.

פרק מתוך "הטירה" / פרנץ קפקא

מגרמנית: נילי מירסקי

.

1

הגעה

ק' הגיע מאוחר בערב. הכפר היה מכוסה שלג כבד. הר הטירה לא נראה כלל, ערפל ועלטה אפפו אותו, שום נצנוץ של אור, ולוּ הקלוש ביותר, לא רמז על הטירה הגדולה. שעה ארוכה עמד ק' על גשר העץ המוליך מדרך המלך אל הכפר ונשא עיניו אל מה שנדמָה כרִיק גמור.

אחר כך הלך לחפש לו מקום לינה; בפונדק עוד לא שכבו לישון; לפונדקי אמנם לא היה חדר פנוי, אך כיוון שהופתע והתבלבל מאוד למראה האורח המתאחר, הציע לו שיישן על שק של קש במסבאה; ק' הסכים. כמה איכרים עוד ישבו ושתו בירה, אך הוא לא רצה לדבר עם איש, במו ידיו הביא את שׂק הקש מעליית הגג ונשכב ליד התנור. היה חם, האיכרים שתקו, הוא עוד בחן אותם קצת בעיניו העייפות, אחר כך נרדם.

אך כעבור זמן־מה כבר העירוהו משנתו. איש צעיר בלבוש עירוני ופרצוף של שחקן, עיניו צרות וגבותיו עבות, עמד לידו עם הפונדקי. גם האיכרים עדיין היו שם, אחדים סובבו קצת את כיסאותיהם כדי להיטיב לראות ולשמוע. הצעיר התנצל בנימוס על שהעיר את ק', הציג עצמו כבנו של נציב הטירה ואמר: "הכפר הזה הוא קניינה של הטירה, כל מי שגר או לן פה, כאילו גר או לן, מבחינה ידועה, בטירה עצמה. איש אינו רשאי לעשות זאת בלי היתר מטעם הרוזן. אבל אתה אין לך היתר כזה, או מכל מקום לא הצגת אותו לפנינו."

ק' הזדקף למחצה על משכבו, החליק את שערותיו ליישרן, סקר את האנשים מלמטה למעלה ואמר: "לאיזה כפר נקלעתי? יש פה טירה בכלל?"

"בוודאי," אמר הצעיר במתינות, ופה ושם נראה מישהו נד בראשו לק', "טירתו של האדון הרוזן וֶסטוֶוסט."

"וחייבים לקבל היתר לינה?" שאל ק', כמבקש להשתכנע שלא בחלום שמע את הדברים שנאמרו לו קודם.

"כן, חייבים," היתה תשובתו של הצעיר, והוא פשט את זרועו בלעג ושאל את הפונדקי ואת האורחים: "ואולי לא?"

"אם כן, אצטרך להשיג את ההיתר הזה," אמר ק' בפיהוק והדף מעליו את השמיכה, כמבקש לקום.

"כן, אבל ממי?" שאל הצעיר.

"מהאדון הרוזן," אמר ק'. "אין שום ברירה אחרת."

"עכשיו, בחצות, להשיג היתר מהאדון הרוזן?" קרא הצעיר ונרתע צעד אחד לאחוריו.

"אי־אפשר?" שאל ק' בשוויון נפש. "אם כן, למה הערת אותי בכלל?"

אלא שעתה יצא הצעיר מגדרו. "נימוסים של נוודים!" קרא, "אני דורש ממך לנהוג כבוד בממוּנים מטעם הרוזן! הערתי אותך כדי להודיעך שאתה חייב לצאת מיד מתחומי נחלתו של הרוזן."

"די, נמאסה עלי הקומדיה הזו," אמר ק', מנמיך מאוד את קולו, ונשכב שוב ומשך עליו את השמיכה, "הגזמת קצת, ידידי הצעיר, ולעניין התנהגותך עוד אחזור מחר. הפונדקי והאדונים שם הם עדַי, אם אני זקוק בכלל לעדים. ועוד אומַר לך, ברשותך, שאני הוא מודד הקרקעות שהוזמן לכאן על ידי הרוזן. העוזרים שלי יגיעו מחר בכרכרה עם המכשירים הנחוצים. לא רציתי לוותר על טיול בשלג, אבל לצערי תעיתי בדרך שוב ושוב, ולכן הגעתי מאוחר כל כך. בעצמי ידעתי, עוד לפני שבאת להטיף לי, שכבר מאוחר מכדי להתייצב בטירה. לכן גם הסתפקתי בלינה פה בפונדק, עד שהפרעת אותי משנתי בחוסר נימוס שכזה, אם להתבטא בעדינות. ובכך תמו ההסברים שלי. לילה טוב, רבותי." וק' הפך פניו אל התנור.

"מודד קרקעות?" עוד שמע שאלה מהוססת מאחרי גבו, ואז נפלה דממה. אבל הצעיר התעשת מיד ופנה אל הפונדקי, קולו מעומעם דיו להישמע כאילו הוא חס על שנתו של ק', ורם דיו בשביל שישמע הלה את דבריו בבהירות: "אברר זאת בטלפון." מה, גם טלפון יש להם בפונדק הכפרי הזה? הם מצוידים פה מעל ומעבר! פרט זה כשלעצמו הפתיע את ק', הגם שבכללו של דבר ציפה לכך דווקא. התברר שהטלפון קבוע כמעט מעל לראשו, ומתוך ישנוניות לא השגיח בו. והנה, אם ייאלץ הצעיר לטלפן, הרי ייבצר ממנו, גם אם ישתדל מאוד, לחוס על שנתו של ק', השאלה היתה רק אם יניח לו זה לטלפן. ק' החליט לאפשר זאת. אלא שעתה לא היה כל טעם להעמיד פני ישן, ולפיכך חזר ונשכב על גבו. הוא ראה את האיכרים מצטופפים יחד במורך ומסתודדים, בואו של מודד קרקעות אינו עניין של מה בכך. דלת המטבח נפתחה, דמותה הכבירה של הפונדקית מילאה את הפתח, הפונדקי ניגש אליה על בהונותיו, לספר לה את החדשות. עתה הגיעה שעתו של הקשר הטלפוני. נציב הטירה ישַן, אבל סגן הנציב, בעצם אחד הסגנים, פלוני מר פְריץ, ענה לטלפון. הצעיר, שהציג עצמו בשם שווארצֶר, סיפר איך מצא את ק' — איש לבוש סחבות בשנות השלושים לחייו — ישן לו בנחת על שק של קש, תרמיל גב זעיר משמש לו כר ומקל מסוקס מונח לידו. למותר לציין שהאיש נראה לו חשוד, וכיוון שהפונדקי הזניח את חובתו בעליל, היתה זו חובתו שלו, של שווארצֶר, לחקור בעניין. על כך שהעירוהו משנתו, על השאלות שנשאל, על האיום שהושמע באוזניו כדין, לגרשו מנחלת הרוזן — על כל אלה הגיב ק' בתרעומת מופגנת, ומי יודע, אולי אף בצדק, שכן לטענתו בא לכאן כמודד קרקעות, והרוזן הוא שהזמינו. מובן שמבחינה פורמלית, לפחות, יש לבדוק את הטענה הזו, שעל כן מבקש שווארצֶר מהאדון פריץ לברר בלשכה המרכזית אם אמנם מחכים שם למודד כזה, ולהחזיר לו תשובה מיד.

שקט השתרר עתה, פריץ היה עסוק בבירורים שם למעלה, כאן למטה חיכו לתשובה, ק' לא שינה את תנוחתו, אף לא פנה לאחוריו, שום סקרנות לא ניכרה בו, עיניו בהו נכחו. מתוך סיפורו של שווארצֶר, שהתמזגו בו רשעות וזהירות, נמצא ק' למד שמידה ידועה של השכלה דיפלומטית הוקנתה בטירה אפילו לזוטרים כמו שווארצֶר זה. וגם חריצות לא חסרה להם שם, הלשכה המרכזית מקיימת תורנות לילה, וגם ממהרת להשיב, כמדומה, שהנה פריץ מטלפן כבר. אך ההודעה שבפיו היתה קצרה מאוד, כנראה, שכן כעבור דקה השליך שווארצֶר את השפופרת בחמת זעם. "הרי זה בדיוק מה שאמרתי," צעק, "אין פה שום מודד קרקעות, אלא סתם נווד שקרן, וקרוב לוודאי אף גרוע מזה." לרגע סבור היה ק' שכולם, שווארצֶר, האיכרים, הפונדקי והפונדקית, עומדים להסתער עליו, וכדי לחמוק מן המכה הראשונה, לפחות, מיהר לזחול אל מתחת לשמיכה, אבל כעבור רגע חזר והוציא את ראשו אט־אט, שכן הטלפון צילצל בשנית, וכמו שנדמָה לו, בקול רם במיוחד. אף על פי שלא סביר היה להניח שגם הפעם מדובר בק', בכל זאת קפאו הכול במקומם, ושווארצֶר חזר וניגש לטלפון. כעת עמד והקשיב לאיזה הסבר ממושך, ובסופו אמר חרש: "טעות אפוא? זה מביך אותי מאוד. ראש הלשכה טילפן בעצמו? מוזר, מוזר. איך אסביר זאת עכשיו לאדון המודד?"

