חיילים גרמנים בכיבוש הקווקז. צילום: הארכיון הפדרלי הגרמני
ביולי 1942 החל הצבא הגרמני לכבוש שטחים בצפון הקווקז. אף על פי שהכיבוש נמשך חודשים ספורים, הוא פגע משמעותית בקהילות היהודיות שישבו באזור זה. בכפרים כמו בוגדנובקה ומנז'נסקי, שבהם התקיימו קולחוזים משותפים של יהודי קווקז ויהודי אשכנז, בוצע טבח המוני בבורות הירי. מרבית הנרצחים היו מקהילות היהודים ההררים יושבי הקווקז.
בתחילה, לא נתנו הנאצים יחס שונה ליהודים בני המקום, וסברו כי גורלם צריך להיות זהה לזה של יהודי אירופה. הכינוי "היהודים הרריים" שהשתמשו בו הרוסים, הסגיר את המוצא היהודי של הקבוצה. אך כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר נאלצ'יק, היה מי שניסה לערער על סברה זו כדי להציל את הקהילה.
מספר היהודים בעיר באותה העת הגיע לאלפים. בצל ההפצצות הורו הנאצים על היהודים להגיע לרישום אצל קציני האס.אס. המשפחות הראשונות שנורו היו משפחת איפראימוב ומשפחת שאולוב המכובדות. קבוצה משפיעה של יהודים, שבראשה עמד מרקל שבייב, ניסתה להדוף את סכנת הכיליון שריחפה מעל יהודי העיר. הקבוצה ניסתה לגרום לנאצים להאמין כי היהודים ההררים אינם נמנים עם הגזע היהודי, אלא שהם שבט עצמאי המוכנה "טאט" ומשתייך לעמי הקווקז. לצורך כך הם נעזרו בקשריהם הטובים עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית. ראש המועצה הלאומית של קברדינו בלקריה פנה למפקדה הנאצית בבקשה להתייחס אל היהודים ההררים כאל אחד מעמי הקווקז.
הצבא הגרמני, שמתוך סיבות פוליטיות וצבאיות נקט משנה זהירות עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית, עיכב את הפקודה להשמדת יהודי העיר במשך חודשיים. בזמן הזה יהדותם של בני הקבוצה נחקרה על ידי מכוני המחקר הגרמניים, ובראשם המשרד לענייני הגזע של המפלגה הנאצית. נבדקו שאלות המוצא המשותף עם יהודי אירופה; נבחנו סמלים דתיים, ספרות, לבוש מסורתי, מנהגים ולשון מדוברת. הקהילה היהודית כולה ניסתה לטשטש את הסממנים היהודים. רבים החביאו וקברו בחצרות בתיהם ספרים ותשמישי קדושה.
הרב נחמיאל אמירוב
במסגרת מאמצים אלה אירע מקרה מפורסם המסופר בכמה גרסאות באוטוביוגרפיות מהתקופה. המאורע התרחש סביב הניסיון להוצאתם בסתר של ספרי תורה מבית הכנסת. קבוצה של גברים, בהובלת הרב הראשי של העיר, נחמיאל אמירוב, ביימו הלוויה כדי להוציא ולהטמין באדמה את ספרי התורה. בית הקברות שאליו יצא מסע הלוויה הפיקטיבי היה בקרבת המפקדה הנאצית. על מנת להרחיק מעליהם את קציני האס.אס עורכי הלוויה גרמו להם להאמין כי מדובר במתים ממגפת הטיפוס. המגפה שהייתה נפוצה במלחמת העולם השנייה הצליחה להרחיק את חיילי האס.אס, והטמנת ספרי התורה עברה בהצלחה.
המאמצים לעכב את הכרעת שאלת יהדותם של בני הקהילה הצילו לבסוף את רוב יהודי העיר. לא עבר זמן רב עד שהצבא הגרמני נאלץ להסיג את כוחותיו מהקווקז בעקבות התבוסה בקרב סטלינגרד. עם זאת, בתקופה קצרה זו של הכיבוש הנאצים בזזו רכוש, התנכלו ליהודים ושלחו אותם לעבודות כפייה.
