הסכם סייקס־פיקו המפורסם מתח קו במזרח התיכון והפריד בין ארץ ישראל, עבר הירדן ועיראק שניתנו לבריטים, לבין סוריה ולבנון שהוענקו לצרפתים. קו הגבול הזה לא היה קשיח כמו הגבולות שאנחנו מכירים כיום. אם היו מתחים, הם נתגלעו בעיקר בין בני העדות והדתות השונות שבמרחב, בין השאר בין יהודים לערבים. אך בין שלטונות ארץ ישראל ללבנון (ולסוריה) היו יחסים תקינים: סחורות הגיעו ממקום למקום, מסילת הרכבת שהניחו העת'מאנים פעלה, ובעיקר – נרשמה תנועה של אנשים.
וכך קרה שכפי שסוחרים יהודים נעו בין ירושלים, דמשק, חלב וביירות בימי האימפריה העת'מאנית, גם בשנות המנדט הבריטי המשיכו תושבי ארץ ישראל – היהודים והערבים – להגיע לשכנות הצפוניות. בפרט, פרחה במקומותינו תעשיית התיירות. לבנון נחשבה יעד מרתק ומושך: מחופי הדרום, ביירות התוססת או ההרים המושלגים. העיתונות העברית ולוחות המודעות התמלאו בפרסומות שקראו לקוראים היהודים לנפוש קצת בלבנון.
מאות רבות של פרסומות ואיורים מושכים התפרסמו בתדירות גבוהה בעיתונים. המודעות לבתי המלון הרבים הדגישו את מזג האוויר הקריר והכמעט אירופי, את העצים המחטניים שאפשר לראות מהחלון, ולא פעם בחרו בשמות צרפתיים כדי להגביר את יוקרתם בעיני הנופשים. ממש כמו בתי מלון כיום, הדגישו כולם את המרחק הקצר מביירות, ואת ההוד וההדר המובטח לשוהים בהם.
מה עוד משך את ליבם של הלקוחות הפוטנציאליים קוראי העברית? סקי! בארץ ישראל השחונה לא היו הרבה מקומות לגלוש בהם בשלג, אבל בלבנון לעומת זאת, ספורט החורף פרח גם באביב. מורים לגלישה יובאו מאירופה, וההבטחה ליהנות משלג קרוב כל כך לבית בוודאי משכה את נפשם של רבים.
ג'בל בארוכ המושלג בהרי השוף שבלבנון, 1929. מתוך ארכיון בית הספר הריאלי בחיפה, אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית
אז נגיד שהחלטתם שאתם רוצים לבלות את חופשת הקיץ שלכם בלבנון. איך תסעו? אתם יכולים לנסוע ברכבת כמובן, אבל למה להסתפק בזה? אתם מוזמנים לעלות על אחת הספינות שיוצאות מנמל חיפה ועוצרות בנמלים שונים בדרך עד ביירות, ומעבר לה. הפרסומות לא מפרטות האם נערכה על הסיפון הופעה של זמר מפורסם. אתם יכולים גם לבחור לנסוע באוטובוס, שיוצא אפילו מן התחנה המרכזית בתל אביב, ובמוזיאון אגד שמורים עדיין כרטיסי נסיעה ליעדים האקזוטיים. אם תסכימו להיפרד מכמה מאות לירות ארץ ישראליות, תוכלו אפילו לקחת מונית מחיפה.
מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
בדרך לבעלבכ, 1929. צילום: ז'נקה רטנר, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית
יכולתם כמובן לבחור לבלות את חופשתכם בטיול מאורגן. חברת הנסיעות כבר תדאג לכל. כך גם תוכלו להיות בטוחים שלא תפספסו אף יעד משמעותי ואף אטרקציה מושכת. איפה ביקרו הנוסעים האלו? לא יכולתם לסיים טיול בלבנון ללא סיור לאורך ערי החוף, עלייה להרי הלבנון ולרוב גם ביקור בעתיקות בעלבכ.
מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
אין ספק שלבנון נחשבה יעד מושך, מסקרן ואטרקטיבי עבור רבים. בשנות השלושים התחרות הייתה עזה כל כך שמלונות אפילו התחרו על לב הנופשים היהודים בהבטחה לאוכל כשר. בעיתונות העברית התפרסמו מודעות לרכישה או שותפות בבעלות על בתי המלון הללו, ולא אחת נערכו הרצאות על הגיאוגרפיה של סוריה ולבנון על ידי בכירי המורים, המחנכים והגיאוגרפים של היישוב העברי בארץ ישראל.
הנוהג היה כנראה כה נפוץ שמודעות על טיולים ללבנון בימי הקיץ המשיכו להתפרסם גם בתחילת ימי המרד הערבי של 1939-1936. עם זאת, נראה שאלו גם הימים שבהם מקצת המלונות פשטו רגל. מלון במטולה קרא לעצמו "שלג הלבנון" וקרא לקייטנים העבריים להגיע אל שעריו במקום להוציא כסף בחוץ לארץ בימי מצוקה שכאלה.
מלון שלג הלבנון במטולה. מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית
מודעות על נסיעות ללבנון התפרסמו אפילו בימי מלחמת העולם השנייה, על אף שלאחר נפילת צרפת בידי הגרמנים היו חיילי אויב גם בסוריה ובלבנון. עם זאת, בעצמאות לבנון ב-1943 חזרו הנסיעות, גם אם במידה פחותה, נוכח ההסלמה בסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל.
מודעה לטיול מאורגן משנת 1945. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
מובן שמלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל הביאה קץ מוחלט על הנוהג הפופולרי הזה. ועד שנוזמן לשוב לגלוש במורדות הרי השוף או להשתזף בחופה של ביירות, אנו מזמינים את אלו מכם שאולי זוכרים טיול משפחתי ללבנון, לספר לנו עליו כאן בתגובות, בפייסבוק או בטוויטר.
במכתב ארוך לאנטון קיפנברג – מנהל הוצאת הספרים "אינזל" בלייפציג – שרטט הסופר שטפן צווייג ב-27 בפברואר 1919 תוכנית לפרסום סדרת ספרים חדשה בעיקר בשפות זרות. בעקבות מלחמת העולם הראשונה והאינפלציה שהחמירה באותה תקופה מיום ליום, ייבוא הספרים בשפות זרות לגרמניה למעשה נעצר כליל. מי שהיה מעוניין לרכוש ספרים בשפות אחרות, לא יכול היה לעשות זאת עם המארק הגרמני שערכו ירד. לפי דעתו של צווייג, לאחר שנות הנתק ב-1918-1914, שבהן העולם התרבותי בגרמניה לא היה מחובר לשוק הספרים הבינלאומי, היה צימאון גדול לספרות הקלאסית ולמיטב השירה האנגלית, הצרפתית, האיטלקית ועוד. אם ייצרו את הספרים בגרמניה, כך טען צווייג, יהיו להם רוכשים רבים בין אוהבי הספרות הבינלאומית הגרמניים. זאת ועוד, תיפתח גם האפשרות לייצא את הספרים תוצרת גרמניה לארצות אחרות, ובדרך זו הוצאת "אינזל" תוכל ליהנות מהכנסות מט"ח. במכתב זה מונה צווייג ספרים פוטנציאליים: יצירות קלאסיות מהעת העתיקה בלטינית וביוונית, ספרי שירה באנגלית, צרפתית וספרדית ועוד אחרות, בתנאי שישייכו ל"ספרות עולמית", כלומר ספרות מוכרת ופופולרית בעולם התרבותי הבינלאומי. באותו המכתב הציע צווייג להיות עורך הסדרה.