ק' זקף את אוזניו. הטירה מינתה אותו אפוא למודד. מצד אחד אין הדבר נוח לו כלל, שהרי מתברר שיודעים עליו בטירה כל מה שצריך לדעת, יחסי הכוחות נשקלו והוחלט לצאת למאבק בחיוך. אך מן הצד האחר הדבר נוח לו דווקא, שכן הוא מעיד, לדעתו, שממעיטים בערכו שם, וכי יזכה לחירות רבה יותר משהעז לייחל מלכתחילה. ואם מקווים שם להפיל עליו אימה מתמדת מכוח אותה הכרה שהוענקה למעמדו כמודד קרקעות — הכרה הנובעת מעליונות רוחנית, כמובן — הרי שטעות בידם, רק צמרמורת קלה חלפה בגופו, לא יותר.

לשווארצֶר, שניגש אליו במורך, סימן ק' בניע יד להתרחק; את ההפצרות שיעבור אל חדרו של הפונדקי דחה מעליו, ורק ניאות לקבל מידי הלה כוסית משקה לשינה, ומידי הפונדקית קערת רחצה עם סבון ומגבת, אף לא היה עליו לדרוש כלל שיפַנו את האולם, שכן הכול כבר נדחפו לצאת, מסיבים פניהם הצדה מחשש פן יכיר אותם למחרת; המנורה כובתה, סוף־סוף הניחו לו. הוא שקע בשינה עמוקה וישן עד הבוקר, העכברושים שחלפו על פניו ביעף פעם או פעמיים כמעט שלא הפריעוהו.

לאחר ארוחת הבוקר, שלדברי הפונדקי שולמה כולה, כמוה ככל שאר הוצאותיו של ק', על ידי הטירה, ביקש ק' לצאת מיד אל הכפר. בשל התנהגותו של הפונדקי אמש הקפיד ק' להמעיט ככל האפשר בדיבור עמו, אך כיוון שהלה כירכר סביבו בלי הפוגות בתחינה אילמת, נכמרו עליו לבסוף רחמיו של ק', והוא הזמינו לשבת איתו קצת.

"עוד לא פגשתי את הרוזן," אמר ק', "האם נכון מה שאומרים עליו, שהוא משלם כסף טוב בעד עבודה טובה? מי שיוצא למסע רחוק כמוני, כה רחוק מהאישה והילד, רוצה מן הסתם גם להביא משהו הביתה."

"בעניין זה אין לאדוני מה לדאוג, מעולם לא נשמעו פה תלונות על שכר דל מדי."

"יפה," אמר ק', "איני ביישן מטבעי, ואני מסוגל לומר את דעתי גם באוזניו של רוזן, אך ברור שעם האדונים הללו מוטב לבוא לידי הסכמה בדרכי שלום."

הפונדקי ישב מול ק' על קצה אדן החלון, נוחות רבה מזו לא העז להרשות לעצמו, וכל אותה שעה הביט בק' בעיניים חומות גדולות, נפחדות. בתחילה ממש נטפל אל ק', ואילו עכשיו דומה היה שכל רצונו לברוח משם. האם חשש שמא יישָאל על אודות הרוזן? האם חשש שאין לסמוך על ק', שנחשב "אדון" בעיניו? ק' ביקש להסיח את דעתו של האיש. הוא העיף מבט בשעון ואמר: "עוד מעט יבואו העוזרים שלי, תוכל לאכסן אותם פה?"

"כמובן, אדוני," אמר הלה, "אבל הם ודאי יתגוררו איתך בטירה, לא?"

כלום ויתר האיש בקלות כה רבה ואף בחפץ לב על לקוחות אפשריים, ובייחוד על ק', שאותו שילח אל הטירה בנחרצות שכזאת?

"זה עוד לא בטוח," אמר ק'. "קודם כול עלי לברר איזו עבודה ייתנו לי. אם אצטרך לעבוד כאן למטה, למשל, יהיה סביר יותר שגם אגור כאן למטה. חוץ מזה אני חושש שהחיים שם למעלה בטירה לא ימצאו חן בעיני. חירותי חשובה לי."

"אינך מכיר את הטירה," אמר הפונדקי חרש.

"אכן," אמר ק'. "אין לחרוץ משפט מהר מדי. לפי שעה איני יודע על הטירה אלא זאת, שהשׂכילו שם לבחור מודד קרקעות ראוי לשמו. ואולי יש להם שם גם יתרונות אחרים." והוא קם על רגליו כדי לפטור לשלום את הפונדקי שנשך את שפתיו בעצבנות. לא קל היה לקנות את אמונו של האיש הזה.

בדרכו החוצה צדה עינו של ק' תמונת דיוקן כהה, תלויה על הקיר במסגרת כהה. עוד מעל גבי יצועו השגיח בה, אך מרחוק לא הבחין בפרטים ונדמָה לו כי התמונה עצמה הוצאה מן המסגרת, וכי אין הוא רואה אלא את הלוח השחור שנותר מאחוריה. עכשיו התברר שזו בכל זאת תמונה, דיוקן של גבר כבן חמישים. ראשו היה שמוט עמוק כל כך על חזהו, עד שעיניו נראו אך בקושי, ודומה היה שמצחו הכבד, הגבוה, וחוטמו הגדול המעוקל הם שמשכו ככה את גולגולתו כלפי מטה. בשל תנוחה זו של הראש היה זקנו המגודל מעוך מתחת לסנטר, וחזר והזדקר למטה ממנו. ידו השמאלית, פרושֹת אצבעות, היתה תחובה לו בשׂערו העבות, אך כוחה לא עמד לה למשוך את הראש כלפי מעלה. "מי זה," שאל ק', "הרוזן?" ק' עמד לפני התמונה ואף לא טרח להפוך פניו אל הפונדקי. "לא," אמר הפונדקי, "זה נציב הטירה." "אכן, נציב נאה יש להם שם בטירה," אמר ק', "חבל שיש לו בן לא־יוצלח שכזה." "לא," אמר הפונדקי, ומיד משך אליו קצת את ק' ולחש באוזנו: "שווארצֶר הגזים אתמול, אביו הוא סגן נציב בסך הכול, ואפילו מן הזוטרים שבהם." אותו רגע היה הפונדקי בעיני ק' כילד קטן. "נוכל שכמותו!" אמר ק' ופרץ בצחוק, אך הפונדקי לא צחק כלל ואמר: "גם אביו שלו הוא בעל שררה." "נו, באמת!" אמר ק', "כולם בעלי שררה בעיניך. אולי גם אני?" "אתה," אמר האיש במורך, אך בכובד ראש, "אינך בעל שררה בעיני." "אני רואה שבכל זאת יש לך טביעת עין," אמר ק', "בינינו לבין עצמנו, אני באמת לא בעל שררה. ומשום כך, מן הסתם, אני רוחש כבוד לבעלי השררה לא פחות ממך, אך כיוון שאני חסֵר את הכנוּת שלך, לא תמיד אני מוכן להודות בזה." וק' טפח קלות על לחיו של הפונדקי, לנחמו ולהטות את לבו אליו. ואכן, הלה התחייך קצת. לאמיתו של דבר היה נער כמעט, פניו רכות ועליהן רק חתימת זקן, לא יותר. איך הזדמנה לו בכלל אותה אישה עבת בשר ומזדקנת שלו, שנראתה בעד הצוהר מתרוצצת במטבח ומרפקיה זקורים לה הרחק מגופה? אבל ק' לא רצה להוסיף ולדחוק בו עתה, לא רצה שיתפוגג החיוך שהצליח לחלץ ממנו סוף־סוף, על כן רק סימן לו שיפתח לפניו את הדלת, ויָצא החוצה אל הבוקר החורפי הנאה.

כעת ראה למעלה את הטירה, קווי המתאר שלה משורטטים בבהירות באוויר הצלול, מודגשים עוד ביתר שאת מחמת השלג, שהיה מונח שם בשכבה דקה והבליט כל צורה וצורה. למעלה על ההר היה השלג מועט, כמדומה, בהשוואה לכמוּתו העצומה כאן בכפר, וק' התנהל בכבדות לא פחותה מזו שהלך בה אמש בדרך המלך. השלג הגיע פה עד חלונות הבקתות ממש, וקצת למעלה מהם כבר שב ורבץ מלוא כובדו על הגגות הנמוכים — ואילו למעלה, בראש ההר, היה הכול ממריא־נוסק אל על, קליל וחופשי, או מכל מקום כך נדמה היה מכאן.

הטירה, כפי שנראתה מכאן, מרחוק, תאמה בכללותה את ציפיותיו של ק'. לא מבצר אבירים עתיק ולא בניין־פאר חדש, אלא מתחם רחב ידיים, שֶכָּלל כמה מבנים בני קומתיים והמון מבנים נמוכים, מצופפים יחדיו; מי שאינו יודע שטירה לפניו, עשוי לחשוב שזו עיירה. רק מִגדל אחד ראה מולו ק', ונבצר ממנו להבחין אם היה זה חלק מבית מגורים או מגדל של כנסייה. עורבים חגו סביבו להקות־להקות.