במכתב ארוך לאנטון קיפנברג – מנהל הוצאת הספרים "אינזל" בלייפציג – שרטט הסופר שטפן צווייג ב-27 בפברואר 1919 תוכנית לפרסום סדרת ספרים חדשה בעיקר בשפות זרות. בעקבות מלחמת העולם הראשונה והאינפלציה שהחמירה באותה תקופה מיום ליום, ייבוא הספרים בשפות זרות לגרמניה למעשה נעצר כליל. מי שהיה מעוניין לרכוש ספרים בשפות אחרות, לא יכול היה לעשות זאת עם המארק הגרמני שערכו ירד. לפי דעתו של צווייג, לאחר שנות הנתק ב-1918-1914, שבהן העולם התרבותי בגרמניה לא היה מחובר לשוק הספרים הבינלאומי, היה צימאון גדול לספרות הקלאסית ולמיטב השירה האנגלית, הצרפתית, האיטלקית ועוד. אם ייצרו את הספרים בגרמניה, כך טען צווייג, יהיו להם רוכשים רבים בין אוהבי הספרות הבינלאומית הגרמניים. זאת ועוד, תיפתח גם האפשרות לייצא את הספרים תוצרת גרמניה לארצות אחרות, ובדרך זו הוצאת "אינזל" תוכל ליהנות מהכנסות מט"ח. במכתב זה מונה צווייג ספרים פוטנציאליים: יצירות קלאסיות מהעת העתיקה בלטינית וביוונית, ספרי שירה באנגלית, צרפתית וספרדית ועוד אחרות, בתנאי שישייכו ל"ספרות עולמית", כלומר ספרות מוכרת ופופולרית בעולם התרבותי הבינלאומי. באותו המכתב הציע צווייג להיות עורך הסדרה.
שטפן צווייג
בשנת 1919 קרמה התוכנית עור וגידים. בעיתון המקצועי של איגוד סוחרי הספרים בגרמניה, ה-Börsenblatt für den deutschen Buchhandel, פרסמה הוצאת "אינזל" ב-17 בפברואר 1920 פרסומת בת שמונה עמודים ובה היא הציגה את תוכנית הפרסום שבינתיים כללה שלוש תת-סדרות. אחת מהן הייתה סדרת "מיטב הספרים" (Libri librorum) ובה שבע יצירות בעלות השפעה תרבותית עולמית, מודפסות על נייר דק ובכריכות עור או בד. הסדרה השנייה בשם "ספריית העולם" (Bibliotheca mundi) אמורה הייתה לכלול 20 כותרים של יצירות קלאסיות באורך בינוני ובכריכת חצי-עור וקרטון. הסדרה השלישית בשם "פנדורה" (Pandora) פנתה לקהל "עממי" יותר עם יצירות קצרות. עד 100 ספרים תוכננו לסדרה זו, רובם קצרים יחסית ובכריכות קרטון זולות המזכירות את המראה של הספרים ב"ספריית אינזל", סדרה פופולרית (הקיימת עד היום) שיצאה לאור באותה ההוצאה בלייפציג החל מ-1919 (אותו הרעיון הועתק לאחר מכן על ידי הוצאת שוקן ל"ספריית שוקן", שראתה אור בגרמניה באמצע שנות השלושים). בפרסומת זו מוזכרים גם שני כותרים בעברית: בסדרה Bibliotheca mundi נמנית "אנתולוגיה עברית" ובסדרה "פנדורה" – הגדה של פסח. בסדרה הראשונה התכוונו לפרסם גם את ה"אתיקה" מאת ברוך דה שפינוזה, אך היא בשפה הלטינית המקורית. ואולם, ההגדה של פסח ופרסום יצירתו של שפינוזה לא מומשו. כבר ב-1920 החלו הכרכים הראשונים לצאת לחנויות הספרים. אף על פי שלא יצאו כל הכרכים המתוכננים באף אחת משלוש הסדרות, ניתן לזהות אותן כסדרות מושקעות ומרשימות. בשום מקום שמו של העורך שטפן צווייג אינו מוזכר.
