מספרים לנו שמנהג התזת המים בשבועות הולך ונעלם. גם אם זה נכון – וזה בכלל לא בטוח – אנחנו זוכרים אותו היטב. זרמי מים מצינורות משקים את העוברים והשבים, שקיות מים עפות לכל עבר. הקישור בין חג שבועות להתזת מים על העוברים והשבים איננו מובן מאליו. מקורו במרוקו.

מתי התחיל המנהג? העדות המוקדמת ביותר למנהג היא בת כ-450 שנה. החכם המרוקאי רבי משה בן מימון אלבז מספר על מקרה שקרה בעירו תרודאנת, השוכנת בעמק הסוס בדרום מרוקו. בערב חג השבועות התקיימה בבתי כנסת במרוקו תחרות קריאה של פיוטי אזהרות, העוסקים במניין תרי"ג (613) מצוות היהדות. חוקי התחרות פשוטים: מי שנגזר דינו לסיים ולקרוא את האזהרות נלקח בתום הקריאה אל חצר בית הכנסת ושם זכה למקלחת של מים צוננים מידי המשתתפים בתחרות והנוער המחכה – מי בכד ומי במחבת.

באותה שנה, מספר אלבז, סיים הילד שלמה פחימה בן החמש לקרוא את האזהרות ביום הראשון של שבועות. אביו של שלמה ביקש מהציבור שיניחו לבנו ולא יתיזו עליו מים. גם לאחר התערבות הסב, שהיה מנכבדי הקהילה, בקשתם נדחתה. טענת הציבור הייתה שמנהג אבותינו בידינו ואין לשנותו. העדות הראשונה של המנהג מעידה כבר היא שמדובר במנהג מבוסס.

המים המותזים בשבועות זכו במרוקו לכינוי 'מי הישועות'. האמונה היא שבכוחם של מים אלו לרפא מחלות שונות ולהבטיח את בריאות המותז. המנהג הדתי נפוץ מחוץ לבית הכנסת ונעשה נחלתן של כל קהילות מרוקו. באוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת שחיבר מאיר נזרי, מציין החוקר שבספרי המנהגים אנחנו מוצאים ניסיונות של חכמים לבטל את חגיגות המים של שבועות. בצד האוסרים, היו מרבני מרוקו שסיפקו גם הסברים הלכתיים למנהג. בכל ההסברים הללו מומשלת התורה למים.

ההסברים ההלכתיים שנוסחו כדי להצדיק או לתקוף את המנהג מזכירים את הניסיונות להצדיק את הסביבון, הרעשן או קרנבל הפורים. מתברר שגם במקרה זה, מדובר בסך הכל בניסיון להסתיר את העובדה שגם הפעם שאבו היהודים השראה מסביבתם. השערת החוקרים היא שמנהג התזת המים בשבועות הגיע אל יהודי מרוקו מהסביבה הלא יהודית. בצפון אפריקה חגגו התושבים בכל קיץ את חגיגת האנסארה. החגיגות כללו מלחמות מים שבמהלכם נרטבו כל הנוכחים.

בארץ ישראל העדיפה התנועה הקיבוצית כבר משנות העשרים את חג הסוכות כחג המים נוכח הקשר לשמחת בית השואבה בבית המקדש בסוכות. מדובר בהמשכה של מסורת בת אלפי שנים, שמקורותיה כבר בתלמוד, הקושרות בין סוכות לבין פולחנות להורדת המים. אם לשפוט מאזכורי החג בעיתונות העברית, העדויות המאוחרות ביותר לחגיגות חג המים בסוכות מגיעות רק עד תחילת שנות השישים של המאה הקודמת. בפעם הבאה שמוזכר "חג המים" בעיתונות הוא מוזכר בהקשר אחר לגמרי: השלמת מפעל-המים בגליל התחתון. נראה כי העליות הגדולות של ראשית קום המדינה הפיצו את מלחמות המים של שבועות, שהתחילו בכמה קהילות יהודיות בצפונה של אפריקה לכלל ישראל.

