.

אנו שולי הפצע שמוכרח להישאר פעור: חמישים שנה למותה של נלי זק"ש

מאת דינה פון־שוורצה (מסתאי)

.

בשבוע הבא נציין יובל שנים למותה של המשוררת והמחזאית היהודייה נלי זק"ש, ילידת ברלין 1891, קורבן רדיפות הנאצים וזוכת פרס נובל לספרות לשנת 1966 (לצד הסופר ש"י עגנון). זק"ש נחשבת למשוררת ייחודית וזוכה להערכה רבה באירופה בכלל ובגרמניה בפרט. בתקופה שבה סגדה הליריקה לאינדיווידואליזם ולחידושים צורניים והתמקדה בעיקר בתופעות ההווה, זק"ש כתבה בשפה עשירה, אינטרטקסטואלית, רוויה במטאפורות ובמוטיבים יהודיים מחד גיסא וביסודות נאו־רומנטיים מאידך גיסא. היא פונה אל העבר ואל המתים, ובה בעת פונה אל העתיד ומתארת את חיי הניצולים. זק"ש כתבה את שירת הכלל, שירת עמהּ הרדוף, שירת הניצולים, שירת הדממה הזועקת, ובו בזמן כתבה גם שירה אישית ביותר, וידויית באופייה, החושפת את מכאובי ליבה, כמיהתה, אהבתה, ואת האימה שהמשיכה לשלוט בחייה עד יום מותה.

רק לאחר זכייתה בפרס נובל נעשה מאמץ ראשון לתרגם מבחר קטן משירתה וכן את המחזה אלי ולהוציאם לאור בעברית (אלי: מחזה מסתורין על ייסורי ישראל ומבחר שירים, תרשיש, 1967; מתרגמים שונים). מאוחר יותר, בשנות השמונים, תרגם ידידיה פלס מבחר נוסף משיריה: מדומה (הקיבוץ המאוחד, 1981), וכן את האלגיות שכתבה בראשית שנות הארבעים: אלגיות על העקבות בחול (הקיבוץ המאוחד, 1987). מאז ועד שנת 2014, שאז תרגמתי את ההתכתבות בינה לבין המשורר פאול צלאן (פאול צלאן/נלי זק"ש: התכתבות, קשב לשירה), לא יצאו לאור תרגומים נוספים של יצירותיה. בימים אלה אני שוקדת על תרגום מבחר נוסף של שיריה, והוא עתיד לראות אור השנה בהוצאת קשב לשירה.

שירתה של זק"ש כמעט שאינה מוכרת לקוראי העברית עד היום, ונשאלת השאלה מדוע נותרה המשוררת אלמונית כמעט בתודעת הקורא העברי. ייתכן כי התשובה לכך נעוצה בכמה גורמים: באישיותה הצנועה; באורחות חייה העריריים בשטוקהולם, הרחוקה ממרכזי התרבות של אירופה דאז; באי־נכונותו של קהל הקוראים לצלול אל תוך הפצע, אל תוך שירה מדממת שאינה מאפשרת לרגע להרפות מהטראומה; ואולי גם בקושי הגדול לתרגם לעברית את שיריה. ידידיה פלס, באחרית דבר למדומה, כתב על יצירתה של זק"ש שהיא "שירה מואפלת בערפילי מיסטיקה, תחביר של ריבוי צירופים, חסר פיסוק, תארים שהם לעתים ספק תארי שם ספק תארי פועל". ואכן, זק"ש, בדומה לצלאן, עשתה בַּגרמנית מעשים שהותירו אותה חבולה ושסועה, כמעט בלתי ניתנת לפענוח. ודווקא בשל כך יש להחזיר את שירתה של זק"ש למקורותיה; לשונה וצליליה – גרמנית, אך אין עברית ממנה. יש להשיבה מ"גלגולי עולם" אל המולדת.

.

זק"ש נולדה וגדלה בברלין, בת יחידה להורים יהודים בני המעמד הבורגני, וזכתה לחינוך פרטי מעולה, מגונן ושמרני באופיו. היא החלה לכתוב את שיריה הראשונים כבר בגיל שבע־עשרה. שירים אלה היו ברובם מהודקים במבנה סונטי הרמטי המבוסס על חריזה, רומנטיים בסגנונם. אך הנימה הרגשית של יצירתה המוקדמת נבדלה כבר אז מהליריקה הנשית שהייתה נפוצה בחוגים הבורגניים; הייתה זו נימה אֵלֵגית, מלנכולית ורבת עוצמה. בין הספרים שהתרשמה מהם בנעוריה היו ספריה של הסופרת, המשוררת והמחזאית השוודית סֶלמָה לַגֶרלֶף, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 1909. לימים זק"ש אף שלחה והקדישה לה את ביכורי יצירתה, הספר אגדות וסיפורים, ולגרלף ענתה לה באהדה: "אף אני לא הייתי מיטיבה ממך לעשות זאת".

בשנת 1929 החלה זק"ש לפרסם את שיריה בכתבי עת ספרותיים גרמניים ויהודיים, אולם בראשית שנות השלושים החלה רדיפה שיטתית של יהודים, ושיריה נאסרו לפרסום. במהלך העשור נמלאו חייה אימה ורדיפה. אביה נפטר והיא נותרה לבדה עם אִמה הקשישה. המתח הרב שגרמה לה ההישרדות היומיומית תחת המשטר הנאצי הוליד מחסום כתיבה ממושך. באותן השנים היא התקרבה למקורותיה היהודיים, התעמקה בקריאת כתבים חסידיים וחיבורי מיסטיקה יהודית, וכן בקריאת התנ"ך.