ק' המשיך ללכת, עיניו נעוצות בטירה, שום דבר אחר לא העסיק אותו. אך ככל שהתקדם בדרכו, כן איכזבה אותו הטירה, שהרי ככלות הכול לא היתה אלא מין עיירה עלובה, מצבור של בתי כפר שיתרונם אולי בכך שהם בנויים אבן כולם, אלא שהטיח נשר מעליהם זה כבר, והאבן נדמתה כמתפוררת. זכר עיירת הולדתו חלף בראשו ביעף; זו לא נפלה כלל ממה שמכנים פה טירה, ואילו חיפש איזה אתר תיירות נאה לבקר בו, כי אז לא היה שום טעם להרחיק נדוד כל כך, אדרבא, ביתר תבונה היה נוהג אילו חזר לבקר במולדת הישנה ההיא, שימים רבים כל כך לא שב לראותה. במחשבותיו השווה את מגדל הכנסייה שבמולדת עם המגדל פה למעלה. המגדל ההוא — נחוש, נחרץ, מתחדד והולך כלפי מעלה בקו ישר, ובראשו גג רחב של לבֵנים אדומות, בניין שכולו ארציוּת — וכי מה עוד יש בכוחנו לבנות? — אך תכליתו נעלה יותר מזו של המון הבתים הנמוכים האלה, ומבעו צלול ובהיר יותר מזה של יום החולין העכור. המִגדל פה למעלה, היחיד שנראה לעין — מגדל של בית מגורים, כפי שהתברר כעת, אולי של הבניין הראשי — היה מבנה עגול חסר ייחוד, מכוסה בחלקו קיסוס שהוסיף לו לוויית חן, עם חלונות קטנים שהזדהרו עתה בשמש — משהו מטורף היה בו, בזוהַר הזה — וראשו עשוי כמין עליית גג שכתליה המשוננים מזדגזגים על פני תכול הרקיע בקו מהוסס, מרוסק, מקרטע, שנדמָה כמצויר ביד חרֵדה או מרושלת של ילד. הדבר העלה על הדעת דייר נכא רוח, שראוי היה לו להסתגר מאחרי מנעול ובריח בַּמרוחק שבחדרי הבית, ותחת זאת הוא פורץ את הגג ומתרומם מלוא קומתו, להציג עצמו לעיני העולם.

ק' עמד שוב מלכת, כאילו היה בעצם העמידה כדי לחזק את כוח השיפוט שלו. אך מנוחתו הופרעה פתאום. מאחורי כנסיית הכפר, ששם נשאר עומד — בעצם היתה זו רק קַפֶּלָה שהורחבה לכדי מין אסם על מנת להכיל את קהילת המאמינים — נמצא בית הספר. הבניין הנמוך המוארך, מיזוג מוזר של הארעי עם הישן נושן, היה מוקף גן מגודר, שכעת היה לשדה שלג. אותו רגע יצאו הילדים החוצה עם המורֶה. בדבוקה צפופה צרו עליו, תלו בו את עיניהם ופיטפטו מכל עבר בלי הפוגה, ק' לא הבין אף מילה מדיבורם המהיר. המורה, צעיר קטן קומה וצר כתפיים, ועם זאת זקוף עד מאוד בלי להיראות מגוחך, השגיח בק' עוד מרחוק, שהרי מלבד תלמידיו לא נראה סביב אלא ק' לבדו. בהיותו זר במקום הקדים ק' שלום למורה, ומה עוד שהאיש הקטן אמר כולו מין סמכותיות שכזאת. "בוקר טוב, אדוני המורה," פנה אליו. הילדים נאלמו דום באחת, והדממה הפתאומית הסבה מן הסתם נחת־רוח למורה, כמין הכנה למה שיאמר הוא עצמו. "אתה מתבונן בטירה?" שאל, סֵבר פניו נעים יותר מכפי שציפה ק', אך מנימת דבריו השתמע כי מעשהו של ק' אינו לרצון לו. "כן," אמר ק', "אני זר פה, רק אמש הגעתי לכפר." "הטירה לא מוצאת חן בעיניך?" שאל המורה בחופזה. "מה?" שאל אותו ק', מבולבל במקצת, ומיד חזר על השאלה בנוסח מרוכך: "אם הטירה מוצאת חן בעינַי? ולמה הנחתָ שאינה מוצאת חן בעינַי?" "היא אינה מוצאת חן בעינֵי זרים," אמר המורה. כדי שלא להיכשל בלשונו הסב ק' את השיחה לעניין אחר ושאל: "אתה ודאי מכיר את הרוזן?" "לא," אמר המורה וכבר עמד להפוך גבו אליו, אבל ק' לא ויתר ושאל שוב: "מה? אינך מכיר את הרוזן?" "וכי מנַין אכיר אותו?" לחש המורה, ומיד הוסיף בקול, בצרפתית: "עליך להביא בחשבון שיש פה ילדים תמימים." אחרי הדברים האלה ראה עצמו ק' רשאי לשאול: "האם יורשה לי לבקר פעם אצל אדוני המורה? בכוונתי להישאר פה ימים רבים, וכבר עכשיו אני מרגיש בודד ועזוב מעט, איני שייך לאיכרים, ומן הסתם גם לא לטירה." "אין שום הבדל בין האיכרים לבין הטירה," אמר המורה. "ייתכן," אמר ק', "אך לגבי מצבי אין זה משנה דבר. האם יורשה לי לבקר אצלך פעם?" "אני גר ברחוב הברבור, בבית הקַצָב." הדבר נשמע אמנם כציון כתובת ולא כהזמנה דווקא, ואף על פי כן אמר ק': "טוב, אבוא." המורה ניענע בראשו ופנה לדרכו יחד עם הילדים, ששבו ופצחו מיד בצווחות רמות. חיש מהר נעלמו כולם במורד סמטה תלולה.

אבל ק' נשאר מבולבל ואף נרגז מן השיחה. לראשונה מאז בואו נתקף עייפות של ממש. בתחילה נדמָה לו שהדרך הארוכה לכאן לא ייגעה אותו כלל — הן הלך לו בשוֹפי ונחת, יום אחר יום, צעד אחר צעד! — אבל עכשיו, שלא בטובתו, התחיל המאמץ העצום נותן בו את אותותיו. בכוח שאין לעמוד בפניו נמשך לבו אחר היכרויות חדשות, אך כל היכרות חדשה הגבירה את עייפותו. אם יצליח לכפות על עצמו, במצבו היום, להאריך את טיולו עד פתח הטירה, לפחות, הרי שעשה די והותר.

הוא המשיך ללכת אפוא, אבל הדרך היתה ארוכה, שכן הרחוב הזה, רחובו הראשי של הכפר, לא הוליך אל הר הטירה אלא רק עבר בסמוך לו, ומיד אחר כך, כמו להכעיס, התפתל הצדה, ואף על פי שלא התרחק מן הטירה, גם לא התקרב אליה. ק' עדיין ציפה שהרחוב יִפנה בסופו של דבר אל הטירה, ורק מכוח הציפייה הזאת הוסיף ללכת; מחמת העייפות, כנראה, לא מצא בו די כוח לעזוב את הרחוב הזה, ואף השתומם לנוכח אורכו של אותו כפר שאין לו סוף — שוב ושוב אותם בתים קטנים, וזגוגיות מכוסות כפור, ותלוליות של שלג, ואף לא נפש חיה מסביב — אך לבסוף עקר עצמו מלפיתתו של הרחוב ונבלע בתוך סמטה צרה, בשלג עמוק שבעתיים; המאמץ לחלץ את רגליו המבוֹֹססות ושוקעות היה עצום, זיעה הציפה אותו, ופתאום עמד תחתיו, נבצר ממנו להמשיך.

אך הנה התברר שלא היה כה בודד ועזוב: מימינו ומשמאלו היו בקתות של איכרים, הוא אסף בידו קצת שלג ולש אותו לכדור והשליכו על אחד החלונות. מיד נפתחה הדלת — הדלת הראשונה שנפתחה לפניו מאז יצא אל הכפר — ואיכר זקן במקטורן פרווה חום עמד בפתח, ראשו מוטה הצדה וכולו מאור פנים וחולשה. "אולי תיתן לי להיכנס אליך קצת," אמר ק', "אני עייף מאוד." הוא לא שמע אף מילה ממה שאמר הזקן, אסיר תודה היה כשדחפו לעברו קרש שמילט אותו חיש קל מן השלג, וכעבור צעדים ספורים כבר עמד בתוך החדר.

חדר גדול באור דמדומים. הבא מבחוץ לא ראה תחילה כלום. ק' נתקל בגיגית כביסה ומעד, יד של אישה אחזה בו. מאחת הפינות עלתה צווחת ילדים. מפינה אחרת התאבך עשן והפך את האפלולית לעלטה. ק' עמד שם כמו בתוך עננה. "הוא בטח שיכור," אמר מישהו. "מי אתה?" שאל קול אדנותי, ומיד נשמע שוב, פונה כנראה אל הזקן: "למה נתת לו להיכנס? אתה רוצה להכניס לפה כל אחד שמשוטט ברחובות?" "אני מודד הקרקעות של הרוזן," אמר ק', מנסה ללמד זכות על עצמו בפני מי שעדיין היה סמוי מן העין. "אה, זה המודד," אמר קול של אישה, ומיד נפלה דממה כבדה. "את מכירה אותי?" שאל ק'. "בוודאי," אמר אותו הקול ביובש. העובדה שהכירו שם את ק' לא נזקפה כמדומה לזכותו.