"האנתולוגיה העברית" – כך עולה מהמכתבים של צווייג מתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, הייתה קרובה במיוחד לליבו, למרות שהוא באופן אישי לא תרם לתכניה, עקב חוסר שליטתו בשפה העברית. לפי רעיונו של צווייג, האנתולוגיה הייתה אמורה להציג את מיטב השירה העברית משעת הקנוניזציה של התנ"ך ועד שירתו של חיים נחמן ביאליק. צווייג הציע לש"י עגנון ולמשורר העברי וחוקר הספרות מאיר וינר לערוך את האנתולוגיה. בחודש מרץ 1920 פנה שטפן צווייג אל השניים. האחד – עגנון – היסס ולא השיב למכתביו של צווייג תוך זמן סביר, ואילו מאיר וינר הסכים מיד להירתם לפרויקט זה. צווייג התאכזב מהיסוסו של עגנון, אך בהמשך הצליח לגייס במקומו את חוקר השירה העברית בספרד בימי הביניים (ורבה הראשי של קהילת פראג), חיים (היינריך) ברודי. תהליך התהוותה של האנתולוגיה מתועד במכתבים שצווייג כתב לשני העורכים, ברודי (המכתבים שמורים בעיזבונו במרכז גורן לחקר התפוצה באוניברסיטת תל אביב) ווינר (באוספי הארכיונים של הספרייה הלאומית, שם שמורים גם המכתבים של ברודי אל וינר באותו העניין).
מאיר וינר
חיים ברודי
בספר שיצא לאור ב-1922, ניתן למצוא שני דפי שער: אחד בלטינית והשני בעברית. הכרך מתחיל מצד ימין, כפי שנהוג בספרים עבריים, אך הדבר היה חריג בהוצאת "אינזל", שבמרבית המקרים פרסמה ספרים בגרמנית. האותיות לדפוס הנקי באו מהחברה הטיפוגרפית "דרוגולין" בלייפציג. החיפוש אחרי חברת דפוס מתאימה העסיק את ההוצאה ואת צווייג זמן מסוים. נבדקו אופציות אחרות, בין השאר בווינה. בניגוד לתכנון הראשוני, האנתולוגיה בשם "מבחר השירה העברית" כללה רק שירים ופיוטים של משוררים ופייטנים עבריים "למיום חתום כתבי הקודש עד גלות ישראל מעל אדמת ספרד בשנת ה"א רנ"ב" (1492), כפי שצוין בדפי השער. בהם ניתן למצוא את יצירותיהם של סעדיה גאון, רבנו גרשום מאור הגולה, שמואל הנגיד, אבן גבירול, אבן עזרא, שמואל הלוי ועוד אחרים. מההקדמה של שני העורכים עולה שהשירה של העת החדשה אמורה הייתה להופיע בכרך נפרד, אך הוא מעולם לא יצא לאור בהוצאת "אינזל".
האנתולוגיה בהרכב כה מקיף הייתה חידוש לאוהדי השירה העברית. בשל כך, היא הייתה אחד הכותרים המוצלחים בסדרה Bibliotheca mundi: רק שלושה כותרים מתוכה יצאו במהדורה שנייה, בהם גם "מבחר השירה העברית", כבר שנה לאחר פרסומה הראשון. לאחר מכן, עוד שלוש מהדורות נוספות ראו אור – בארץ בהוצאת ראובן מס ירושלים בשנים 1934, 1946 ו-1965. הכמות של חמש מהדורות ממחישה ששטפן צווייג העריך נכון את הביקוש של הציבור היהודי לאנתולוגיה מסוג זה. קיימת אירוניה מסוימת בכך שדווקא יוזמתו של צווייג, שלא היה מזוהה עם המפעל הציוני, השפיע רבות על התקבלותה של השירה העברית המוקדמת בארץ עד שנות ה-60.