בצר לה, ובצל איום שליחתה לעבודת כפייה, פנתה זק"ש לסלמה לגרלף בבקשת עזרה – היא ביקשה להשיג אישור יציאה לשוודיה, כדי לנסות להציל את חייה וחיי אמה. לגרלף הקשישה והחולה זכרה את זק"ש וכתבה עבורה מכתב לשלטונות. המכתב סייע בזירוז ההליכים לקראת הנפקת אשרות יציאה מגרמניה לה ולאמה, והאשרות הגיעו לידיהן ברגע האחרון – רגע לפני שהיה עליהן לעלות לרכבת מזרחה, למחנות. השתיים הגיעו אפוא לשטוקהולם בשנת 1940 והחלו את חייהן החדשים, כפליטות יהודיות, בדירה קטנה שקיבלו מהקהילה היהודית, ללא ידיעת השפה וללא תמיכה כלשהי. סלמה לגרלף נפטרה בשיבה טובה עוד בטרם הגיען לאדמת שוודיה.
כך, בגיל חמישים, נעשתה זק"ש גולה בארץ זרה, נושאת עימה את שפת האם שלה, שפת יצירתה הגרמנית, בלי שתדע עד כמה עתידה שפה זו להוסיף להכיל עבורה את גורל הרדיפה של עמה ואת אובדן מולדתה. היא החלה ללמוד שוודית מתוך הכרת טובה על המקלט שניתן לה, וכדי למצוא את פרנסתה בתרגום שירה שוודית לגרמנית. בה בעת היא חזרה לכתוב שירה בגרמנית, אחרי שנים ארוכות של שתיקה. נדמה שהיא ניסתה ליצור שפה חדשה, אישית, שאינה מתאימה לשום תבנית לירית ולשום אסכולה. שירתה משנות הארבעים ואילך ביטאה אי־שקט מטאפיזי, תחושת זרוּת ונרדפוּת, חיפוש אחר מולדת שאיננה והזדהות עם הסובלים. ליריקה של אֵימה ובריחה.

שיריה עשירים במטאפורות ובסימבולים בעלי משמעות נרחבת ועמוקה, בעיקר בזיקה למקורות היהודיים ולמיסטיקה היהודית. זק"ש פתחה לרווחה את דלתה בפני התנ"ך, ראתה בחזיונה את פני הנצח של הנביאים, ארגה ביצירתה את הספירות הקוסמיות מספר הזוהר וחשה בבשרה את המאגיה של האלף־בית העברי; נדמה שהיא כותבת כדי לנשום ונאחזת במקורות כדי לגאול את נפשה. השירה של זק"ש אמנם מעוגנת בקלסיקה האירופית וצלילי השפה שלה הם בגרמנית, אך במהותה, כאמור, אין עברית ממנה.

.

מִי רוֹקֵן אֶת הַחוֹל מִנַּעֲלֵיכֶם
כְּשֶׁנֶּאֱלַצְתֶּם לָקוּם כְּדֵי לָמוּת
אֶת הַחוֹל, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵבִיאוּ עִמָּם,
חוֹל הַנְּדוּדִים?
חוֹל סִינַי הַבּוֹעֵר,
הַמְּעֹרָב בְּקוֹלָם שֶׁל זְמִירִים,
הַמְּעֹרָב בְּכַנְפֵי פַּרְפַּר,
הַמְּעֹרָב בֶּעָפָר גַּעְגּוּעִים שֶׁל נְחָשִׁים,
הַמְּעֹרָב בִּשְׁאֵרִית חָכְמַת שְׁלֹמֹה,
הַמְּעֹרָב בִּמְרִירוּת סוֹד הַלַּעֲנָה –

הוֹי, אַתֶּן הָאֶצְבָּעוֹת,
שֶׁרוֹקַנְתֶּן אֶת הַחוֹל מִנַּעֲלֵי הַמֵּתִים,
מָחָר תִּהְיוּ לֶעָפָר
בְּנַעֲלֵי הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶן!

.

כך רוקנה נלי זק"ש את הגרמנית מתוכן ומילאה את חלליה בתכנים זרים, קטועים, נעדרי חרוז ומשקל, בשברי פסוקים, בפרקי קינה ובמוטיבים מאגיים של תמורה וגלגול, הזרים לריאליזם האירופי. נופי שיריה נעשו סוריאליסטיים ושרידי עולמה הרומנטי המוקדם הפכו לסמלים בעולמה החדש והמסויט. שפתה החזותית נותרה חפה מכל פן מקסימליסטי־אקספרסיוניסטי, והיא ביטאה בצמצום אך ברגש עז את חייה בצל האימה המתמשכת. נראה שזו הייתה דרכה להתמודד עם בגידת המולדת ושפת האם שלה.