לבסוף התפוגג קצת העשן, וק' התחיל מבחין אט־אט במתרחש סביבו. אותו יום היה כנראה יום הכביסה הגדול. בקרבת הדלת כובסו כבסים. אך העשן עלה מפינה אחרת, משמאל, שם התרחצו שני גברים במימיה המהבילים של גיגית עץ שק' לא ראה מימיו גדולה כמוה, היקפה היה כהיקפן של שתי מיטות. אך מפתיעה עוד יותר, הגם שלא ניתן לקבוע בוודאות מה בדיוק הפתיע שם, היתה הפינה הימנית. מבעד לצוהר גדול, היחיד שבקיר האחורי, הפציע אור־שלג חיוור — מן החצר, כנראה — אשר שיווה בוהַק רך של משי לשמלתה של אישה שישבה עמוק בפינה, שרועה כמעט מרוב עייפות על כורסה גבוהה. עולל יונק היה צמוד אל שדהּ. מסביבה שיחקו ילדים אחדים, ניכר בהם שילדי איכרים הם, אך היא נדמתה כזרה ביניהם: אכן, עייפות וחולי עשויים לשוות מידה של עידון גם לאיכרים.

"שב־נא!" אמר אחד הגברים, איש עב זקן ובעל שפם מגודל — שהתנשף בקול דרך פיו הפעור תמידית — ומיד הוציא את ידו אל מעבר לשפת הגיגית והצביע, במחווה מצחיקה למראה, על תיבה גדולה, מתיז אגב כך קילוחי מים חמים על פרצופו של ק'. על התיבה כבר ישב הזקן שהכניס את ק' אל הבית, עיניו בוהות נכחו. ק' נמלא רחשי תודה על שהורשה סוף־סוף לשבת. מעתה לא נתן עליו איש דעתו עוד. האישה העומדת ליד הגיגית, שערה צהבהב וגופה צעיר ומלא, פיזמה לה חרש תוך כדי עבודה, הגברים באמבט בטשו ברגליהם והתהפכו כה וכה, הילדים ביקשו להתקרב אליהם, אך נהדפו שוב ושוב בקילוחי מים עזים, שלא נחסכו גם מק', האישה השרועה בכורסה נדמתה כחסרת רוח חיים, אפילו אל התינוק שעל שדהּ לא השפילה עיניה, אלא נשאה אותן נטולות הבעה כלפי מעלה.

מן הסתם התבונן ק' שעה ארוכה בתמונה יפה ועצובה זו, הקפואה בלא ניע, ואולם אחר כך נרדם, כנראה, שכן משנחרד פתאום לשמע קול רם שקרא לו, היה ראשו מונח על כתפו של הזקן היושב לצדו. הגברים כבר יצאו מן האמבט — שעתה השתכשכו בו הילדים בהשגחתה של האישה צהובת השיער — וניצבו לבושים לפני ק'. התברר שעב הזקן הקולני היה הזוטר מבין השניים. האחר, איש שקט שמחשבותיו איטיות, רחב גרם ורחב קלסתר, לא גבוה יותר מעב הזקן וזקנו דליל בהרבה, עמד שם בראש מורכן. "אדוני מודד הקרקעות," אמר, "לא תוכל להישאר כאן. אני מתנצל על חוסר הנימוס." "גם לא רציתי להישאר," אמר ק', "אלא רק לנוח קצת. זאת עשיתי, ועכשיו אקום ואלך לי." "אתה ודאי מתפלא על הכנסת האורחים העלובה," אמר האיש, "אבל הכנסת אורחים אינה נהוגה אצלנו, אין לנו צורך באורחים." מרוענן קצת מן השינה, חושיו מחודדים קצת יותר משהיו, שמח ק' על דבריו הגלויים של האיש. עתה התנועע ביתר חירות, נעץ את מקלו פעם פה ופעם שם, מתקרב אגב כך אל כורסתה של האישה; במידות גופו, אגב, היה הגדול מכולם שם בחדר.

"ברור," אמר ק', "וכי למה לכם אורחים בכלל? אבל בכל זאת קורה לפעמים שזקוקים לאיזה אורח — לאחד כמוני, למשל, למודד קרקעות." "אני באמת לא יודע," אמר האיש לאט. "אם קראו לך, הרי אפשר שזקוקים לך, זה ודאי מקרה יוצא דופן, אבל אנחנו, האנשים הקטנים, נוהגים על פי הכללים, לא תוכל להתרעם עלינו בשל כך." "לא, לא," אמר ק', "אין לי אלא להודות לך — לך ולכולם כאן." ולהפתעת כל הנוכחים סב ק' על עקביו בקפיצה ונעמד לפני האישה. היא הביטה בו בעיניה הכחולות העייפות, לראשה היה צעיף משי שקוף שהשתפל לה עד חצי מצחה, העולל התנמנם על שדיה. "מי את?" שאל ק'. ובנימה מזלזלת — לא ברור היה אל מי כוּון הבוז הזה, אל ק' או אל דבריה שלה — ענתה האישה: "נערה מן הטירה."

כל זה לא נמשך אלא רגע, וכבר עמדו שני הגברים ליד ק', זה לימינו וזה לשמאלו, וגררו אותו בשתיקה, אך בכל הכוח, לעבר הדלת, כמו לא היתה שום דרך אחרת להגיע לידי הבנה עמו. בתוך כך הצהיל משהו את רוחו של הזקן, והוא מחא כפיים. גם הכובסת פרצה בצחוק ליד הילדים, שהצטווחו פתאום כאחוזי טירוף.

אבל ק' כבר עמד ברחוב, הגברים עקבו אחריו מן המפתן, שוב החל לרדת שלג, ועם זאת דומה היה שהיום התבהר במקצת. עב הזקן קרא בקוצר רוח: "לאן אתה רוצה ללכת? הנה, דרך זו מוליכה לטירה, וזו — אל הכפר." ק' לא ענה לו, אך לחברו, שלמרות עליונותו היה כמדומה נוח יותר לבריות, אמר: "מי אתה? למי אני חייב תודה על האירוח?" "אני הבורסקי לַאזֶמָן, אבל תודה אינך חייב לשום אדם." "יפה," אמר ק', "אולי עוד נתראה פעם." "אני לא חושב," אמר האיש. ברגע זה הרים עב הזקן את ידו וקרא: "בוקר טוב, ארתור, בוקר טוב, יֶרֶמִיאַס!" ק' הפך פניו — הנה ככלות הכול יש פה אנשים, ברחובות הכפר! מכיווּן הטירה קרבו ובאו שני בחורים ממוצעי קומה, שניהם דקי גֵו עד מאוד, בגדיהם הדוקים לגופם וגם פרצופיהם דומים מאוד זה לזה, גון פניהם חום־כהה, ואף על פי כן התבלט על רקעו זקנקנם המחודד בצבעו השחור העז. בהתחשב במצב הרחוב היו צעדיהם מהירים להפליא, רגליהם הדקות נעו בקצב אחיד. "לאן פניכם?" צעק עב הזקן. רק בצעקות אפשר היה להחליף דברים עמם, כה מהירים היו בלכתם ולא נעצרו אף לרגע. "לעסקים," צעקו לעומתו, צוחקים. "איפה?" "בפונדק." "גם אני הולך לשם," צעק ק' פתאום, מרים קולו יותר מכולם. תשוקה אחזה בו לפתע שיזמינוהו השניים לחבור אליהם; אמנם לא קיווה להפיק תועלת כלשהי מן ההיכרות עמם, אך מכל מקום היו בעיניו בני לוויה נוחים ומשמחי לב. ואולם הללו, אף על פי ששמעו את דבריו של ק', רק ניענעו בראשם, וכבר חלפו ועברו להם.

ק' הוסיף לעמוד שם בשלג, לא התחשק לו לחלץ את רגלו מהשלג רק על מנת לשוב ולהשקיעה עמוק יותר בפסיעה הבאה; הבורסקי וחברו, שמחים על שהצליחו לסלק את ק' אחת ולתמיד, דישדשו אט־אט בחזרה אל הבית דרך הדלת הפתוחה קמעא, הופכים פניהם אל ק' שוב ושוב, וק' נשאר לבדו עם השלג האופף אותו. "זו יכלה להיות הזדמנות לאיזה ייאוש קטן," חלפה מחשבה בראשו, "אילו עמדתי פה באקראי ולא מתוך כוונה."

