראל להרוס את מסגד אל-אקצא. מחאתם נרשמה כהצלחה והשלט המורה "זִיָארַתְגָאהּ" – מקום עלייה לרגל, הורד. מעת לעת משמיעים סטודנטים ברחבי איראן איומים על הריסת הקבר והקמת קונסוליה פלסטינית במקום. אבל הקבר לא נהרס, ולמקום מורשים כיום להיכנס רק יהודים ולבקש משאלות מאסתר וממרדכי. אגב, למרות המסורת ארוכת השנים המשייכת את הקבר עם דמויתיהן של מרדכי ואסתר, סיפרה לנו החוקרת תמר עילם גינדין לסיפור המגילה כולו אין תיעוד בכתובים איראניים, ומדובר, לפי אחת הסברות המובילות, דווקא בקברה של המלכה שושן-דֹחְ'ת, אשת המלך יַזְדֶגֶרְד הראשון מהמאה הרביעית-חמישית לספירה. במקורה הייתה העיר המדאן בירת מדי, וכשנכבשה בידי כורש הפך אותה המלך לבירת הקיץ של האימפריה הפרסית. העיר אף נזכרת בתנ"ך, בספר עזרא, בשם אחמתא.

בתוך קבר מרדכי ואסתר בהמדאן

 

תודה לתמר עילם גינדין על עזרתה בחיבור הכתבה, לאליצור ליאון על תרגום המסמכים לעברית ולד"ר מרים קלויאנו מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי על ששיתפה אותנו בסיפור 

 

לקריאה נוספת

תמר עילם גינדין, מגילת אסתר: מאחורי המסיכה, הוצאת זרש (הוצאה עצמית), 2015

כתבות נוספות

להכות את המן הרשע: סיפורו של הרעשן

מגילת אסתר מאמסטרדם חושפת: כך ייעשה למתאכזרים לעם ישראל

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

מה הקשר בין מגילת אסתר לשפן? ומי הם ישפן ושפופן?

מגילת אסתר בקומיקס מלפני 400 שנה