שטפן צווייג
בשנת 1919 קרמה התוכנית עור וגידים. בעיתון המקצועי של איגוד סוחרי הספרים בגרמניה, ה-Börsenblatt für den deutschen Buchhandel, פרסמה הוצאת "אינזל" ב-17 בפברואר 1920 פרסומת בת שמונה עמודים ובה היא הציגה את תוכנית הפרסום שבינתיים כללה שלוש תת-סדרות. אחת מהן הייתה סדרת "מיטב הספרים" (Libri librorum) ובה שבע יצירות בעלות השפעה תרבותית עולמית, מודפסות על נייר דק ובכריכות עור או בד. הסדרה השנייה בשם "ספריית העולם" (Bibliotheca mundi) אמורה הייתה לכלול 20 כותרים של יצירות קלאסיות באורך בינוני ובכריכת חצי-עור וקרטון. הסדרה השלישית בשם "פנדורה" (Pandora) פנתה לקהל "עממי" יותר עם יצירות קצרות. עד 100 ספרים תוכננו לסדרה זו, רובם קצרים יחסית ובכריכות קרטון זולות המזכירות את המראה של הספרים ב"ספריית אינזל", סדרה פופולרית (הקיימת עד היום) שיצאה לאור באותה ההוצאה בלייפציג החל מ-1919 (אותו הרעיון הועתק לאחר מכן על ידי הוצאת שוקן ל"ספריית שוקן", שראתה אור בגרמניה באמצע שנות השלושים). בפרסומת זו מוזכרים גם שני כותרים בעברית: בסדרה Bibliotheca mundi נמנית "אנתולוגיה עברית" ובסדרה "פנדורה" – הגדה של פסח. בסדרה הראשונה התכוונו לפרסם גם את ה"אתיקה" מאת ברוך דה שפינוזה, אך היא בשפה הלטינית המקורית. ואולם, ההגדה של פסח ופרסום יצירתו של שפינוזה לא מומשו. כבר ב-1920 החלו הכרכים הראשונים לצאת לחנויות הספרים. אף על פי שלא יצאו כל הכרכים המתוכננים באף אחת משלוש הסדרות, ניתן לזהות אותן כסדרות מושקעות ומרשימות. בשום מקום שמו של העורך שטפן צווייג אינו מוזכר.
"האנתולוגיה העברית" – כך עולה מהמכתבים של צווייג מתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, הייתה קרובה במיוחד לליבו, למרות שהוא באופן אישי לא תרם לתכניה, עקב חוסר שליטתו בשפה העברית. לפי רעיונו של צווייג, האנתולוגיה הייתה אמורה להציג את מיטב השירה העברית משעת הקנוניזציה של התנ"ך ועד שירתו של חיים נחמן ביאליק. צווייג הציע לש"י עגנון ולמשורר העברי וחוקר הספרות מאיר וינר לערוך את האנתולוגיה. בחודש מרץ 1920 פנה שטפן צווייג אל השניים. האחד – עגנון – היסס ולא השיב למכתביו של צווייג תוך זמן סביר, ואילו מאיר וינר הסכים מיד להירתם לפרויקט זה. צווייג התאכזב מהיסוסו של עגנון, אך בהמשך הצליח לגייס במקומו את חוקר השירה העברית בספרד בימי הביניים (ורבה הראשי של קהילת פראג), חיים (היינריך) ברודי. תהליך התהוותה של האנתולוגיה מתועד במכתבים שצווייג כתב לשני העורכים, ברודי (המכתבים שמורים בעיזבונו במרכז גורן לחקר התפוצה באוניברסיטת תל אביב) ווינר (באוספי הארכיונים של הספרייה הלאומית, שם שמורים גם המכתבים של ברודי אל וינר באותו העניין).
