עמדת הכנסייה הנוצרית כלפיי היהודים בימי-הביניים ידועה ומתועדת היטב: יש לקבל את נוכחותם של סרבני הבשורה הנוצרית, לנצל את כישוריהם ויכולותיהם, להימנע מלפגוע בגופם וברכושם, ולדאוג לכך שישמרו במעמד של השפלה ושעבוד. אז איך בכל זאת הותר דמם של אלפי יהודים במהלך ימי הביניים והעת החדשה באירופה?
בשנת 1150 החל נזיר בנדיקטיני בשם תומס ממונמאות' החי בקתדרלת נוריץ' לאסוף מסמכים ועדויות לספר. לפי הכרוניקה שחיבר תומס, הוזמן נער בשם ויליאם מהעיר האנגלית נוריץ' לביתו של יהודי אמיד כחלק מהתמחותו כמעבד עורות, ושם שהה כמה ימים. בהוראת בעל הבית, אחד מהבנקאים המובילים בעיר, נחטף ויליאם, עונה ב"כל העינויים שעבר צלוב" ולבסוף נרצח. את גופתו נשאו יהודי העיר אל היער הסמוך, על ראשו הונח כתר קוצים, חבל הדוק נכרך סביב צווארו וחסם הוצמד לפיו. לאחר כל אלה נתלה על עץ והושאר שם ימים ארוכים עד שהתגלתה גופתו. היות שהרצח בוצע כחיקוי מדויק של מות המשיח, טען תומס, יש להכיר בויליאם בן ה-12 בתור קדוש. וכך אכן היה.
הספר של תומס הושלם עשרים שנה לאחר המעשה, התפרסם והופץ באנגליה ומשם הועתק ונשלח לצרפת ולשאר היבשת. הוא נודע בשם "The Life and Passion of William of Norwich". כיוון שהנזיר שכתב אותו נעזר ביהודי מומר בשם תיאובלד, זכה הנזיר כביכול בידע פנימי על פעילותם הנסתרת של היהודים. תיאובלד סיפר לתומס שבכל שנה מתכנסת מועצת היהודים ובוחרת במדינה שבה יירצח ילד נוצרי לקראת הפסחא, מתוך אמונה שהדבר מקרב את ביאת המשיח. בשנת 1144, שנת מותו של הנער ויליאם, נבחרה אנגליה. בזכות עדות שקרית זו זכתה הכרוניקה של תומס למעין חותמת אישור ועלילת הדם על אודות הרצח הטקסי שמבצעים היהודים בילדים נוצרים קנתה אחיזה בדמיון האירופי.
עם התפשטות עלילת הדם באירופה המדיאבלית נוצרה תבנית קבועה: בכל עת שאותרה גופת ילד נוצרי התעורר החשד על יהודי הסביבה. על פי רוב צפו ועלו האשמות אלה בשבוע שלפני הפסחא: בתקופה שבה חוגגים היהודים את חג הפסח, ולעיתים גם את חג הפורים. ההיסטוריון האנגלי ססיל רות קישר זאת למנהג היהודי לתלות בובה המסמלת את המן – שנתפס כהדמייה לרצח ישו ונערים נוצרים בעקבותיו. היסטוריונים אחרים הסבירו את הקשר שנוצר להפשרת שלגי החורף ואיתור גופות שהוסתרו על ידו. כך או כך, הקישור המלווה אותנו עד היום בין חג הפסח לבין עלילת הדם על השימוש בדם ילדים נוצרים להכנת המצות נוצר אז, גם אם עדיין לא הופיע מגובש בסיפור ויליאם מנוריץ'.
"הצלחתה" של עלילת הדם על אודות פסח ורציחת ילדים הכריחה מנהיגים יהודים לאורך הדורות לייצר פתרונות שייאבקו בתופעה. זכורה במיוחד קביעתו של רבי דוד, אחד הפוסקים מנושאי כליו של השולחן ערוך, שקבע כי יש להימנע משתיית יין אדום בפסח "מפי עלילות שקרים בעוונותינו הרבים".
על בסיס עלילת הדם הזו נוצרה האגדה בדבר גיבור העל היהודי הראשון – הוא הגולם מפראג, יצירתו של המהר"ל, שנודעה להגן על יהודי בירת צ'כיה מפני עלילות הדם והפרעות שהן מעוררות בכל שנה ושנה.
מאז ומתמיד הייתה עמדתה הרשמית של הכנסייה שיש להתנגד לעלילות הדם, ומרבית האפיפיורים נלחמו בהשוואות שווא אלו. רוב עלילות הדם היו יוזמות פרטיות, שגובו לא פעם בידי הממשל המקומי. עלילת הדם האחרונה שזכתה לגיבוי רשמי של אחת ממשלות אירופה הייתה עלילת בייליס שהתפרצה עם גילוי גופת אנדרי יושצ'ינסקי בן ה-12 במערה מחוץ לקייב באפריל 1911.
בתום חקירה מהירה אסרה המשטרה בקייב מנהל מפעל לבנים הממוקם בקרבת המערה שבה התגלתה גופתו הדקורה של יושצ'ינסקי. על אף שהראיות נגד בייליס היו רעועות, ורוצחיו האמתיים של הנער אותרו בתוך זמן לא רב לאחר מעצרו, סירבו הרשויות לשחרר את בייליס. בסוף אוקטובר 1913 – יותר משלוש שנים שבהן נמק בייליס בכלא הצאר, הכריזו חבר המושבעים על גזר הדין. בתגובה, מיהרו מו"לים יהודים בוורשה והוציאו לאור את "אלבאם פון בייליסעס פראצעס" (אלבום של משפט בייליס).
אפילו בגרמניה הנאצית – שבה צפו ועלו האשמות על עלילות דם בעיתונים ובספרי ילדים – לא הפכה ההאשמה הארסית הזו למשפט של ממש. רדיפת היהודים, ולבסוף רציחתם התעשייתית במהלך השואה, הוסברו במונחים גזעיים-ביולוגיים.
עלילת הדם על אודות השימוש של היהודים בדם הנוצרי עבור המצות בפסח לא נעלמה לגמרי והדים לה נשמעים מעת לעת (כיום בעיקר במדינת ערב), וכנראה שתמשיך ללוות את עם ישראל עוד שנים רבות. עם זאת, אפשר להתנחם בעובדה שציין גרד מנטגן במאמרו בנושא, כי "בימינו מאמינים רק אנטישמים חסרי תקנה באמיתות הבדיה של עלילת הדם".
לקריאה נוספת
E.M. Rose, The Murder of William of Norwich: The Origins of the Blood Libel in Medieval Europe (2015, Oxford University Press)
גרד מנטגן, היווצרותה של הבדותה על עלילת הדם, ציון (חוברת תשנ"ד/ 1994), עמ' 349-343
כתבות נוספות
חינוך לשנאה ולפחד: קריאה בספרי הילדים מגרמניה הנאצית