בבקתה שלשמאלו נפתח אותו רגע חלון זעיר; בעודו סגור נדמה היה שצבעו כחול-עמוק, אולי בשל השלג שהשתקף בו — וכה קטן היה, עד שבהיפתחו כעת לא נראו בשלמותם פניו של המציץ דרכו, רק עיניו בלבד נראו, עיניים חומות זקנות. "הנה הוא עומד שם," שמע ק' קול רועד של אישה. "זהו מודד הקרקעות," אמר קול של גבר. ואז ניגש האיש אל החלון ושאל, לא בלי חביבות, אך עם זאת כמי שחרֵד לסֵדר הטוב שלפני ביתו: "למי אתה מחכה?" "למזחלת שתאסוף אותי," אמר ק'. "מזחלות לא עוברות פה," אמר האיש, "אין פה תחבורה." "אבל זה הרחוב המוליך לטירה," טען כנגדו ק'. "ואף על פי כן, ואף על פי כן," אמר האיש מתוך קשיחות כלשהי, "אין פה תחבורה." עתה שתקו שניהם. ובכל זאת נמלך האיש בדעתו, כנראה, שכן השאיר פתוח את החלון, שתימרות עשן פרצו ממנו. "הדרך משובשת," אמר ק', מנסה לסייע בעדו. אך הלה לא אמר אלא: "כן, בוודאי." ואף על פי כן הוסיף כעבור רגע: "אם תרצה, אסיע אותך במזחלת שלי." "אדרבא," אמר ק' ורוחו הצטהלה, "כמה זה יעלה לי?" "זה לא יעלה לך כלום," אמר האיש. ק' התפלא מאוד. "הלוא אתה מודד הקרקעות," הסביר האיש, "ואתה שייך לטירה. לאן רצונך לנסוע?" "לטירה," אמר ק' בחופזה. "אם כך, איני נוסע," אמר האיש מיד. "אבל אני שייך לטירה," אמר ק', חוזר על מילותיו של האיש. "ייתכן," אמר האיש באי־רצון. "אם כן, הסע אותי לפונדק," אמר ק'. "טוב," אמר האיש, "אני תכף בא עם המזחלת." כל זה לא נאמר כמדומה מתוך חביבות דווקא, אלא בעיקר מתוך איזה צורך אנוכי, נפחד, כמעט נוקדני, לסלק את ק' ממקום עומדו שלפני הבית.

שער החצר נפתח, ומזחלת קטנה וקלה, כולה שטוחה בלי זכר למושב כלשהו, גלשה החוצה רתומה לסוסון דל, ומאחוריה האיש, לא זקן אבל חלוש, שחוח גֵו, צולע; פרצופו האדום הכחוש, המנוזל, נדמָה קטן במיוחד בשל צעיף הצמר הכרוך לו במהודק סביב צווארו. ניכר בו שהוא חולה, ושהטריח עצמו לצאת רק כדי לשלח מעליו את ק'. ק' העיר משהו ברוח זו, אך האיש ניענע בראשו לשלילה. ק' לא הציל מפיו אלא זאת — ששמו גֶרְשְטֶקֶר הרַכּב, ושבחר במזחלת לא־נוחה זו משום שהיתה מוכנה לנסיעה, ואילו ביקש לקחת אחרת, היה הדבר נמשך זמן רב מדי. "שב־נא," אמר והצביע בשוטו על המזחלת מאחוריו. "אני אשב לידך," אמר ק'. "אני אלך ברגל," אמר גֶרשטֶקֶר. "אבל למה?" שאל ק'. "אני אלך ברגל," חזר ואמר גֶרשטֶקֶר, פֶּרֶץ עז של שיעול תקפוֹ וטילטל אותו כל כך, עד שנאלץ לנטוע את רגליו עמוק בשלג ולהיאחז בידיו בשולי המזחלת. ק' לא אמר עוד כלום, התיישב במזחלת מאחור, השיעול שכך אט־אט, והם יצאו לדרך.

הטירה שם למעלה, שק' קיווה להגיע אליה עוד היום, כבר שקעה באפלה, למרבה הפליאה, ושבה והתרחקה. אך כמו כדי לתת לו עוד איזה אות של פרידה זמנית, עלה משם קול פעמון, מתרונן בחדווה, פעמון שלרגע קט, לפחות, הרעיד את הלב — שכן גם כאֵב היה בו בצליל הזה — משל היה בהתגשמות כיסופיו המעורפלים של ק' גם משום איוּם עליו. אבל עד מהרה נאלם הפעמון הגדול, ותחתיו עלה קול פעמון קטן, חדגוני ורפה — אולי עדיין מלמעלה, ואולי כבר מלמטה, מהכפר. הצלצול הזה אכן הלם יותר את הנסיעה האיטית ואת הרַכּב עלוב הנפש, אך הקשוח הזה.

"היי, אתה!" קרא ק' פתאום — כבר קרובים היו לכנסייה, הפונדק לא היה רחוק עוד, ק' כבר יכול היה להרשות לעצמו להסתכן קצת — "אני מתפלא שיש לך אומץ להסיע אותי על דעת עצמך בלבד. אתה רשאי לעשות זאת בכלל?" גרשטקר התעלם ממנו והוסיף להלך בנחת לצד הסוס הקטן. "היי!" קרא ק', אסף מעט שלג מעל המזחלת, לש אותו לכדור והשליכו בכוח לתוך אוזנו של גרשטקר. הפעם נעצר האיש והפך את פניו. אך משראה אותו ק' כה סמוך אליו — המזחלת גלשה עוד קצת קדימה — את הדמות הזאת השחוחה, למודת הסבל, את הפנים הכחושות הללו, האדומות, המיוגעות, עם הלחיים השונות משום־מה זו מזו, האחת שטוחה, האחרת נפולה, את הפה הפעור, הקשוב, עם השיניים הספורות, הבודדות — לא יכול היה ק' שלא לחזור מתוך רחמים על מה ששאל קודם מתוך רשעות, לאמור: כלום אין גרשטקר עלול להיענש על שהוא מסיע אותו? "מה אתה רוצה?" שאל גרשטקר בלי להבין את השאלה, אך גם בלי לצפות להסבר כלשהו; הוא רק פנה בקריאה אל הסוס והם המשיכו בדרכם.

כשהגיעו כמעט עד הפונדק — ק' זיהה את המקום לפי הפיתול שבדרך — גילה לתדהמתו שכבר היה חושך גמור. כלום שהה בכפר זמן רב כל כך? רק שעה־שעתיים, לפי חשבונו. הרי עם בוקר יצא לדרך. ולא חש כל צורך לאכול. ועוד לפני שעה קלה היה אור יום מלא. והנה פתאום עלטה. "ימים קצרים, ימים קצרים," אמר בינו לבינו, גלש מטה מן המזחלת ופנה אל הפונדק.

למעלה, על גרם המדרגות הקטן שבחזית הבית, ראה לשמחתו את הפונדקי, עומד ומאיר לו את הדרך בפנס. לרגע נזכר ק' ברַכּב ועמד מלכת, קול שיעול עלה מן האפלה, זה היה הוא. מילא, הרי עוד מעט יראה אותו שוב. רק משהגיע למעלה אל הפונדקי, שבירך אותו לשלום בהכנעה, השגיח בשני אנשים ניצבים אצל הדלת, איש מכל צד. הוא לקח את הפנס מידו של הפונדקי והאיר בו את השניים; אלה היו הצעירים שכבר פגש בהם, וגם שמע שקוראים להם ארתור ויֶ  רֶמִיאַס. עתה עמדו והצדיעו לו. הוא נזכר בימי שירותו הצבאי, ימי האושר שלו, וצחק. "מי אתם?" שאל, משיט מבטו הלוך ושוב מזה אל זה. "העוזרים שלך," השיבו. "כן, אלה העוזרים," אישר הפונדקי בלחישה. "מה?" שאל ק', "אתם העוזרים הוותיקים שלי, שציוויתי עליהם לנסוע אחרַי, שאני מצפה לבואם?" הם השיבו בחיוב. "טוב מאוד," אמר ק' לאחר שתיקה קצרה, "טוב שבאתם." "דרך אגב," אמר ק' מקץ עוד שתיקה קצרה, "הגעתם באיחור רב, אתם פשוט בטלנים." "היתה לנו דרך ארוכה," אמר האחד. "דרך ארוכה," חזר אחריו ק', "והרי פגשתי בכם בשובכם מן הטירה." "כן," השיבו השניים בלי כל הסבר נוסף. "איפה המכשירים שלכם?" שאל ק'. "אין לנו מכשירים," אמרו. "המכשירים שהפקדתי בידיכם," אמר ק'. "אין לנו מכשירים," חזרו ואמרו. "ליצנים שכמותכם!" אמר ק', "אתם מבינים משהו במדידת קרקעות?" "לא," אמרו. "אבל אם אתם באמת עוזרַי הוותיקים, הרי אתם חייבים להבין בזה משהו," אמר ק'. הם שתקו. "טוב, בואו אפוא," אמר ק' ודחף את שניהם לפניו אל הבית פנימה.

 

פרנץ קפקא, "הטירה", אחוזת בית, 2019. מגרמנית: נילי מירסקי.