מאיר וינר
חיים ברודי
בספר שיצא לאור ב-1922, ניתן למצוא שני דפי שער: אחד בלטינית והשני בעברית. הכרך מתחיל מצד ימין, כפי שנהוג בספרים עבריים, אך הדבר היה חריג בהוצאת "אינזל", שבמרבית המקרים פרסמה ספרים בגרמנית. האותיות לדפוס הנקי באו מהחברה הטיפוגרפית "דרוגולין" בלייפציג. החיפוש אחרי חברת דפוס מתאימה העסיק את ההוצאה ואת צווייג זמן מסוים. נבדקו אופציות אחרות, בין השאר בווינה. בניגוד לתכנון הראשוני, האנתולוגיה בשם "מבחר השירה העברית" כללה רק שירים ופיוטים של משוררים ופייטנים עבריים "למיום חתום כתבי הקודש עד גלות ישראל מעל אדמת ספרד בשנת ה"א רנ"ב" (1492), כפי שצוין בדפי השער. בהם ניתן למצוא את יצירותיהם של סעדיה גאון, רבנו גרשום מאור הגולה, שמואל הנגיד, אבן גבירול, אבן עזרא, שמואל הלוי ועוד אחרים. מההקדמה של שני העורכים עולה שהשירה של העת החדשה אמורה הייתה להופיע בכרך נפרד, אך הוא מעולם לא יצא לאור בהוצאת "אינזל".
האנתולוגיה בהרכב כה מקיף הייתה חידוש לאוהדי השירה העברית. בשל כך, היא הייתה אחד הכותרים המוצלחים בסדרה Bibliotheca mundi: רק שלושה כותרים מתוכה יצאו במהדורה שנייה, בהם גם "מבחר השירה העברית", כבר שנה לאחר פרסומה הראשון. לאחר מכן, עוד שלוש מהדורות נוספות ראו אור – בארץ בהוצאת ראובן מס ירושלים בשנים 1934, 1946 ו-1965. הכמות של חמש מהדורות ממחישה ששטפן צווייג העריך נכון את הביקוש של הציבור היהודי לאנתולוגיה מסוג זה. קיימת אירוניה מסוימת בכך שדווקא יוזמתו של צווייג, שלא היה מזוהה עם המפעל הציוני, השפיע רבות על התקבלותה של השירה העברית המוקדמת בארץ עד שנות ה-60.
שילובה של השירה העברית בתוך הקאנון הספרותי העולמי היה דבר חשוב מאוד לשטפן צווייג ושיקף את דעתו על התפקיד התרבותי של העם היהודי באופן כללי. במכתב אל הסופר מארק שרלג מיולי 1920 כתב צווייג: "אני רואה את תפקידה הפוליטי של היהדות בכך שהיא תעקור את הלאומניות בכל הארצות על מנת לבנות קשר ברוח הטהורה. לכן אני דוחה את הלאומניות היהודית, משום שהיא מהווה גם יהירות וגם נבדלות: אחרי שבמהלך 2000 שנה חרשנו את העולם עם דמנו ועם רעיונותינו, לא נוכל להסתפק בהפיכה לאומה קטנה באיזו פינה ערבית. רוחנו היא רוח העולם – ולכן נעשינו מה שאנחנו ואם נצטרך לסבול מזה – שכך יהיה גורלנו".
עם ייסודן של הסדרות הספרותיות הבינלאומיות בהוצאת "אינזל" ב-1920 ניסה צוויג לממש את חזונו התרבותי-פוליטי גם בהקשר היהודי. הפרויקט הסתיים כעבור שלוש שנים, כאשר התברר שהמכירות לא עמדו בציפיות. עם תום האינפלציה בסוף שנת 1923, המודל העסקי איבד את מהותו. למרות זאת, פורסמו ספרים בצרפתית, אנגלית, רוסית, הונגרית, ספרדית, לטינית, יוונית עתיקה, איטלקית, גרמנית ובעברית, כולם בולטים ביופיים ובאיכותם הטיפוגרפית. כיום ספרים אלה הם פריטי אספנות מבוקשים. ואולם, בניגוד לחלומו של שטפן צווייג,, הם לא הצליחו לעקור את הלאומניות מהעמים.
שורשיה של עלילת הדם סביב פסח
מתי התחילה ואיך דעכה עלילת הדם על אודות השימוש היהודי בדם נוצרי בפסח?
עמדת הכנסייה הנוצרית כלפיי היהודים בימי-הביניים ידועה ומתועדת היטב: יש לקבל את נוכחותם של סרבני הבשורה הנוצרית, לנצל את כישוריהם ויכולותיהם, להימנע מלפגוע בגופם וברכושם, ולדאוג לכך שישמרו במעמד של השפלה ושעבוד. אז איך בכל זאת הותר דמם של אלפי יהודים במהלך ימי הביניים והעת החדשה באירופה?
בשנת 1150 החל נזיר בנדיקטיני בשם תומס ממונמאות' החי בקתדרלת נוריץ' לאסוף מסמכים ועדויות לספר. לפי הכרוניקה שחיבר תומס, הוזמן נער בשם ויליאם מהעיר האנגלית נוריץ' לביתו של יהודי אמיד כחלק מהתמחותו כמעבד עורות, ושם שהה כמה ימים. בהוראת בעל הבית, אחד מהבנקאים המובילים בעיר, נחטף ויליאם, עונה ב"כל העינויים שעבר צלוב" ולבסוף נרצח. את גופתו נשאו יהודי העיר אל היער הסמוך, על ראשו הונח כתר קוצים, חבל הדוק נכרך סביב צווארו וחסם הוצמד לפיו. לאחר כל אלה נתלה על עץ והושאר שם ימים ארוכים עד שהתגלתה גופתו. היות שהרצח בוצע כחיקוי מדויק של מות המשיח, טען תומס, יש להכיר בויליאם בן ה-12 בתור קדוש. וכך אכן היה.
תיאור צליבת ויליאם מנוריץ' על פי הכרוניקה של הנזיר תומס, כנסיית השילוש הקדוש בעיירה לודון שבאנגליה
הספר של תומס הושלם עשרים שנה לאחר המעשה, התפרסם והופץ באנגליה ומשם הועתק ונשלח לצרפת ולשאר היבשת. הוא נודע בשם "The Life and Passion of William of Norwich". כיוון שהנזיר שכתב אותו נעזר ביהודי מומר בשם תיאובלד, זכה הנזיר כביכול בידע פנימי על פעילותם הנסתרת של היהודים. תיאובלד סיפר לתומס שבכל שנה מתכנסת מועצת היהודים ובוחרת במדינה שבה יירצח ילד נוצרי לקראת הפסחא, מתוך אמונה שהדבר מקרב את ביאת המשיח. בשנת 1144, שנת מותו של הנער ויליאם, נבחרה אנגליה. בזכות עדות שקרית זו זכתה הכרוניקה של תומס למעין חותמת אישור ועלילת הדם על אודות הרצח הטקסי שמבצעים היהודים בילדים נוצרים קנתה אחיזה בדמיון האירופי.
עם התפשטות עלילת הדם באירופה המדיאבלית נוצרה תבנית קבועה: בכל עת שאותרה גופת ילד נוצרי התעורר החשד על יהודי הסביבה. על פי רוב צפו ועלו האשמות אלה בשבוע שלפני הפסחא: בתקופה שבה חוגגים היהודים את חג הפסח, ולעיתים גם את חג הפורים. ההיסטוריון האנגלי ססיל רות קישר זאת למנהג היהודי לתלות בובה המסמלת את המן – שנתפס כהדמייה לרצח ישו ונערים נוצרים בעקבותיו. היסטוריונים אחרים הסבירו את הקשר שנוצר להפשרת שלגי החורף ואיתור גופות שהוסתרו על ידו. כך או כך, הקישור המלווה אותנו עד היום בין חג הפסח לבין עלילת הדם על השימוש בדם ילדים נוצרים להכנת המצות נוצר אז, גם אם עדיין לא הופיע מגובש בסיפור ויליאם מנוריץ'.