זק"ש כתבה ברצף ובקדחתנות מיום בואה לשוודיה ועד יום מותה. גם לאחר מות אמה והביקור הראשון שלה על אדמת גרמניה מאז מנוסתה משם (לרגל קבלת פרס דורסטה), אשר לאחריו התפרצה אצלה מחלת הרדיפה, וגם בתקופות חשוכות שבהן הייתה מאושפזת, לא פסקה מלכתוב. בשנים הראשונות לא זכתה להכרה ולחשיפה רבה. קובץ שיריה, במשכנות המוות, שראה אור ב־1946, לא עורר תגובות ותפוצתו הייתה מועטה. גם ספרה ליקוי כוכבים, שיצא לאור בהולנד ב־1949, לא זכה לתשומת לב רבה. רק באמצע שנות החמישים חל שינוי: הקוראים הגרמנים העלו על נס את שיריה של זק"ש – כתבו עליה, קראו את יצירתה ואף עלו אליה לרגל. קובץ שיריה חידות לוהטות (1960–1963) זכה לתהודה ציבורית רחבה. בהמשך נעשתה שירתה מפורשת פחות, מרומזת ומסומלת יותר, לשונה התעבתה, כל מילה נטענה ביתר משמעות והתחביר פורַק עוד יותר. בתקופה זו קיבלה זק"ש פרסים ספרותיים שונים וזכתה להכרה נרחבת ברחבי אירופה, ובשנת 1966 זכתה כאמור בפרס נובל לספרות . בטקס קבלת הפרס נשאה דברים קצרים בצניעות רבה וקראה שיר המבטא את אחיזתה השברירית בעולם:

 

במנוסה

אֵיזוֹ קַבָּלַת פָּנִים גְּדוֹלָה
בַּדֶּרֶךְ –

עֲטוּפָה
בְּטַלִּית הָרוּחוֹת
כַּפּוֹת רַגְלַיִם בִּתְפִלַּת הַחוֹל
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יוּכַל לוֹמַר אָמֵן
שֶׁנֶּאֱלָץ לָנוּעַ
מִסְּנַפִּיר לְכָנָף
וְהָלְאָה –

הַפַּרְפַּר הַחוֹלֶה
יָשׁוּב וְיֵדַע יָם –
הָאֶבֶן הַזֹּאת
חוֹתַם הַזְּבוּב בָּהּ
מָסְרָה עַצְמָהּ בְּיָדִי –

בִּמְקוֹם בַּמּוֹלֶדֶת
אוֹחֶזֶת אֲנִי בְּגִלְגּוּלֵי עוֹלָם –

 

.

זק"ש, שחייתה בגפה לאחר מות אמה בדירתן הצנועה בשטוקהולם, וככל הידוע מעודה לא קיימה קשר זוגי, הייתה מלאה אהבת אדם והכירה טובה גדולה לכל מי שעמד לצידה במהלך חייה. היא כתבה מחזור שירים בשם "תפילות לחתן המת" והקדישה אותו לאדם קרוב שאיבדה עוד בנעוריה בברלין. זהותו ונסיבות מותו אינן ידועות לנו. בימיה בשטוקהולם הייתה לה ידידת נפש קרובה, גודרון דנהרט, וזו סייעה לה רבות, גם בימי מחלתה ובמהלך אשפוזים ממושכים, ובידיה נותר עיזבון של מאות שירים שזק"ש לא פרסמה. זק"ש עמדה בקשרי מכתבים עם משוררים ומשוררות, הוגי דעות ומבקרי ספרות. ההתכתבות המשמעותית, הקרובה והארוכה ביותר הייתה עם פאול צלאן. חליפת המכתבים איתו נמשכה שש־עשרה שנה, עד סמוך למותו – התאבדותו בקפיצה לנהר הסן בשנת 1970. זק"ש וצלאן היו שניהם קורבנות הרדיפה של השלטון הנאצי וניצולי מלחמת העולם השנייה. יש הרואים בחליפת המכתבים ביניהם ברית של תמיכה והעצמה מפרה, שבה יכלו לחלוק זה עם זו את הסבל, במילים ובשפה, ויש המוצאים במכתביהם וביצירתם הפואטית תחושות אימה ורדיפה, ייסורי בדידות, חוויית זרוּת וסבל שרק הלכו והחריפו עם השנים.

ב־1959 כתבה זק"ש לצלאן, "בין פריז לשטוקהולם עובר מרידיאן הכאב והנחמה", וכך למעשה תיארה את עומק הקשר ביניהם (המובאות כאן ולהלן – מתוך התכתבות). באחד ממכתביה הראשונים היא כותבת לו: "אתה יודע על הדברים שבתוכי והם מצויים בקרבך וכך יש לי מולדת". עבור זק"ש צלאן היה מולדת, בית, אח, מושא כמיהה אהוב, מי שמדבר את שפת האם שלה ומבין מתוך עצמו ובדידותו את הדיבור הפנימי שלה. כך היא כותבת לו משטוקהולם בספטמבר 1958:

.

קַו הַנִּמְתָּח
כְּשַׂעֲרָה חַיָּה
כֵּהֶה כְּחֶשְׁכַת־מָוֶת
מִמְּךָ
אֵלִי.

מוּבֶלֶת
מִבַּחוּץ
אֲנִי רְכוּנָה
צְמֵאָה
לְנַשֵּׁק קְצוֹת מֶרְחַקִּים.