לקריאה נוספת

מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת / סג'למאסא : כרך שלישי – אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת/סג׳למאסא, הוצאת בר-אילן, תשע"ח

יואל רפל, נדודי שינה ומים על הרצפה, מוסף 'שבועות', 'מקור ראשון'

כתבות נוספות

לא רק חלב: המנהגים האחרים של חג השבועות

ספר התורה של המלך ליום אחד

כך גייסה הציונות את חג השבועות

'התנהגות האוכלוסייה באירוע מגיפה ועקרונות התערבות' שכתב רמי פלץ היא חוברת מידע שפירסם ענף מדעי ההתנהגות של פיקוד העורף בשנת 2011, לפני הקורונה. בתוך החוברת הקטנה הזאת שבה 25 עמודים, הגיש לנו פיקוד העורף תחזית, ובה צפה כיצד אנחנו, האוכלוסייה הכללית, עתידים להתנהג במקרה שתכה מגפה בישראל, או שתגיע לכאן מגפה כלל עולמית. בעקבות התפרצויות ה'סארס' האימתני ו'שפעת העופות' הידועה לשמצה, החליטו בפיקוד העורף להכין את כל הנוגעים בדבר, "רק למקרה שבאמת תהיה פה מגפה יום אחד בעתיד הרחוק".

תשע שנים בלבד לאחר מכן, שוטפת את העולם מגפה של פעם במאה שנה – ה'קוביד 19', או ה'קורונה'. כשקוראים בחוברת קשה להאמין שהיא נכתבה לפני שהכתה בישראל מגפה בסדר גודל שכזה, כי בזמן שאנחנו שומעים כמעט בכל ריאיון משפטים כמו "אף אחד לא ידע שככה יהיה", או, "אנחנו לומדים את הדברים תוך כדי" – מתברר שפיקוד העורף שלח מזכר בן 25 עמודים, ובו הודיע לכולם שככה יהיה בדיוק, ושלדברים האלו כדאי להתכונן:

"התנהגות האוכלוסייה במצבי החירום השונים הנה הבסיס לפעולה של פיקוד העורף, כוחות החירום וההצלה, והרשויות המקומיות… מכאן החשיבות הרבה להבנה מעמיקה של התנהגות זו במטרה להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהיות בבסיס הערכת המצב".

או במילים אחרות: זה חשוב, תקשיבו.

כבר בתחילת החוברת מונה פיקוד העורף את המאפיינים שילוו אותנו באירוע מסוג כזה. את כולם אתם כבר מכירים די טוב: פחד (מהלא נודע), אשמה, האשמה, סטיגמה והשפעה על מאפיינים חברתיים, משפחתיים ותעסוקתיים.

אנחנו מתחילים במגפה מסתורית שמתפתחת בחוץ-לארץ, ובישראלים שמדברים קצת על החדשות, אבל מורידים ברמת ותחושת האיום. מעבר לזה גם ככה אין מה לעשות. אבל מה קורה ברגע שמופיעים מקבצי תחלואה קטנים? אנחנו עושים רציונליזציה ומרחיקים מאיתנו את האיום: "זה לא יגיע לכאן", "זה לא יכה בי".

עד כאן בסדר. אבל מהרגע שיופיעו מקבצי תחלואה משמעותיים, בחוברת מזהירים שהמצב משתנה מהר:

"התגובה האנושית היא עזה ומובילה לעלייה בתגובות הרגשיות כולל כעס, חרדה, בלבול והלם". ולרגשות האלה יש השפעה ישירה על ההתנהגות שלנו, שאותה ניסה פיקוד העורף לחזות: "לתגובות הציבור להתפרצויות מגפות בעבר היו תוצאות שליליות כגון התנהגות של זהירות מופרזת, הימנעות ממקומות או מפעילויות עם סיכון נמוך לזיהום ולהידבקות, ואפילו הימנעות מבתי חולים וממוסדות בריאות אחרים מחשש להידבק מאחרים."

פיקוד העורף מלמד שרמות הלחץ והחרדה שלנו יעלו בחדות, שצפויה ביקורתיות רבה והטלת ספק בהנחיות הבידוד, ואמביוולנטיות אל מול ההנחיות של הרשויות והמדינה. וגם באזהרות לא חוסכים כשמתריעים מפני חוסר פתיחות ושקיפות עם הציבור שיביא להחמרת המצב ולהגברת החשש והדאגה, כשמהעבר השני יהיו בינינו כאלו שיגיבו בצורה הרבה יותר קפדנית מאשר הנחיות משרד הבריאות.

אבל מה לגבי הסיקור התקשורתי, וכיצד הוא עלול להשפיע על ההתנהגות שלנו? לפי הכתוב בחוברת למטבע יש שני צדדים: בצד החיובי נמצא העברת מידע על אופן התפשטות הנגיף ואילו צעדי מניעה יש לנקוט. מצד שני, בגלל הסיקור הלאומי אנשים המרוחקים ממקום ההתפרצות עלולים לפתח חרדה ולנקוט אמצעי מניעה מוגזמים. פיקוד העורף מתייחס באופן ספציפי להצטיידות יתר במסיכות ואמצעי מיגון ולפערים שהדבר יוצר:

"לכך יש להיערך כבר בשלבים הראשונים: האם לומר לא צריך מסיכה? האם להמליץ על מסיכה ספציפית? מה יגידו מומחים שלא מסבירים מטעם המערכת הפורמאלית? אנו יודעים שלפרשנים מבחוץ יש השפעה לא קטנה על קבלת ההחלטות בעת משבר".

ברמה החברתית מזהירים אותנו שהמתחים יעלו, שתופנה גזענות כלפי קבוצות מסוימות ושיחפשו שעירים לעזאזל. תחושות קיפוח חברתי יצופו מקבוצות שונות שיושפעו מהצעדים לעצירת התפשטות המגיפה. אבל בפיקוד העורף בוחרים להתעכב דווקא על נושא שמשפיע כעת על כל אחד מאיתנו ברמה האישית:

"דרך התמודדות לא מוכרת לציבור היא ההישארות בבית והעוצר הביתי", והחשיבות של הקמת מערכת תמיכה לטיפול בנושא זה: "אחד המחקרים בנושא מגפת ה'סארס' בהנוג-קונג מדבר על כך שחלק ניכר מהציבור חש אימה, חוסר אונים או חשש. כמחצית מהנשאלים דיווחו על כך שבריאותם הנפשית התדרדרה. רבים העידו שרמות הלחץ במשפחה ובעבודה עלו".

פסקה העשויה לעניין אתכם במיוחד מתייחסת להמשך החיים בשלב המגיפה, ואיך עלינו להתכונן מבחינה מערכתית במקרים של עוצר ביתי והפסקת פעילות לאורך זמן; למשל – "מומלצת היערכות של משרד החינוך עם תוכנית לימודים דרך האינטרנט, הדבר יענה לצרכי חלק מהציבור לפחות". כמו-כן פיקוד העורף מזהיר מפני שני חששות גדולים מאוד שככל הנראה יעלו מהציבור: קשיים רגשיים, ואובדן הפרנסה.

ומה לגבי אסטרטגית יציאה? לפי החוברת יש ארבע נקודות עיקריות ששווה להתעכב עליהן: מנגנוני תמיכה באנשים, תקשורת פתוחה ושקופה בין המדינה לאזרחים, שמירה על שפיות חברתית והחזרת תחושת הביטחון. איך מחזירים את תחושת הביטחון אתם שואלים? זה די פשוט, תוכנית:

"כדי להשיב במידה מסוימת את תחושת הביטחון שנפגעה, יש לנסות ולהעצים את המסרים שהמצב בשליטה (ככל שהוא אכן בשליטה) את הדרכים להתמודדות ואת הזמן שזה צפוי להיגמר ושהדברים הולכים לחזור למסלולם". ובפיקוד העורף גם ממליצים לכם באופן אישי לשים "דגש מועצם על העתיד ועל תחושת התקווה".

אז מה אתם אומרים? איך אנחנו עומדים עד עכשיו בהנחיות פיקוד העורף?

כתבות נוספות

ספרים בבידוד: מגפות בספרות מופת

בפעם הקודמת שעמדנו בתור למכולת: כך זה נראה בתקופת הצנע

המוצא האחרון: כך הציל מרדכי זאב חבקין את העולם משתי מגפות

ביולי 1942 החל הצבא הגרמני לכבוש שטחים בצפון הקווקז. אף על פי שהכיבוש נמשך חודשים ספורים, הוא פגע משמעותית בקהילות היהודיות שישבו באזור זה. בכפרים כמו בוגדנובקה ומנז'נסקי, שבהם התקיימו קולחוזים משותפים של יהודי קווקז ויהודי אשכנז, בוצע טבח המוני בבורות הירי. מרבית הנרצחים היו מקהילות היהודים ההררים יושבי הקווקז.

בתחילה, לא נתנו הנאצים יחס שונה ליהודים בני המקום, וסברו כי גורלם צריך להיות זהה לזה של יהודי אירופה. הכינוי "היהודים הרריים" שהשתמשו בו הרוסים, הסגיר את המוצא היהודי של הקבוצה. אך כאשר הצבא הגרמני כבש את העיר נאלצ'יק, היה מי שניסה לערער על סברה זו כדי להציל את הקהילה.

מספר היהודים בעיר באותה העת הגיע לאלפים. בצל ההפצצות הורו הנאצים על היהודים להגיע לרישום אצל קציני האס.אס. המשפחות הראשונות שנורו היו משפחת איפראימוב ומשפחת שאולוב המכובדות. קבוצה משפיעה של יהודים, שבראשה עמד מרקל שבייב, ניסתה להדוף את סכנת הכיליון שריחפה מעל יהודי העיר. הקבוצה ניסתה לגרום לנאצים להאמין כי היהודים ההררים אינם נמנים עם הגזע היהודי, אלא שהם שבט עצמאי המוכנה "טאט" ומשתייך לעמי הקווקז. לצורך כך הם נעזרו בקשריהם הטובים עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית. ראש המועצה הלאומית של קברדינו בלקריה פנה למפקדה הנאצית בבקשה להתייחס אל היהודים ההררים כאל אחד מעמי הקווקז.

הצבא הגרמני, שמתוך סיבות פוליטיות וצבאיות נקט משנה זהירות עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית, עיכב את הפקודה להשמדת יהודי העיר במשך חודשיים. בזמן הזה יהדותם של בני הקבוצה נחקרה על ידי מכוני המחקר הגרמניים, ובראשם המשרד לענייני הגזע של המפלגה הנאצית. נבדקו שאלות המוצא המשותף עם יהודי אירופה; נבחנו סמלים דתיים, ספרות, לבוש מסורתי, מנהגים ולשון מדוברת. הקהילה היהודית כולה ניסתה לטשטש את הסממנים היהודים. רבים החביאו וקברו בחצרות בתיהם ספרים ותשמישי קדושה.

במסגרת מאמצים אלה אירע מקרה מפורסם המסופר בכמה גרסאות באוטוביוגרפיות מהתקופה. המאורע התרחש סביב הניסיון להוצאתם בסתר של ספרי תורה מבית הכנסת. קבוצה של גברים, בהובלת הרב הראשי של העיר, נחמיאל אמירוב, ביימו הלוויה כדי להוציא ולהטמין באדמה את ספרי התורה. בית הקברות שאליו יצא מסע הלוויה הפיקטיבי היה בקרבת המפקדה הנאצית. על מנת להרחיק מעליהם את קציני האס.אס עורכי הלוויה גרמו להם להאמין כי מדובר במתים ממגפת הטיפוס. המגפה שהייתה נפוצה במלחמת העולם השנייה הצליחה להרחיק את חיילי האס.אס, והטמנת ספרי התורה עברה בהצלחה.

המאמצים לעכב את הכרעת שאלת יהדותם של בני הקהילה הצילו לבסוף את רוב יהודי העיר. לא עבר זמן רב עד שהצבא הגרמני נאלץ להסיג את כוחותיו מהקווקז בעקבות התבוסה בקרב סטלינגרד. עם זאת, בתקופה קצרה זו של הכיבוש הנאצים בזזו רכוש, התנכלו ליהודים ושלחו אותם לעבודות כפייה.

כתבות נוספות

בית הספר העברי הראשון של יהודי קווקז

תיעוד: ההיסטוריה של יהודי ברית המועצות בתמונות