 

 

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: קטע מתוך "רומן", ספר הביכורים של מיכל קובזמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הקרנף של אסף

מאת יערה שחורי

 

בשנת 1515 צייר אלברכט דירר קרנף. היות שדירר מעולם לא ראה קרנף בעיניו, הוא נסמך על רשימות, על תיאור כתוב וכנראה גם על רישום קיים, כדי ליצור את חיתוך העץ של הקרנף. הקרנף של דירר הוא ללא ספק מרהיב, אך רחוק מאוד מלהיות מדויק אנטומית. נזכרתי בקרנף ההוא כשקראתי את המסה של אסף ענברי, "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם", שהתפרסמה בהארץ, "תרבות וספרות", בגיליון האחרון לשנת 2019. היה נדמה לי שענברי כתב על הקרנף מבלי לפגוש אותו, קרנף מפי השמועה בלבד.

ובכן, אולי הגיע הזמן לתת לקרנף לדבר.

הרבה הנחות יסוד מגולמות ברשימה של ענברי. האחת היא שיש דבר ברור ומובחן ששמו ספרות. השנייה היא שאנו חיים בעידן נרקיסיסטי. מן הפופולריות של הסלפי, מילת השנה של מילון אוקספורד לשנת 2013, הוא מותח קו ישיר לפריחת האוטוביוגרפיה. את ההנחה הזאת אפשר להציב לא רחוק מזו הגורסת שהשימוש הנרחב באמוטיקונים בהודעות טקסט משיב אותנו לכתב ההירוגליפים, ולצד ההבחנה המבוססת שכשאנו היינו ילדים יצאנו לשחק בחצר ובטבע, ואילו ילדים בימינו דבוקים למסכים. כידוע, כל דור מתלונן על רמתם המוסרית של הצעירים. לפחות נטיית הלב הזאת נמשכת.

תחת המטרייה הרחבה של כתיבה אוטוביוגרפית כורך ענברי כמה ז'אנרים. למעשה ההבחנה העיקרית שהוא עורך היא בין מה שראוי ומה שלא ראוי. הכתיבה האוטוביוגרפית אליבא דענברי היא סוגה נרקיסיסטית, סוגה שמעידה לרוב על אוזלת ידו של הכותב, על חוויותיו המצומצמות, על נפשו הלא מפותחת ועל אופקיו המוגבלים. וכאן טוב שייאמר מה שלא נכתב מפורשות: מעידים על הכותבת ואופקיה. כי העניין המגדרי מסתתר שם איפשהו, לא רחוק כל כך מפני השטח. הכתיבה האוטוביוגרפית שענברי מתנגד אליה היא זו שהיא אישית מדי, נסמכת מדי על חוויות הילדות, מביאה את קורותיו של האדם החווה ולא האדם הפועל, כפי שהוא מכנה זאת, כשברור שכף הזכות מוטית לטובת השני, העושה בעולם, חורש, נוטע וסולל, אדם תורם. אידיאל שאפילו גיבוריו של י"ח ברנר ניגפו מולו. נראה שהסבילוּת מקוממת את ענברי, והדבר שהוא מכנה אי־עשייה כמעט מעביר אותו על דעתו. אבל אלה לא החולשות היחידות שהוא מזהה באוטוביוגרפיה לעומת סוגת הרומן הנרמזת כאן כמועדפת, בהיותה מושתתת על עלילה (כל זאת אף שהרומן כבר מראשיתו פרע את הצורה הסדורה, שבר את התבנית העלילתית, בין בטריסטרם שנדי של סטרן ובין בהגלים של וולף). לטענתו, הביוגרפיה היא ברובה יצירה נטולת עלילה ועל כן גם לא מוסרית. "עלילה היא תבנית בעלת משמעות אנושית", כותב ענברי, ואף בעלת ציווי אתי, לעומת מה שהוא מכנה "אוסף של זיכרונות".

מבחינת ענברי, כותב האוטוביוגרפיה או הממואר (צרה קטנה יותר בעיני ענברי, ולו בשל ממדיה הצנועים, ובכל זאת צרה) הוא כמעט בהכרח נרקיסיסט. מי שבעצם אינו נושא בעול או נושא אלונקה על שכם, לא מקים משפחה או לא מתמיד לתפקד כאיש משפחה הגון, שמוצב כאן כנורמה המיטבית. מי שמחפש בגסות את האושר. סובייקט נהנתני וצרכני, ובעל זהות מגדרית או אתנית החורגת מהזהות הניטרלית לכאורה של גבר לבן, זה שאין צורך לדבר עליו כי הוא מובן מאליו בהיותו שווה וזהה לתרבות. ואותו סובייקט חורג עוד סבור שיש טעם להתעכב על זהותו, ומפיק ממנה זכויות והקלות ואפילו ספרות. נימת אימה ברורה מתגנבת לדברים, חלחלה מאלה העומדים עלינו לכלותנו. כי מילא, שידברו, אבל בינינו, מה כבר יש להם (או להן) להגיד.

ענברי אינו מזכיר במפורש כתיבה נשית. יותר מכך, הוא אינו מזכיר ולו כותבת אחת של הז'אנר. האישה היחידה שמוזכרת ברשימה של ענברי היא חוקרת פמיניסטית שמופיעה ללא שמה, רק כמשל ושנינה לקריאה לא ביקורתית. בדרך המלך של הכתיבה האוטוביוגרפית ראויים לצעוד רק אנשי שם שעשו די כדי להכשיר את הסוגה. למרבה הצער, האופן שבו הוא קורא אותם הוא לכל הפחות תמים. הוא נדרש לאבי הז'אנר אוגוסטינוס, אך מיד מזכה אותו בדין, משום שכתיבתו חדורת שליחות שנועדה להחזיר את קוראיו בתשובה. האומנם ענברי מאמין עד כדי כך להצהרותיו של הכותב עד שהוא מבלבל בין האצבע המורה לבין הדבר שהיא מצביעה עליו? האם בווידויים של אוגוסטינוס תיאורי הילדות והנעורים החושניים, תיאורי תשוקותיו שלו, הם אך ורק אמתלה דידקטית שתכליתה להפוך את קוראיו לנוצרים טובים? ואם כך היה הדבר, האם מישהו היה קורא היום בעניין את הווידויים? גם רוסו אגב יוצא נקי, משום שכתב מתוך "להט פרוגרמטי" (כך), ומשום שכתיבתו האוטוביוגרפית פורסמה רק לאחר מותו, ולפיכך לא רווה נחת מפרסומה בחייו. נימוק מוזר למדי. גם ביאליק ניצל משום שליחותה ההיסטורית של שירתו, מה שנקרא נרקיסיזם בשירות הציונות, וכמה אומללה הקריאה הזאת בביאליק. אבל האחרים, או שמא האחרות? ענברי קורא לכולנו להתרחק בזהירות מהמקלדת.

המאפיינים של הכתיבה שהוא סבור שהיא בעייתית הם בדיוק אלה שבמשך שנים זוהו כנשיים וכתווי ההיכר של הכתיבה הנשית. לפחות מאז שנתנו להן עטים, כפי שאמר מי שאמר. חוסר מוסריות, נרקיסיזם, סבילות, התעכבות על הזעיר, השולי והיומיומי, חוסר היכולת להבחין בין עיקר וטפל או לבנות מבנים משמעותיים. היעדר ראייה מערכתית או להט פרוגרמטי, ובעיקר "ההתבזבזות על הצדדי", כמו שהגדירה זאת עמליה כהנא־כרמון. ובמילים אחרות, מה לכן להטריח את הקוראים עם הקטן, הפרטי, האישי מדי, הדבר שאין לו תוקף אוניברסלי והוא לכל היותר בבחינת עדות אישית ולא ספרות.

התעלמותו מכל כותבות הממואר ומכותבות שאר הז'אנרים האוטוביוגרפיים שכאמור נבללים אצלו זה בזה מגלה את הדבר שעליו הוא שותק. אם נתבונן לרגע אפילו בספרות המאה העשרים נמצא שם בין היתר את וירג'יניה וולף, סימון דה בובואר, מרגריט דיראס, נטליה גינצבורג, בל הוקס, מאיה אנג'לו, ג'ואן דידיון, מארי קאר ואנני ארנו. במאה העשרים ואחת אפשר לקרוא בין היתר את ג'נט וינטרסטון, רוקסן גיי, מגי נלסון, אלכסנדרה פולר, דלפין דה ויגאן ורבות אחרות, ובארץ נזכיר בין היתר את יעל נאמן, ארנה קזין, איריס לעאל, נגה אלבלך, נורית זרחי, מיכל זמיר ואיילת צברי, שכותבת באנגלית שהעברית נעשית ליסוד הזר שלא נטמע בה. לרשימה אפשר בהחלט להוסיף את הרומאן המצרי של אורלי קסטל־בלום, שמערער כמה מהנחות היסוד בסוגיה מהי ביוגרפיה ומהי אוטוביוגרפיה של יוצרת, ואת קול צעדינו של רונית מטלון, שהוא רומן שסמוך מאוד לביוגרפיה, ובמידה רבה מכונן על אוטוביוגרפיה, לא משום שהרומן בולע אליו את פרטי החיים, אלא על שום האופן שבו האוטוביוגרפיה מבנה מחדש את כללי הרומן. המגמה המדאיגה של כתיבה ממוארית נמשכת. רק לאחרונה ראו אור ספריהן של הדס גלעד, רוני גרוס וזהר אלמקייס, השייכים לסוגה זו. ודאי שכחתי רבות, אך למעשה קשה יותר שלא למנות אותן מאשר להזכירן.