הָעֶרֶב זוֹרֵק אֶת קֶרֶשׁ הַקְּפִיצָה
שֶׁל הַלַּיְלָה מֵעַל הָאָדֹם,
מַאֲרִיךְ אֶת לְשׁוֹן־הַיַּבָּשָׁה שֶׁלְּךָ,
וַאֲנִי מַנִּיחָה אֶת כַּף רַגְלִי בְּהִסּוּס
עַל מֵיתַר־הַמָּוֶת הָרוֹעֵד
שֶׁכְּבָר הֵחֵל.

.

זק"ש מבחינה ב"מיתר המוות הרועד" ובאי־היכולת שלה, וככל הנראה גם של צלאן, להתרחק משוליו של הפצע הפעור (כמילותיה בשיר "מקהלת המנחמים") – עֶמדה המאפשרת להם יצירה אך מאיינת את כוחות החיים. נדמה כי זק"ש לא יכלה לחרוג מהטרגדיה של עמה ומהטראומה האישית שלה, שכן כל חריגה מהן נחוותה כשסע בינה לבין זהותה וכקיטוע של העצמי.

פרופ' דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות, חקרה עדויות וטקסטים ספרותיים של ניצולי שואה והגדירה ארבעה מודוסים של עדות הנבדלים זה מזה במידת התנועה הנפשית שהם מייצרים אל מול הקיפאון של הלקונה הטראומטית בנפש: מודוס מטאפורי, מודוס מטונימי, מודוס אקססיבי ומודוס מוזלמני (להעיד על העדים, מאגנס, 2018). אמיר מדגישה את תהליך האיון העצמי שגורמים החומרים הטראומטיים בנפש הנושאת אותם ואת הסיכוי של הסובייקט להחלמה בעקבות עיכול החומרים הטראומטיים בתוך סובייקט אחר, באמצעות מתן עדות, באמצעות יצירת דיאלוג. בהקשר זה השירה עצמה היא סוג של מתן עדות, או "דואר בקבוק", כפי שכינה אותה צלאן, כלומר השירה הנמסרת מהמשורר אל הקורא אמורה להעיד על המתרחש בנפש המשורר.

הישרדותם הנפשית ועדותם הפואטית של צלאן וזק"ש הייתה ככל הנראה מטונימית בהווייתה. מודוס העדות המטונימי, כהגדרתה של אמיר, נותר כלוא בגוף הראשון של החוויה. מודוס עדות זה מתבטא בטקסט המשמר ומפעיל את איפיוני החוויה הטראומטית באופן חזרתי, ואינו מאפשר לחרוג מגבולותיה. זק"ש וצלאן, הגולים בשטוקהולם ובפריז, שרדו וניצלו, אך לא השתרשו נפשית בחיי ההווה, ולמעשה הלכו ושקעו, עם השנים, איש בדרכו, שוב ושוב אל תוך הלקונה המאיימת של הטראומה, עד למותם. נלי זק"ש החולה והמסויטת נפטרה ב־12 במאי 1970, שלושה שבועות בלבד אחרי התאבדותו של צלאן. נדמה כי לא מצאה כוחות להמשיך ולשרוד בלעדיו –

.

חַלֵּק אֶת עַצְמְךָ, לַיְלָה
שְׁתֵּי כְּנָפֶיךָ מוּאָרוֹת
רוֹעֲדוֹת מֵאֵימָה
כִּי אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת
אַחֲזִיר לְךָ אֶת
הָעֶרֶב הַמְּדַמֵּם

.

שטוקהולם, נובמבר 1969

.

דינה פון־שוורצה (מסתאי), פסיכולוגית קלינית ומתרגמת. חוקרת את שירתן של משוררות יהודיות, ניצולות שואה שחיו חיי גלות ופליטות ועל אף הטראומה המשיכו לכתוב וליצור בשפה הגרמנית. רשימה זו מבוססת בחלקה על מאמרה שהתפרסם לאחרונה בצרפתית בכתב העת continuum, לציון יובל שנים למותם של צלאן וזק"ש. 

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: זהר ברנדס על היפוכם של שני מוטיבים אצל אדית וורטון ואליס מונרו

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שמואל מוניץ

בלעדיי

"הָיִיתִי רוֹצָה לָמוּת לְשָׁעָה"

(סיון שביט)

לוּ רַק
אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת
אֶנְטֹשׁ אוֹתִי בַּחוֹלוֹת
אֶשְׁכַּח אוֹתִי בַּמְּכוֹנִית
אֲנַתֵּק אֶת כַּבְלֵי הַמַּחְשָׁבָה,
אֶמָּלֵט מִמְּצוּלוֹת הַהַכָּרָה
אֶל נְשִׁימַת הַכְּלוּם,
אָסִיר אֶת אֲזִיקֵי הַזְּמַן
וְהַמָּקוֹם

(אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה אֲנִי מַרְכִּיב בְּשַׁבָּת
מִכְּפִיסֵי עֵץ עַל שָׁטִיחַ בַּסָּלוֹן
בְּאוֹתִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן קִיּוּם)

כְּדֵי לְהַבְהֵב צָרִיךְ לִכְבּוֹת
כְּדֵי לְהַבְהֵב צָרִיךְ לִכְבּוֹת
רֶגַע אֶחָד חֶשְׁכַת עִלָּפוֹן
רֶגַע אֶחָד בִּלְעָדַי

 

שמואל מוניץ, יליד 1995, הוא סטודנט ללשון עברית באוניברסיטה העברית, סגן עורך מוצש, מוסף התרבות והפנאי של העיתון מקור ראשון. ספרו הראשון, "שום נס בחצי התורן", יצא לאור ב־2017 בהוצאת אבן חושן.