שילובה של השירה העברית בתוך הקאנון הספרותי העולמי היה דבר חשוב מאוד לשטפן צווייג ושיקף את דעתו על התפקיד התרבותי של העם היהודי באופן כללי. במכתב אל הסופר מארק שרלג מיולי 1920 כתב צווייג: "אני רואה את תפקידה הפוליטי של היהדות בכך שהיא תעקור את הלאומניות בכל הארצות על מנת לבנות קשר ברוח הטהורה. לכן אני דוחה את הלאומניות היהודית, משום שהיא מהווה גם יהירות וגם נבדלות: אחרי שבמהלך 2000 שנה חרשנו את העולם עם דמנו ועם רעיונותינו, לא נוכל להסתפק בהפיכה לאומה קטנה באיזו פינה ערבית. רוחנו היא רוח העולם – ולכן נעשינו מה שאנחנו ואם נצטרך לסבול מזה – שכך יהיה גורלנו".
עם ייסודן של הסדרות הספרותיות הבינלאומיות בהוצאת "אינזל" ב-1920 ניסה צוויג לממש את חזונו התרבותי-פוליטי גם בהקשר היהודי. הפרויקט הסתיים כעבור שלוש שנים, כאשר התברר שהמכירות לא עמדו בציפיות. עם תום האינפלציה בסוף שנת 1923, המודל העסקי איבד את מהותו. למרות זאת, פורסמו ספרים בצרפתית, אנגלית, רוסית, הונגרית, ספרדית, לטינית, יוונית עתיקה, איטלקית, גרמנית ובעברית, כולם בולטים ביופיים ובאיכותם הטיפוגרפית. כיום ספרים אלה הם פריטי אספנות מבוקשים. ואולם, בניגוד לחלומו של שטפן צווייג,, הם לא הצליחו לעקור את הלאומניות מהעמים.
שורשיה של עלילת הדם סביב פסח
מתי התחילה ואיך דעכה עלילת הדם על אודות השימוש היהודי בדם נוצרי בפסח?
עמדת הכנסייה הנוצרית כלפיי היהודים בימי-הביניים ידועה ומתועדת היטב: יש לקבל את נוכחותם של סרבני הבשורה הנוצרית, לנצל את כישוריהם ויכולותיהם, להימנע מלפגוע בגופם וברכושם, ולדאוג לכך שישמרו במעמד של השפלה ושעבוד. אז איך בכל זאת הותר דמם של אלפי יהודים במהלך ימי הביניים והעת החדשה באירופה?
בשנת 1150 החל נזיר בנדיקטיני בשם תומס ממונמאות' החי בקתדרלת נוריץ' לאסוף מסמכים ועדויות לספר. לפי הכרוניקה שחיבר תומס, הוזמן נער בשם ויליאם מהעיר האנגלית נוריץ' לביתו של יהודי אמיד כחלק מהתמחותו כמעבד עורות, ושם שהה כמה ימים. בהוראת בעל הבית, אחד מהבנקאים המובילים בעיר, נחטף ויליאם, עונה ב"כל העינויים שעבר צלוב" ולבסוף נרצח. את גופתו נשאו יהודי העיר אל היער הסמוך, על ראשו הונח כתר קוצים, חבל הדוק נכרך סביב צווארו וחסם הוצמד לפיו. לאחר כל אלה נתלה על עץ והושאר שם ימים ארוכים עד שהתגלתה גופתו. היות שהרצח בוצע כחיקוי מדויק של מות המשיח, טען תומס, יש להכיר בויליאם בן ה-12 בתור קדוש. וכך אכן היה.
תיאור צליבת ויליאם מנוריץ' על פי הכרוניקה של הנזיר תומס, כנסיית השילוש הקדוש בעיירה לודון שבאנגליה
הספר של תומס הושלם עשרים שנה לאחר המעשה, התפרסם והופץ באנגליה ומשם הועתק ונשלח לצרפת ולשאר היבשת. הוא נודע בשם "The Life and Passion of William of Norwich". כיוון שהנזיר שכתב אותו נעזר ביהודי מומר בשם תיאובלד, זכה הנזיר כביכול בידע פנימי על פעילותם הנסתרת של היהודים. תיאובלד סיפר לתומס שבכל שנה מתכנסת מועצת היהודים ובוחרת במדינה שבה יירצח ילד נוצרי לקראת הפסחא, מתוך אמונה שהדבר מקרב את ביאת המשיח. בשנת 1144, שנת מותו של הנער ויליאם, נבחרה אנגליה. בזכות עדות שקרית זו זכתה הכרוניקה של תומס למעין חותמת אישור ועלילת הדם על אודות הרצח הטקסי שמבצעים היהודים בילדים נוצרים קנתה אחיזה בדמיון האירופי.
עם התפשטות עלילת הדם באירופה המדיאבלית נוצרה תבנית קבועה: בכל עת שאותרה גופת ילד נוצרי התעורר החשד על יהודי הסביבה. על פי רוב צפו ועלו האשמות אלה בשבוע שלפני הפסחא: בתקופה שבה חוגגים היהודים את חג הפסח, ולעיתים גם את חג הפורים. ההיסטוריון האנגלי ססיל רות קישר זאת למנהג היהודי לתלות בובה המסמלת את המן – שנתפס כהדמייה לרצח ישו ונערים נוצרים בעקבותיו. היסטוריונים אחרים הסבירו את הקשר שנוצר להפשרת שלגי החורף ואיתור גופות שהוסתרו על ידו. כך או כך, הקישור המלווה אותנו עד היום בין חג הפסח לבין עלילת הדם על השימוש בדם ילדים נוצרים להכנת המצות נוצר אז, גם אם עדיין לא הופיע מגובש בסיפור ויליאם מנוריץ'.
"הצלחתה" של עלילת הדם על אודות פסח ורציחת ילדים הכריחה מנהיגים יהודים לאורך הדורות לייצר פתרונות שייאבקו בתופעה. זכורה במיוחד קביעתו של רבי דוד, אחד הפוסקים מנושאי כליו של השולחן ערוך, שקבע כי יש להימנע משתיית יין אדום בפסח "מפי עלילות שקרים בעוונותינו הרבים".
על בסיס עלילת הדם הזו נוצרה האגדה בדבר גיבור העל היהודי הראשון – הוא הגולם מפראג, יצירתו של המהר"ל, שנודעה להגן על יהודי בירת צ'כיה מפני עלילות הדם והפרעות שהן מעוררות בכל שנה ושנה.
הגולם והמהר"ל. צייר: מיקולס אלס, 1899
מאז ומתמיד הייתה עמדתה הרשמית של הכנסייה שיש להתנגד לעלילות הדם, ומרבית האפיפיורים נלחמו בהשוואות שווא אלו. רוב עלילות הדם היו יוזמות פרטיות, שגובו לא פעם בידי הממשל המקומי. עלילת הדם האחרונה שזכתה לגיבוי רשמי של אחת ממשלות אירופה הייתה עלילת בייליס שהתפרצה עם גילוי גופת אנדרי יושצ'ינסקי בן ה-12 במערה מחוץ לקייב באפריל 1911.
בתום חקירה מהירה אסרה המשטרה בקייב מנהל מפעל לבנים הממוקם בקרבת המערה שבה התגלתה גופתו הדקורה של יושצ'ינסקי. על אף שהראיות נגד בייליס היו רעועות, ורוצחיו האמתיים של הנער אותרו בתוך זמן לא רב לאחר מעצרו, סירבו הרשויות לשחרר את בייליס. בסוף אוקטובר 1913 – יותר משלוש שנים שבהן נמק בייליס בכלא הצאר, הכריזו חבר המושבעים על גזר הדין. בתגובה, מיהרו מו"לים יהודים בוורשה והוציאו לאור את "אלבאם פון בייליסעס פראצעס" (אלבום של משפט בייליס).
הנער הנרצח אנדרי יושצ'ינסקי ו"המערה" בו נמצאה גופתו
אפילו בגרמניה הנאצית – שבה צפו ועלו האשמות על עלילות דם בעיתונים ובספרי ילדים – לא הפכה ההאשמה הארסית הזו למשפט של ממש. רדיפת היהודים, ולבסוף רציחתם התעשייתית במהלך השואה, הוסברו במונחים גזעיים-ביולוגיים.