ענברי, שמנסה לעמוד בפני "מגפת הנרקיסיזם", צודק בדבר אחד: הז'אנר הזה אינו מיישר קו עם להט פרוגרמטי. זה, איך נאמר, לא המניע העיקרי לכתיבת ספרות ממוארית. הכתיבה האוטוביוגרפית – ובעיקר הממואר, אותו עיבוד אמנותי של חוויות חיים מתוך ניסיון לטעון במשמעות חוויות ואירועים – אינה מחייבת כיבוש של חצי עולם או כינון מסורת דתית. אפשר כמובן לקרוא ממוארים של גנרלים, אבל ספק אם נפיק מכך יותר ממה שנפיק מקריאת מועדון השקרנים של מארי קאר. במשך מאות שנים סיפורי חיים של נשים, שכתבו נשים, הוסטו אל השוליים וסומנו כחסרי חשיבות. והנה גם כשהם נכתבים היום יש מי שמעדיף שלא ייכתבו או לפחות יוחבאו תחת הכר או תחת המקבילה בת זמננו למעשה הרקמה. אפשר לכתוב ממואר גם אם לא לחמת בטנק, כבשת ארץ, הקמת קיבוץ. כל מה שצריך הוא להיות מי שחיה בעולם והביטה בו ובעצמה. יש בו מקום למה שנתפס כאינטימי מדי, כואב, מלוכלך. כל מה שדרוש הוא עט, זיכרון ורפלקסיה.

"נרקיס אהב כל כך את עצמו/ טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל", כתבה דליה רביקוביץ. היכולת להפוך את השולי לעיקר, להתבונן במה שלכאורה אין טעם להביט בו, זהו בדיוק אחד מכוחות הספרות. לא רק משום שהמצומצם מכיל את המרובה ומשום שהכתיבה האוטוביוגרפית אינה מוכרחה לציית לתבנית העלילה המקודשת, שמהווה, לפי ענברי, מחסום כנגד הנרקיסיסטים. כתיבה שכזו בכוחה לבנות מחדש את הנרטיב ואת השאלה מהו נרטיב. היא מביאה בחשבון מוסכמות ספרותיות, אך במיטבה גם משנה אותן, מַבְנָה מחדש את אזורי הספר שבין בדיון לחיים, וכן נותנת תוקף גם לחוויות נשיות ולקול חד־פעמי ואישי, גם אם יש מי ששומע אותו – אם נשוב למונחיה של כהנא־כרמון – כשירת עטלפים במעופם. והכותבות אותה יכולות לחיות ולכתוב לא רק במה שענברי מכנה "קהילות סגורות ונוקשות או מדינות טוטליטריות", אלה שתושביהן, לטענתו, אולי יוכלו להפיק עניין מסוים מהז'אנר. ומה לעשות שהסגירוּת והנוקשות אינן נחלתן של קהילות כאלה בלבד, אלא מתקיימות גם מחוץ להן, אף אם יש מי שמתעקש שלא לראות את הגדרות.

באִמרות משפחה, הממואר שכתבה נטליה גינצבורג, היא מתארת את כעסו הקבוע של אביה על מנהגי יושבי הבית. "אם הספגנו את הלחם ברוטב היה צועק: אל תלקקו את הצלחות! אל תשפריצו! אל תעשו כתמים!" … הוא היה אומר: אתם לא יודעים לשבת ליד שולחן! אתם לא בני אדם שאפשר להביא למקומות!" הדברים שמרגיזים את האב הם בדיוק הדברים הצדדיים, השוליים, הפירורים, החומרים שמהווים את חומרי הממואר: "יציאה לטיול בנעליים קלות, עירוניות; קשירת שיחה, ברכבת או ברחוב, עם שותף לנסיעה או עם עובר אורח; דיבורים דרך החלון עם שכנים; חליצת הנעליים בסלון וחימום כפות הרגליים מול פתח ההסקה; השמעת תלונות, בשעת טיול בהרים, על צמא, עייפות, או קילופים בכפות הרגליים; הבאת מאכלים מבושלים ושמנים לטיולים, והבאת מפיות לקינוח האצבעות." אכן כן, יש שומרים מסוגים שונים. יש מי שדבריו הלוהבים מנוסחים בסימני קריאה ויש מי שאומר זאת בנימת אב מקפיד מעל גבי העיתון. אך גם אלה וגם אלה צועקים כשהצלחות מתלכלכות, אלה וגם אלה אומרים, אתם לא בני אדם שאפשר להביא למקומות.

אני נזכרת בקיץ 2018, כשבמהלך שהותי בארצות הברית הוזמנתי עם עוד שתי סופרות לדבר בפני קהל בספרייה נאה בסיאטל. לפני הצגת המשתתפות סיפר המארח שעד לפני כמה עשורים הכניסה לספרייה הזאת הוגבלה לגברים בלבד. אני פתחתי את דבריי במה שנראה לי נימה אירונית ואמרתי, "תודה שנתתם לנו להיכנס". היושבים בקהל צחקו והכול נמשך כשהיה. חשבתי לא מעט על הרמת הגבה המנומסת שלי, על האירוניה המדודה שהפגנתי. נהגתי לפי הכללים אף שלמעשה כעסתי על המשחק שנקלעתי אליו, ובעצם אני עדיין כועסת. אני כועסת על שהמארח הציג זאת כאנקדוטה משעשעת ולא אמר, אני מתבייש בעבר שלנו ובאופן שבו הוא מקרין על ההווה. ככותבת נמאס לי להגיד תודה שנותנים לי להיכנס למועדון או לספרייה או לחסותה של איזו גוורדיה שמחליטה מהי ספרות ומה מותר ואסור לעשות בה, מה ראוי ומה מוצדק. במשך שנים חשבתי שלמועדונים האלה יש תוקף של אמת. למרבה ההקלה, לי, כמו לכותבות וקוראות אחרות, סופרות, משוררות, חוקרות, מתרגמות ועורכות, כבר אין עניין במועדון הזה. המועדון הזה נרקב מזמן. בתפאורה המתפוררת אתם יכולים להמשיך להרים את הפטיש ולהנחית אותו בזעם, לתקן תקנות, לאסור ולהתיר. אנחנו גמרנו.

 

יערה שחורי היא סופרת ועורכת. ספרה "שנות העשרים" ראה אור ב־2019 בהוצאת כתר. רשימת ביקורת פרי עטה התפרסמה בגיליון 64 של המוסך.

.

» עמליה כהנא־כרמון על המכשולים בדרכה של אישה־סופרת, בגיליון 44 של המוסך.

» מאמרו של אסף ענברי, "אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם", הארץ, "תרבות וספרות", 25.12.19

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת אלעד בר־נוי

 

"דווקא לא רע האננס הזה", אמר שמעון, ואמא הנהנה בפה מלא, פירורים צהובים דבוקים בקצות שפתיה, שהיו מרוחות באודם הקבוע. היא חייכה אליו. מה היא עושה פה, יושבת באמצע המטבח כאילו כלום לא קרה. לא, זה לא מדויק, לא כאילו כלום לא קרה, היא נראית אחרת. הנשימות שלה שקטות יותר, המבטים שלה ארוכים יותר, התנועות שלה רכות יותר. דומה לעצמה, אבל לא בדיוק. כאילו בילתה שנים בניסיונות ללמוד את הדמות, לחקות כל פרט ופרט בהתנהלות שלה, ללכת כמוה, להיראות כמוה, אבל משהו לא יושב עד הסוף. כמו עם מבטא זר, גם אחרי שנים תמיד נשארת איזו שארית. הוא ניסה להיזכר בגרסה המקורית שלה מלפני שבועיים.

היא לא הייתה בדיוק עצמה, אבל זאת היא, אין פה שאלה. היא לא נראתה כמו האמא שהייתה מופיעה לו בחלומות. בימים הראשונים הוא היה חולם רק עליה, בסיטואציות סתמיות ויומיומיות. אמא מחליפה נורה; אמא מוציאה קניות משקית; אמא קוראת; אמא מדברת בטלפון; אמא בוהה בשעמום. אבל תמיד משהו בה היה לא בסדר. משהו תמיד לא נכון. לפעמים הפרצוף שלה היה מתערבל ומתמלא בנמשים ואז מתחלף בפרצוף אחר. או שהייתה מתחילה לדבר בשקט והמילים שלה היו נתקלות זו בזו, עד שהתחלפו בשפה לא הגיונית שברגע אחד הפכה לצעקה איומה והעירה אותו. ולפעמים הייתה פשוט שותקת. לא משנה כמה היה קורא לה, או מנער אותה. לא מבחינה בו, כאילו הוא לא שם.

אמא של החלומות הייתה מקוטעת, חסרת היגיון, אבל אמא שישבה במטבח לעסה את עוגת האננס בשקט, הדיפה את הריח המתקתק הרגיל שלה, הכיסא חרק עם כל תנועה שלה, הוורידים הבולטים ביד שלה נעו בחוזקה עם כל פעימה. לא היה שום היגיון בנוכחות שלה, אבל היא הייתה שם, רציפה, קיימת. היא אכלה את עוגת האננס והביטה מסביב בסקרנות, כאילו מנסה לבדוק מה השתנה בזמן שלא הייתה פה. כמה חפצים זזו ממקומם הרגיל, המקרר כמעט התפקע מרוב אוכל, אבל הרוב נשאר כפי שהיה. צנצנת העוגיות הגדולה עדיין עמדה ריקה על השיש, המרצפת שלפני הכיור עדיין רעדה כשדרכו עליה, הקומקום עדיין נבח כמו פיטבול מיוחם בזמן שרתח.

שמעון בהה בשלט שהיה תלוי מעל הקומקום – There's No Place Like Home עם ציור של מכשפה על מטאטא. "הקוסם מארץ עוץ" היה הסרט האהוב עליה, והבית היה מלא בפיצ'יפקעס שקשורים אליו. מכשפות, דחלילים, אפילו ציור שמן אבסטרקטי של הקוסם. שמעון בכה בפעם הראשונה שצפה בסרט הזה. דורותי הפחידה אותו. הוא לא הבין איך אחרי שהטורנדו העיף את הבית שלה למקום אחר, היא יצאה מיד החוצה לברר איפה היא. היא לא נשארה שנייה אחת להסתכל מה נשאר מאחוריה? אם הבית עדיין בסדר, אם משהו בו השתנה. היא לא הציצה לראות אם עדיין יש את אותו האוכל בארונות, אם יש שערות על הכריות של אמא ואבא, אם המים באסלה עדיין יורדים. אם גם כשהנוף מהחלון משתנה מקצה לקצה, הבית נשאר אותו בית.

אחרי שאכלו עוד פרוסת עוגה (באמת עוגה מצוינת; הוא הזכיר לעצמו לבקש מתכון), הוא נעשה מודע לשעה. עכשיו ארבע אחר הצהריים. אבא עוד מעט יחזור מהעבודה, וצריך להתחיל להבין מה עושים. הוא דמיין לרגע שהם פשוט יתנהגו כאילו הכול כרגיל, שיעמידו פנים שהשבועיים האחרונים לא קרו. אבא היה משתכנע ומתמסר לאורח החיים החדש־ישן הזה? ובכלל, מה היה קורה אילו אבא היה פותח לה את הדלת? הוא היה שמח? הוא היה בוכה? סביר להניח שהיה חוטף התקף לב ולוקח את מקומה שם באלף עזאזל, או מאיפה שהיא לא באה ממנו.

ומה יגידו השכנים? ושאר האנשים בשכונה? והחברים מהעבודה? הם כל כך השקיעו, וקנו, וטיפלו, ודאגו, ושטפו את הבית, והחליפו מצעים. ומה עם כל הפשטידות, והלזניות, והעוגות, והעוגיות, והקישים, והמאפים, והלחמים. ומה עם הכלים החד־פעמיים, אלפים, עשרות אלפים כוסות חד־פעמיות – כזה בזבוז, וגם מזהם. וכל זה בשביל מה? בשביל שהיא תחזור?

ומה לגבי התקשורת? כל כך הרבה אייטמים היו על המוות שלה – כתבות פרופיל בעיתונים, ראיונות בטלוויזיה, תוכניות בוקר – ובסוף היא חזרה? הוא כבר דמיין את שער "ידיעות אחרונות" למחרת: "עבדו על כולם – משפחה זייפה מותה של אם, לא ברור למה". הם יהפכו לבדיחה. ייאלצו לשנות שם משפחה ולעבור דירה. להתחיל את החיים שלהם מאפס. לא, אי אפשר להרשות לזה לקרות. הוא חייב להסתיר אותה עד שימצא פתרון טוב יותר.

הם עלו למעלה לחדר שלו, אמא התיישבה על המיטה ושיחקה בכדור ספוג לחיץ בזמן שהוא עלה לבוידעם והוריד משם מזרון יחיד מרופט ואכול פשפשים. הוא השכיב אותו על רצפת החדר, פרש עליו סדין, הניח עליו את הכריות שלו, ועוד סדין ישן שהיה בארגז המצעים שלו, בתור שמיכה.

"זה בסדר?", הוא שאל אותה.

"מסיבת פיג'מות", היא חייכה. משהו בפָּנים שלה עדיין נראה לו לא נכון, הוא לא הצליח לומר מה בדיוק.

זמן קצר לאחר מכן חזר אבא הביתה. שמעון שמע את שער החצר נפתח, הוא סגר את דלת חדרו וירד למטה. אבא פתח את דלת הבית, הניח את המפתחות שלו על הארונית בכניסה, ועמד שם לרגע. הוא נראה מבולבל. הוא דווקא התלבש יפה לעבודה, מסודר, והלם אותו הזקן החדש המנוקד בשערות לבנות. הוא הניח את התיק שלו על הכיסא שליד שולחן המטבח במחווה תיאטרלית גדולה, כאילו רק עכשיו למד איך אמורים לבצע את התנועה הזאת. פיו נמתח במה שכנראה אמור היה להיות חיוך ושאל את שמעון אם אכל ארוחת ערב. הוא ענה "יופי" כששמעון הזכיר את עוגת האננס, ולא הגיב כשסיפר לו על להקת המנחמים מהבוקר. אחרי שחימם לעצמו שניצל קפוא ואכל אותו בשקט הוא עלה לחדר השינה וסגר אחריו את הדלת.

הוא לא דיבר הרבה בימים האחרונים, רק המינימום ההכרחי. הוא התנהג אל שמעון כאילו היה שותף חדש בבית, כאילו לא הכיר אותו, והעדיף לבלות בחדר השינה שלו מאשר בחללים המשותפים. שמעון ניסה שלא להטריד אותו, כי נראה שהוא דווקא מתחיל לחזור לעצמו. ביום שאחרי השבעה הוא יצא לחצר. במשך יומיים הוא לא נכנס הביתה, רק ניסר ושייף וניסר קרשים גדולים, בלי להוציא מילה. הוא ישן בחצר באוהל שהם קנו אבל אף פעם לא השתמשו בו. הוא אכל פירות מהעצים. שתה מצינורות ההשקיה. הגופייה הלבנה שלו התמלאה בוץ ולכלוך, פניו השחירו מתערובת של זיעה, נסורת, אבק ודשא.

בשישי בצהריים שמעון ישב וצפה בטלוויזיה, אבא נכנס פנימה דרך הסלון ועל ראשו שולחן עץ גדול. פעם ראשונה בחיים שהוא בנה משהו. הוא העלה את השולחן למעלה, במדרגות, לחדר השינה שלו, וסגר אחריו את הדלת. הוא לא יצא ממנו, לא השמיע קול, ולא ענה כששמעון דפק בדלת ואמר לו ששבת נכנסת. ארבעים שעות הוא ישב שם למעלה בחדר, עד שלבסוף הופיע למטה, הכין לעצמו קפה ולא אמר מילה. העיניים שלו היו אדומות, הוא נראה עייף, הידיים שלו היו שרוטות וחבולות אבל נראה שהוא התקלח ואולי גם הספיק לישון קצת. הוא לקח את מפתחות הרכב, אמר שהוא צריך לצאת, ונעלם.

כששמעון עלה לחדר שלהם, הוא ראה את השולחן שאבא בנה עומד צמוד לצד המיטה של אמא. הוא ניסה להזיז אותו קצת אבל הוא היה תקוע בכוח, כאילו היה גדול במילימטר מהרווח הקטן שבין הקיר למיטה. אחת הרגליים של השולחן הייתה קצרה מעט מהאחרות, ונשארה באוויר. אבא לא היה נגר מצטיין. הוא סידר על השולחן בצפיפות הרבה חפצים. תמונות שלה בתוך מסגרות, תמונות שלהם יחד, תמונות של שמעון, ותצלומים משפחתיים בלי מסגרת שנשענו עליהן. במרכז השולחן שכבו כמו במסדר זיהוי הטבעת שלה עם שאריות הדם והשעון עם הזכוכית השבורה, לידם הטלפון הסלולרי שלה, שפתון, עגילי חישוק פשוטים, שרשרת זהב עם אבן אודם ושרוך שחור. על הקיר שאליו הוצמד השולחן נשענה תמונה ענקית שלה, בתלתלים שחורים, וחיוך סקפטי. היא נעצה בו מבט. ריח חזק ומחליא, כמו של אפרסמון בשל מדי, כמעט רקוב, רך ונוטף מיץ, תקף את אפו של שמעון. זה היה כאילו מישהו טפטף לו לתוך האף את תמצית ריח הבושם שלה בעירוב קרם הידיים שלה. הוא יצא משם כשהרגיש שהוא הולך להקיא, ונשם כמה נשימות מרגיעות על גרם המדרגות שמחוץ לחדר. הוא לא עלה לשם מאז.

אחרי שצחצח שיניים וחזר לחדר הוא שמע את הטלוויזיה בחדר של אבא נדלקת. אמא שכבה על המזרון שלה, פניה לתקרה, ושיחקה עם עצמה מסירות. כשנכנס למיטה היה משוכנע שיחלום מלא חלומות, אבל הוא לא חלם בכלל.

 

אלעד בר־נוי הוא עיתונאי ומבקר ספרות.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מתוך "מוות מאושר" לאלבר קאמי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן