בתודעה הישראלית כיום, חג השבועות חוסה בצילם של שני הרגלים הארוכים והמרכזיים יותר: פסח וסוכות. לצד זאת, מנהגי החג עברו בחלוף השנים תהפוכות משמעותיות יותר על רקע ההיסטוריה של העם היהודי, והוא אחד החגים שעברו "מהפך" ציוני עם השיבה לארץ ישראל. כל התהפוכות הללו, עם שני האספקטים המרכזיים שלו – הפן החקלאי והפן הדתי המתמקד בקבלת התור ובמעמד הר סיני – יצרו בחלוף השנים כמה מנהגים מעניינים ברחבי העולם היהודי.

את עניין האוכל בחג השבועות כולנו מכירים. אתם כבר צועקים שם "אוכלים מאכלי חלב". אך מתברר שנוסף על כך, בקהילות היהודיות השונות נהגו להכין מאכלים מיוחדים נוספים לרגל החג. חוקר הפולקלור ד"ר יום טוב לוינסקי כתב על מנהגן של קהילות מסוימות להכין עוגות שנקראו "עוגות הר סיני" והיו ממולאות בדבש ובצימוקים. בקהילות הספרדיות הכינו "עוגות שבעת הרקיעים (סייטה סיילוס)", מעין חלות בעלות שבע קומות שסימלו את שבעת הרקיעים שדרכם ירד הקב"ה אל הר סיני בעת מתן תורה.

בקהילות איטליה אפו חלות בצורת סולם, שסימל גם הוא את ירידת האל אל ההר, אך לוינסקי מספק לו טעם נוסף: ערכה של המילה "סֻלָּם" בגימטריה זהה לזה של המילה "סיני". בקהילות צפון אפריקה נוהגים לאפות עוגיות בצורת סולם ובצורות נוספות שנקשרו למתן תורה: ציפורים, משקפיים, לוחות הברית ועוד. את העוגיות נוהגים לכרוך בחוט כמחרוזת, ולחלק לילדים.

חלק אחר ממנהגי החג עסק בתחום העיצוב. בקהילות שונות באירופה לא זנחו לחלוטין את הפן החקלאי של החג, ובהן פשט המנהג לעטר את בתי הכנסת ואת בתי המגורים בענפים ירוקים, בפרחים ולעיתים אף בעצים ממש. הינה תחילת סיפורו מאת ילד אחד, שפורסם בעיתון הילדים "עולמי הקטן" ויצא בעברית בפולין בסוף שנות השלושים:

אם אתם במתח תוכלו לקרוא את הסיפור המלא כאן.

בגלויה שעליה ציור מאת הצייר היהודי דניאל מוריץ אופנהיים, נראית הוצאת ספר תורה בבית כנסת בגרמניה בזמן שבועות.

על החלונות הדביקו מגזרות נייר צבעוניות, רובן בצורות פרחים, שנקראו "שושנתונות". בשירו "חג השבועות" מתאר שאול טשרניחובסקי את המנהג:

לבסוף, נחזור לעוד מנהג שמקורו בקהילות צפון אפריקה – חג המים. במסגרת החג היו מתיזים מים על העוברים והשבים, ועל פי האמונה העממית אדם שנרטב ייהנה ממזל טוב. מעבר לכך, נקשר המנהג לזיכרון מתן תורה, משום שהתורה נמשלה למים. הסברים אחרים עסקו בצורך להתיז מים כדי לעורר את הלומדים בזמן תיקון ליל שבועות, או בסיפור שלפיו התעלפו בני ישראל לאחר ששמעו את הדיבר הראשון בקולו של הקב"ה, והוא הזליף עליהם מי שושנים להחיותם.

אלו רק מקצת מנהגי חג השבועות בחלוף השנים. מוזמנים לספר לנו על המנהגים המיוחדים שאתם מכירים!

כתבות נוספות:

ספר התורה של המלך ליום אחד

כך גייסה הציונות את חג השבועות

התנועה הציונית לא הייתה הראשונה להדגיש את הצורך בידיעת הארץ: מאז ימי הביניים ועד המאה ה-17 נפוצה בארץ-ישראל סוגה המוקדשת לא להיכרות עם הארץ לשם פיתוחה, אלא כדי לסייע לעולי הרגל מכל קצוות העולם היהודי לאתר את המקומות והקברים הקדושים הממלאים את ארץ ישראל. מבין שלל החיבורים המשתייכים לסוגה זו עומד חיבור אחד מעל כל השאר: "ייחוס האבות", ובשמו המלא "יחוס האבות והנביאים והצדיקים ותנאים ואמוראים, עליהם השלום, בארץ ישראל ובחוצה לארץ, השם יעמיד לנו זכותם אמן".

מחיבור זה, שהועתק פעמים רבות ואף אוייר (ובכך מתייחד משאר חיבורים בני מינו), נשמרו עד היום פחות מעשרה כתבי יד – שלושה מהם שמורים בספרייה הלאומית, שלושתם כמגילות עם שינויים קלים בטקסט בין האחת לשנייה.