"האם לא שמעת על הרציחות הטקסיות שמבצעים היהודים?", מתוך ספר הילדים הנאצי "הפטרייה המורעלת" (Der Giftpilz)
עלילת הדם על אודות השימוש של היהודים בדם הנוצרי עבור המצות בפסח לא נעלמה לגמרי והדים לה נשמעים מעת לעת (כיום בעיקר במדינת ערב), וכנראה שתמשיך ללוות את עם ישראל עוד שנים רבות. עם זאת, אפשר להתנחם בעובדה שציין גרד מנטגן במאמרו בנושא, כי "בימינו מאמינים רק אנטישמים חסרי תקנה באמיתות הבדיה של עלילת הדם".
לקריאה נוספת
E.M. Rose, The Murder of William of Norwich: The Origins of the Blood Libel in Medieval Europe (2015, Oxford University Press)
גרד מנטגן, היווצרותה של הבדותה על עלילת הדם, ציון (חוברת תשנ"ד/ 1994), עמ' 349-343
בימי קורונה טרופים אלו ותחת כובד ההנחיות לשמירת מרחק, הרשו לי להמליץ לכם לשמור את ארבעת הספרים הבאים קרוב – במקרה הטוב הם יספקו לכם נחמה; במקרה הרע הם ישארו סגורים על המדף, כי הכתבה הזו מסדרת אתכם פיקס:
נתחיל עם "החלילן מהמלין", אגדת עם נפוצה שגרסאות שלה התפתחו עוד מימי הביניים. העלילה מתרחשת בעיר המלין שבגרמניה, בעת מגפת החולדות שפקדה אותה בשנת 1284:
בעוד שתושבי המלין נמלאו יאוש ממלחמתם במגפת המזיקים ללא הצלחה, הגיע לעיר חלילן מסתורי והציע לגרש את כל החולדות מהעיר תמורת תשלום. לאחר שספג דברי לעג מצד תושבי העיר, אישרה המועצה את ההסכם עם האורח התמוה. הוא, מצידו, נטל את חלילו והחל לנגן נעימה ברחובות העיר, כשלהפתעת התושבים, נמשכו החולדות באורח פלא אחר צלילי החליל.
ציור על זכוכית של החלילן מהמלין משנת 1592
כשנאספו החולדות, יצא החלילן מן העיר ופנה אל נהר הווזר. בהגיעו אליו, הוא נכנס אל מי הנהר בעודו מחלל, וכל החולדות שנמשכו אחריו טבעו בו. העיר המלין ניצלה ממכת החולדות ומועצת העיר הכריזה מיד על יום חג ועל נשף מכובד.
כשהגיע גיבור היום לבקש את שכרו, הוא נדחה בבוז; להפתעתו, תושבי העיר אף דרשו לגרשו משם. כאשר התגלו תושבי המלין כנוכלים כפויי טובה, נטל החלילן את חלילו בשנית וניגן נעימת קסם אחרת – אך הפעם לא היו אלה חולדות שאצו בעקבותיו מוכות כישוף, אלא ילדי וילדות העיר! משנאספו הילדים כולם, נכנס החלילן אל הר גדול שממנו לא יצא שוב אף ילד. כך איבדה המלין את כל ילדיה בשל מעשיהם הרעים של תושבי העיר.
הסיפור שוכתב שוב ושוב לאורך ההיסטוריה; גם בידי האחים גרים, שככל הנראה אחראיים לתפוצתו במחוזותינו. מוסר ההשכל בסיפור הזה מלמד שעונשה של חברה מושחתת ורקובה הוא להימחק – ממש כמו בסיפור התנכ"י של תיבת נוח, ובדומה למגפות הספרותיות הבאות.
שלא כמו קודמו ברשימה, הספר הבא אינו מתייחס למגפה שהתרחשה במציאות, אך בדומה לו, משתמש אף הוא במושג המגפה כמראה לחברה חולה (ואפילו בחולדות! מישהו מנסה לרמוז משהו לאנושות…?);
"הדֶּבר" הוא רומן מאת אלבר קאמי, סופר צרפתי יליד אלג'יר וזוכה פרס נובל לספרות.
הרומן מחולק לחמישה חלקים: בחלק הראשון, מגפת הדבר פוקדת את העיר אוראן שבאלג'יר. מאות חולדות גוססות ברחבי העיר מעוררות חרדה בקרב האנשים – ולא בכדי – אחרי החולדות, מתחילים גם בני האדם לחלות ולמות בקצב הולך וגובר. פעולות מנע ננקטות ונפתחת מחלקה מיוחדת לטיפול בחולים ולבידודם. בעקבות העלייה החדה במספר הנדבקים, והיעדר הכלים לטפל בהם, נכנסת העיר למצור ומוכרז בה מצב חירום.
בחלק השני, כל המשאבים מוגבלים והעיר כבר נצורה לחלוטין – אין יכולת לתקשר עם העולם שבחוץ מלבד קשר טלפוני במצבי חירום. המספר מדגיש את הפירוד בין המשפחות, החברים והזוגות. ההפרדה והמצור משפיעים על הפעילות היומיומית בעיר ומדכאים את רוחם של האנשים, על אף ניסיונם להמשיך בהתנהלותם הרגילה.
(אל תיכנסו לפאניקה, זה רק ספר… וחולדות הן בכלל לא כמו עטלפים).
ההמשך כמו לקוח מסרט אפוקליפטי רנדומלי, כשהאווירה בעיר נעשית תוססת ואלימה, וניסיונות מרד ובריחה מסוכלים באלימות. כולם כבר מותשים, אך לפתע, המחלה נסוגה באורח פלא והחולדות חוזרות אל העיר.
הספר, שנתפס כאלגוריה לתחלואות החברה האנושית, יצא לאור בשנת 1947 לאחר מלחמת העולם השנייה, וככזה, יש אף הרואים בו מטאפורה להתנגדות הצרפתית לכיבוש הנאצי.
הדבר | אלבר קאמי
וממש כמו במגפה, נעבור מצרפת לפורטוגל…
"על העיוורון" הוא רומן מאת הסופר הפורטוגלי ז'וזה סאראמאגו, שפורסם בשנת 1995.
הסיפור נפתח בנהג שמתעוור באופן פתאומי; אך לא מדובר בעיוורון רגיל – הנהג רואה לבן בלבד אל מול עיניו! עובר אורח מתנדב להסיע את הנהג לביתו, אך מנצל את עיוורונו וגונב את רכבו. העיוור פונה לרופא עיניים, אך הרופא לא מוצא כל פגם בעיניו.
לאט-לאט מתברר שהעיוורון עובר מאדם לאדם: כאשר עיוור ("נשא") מביט באדם אחר, גם האדם האחר מתעוור. כך נדבקים בעיוורון גנב הרכב, האנשים בחדר ההמתנה של הרופא והרופא עצמו. רק אדם אחד נשאר מחוסן מפני העיוורון – אשת הרופא. כשמגפת העיוורון ממשיכה להתפשט מכריזים השלטונות על מצב חירום, ומכניסים את כל העיוורים להסגר בבית משוגעים נטוש במטרה למנוע את התפשטות העיוורון, המכונה ״המגפה הלבנה״.
החולים עוברים תלאות עד שהם מצליחים לצאת מבית המשוגעים ולחזור לעיר. מחוץ לבית המשוגעים הם מגלים שכל תושבי העיר התעוורו ושהכאוס נמצא בשיאו. הקבוצה מנסה לשמר חיי חברה תקינים בעולם שאין בו חוק ומשטר, ומתמודדת עם קשיי החיים שנוצרו ועם הצורך לחפש מזון ומים (ואני רק מניחה שגם נייר טואלט).
בסוף הספר הראייה חוזרת לכל תושבי העיר באותו הסדר שבו נדבקו בעיוורון – החל מפיישנט זירו וכן הלאה. הגורם לעיוורון אינו מוסבר במהלך הספר, ונותר בגדר תעלומה.