.

.

עירית אבני כהן

•
כָּל מָה שֶׁבֶּאֱמֶת הִצְטָרַכְנוּ –
לְחַזֵּק וּלְהַחְזִיק
יָדַעְנוּ לְהַסְבִּיר
יָתֵד וְאֹהֶל,
רַק הָרוּחַ
רוּחַ

 

•
תַּרְחִיבִי לְרֶגַע בַּצָּרוֹת
לְמָשָׁל בַּחַמְצִיץ –
גִּבְעוֹל בּוֹעֵל
כּוֹתֶרֶת
צְהֻבָּה

מָצוּץ מֵהָאֶצְבַּע
אַתְּ תַּגִּידִי
וַאֲנִי אֲלַטֵּף לָךְ אָמָה וּקְמִיצָה
וְלֹא אַחְמִיץ
בָּךְ
זֶרֶת

 

שיריה של עירית אבני כהן התפרסמו בכתבי עת ובמוספי עיתונים – הארץ, דבר, ידיעות אחרונות, עתון 77, הליקון, קפל, ליריקה, ועוד, וכן בתוכניות רדיו שונות. ספר ביכוריה, ״לצידו״ (פרוזה), ראה אור בהוצאת גוונים בשנת 2017.

.

.

דותן ברום

חורף בים המלח

יָרֵחַ לֶסֶת לְבָנָה
מוּטָל בִּשְׁמֵי טֵבֵת, קָרוֹב
מֵעַל מִתְאָר מָצוּק כֵּהֶה,
מַלְבִּין טְרָשִׁים מֵהַר עַד חוֹף.

הַלַּיְלָה – לֹעַ הַמִּדְבָּר –
חוֹשֵׂף שִׁנֵּי סַלְעֵי עֲנָק
וְהֶבֶל פִּיו, יָבֵשׁ וְקַר,
נָשׁוּף אָפֹר, נוֹשֵׂא אָבָק.

הַחֹשֶׁךְ – חֶסֶד מְגֻרְדָּם,
גּוּפוֹ עוֹלֶה מִתּוֹךְ הַחוֹל:
נְצִיב הַמֶּלַח שֶׁבַּדָּם
וּלְשׁוֹן הַמָּוֶת הַכָּחֹל.

 

החי הדומם

לְאַחַר שֶׁאֲנָשִׁים מֵתִים, הַזְּמַן נִפְרַד מֵהַגּוּף.
אַךְ הַגּוּף רָאָה –
הָיוּ בָּם סַכִּינֵי מַתֶּכֶת וְסִירוֹת,
הָיוּ בָּם כְּלֵי חֶרֶס דּוֹמְמִים,
עָפָר שֶׁנִּמְסַר מִדּוֹר לְדוֹר
וּדְבָרִים שִׁמּוּשִׁיִּים
כְּצִפּוֹרִים.
רְאִיַּת הַגּוּף נִשְׁתַּמְּרָה בַּשֹּׁנִי בֵּין אֶבֶן לְעֵץ:
הָאֶבֶן מִתְגַּלְגֶּלֶת בְּאֶבֶן אַחֶרֶת,
הָעֵצִים הֵם דָּבָר
הָעוֹמֵד בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

 

סבסטיאן

רָצִיתִי לְהָקִים עַל שְׁמוֹ
מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּגְשִׁים סֶבַּסְטְיָאן
מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ
בֵּית יוֹרֵי בַּקֶּשֶׁת
שֶׁמֵּחֲרַכָּיו רוֹאִים עִיר וְרֻדָּה.

(יונה וולך)

סֶבַּסְטְיָאן, לֹא הֵיטַבְתָּ לִהְיוֹת נוֹשֵׂא כִּידוֹן.
גּוּפְךָ תָּמִיד נִרְאָה כָּל כָּךְ מַכְמִיר בְּתוֹךְ מַדִּים,
כְּמוֹ חַיַּת קִרְקָס לְמַנְגִּינַת אָקוֹרְדְּיוֹן.

אַךְ דַּע שֶׁהַחֲשָׁד – הוּא לְבַדּוֹ מֵקִים עֵדִים
(בְּעַד לִכְסוּת הַנֵּץ רָאוּ לְךָ נוֹצַת טַוָּס),
וְגַם אִם אֵין בּוֹ צֶדֶק בְּהֶחְלֵט נֶחְרַץ גְּזַר דִּין.

כְּתֹב לַאֲהוּבֶיךָ וְסַפֵּר: אֲנִי מוּבָס,
אַךְ מֵחַלּוֹן תָּאִי אֲנִי חוֹלֵם עַל עִיר וְרֻדָּה
וּבָהּ – מִגְדָּל, וּבוֹ שׁוֹכֵב הַנַּעַר שֶׁכָּבַס

אֶת תַּכְרִיכֵי קִצִּי. אֲנִי נָכוֹן לָעֲקֵדָה.
וּכְשֶׁהֵם יִמְצְאוּךָ תִּהְיֶה כְּבָר מְפֻלָּח
וּמִפִּצְעֵי הַחֵץ תִּנְבַּע טִפַּת דָּם יְחִידָה

וּמִפִּצְעֵי הַחֵץ יִפְרַח סָגֹל אֶשְׁכּוֹל לִילָךְ
וְהֵם יֹאמְרוּ: הָיָה. וְהֵם יֹאמְרוּ: הַכֹּל נִסְלַח.

 

דותן ברום הוא משורר, מחנך וחוקר היסטוריה קווירית. מתגורר בחיפה. שיריו התפרסמו במוספים, באנתולוגיות ובכתבי עת שונים. חתן פרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת 2019. ספר הביכורים שלו יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת קרן להמן, דעאל רודריגז גארסיה ומרב פיטון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

צפלין

דנה חפץ

.

להמריא בצפלין.

לעלות על סיפונה של ספינת האוויר הענקית מהסוג ששייט בשמי אירופה ועד לצפון אמריקה ודרומהּ בשנות העשרים והשלושים, צי גלילים קשיחים וקלילים להפליא שהטיס מאות נוסעים בנוחות ובפאר בגובה עשרות מטרים מעל האדמה. להתגבר על הגרביטציה המעליבה בכוחם של גזים אצילים. לעוף, כמעט.

התשוקה המוזרה הזו נולדה בה לראשונה ערב אחד, בסופו של יום התרוצצויות שרבי גדוש בפקקים אינסופיים ובַהכרח להבליג בחוזקה כדי לא להתפרץ. היא הייתה מותשת, מעוכה עד דק. אבל במקום להמריא, הגיפה האישה מרחוב העליה את כל חלונותיה. בעיקר בחדר השינה, הפונה אל הרחוב שממנו ביקשו להתפרץ אליה כל פושעי העיר וההומלסים המסוממים והמלוכלכים שישנים להם על המדרכה ומוצאים לנכון להשתכר ממש מתחת לחלונה, ולכן החלון ההוא תמיד סגור. ודווקא יש שם מרפסת נחמדה, כלומר שיכלה להיות נחמדה. ביום כיפור החליטה לנקות שם ומצאה להפתעתה סביונים צומחים מהמרצפות עצמן, בדרך כמעט על־טבעית, וזה הפך את הסביונים המאירים מימי ילדותה לאיום גותי על המרחב הקטן שלה. יום אחד, סיכמה לעצמה במרירות וכמעט בשמחה לאיד, המרפסת הזאת תתמוטט למישהו על הראש. או שלקראת פסח תעשה סדר, תפרוץ את התריסים החלודים, ואיש דתי זקן יעבור ויצעק לה מלמטה גיברת, שתזכי למצוות.

אבל עד שיבוא פסח ישבה מאחורי החלונות הסגורים וחשבה מחשבות לא יפות. למשל: שצריך להמתיק את הגלולה. למכור אותה בחבילות שי עם פתיבר, הביסקוויט הנצחי של ילדותך, אמרה לעצמה, שיהיה מה לכרסם כשאת תקועה בפקק בדרך מהסופרפארם כי ברגע האחרון נזכרת שנגמרו לך והערב יבוא הנשוי וחייבים שתהיי על גלולות. ליתר ביטחון. ביטחון שלו, לא שלך, את דווקא היית רוצה. למען האמת נורא רוצה. במקום זה תיכנסי עכשיו למטבח ותיקחי גלולה ותדחפי את החפיסה לארון מעל צלוחיות הקומפוט של אמא שלך ותרגישי איך המרירות עולה ותעיפי בבעיטה את הנעליים ותיכנסי למיטה עם הפתיבר, שהניילון השקוף שלו קרוע ושותק, ותדליקי את הטלוויזיה ותכרסמי מולה, לא ממש קולטת מה עושות הבלונדות האלה שמקפצות מולך על המסך, מה אכפת לך מהפירורים, להפך, שיגיע בערב וימשוך אותך ישר למיטה כמו תמיד ורק אחרי שיגמור ישים לב וירטון מה זה כל הפירורים האלה שנכנסים לו לתחת, הרי אפשר להישבע שאשתו בחיים לא אוכלת במיטה וגם הנשוי בעצמו לא, את תחייכי כמו מרילין מונרו ותגידי לו את האמת – פתיבר.

ובינתיים התחילה רוח לנשב, סוף סוף רוח, אחרי שבועות ארוכים של להט לח ואלים. ולכן – אחרי שהיבהב בנייד שלה הסמס שהנשוי מצטער אבל בסוף לא יוכל הערב – הלכה לישון, שלא כמנהגה, עם חלון פתוח לרווחה. אף על פי שידעה שבאמצע הלילה תצטמרר ותתעורר. לא אכפת היה לה לשכב בעיניים פקוחות עד הבוקר.