לדעת שלמה צוקר, עובד מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית שחקר את החיבור, המעניינת שבשלוש המגילות השמורות בספרייה נוצרה בצפת בשנת שכ"ד/ 1564 בידי השד"ר אורי בן שמעון מביילא, שכתב בקולופון היצירה (כיתוב קצר של המעתיק המופיע לעיתים בסוף כתבי יד):

"העתקתי זה אות באות מאגרת שנעשה בשנת רצ"ז לפ"ק [1537] ולפי שהייתי אני בעצמי ברוב המקומות הנ"ל וראיתי שלא נפל מדבריו ארצה וכל דבריו היו [בכ]יוון [גדול בא]מיתות האמנתיו גם על הנשאר והעתקתי הכל [בנחיצה רבה] והיה זה ביום חמשי בתענית אסתר [בש]נת ה'שכ"ד ליצירה פה צפת תוב"ב [=תיבנה ותכונן במהרה בימינו] נאם אורי ב"ר שמעון מבילא".

היות שעיקר עניינה של המגילה הוא בקברי קדושים, היא פותחת – בתום השבועה "אם אשכחך ירושלים…" – לא בתיאור ירושלים, אלא דווקא בתיאור קברי האבות בחברון וקבר רחל בבית לחם. רק אחר כך פונה המגילה לירושלים וממשיכה משם צפונה לשכם, מזרחה לבית שאן וטבריה ושוב צפונה לצפת, מערבה לחיפה ולכרמל ומשם לגליל התחתון.

המגילה לא עוצרת בגבולות הארץ וכוללת תיאור מקומות קדושים וקברים גם בחוץ לארץ – בדמשק, בנציבין, בשושן הבירה ובמצרים (בית הכנסת המיוחס למשה רבנו שבדמוה).

במאמר העוסק באיורים הממלאים את מגילות "ייחוס האבות" השונות, טוענת רחל צרפתי כי "כתבי-היד של "ייחוס האבות" הם בעיקרם ביטוי אומנותי לפעילותם הענפה של שליחי ארץ-ישראל… לצורך גיוס הכספים התפתחה תעשייה ענפה של תעמולה, אשר כללה הפצת ספרים שעסקו בשבחה של ארץ-ישראל, קמיעות אשר נכתבו בידי סופרי הארץ וציורי המקומות הקדושים, כדוגמת כתבי-היד המאוירים של "ייחוס האבות". חשיבותם של חפצים אלו היתה בהיותם עדות מוחשית לקיומו של היישוב בארץ ובכך הזכירו ליושב בגולה שוב ושוב את התמורה שהוא מקבל על תרומתו – תושבי הארץ שומרים על המקומות הקדושים ונושאים בהם תפילה בעדו כפרט ובעד כלל עם ישראל".

אם כך, ראוי שנייחד מילה או שתיים על השד"ר שאייר את המגילה שלפנינו: אורי בן שמעון מביילא [ייתכן שמדובר ב-Biala שבפולין, או ב-Biella שבאיטליה] היה תלמיד חכם שקבע את מושבו בצפת, ויצא בשליחות עירו לערי אירופה. בהיותו באיטליה הדפיס את "ייחוס האבות" עם הציורים בוונציה, בשנת 1574 או 1575.

האיור הבולט ביותר במגילה הוא ציור בית המקדש והשערים המקיפים במבט ממזרח למערב. בית המקדש מתואר בצורת מסגד כיפת הסלע, ולשמאלו "מדרש שלמה" – המוכר לנו בשם אחר – מסגד אל-אקצא. ההסתמכות על כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא כמודל לבית המקדש ההיסטורי והעתידי מקבלת ביטוי בטקסט עצמו, שמחברו לא ידוע אך ככל הנראה חי ויצר את יצירתו במאה ה-15, ובו נמצא תיאור בן הזמן של בית המקדש על בסיס שני המסגדים: "ובבית המקדש שתי כיפות גדולות מכוסות מבחוץ עופרת… הגדולה שבהן היא קובת העזרה… מקום קודש הקודשים ובתוכה אבן-השתייה. והכפייה השנייה קורין לה מדרש שלמה המלך…"

השילוב הקבוע בחיבור בין המציאות לדמיון, המתבטא הן באיור והן בטקסט, הוא שהוביל את רחל צרפתי לקבוע כי כתבי היד של "ייחוס האבות" לא שימשו כמדריכי עלייה לרגל, "וכך גם האיורים שבהם אינם מתיימרים לתת תמונה מציאותית של מראי המקומות הקדושים. באיוריהם הדמיוניים והעשויים עושר רב, נועדו כתבי-היד הללו בעצם לשמש מזכרות ליושבים בגולה, ואפילו מעין קמיעות לבעליהם".

לקריאה נוספת:

רחל צרפתי, "איורי "ייחוס האבות": אמנות עממית מארץ-ישראל", בתוך הספר: מנחה שלוחה: תיאור מקומות קדושים בידי אמנים יהודים, מוזיאון ישראל, 2002

שלמה צוקר, ""יחוס האבות" או "אלה מסעי": מגילת המקומות הקדושים באוצרות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי", אריאל, 123-122, תשנ"ז

אלחנן ריינר, "'מפיהם ולא מפי כתבם': על דרכי רישומה של מסורת המקומות הקדושים בארץ-ישראל בימי הביניים", בתוך הספר: וזאת ליהודה: מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה מוגשים ליהודה בן פורת, 2003

כתבות נוספות

כמו כפפה לכתב-יד

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"