"הצלחתה" של עלילת הדם על אודות פסח ורציחת ילדים הכריחה מנהיגים יהודים לאורך הדורות לייצר פתרונות שייאבקו בתופעה. זכורה במיוחד קביעתו של רבי דוד, אחד הפוסקים מנושאי כליו של השולחן ערוך, שקבע כי יש להימנע משתיית יין אדום בפסח "מפי עלילות שקרים בעוונותינו הרבים".
על בסיס עלילת הדם הזו נוצרה האגדה בדבר גיבור העל היהודי הראשון – הוא הגולם מפראג, יצירתו של המהר"ל, שנודעה להגן על יהודי בירת צ'כיה מפני עלילות הדם והפרעות שהן מעוררות בכל שנה ושנה.
הגולם והמהר"ל. צייר: מיקולס אלס, 1899
מאז ומתמיד הייתה עמדתה הרשמית של הכנסייה שיש להתנגד לעלילות הדם, ומרבית האפיפיורים נלחמו בהשוואות שווא אלו. רוב עלילות הדם היו יוזמות פרטיות, שגובו לא פעם בידי הממשל המקומי. עלילת הדם האחרונה שזכתה לגיבוי רשמי של אחת ממשלות אירופה הייתה עלילת בייליס שהתפרצה עם גילוי גופת אנדרי יושצ'ינסקי בן ה-12 במערה מחוץ לקייב באפריל 1911.
בתום חקירה מהירה אסרה המשטרה בקייב מנהל מפעל לבנים הממוקם בקרבת המערה שבה התגלתה גופתו הדקורה של יושצ'ינסקי. על אף שהראיות נגד בייליס היו רעועות, ורוצחיו האמתיים של הנער אותרו בתוך זמן לא רב לאחר מעצרו, סירבו הרשויות לשחרר את בייליס. בסוף אוקטובר 1913 – יותר משלוש שנים שבהן נמק בייליס בכלא הצאר, הכריזו חבר המושבעים על גזר הדין. בתגובה, מיהרו מו"לים יהודים בוורשה והוציאו לאור את "אלבאם פון בייליסעס פראצעס" (אלבום של משפט בייליס).
הנער הנרצח אנדרי יושצ'ינסקי ו"המערה" בו נמצאה גופתו
אפילו בגרמניה הנאצית – שבה צפו ועלו האשמות על עלילות דם בעיתונים ובספרי ילדים – לא הפכה ההאשמה הארסית הזו למשפט של ממש. רדיפת היהודים, ולבסוף רציחתם התעשייתית במהלך השואה, הוסברו במונחים גזעיים-ביולוגיים.
"האם לא שמעת על הרציחות הטקסיות שמבצעים היהודים?", מתוך ספר הילדים הנאצי "הפטרייה המורעלת" (Der Giftpilz)
עלילת הדם על אודות השימוש של היהודים בדם הנוצרי עבור המצות בפסח לא נעלמה לגמרי והדים לה נשמעים מעת לעת (כיום בעיקר במדינת ערב), וכנראה שתמשיך ללוות את עם ישראל עוד שנים רבות. עם זאת, אפשר להתנחם בעובדה שציין גרד מנטגן במאמרו בנושא, כי "בימינו מאמינים רק אנטישמים חסרי תקנה באמיתות הבדיה של עלילת הדם".
לקריאה נוספת
E.M. Rose, The Murder of William of Norwich: The Origins of the Blood Libel in Medieval Europe (2015, Oxford University Press)
גרד מנטגן, היווצרותה של הבדותה על עלילת הדם, ציון (חוברת תשנ"ד/ 1994), עמ' 349-343