על העיוורון | ז'וזה סאראמאגו
ובמעבר חד ממגפה לבנה למגפה שחורה ביצירה שיותר מכל, מתארת עלילה בדיונית במציאות היסטורית. גם כאן אנו רואים ניסיון לשמר חיי חברה תקינים בתוך חוסר יציבות והתפוררות חברתית, ביצירת המופת של ג'ובאני בוקאצ'ו – 'דקאמרון'.
את ה'דקאמרון' כתב בוקאצ'ו במאה ה-14, על רקע מגפת הדבר ("המוות השחור") שפקדה את פירנצה. בסיפורו, הניסה המגפה מחוץ לעיר עשרה בני ובנות אצולה; הצעירים, שהחליטו לברוח מן העיר לטובת אזור כפרי שאליו המגפה טרם הגיעה, "התבודדו" עם משרתיהם בווילה מפנקת והעבירו עשרה ימים בסיפור סיפורים. אך לא בסיפורים המרתקים הללו עסקינן, אלא דווקא במבוא שמתאר את המצב בעיר עת המגפה.
יצירתו של סנדרו בוטיצ'לי | 'דקאמרון', 1487
במקום להסביר ולהרחיב, פשוט אתן לטקסט לדבר בעד עצמו (או כמו שאומרים אצלנו – אין פזמון, תקראו):
"…מניין השנים מהולדתו המבורכת של בן האלוהים כבר הגיע לאלף שלוש מאות ארבעים ושמונה כאשר לעיר המהוללת פירנצה, היפה יותר מכל עיר איטלקית אחרת, הגיעה המגפה הקטלנית… המגפה פרצה כבר כמה שנים קודם בארצות המזרח, ולאחר שבארצות הללו קטלה בריות רבות עד אין קץ, התפשטה אל המערב, למרבה הצער, בעודה ממשיכה הלאה ממקום למקום, בלא להיעצר. ולא הועילו נגדה שום עצה נבונה ואף לא אחת מהתקנות שתיקנו בני-האדם: על-פי תקנות אלה ציוו הפקידים הממונים לטהר את העיר מאשפות רבות, אסרו על כל אדם חולה להיכנס אל העיר עצמה והשיאו עוד עצות רבות לשמירת הבריאות… אך לקראת תחילת האביב בשנה האמורה החלה המגפה להראות כאן את סימניה הכואבים, ובאורח נורא מאין כמוהו.
…המגפה החמירה ביתר-שאת מפני שעקב המגע התדיר עם החולים היא תקפה את הבריאים, בדיוק כמו האש האוחזת בדברים יבשים או משומנים אם מקרבים אותם אליה מאוד. זאת ועוד: לא רק המגע או השיחה עם החולים גרמו לבריאים לחלות או שהיו הסיבה למותם עם כולם יחד, אלא נדמה שגם הנגיעה בבגדים, או בכל חפץ אחר שנגעו בו החולים הללו או השתמשו בו העבירה את המחלה לנוגע.
…עקב מקרים כגון אלה ומקרים נוספים רבים, דומים להם או אף נוראיים יותר, התעוררו בלב הנותרים בחיים חששות ודמיונות שונים, וכמעט כולם מכוונים באכזריות רבה לעניין אחד בלבד: איך להמנע מהמגע עם החולים ועם חפציהם ואיך להתרחק מהם."
[דקאמרון , ג'ובאני בוקאצ'ו. תרגום מאיטלקית: גאיו שילוני. עריכה מדעית והשלמת התרגום: אריאל רטהאוז]
דקאמרון | ג'ובאני בוקאצ'ו
אז נכון שאנחנו כישראלים מתקשים עם תחושת הניכור שנכפתה עלינו מתוקף האיסור לבוא במגע זה עם זה; ונכון שהריחוק הזה מרגיש אכזרי, אבל בואו נשמור על אופטימיות (ועל ההנחיות) ונזכור שאנו צועדים לקראת ימים טובים (וחמים) יותר, ונקווה שגם המגפה הזו – תחלוף במהרה.