בלילה חלמה על דודתה המנוחה. למעשה, דודתה של אמהּ, והמשוגעת של המשפחה. הדברים שנהגה לומר היו משאירים את בני המשפחה עם פה פעור. לאישה זה מעולם לא הפריע, אפילו להפך, היא אהבה את דודה שרה אהבת נפש, כשהייתה ילדה ביקשה שוב ושוב מהוריה שיביאו אותה אליה, וגם כשבגרה נהגה לבוא לדודתה בתכיפות. בהחלטה של רגע הייתה עולה על קו 66 ומגיעה. דודה שרה התקיימה מהקצבה הנאה שהעניק לה דוד שרגא, שהיה מנהל בכיר בבנק למשכנתאות והגה תמיד חיבה עזה לאחותו הצעירה, ולכן לא הייתה צריכה לעבוד ותמיד נשארה בבית וחיכתה לאחייניתה, או כך היה נראה, ישובה בכורסה הגדולה באחת מהשמלות הכחולות או החומות שנדף מהן תמיד ריח נקי של כביסה. ובחלום שבה האישה ונכנסה לַבַּית האהוב, הלכה ישר לסלון, התיישבה בכבדות על השטיח הפרחוני ליד הכורסה והשעינה את ראשה על הברכיים הנפוחות של דודתה. לא אמרה מילה, אבל נדמה היה ששרה מבינה. היד שלה ליטפה את הראש של האישה, בחשה בשערות. זה היה נעים. תחת היד המלטפת הרגישה האישה איך היא הולכת ונרגעת. עיניה נעצמו, כמעט התחילה להתנמנם. אבל אז התחילה דודה שרה לדבר. אני אומרת לך, אין לך מושג איפה את חיה. קחי למשל את הדינוזאורים. כן, הדינוזאורים. מה את מסתכלת עליי ככה, הדינוזאורים לא נעלמו. הם רק הקטינו את עצמם ועכשיו קוראים להם בשם אחר. או הממטרות. חשבת על זה פעם? מים שמנסים לעוף ומתרסקים לאדמה, שוב ושוב מנסים ומתרסקים, וכל זה כל הזמן עם הצק־צק־צק, כמו מטרונום שלא ייפסק אף פעם. עד שפתאום איזו יד לוחצת על כפתור וחותכת אותם במכה. אני אתן לך עוד דוגמה: הציפורים. הצרחות שלהן ברגעים שלפני השקיעה, זה נראה לך מקרי? מה את מסתכלת עליי ככה. אני מסבירה לך ואת לא מקשיבה. אני אגיד בפעם האחרונה. החולצה, כן? כשאת לובשת אותה הפוך עם כל הפתקים של המספר והוראות הכביסה והמייד־אין־צ'יינה מלפנים, והיא כל הזמן מגרדת לך, מה מגרדת, חונקת אותך, ואף אחד לא רואה, וכשבערב את סוף־סוף מגיעה להוריד אותה את מוצאת סימן אדום בצוואר, כמו צלקת. אבל מה אני מדברת, הסימן הזה עובר ותתנהגי לך כאילו כלום לא קרה. וגם עכשיו את מתעקשת לא להבין. די, גמרתי. הרי את, כבר כשהיית ילדה קטנה, לא הקשבת לאף אחד.

האישה לא ידעה מה להגיד. הרימה ראש וזמן ארוך פשוט הביטה בדודה שרה. אחר כך שבה והניחה את ראשה על הברכיים הרחבות והחמות שלמרות הכול עדיין חיכו לה, והפעם לא עצמה את עיניה אלא פקחה אותן לרווחה וניסתה לראות את המרחקים שמבעד לחלון הפתוח, עד לאופק ומעבר לו. והתעוררה.

ואולי בגלל השקט הנדיר שעלה מהרחוב הלילי הרשתה לעצמה לחזור ולדמיין את הבית האחר. בית שיגור בו איש שיקרא לה שטרויזל, והמילה הזו בפיו תהיה מתוקה וחמה. וגם כלב גדול ומצחיק יהיה בבית. ועל הרצפה יהיה שטיח: גדול, כחול, ומלא שערות זהובות, רובן של הכלב, מיעוטן (הארוכות, המשייות) של האיש. וגם קומקום יהיה בבית ההוא, ובזכותו תוכל לשאול את האיש (אם כי לא לעיתים קרובות מדי) אם אפשר לקפוץ לקפה. והוא יגיד, נראה, שטרויזל, ולעיתים יאמר, ביום רביעי הבא, שטרויזל, ואפילו מחר, שטרויזל, וגם לא יבטל ברגע האחרון, ואז תוכל לבוא. בפעמים האלה תיכנס לאוטו ותעבור את העיר מקצה לקצה (בפקקים איומים, אבל מה זה חשוב), ותגיע, ותמצא חניה, ותצא מהאוטו ותיכנס לבניין ותחצה את ריחות הבישולים שימלאו את חלל המדרגות המשותף ותעלה את כל המדרגות עד לדלת שעליה שמו של האיש, ותדפוק. ותשמע את הכלב מתנשף אליה מעברה השני של הדלת, ותנחש איך עוד מעט יתגלה לה פנימו של הבית והכלב ינסה לקפוץ עליה במלוא שמחתו אבל תאחז בו יד הפלדה של האיש שיפתח, ויכניס אותה, ויסגור את הדלת אחריה.

ואז, רק אז, יתרוממו שתי כפות הידיים הרחבות ויונחו משני צידי גופה והיא תוכל סוף־סוף להרפות ולתת לעצמה לצוף ביניהן.

אבל את הציפה הזו התקשתה האישה לדמיין. ולמען האמת, גם את האיש עצמו. ובכל פעם מחדש הייתה מוטחת אל עצמה ברגע הזה, שבו הבית האחר היה שב ונגזל ממנה.

והגזילה הזו הזכירה לה את אחיה, שעדיין גר עם הוריהם בתוך הסיפורים שהיה מספר לעצמו. אף אחד לא הזכיר את העניין, כלומר שעדיין, בגילו, ורק פעם, מאוחר מאוד, כשבאה לבקר אותו בזמן אחת מההפלגות השנתיות של ההורים, סיפר לה כמה אהב להריח את ריח זיעתו משום שהיה זה סימן לבואו של הקיץ. אלא שגרביו, הוסיף בעצב, הסריחו גם בחורף. כך או כך, העונות עוברות. והיה שב ומבטיח לעצמו שיעזוב את בית הוריהם וייסע, בקרוב ייסע, והרחק. אבל כבר לא האמין לעצמו, ולאט לאט גם חדל להבטיח. רק הזיעה נותרה, והציפייה המתמידה לשמש. לפחות לה. ואחר כך שתקו שניהם, והיא חשבה על הדמיון המטריד בינו לבין שרה ועל חוסר ההתאמה הממאיר של אנשים מסוימים למציאות, עד שלא יכלה לשאת את הבעת פניו וקמה והלכה. והוא לא ליווה אותה לדלת.

(ובלילה שאחרֵי, כשבאו אליה השדים, אמרה להם לכו לאחי, אני בכלל לא כזאת, והם צחקו את הצחוק השחור ובקול קר אמרו אַת כן.)

ושוב סימס לה הנשוי, מתחכם ומתחנחן, רצה לבוא. בטח, ענתה, תבוא, אני בבית. וחשבה שנדוש, שלא לומר מטופש, להגיד את זה לעצמך, אבל תגידי, ובמילים פשוטות שאפילו אַת תביני: צריך ללכת. אם כי אַת כמו תמיד, הוסיפה להטיח בעצמה, תמשיכי לחפש הצדקות ותירוצים למה להישאר, לפחות עוד קצת, כי מי יודע ואולי. אני הרי מכירה אותךְ. עד שלא ירביצו לךְ בסרגל על כף היד שאַת מושיטה בלהיטות כזו, חזק ירביצו, תמשיכי להתעקש. התנערה וירדה למכולת לקנות משהו לאכול ולשתות, שיהיה כשיבוא הנשוי כי הבית כמעט ריק. גבר על אופניים חלף ועבר על פניה, מהר כל כך עד שאת פניו לא הספיקה לראות, רק כתם צבע סגול מתנועע. כנראה דיבר בפלאפון, שגם אותו לא הספיקה לראות. אבל מילה אחת שמעה כשחלף הגבר לידה: לאן, והמילה הזו עמדה רגע ארוך בין הבתים העצובים של השכונה לפני שנשרה לאט ובעדינות על הכביש, מותירה אחריה שקט גדול ותמיהה.

אז ושם, באמצע הרחוב, השתלטה עליה לראשונה התשוקה אל הצפלין. שבועות ארוכים חלפו מאז קראה את הכתבה במוסף השבת על הצפלינים, ולא שכחה. אפילו ישבה כמה שעות באחד מהלילות שבהם התקשתה להירדם, וקראה עליהם באינטרנט (גם על האסון. כן, היא ידעה: אסון כבד נגרם). ואחרי שהתפוגג השקט שהותירו אחריהם האופניים והגבר והמילה שאמר, הבינה שהכיוון היחיד האפשרי הוא למעלה. הלא דודה שרה אמרה לה בפירוש: להמריא כמו מי ממטרות, כמו הציפורים; הדינוזאורים מזמן הבינו את גודל המרחק. הרגישה בבירור איך תמריא, גבוה ורחוק, לבדה בבלון היציב המשייט בעדינות מכוח הגז האציל האצור בו, ולא תפחד. בביטחון תנווט את דרכה לפי מפות עתיקות שיובילו אותה בדרכי שמיים שזה מכבר נשכחו ונקברו תחת שכבות עננים סמיכים, תטוס נמוך מתחת למכ"מים של מטוסים ומעבר להישג קליטתם של לוויינים. בחיקו החמים של הצפלין לא יהיה צער ולא געגוע ולא אשמה או החמצה, רק אינסוף שמיים ומלוא רוחבה של ארץ הנפרשת תחתיה.

הנה כי כן, בלילות היא שבה וחוזרת אל הצפלין. ובימים היא זוכרת היטב הכול, לפרטי פרטים. לעצמה היא אומרת: בחלומי טסתי בצפלין. ונושמת עמוק וביושר מוסיפה או אולי מתקנת: בחלומי, בבועה משייטת בשמיים של גשם שוטף, בכיתי מאוד.

 

דנה חפץ היא סופרת, פילוסופית וביבליותרפיסטית. ספרים פרי עטה: ספר העיון "חסד חילוני" (רסלינג, 2009), קובץ הסיפורים "דולפינים בקרית גת" (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015) וקובץ סיפורים שני שראה אור לאחרונה – "השתדלות נוספת" (פרדס, 2020). זוכת פרס איגוד הסופרים, פרס שרת התרבות לספר ביכורים ומלגת "פרדס" לסופרים מטעם הספרייה הלאומית. סיפורה "זהב שחוט" התפרסם בגיליון 38 של המוסך. סיפורה "צפלין" הוא חלק מקובץ סיפורים שלישי, שבכתובים. 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת מגי אוצרי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן