מי שקראה את ספרו של אורי אבנרי "הצד השני של המטבע", ודאי יודעת שכבר ב-1948 פשה בקרב החיילים שבחזית המרמור על תל אביב הנהנתנית, בה נמשכים החיים כסדרם בזמן שהלוחמים הקרביים שוכבים בחוץ. אבנרי תיאר במילים בוטות את תחושותיו בזמן חופשה בעורף. אך על אף התיאורים הללו, תל אביב וערים גדולות נוספות ספגו גם הן את מנת חלקן במהלך המלחמה הקשה מכולן. תל אביב, למשל, הופצצה פעם אחר פעם על ידי חיל האוויר המצרי.
תנועת המצלמה מוקפאת, קול חריקת תקליט, ונחזור מעט אחורה בשביל קצת רקע: בחוץ מתחוללת מלחמת העצמאות. כבר יומיים לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל הופיעו בשמי העיר העברית הראשונה מטוסים מצריים. ב-18 במאי נפגעה התחנה המרכזית בתל אביב בהתקפה הקטלנית ביותר שערכו המצרים. ההתקפות נמשכו כחודש עד ה-11 ביוני, כמעט מדי יום ביומו. האזעקות כמעט שלא פסקו. תקופת הפצצות נוספת נפתחה בחודש יולי 1948. במקביל, בתחילת יוני 1948 הגיעו לחוף תל אביב גם ספינות מצריות שירו פגזים לעבר החוף. גם לאחר מכן המשיכו מטוסים מצריים לנצל את חולשתו של חיל האוויר הישראלי הכמעט לא קיים ולערוך גיחות מעל ליבו של היישוב באותה עת.
קו אחר של העלילה שלנו מתחיל קצת לפני כן, עוד בזמן המנדט הבריטי, כשהמנצח והמלחין המפורסם ליאונרד ברנשטיין הגיע לראשונה לישראל באפריל 1947. אז הוא ניגן לראשונה עם התזמורת הפילהרמונית ונפל מיד בשבי קסמיו של היישוב היהודי הקטן.
מתברר שברנשטיין לא רק התאהב ביישוב הנאבק על חייו, אלא תרם למאמץ המלחמתי. במסגרת סיבוב הופעות בן 40 קונצרטים שנמשך 60 ימים, הופיע ברנשטיין כמה פעמים בפני חיילים בחלקים שונים של הארץ. סביר להניח שקוראינו שמעו על ההופעות המיוחדות של לאונרד כהן בפני חיילים במלחמת יום הכיפורים, אך הינה כי כן, מי שדאג להביאו לכאן אז לא המציא כלום.
אך חסרונו של חיל אוויר ישראלי משמעותי הותיר את חותמו גם על הופעותיו של ברנשטיין עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית שנערכו באזור תל אביב. דוד סידורסקי, שהיה באותה עת אחד ממתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) והפך לאחר מכן לפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה, סיפר על אחד הקונצרטים שנכח בו. לפי עדותו, במהלך הקונצרט נאלצו הנוכחים – כולל נגני התזמורת וברנשטיין עצמו – להתפנות למקלט סמוך בעקבות איתור מטוס מצרי בשמי תל אביב.
לאחר שחלף המטוס המשיך ברנשטיין לנגן את הסימפוניה השישית של בטהובן. האירוע חזר על עצמו 12-10 פעמים, מספר סידורסקי. בכל פעם שחלף המטוס נשמעה אזעקה והנוכחים ירדו למקלט. בכל פעם שנשמע אות החזרה לשגרה חזרו לאולם וברנשטיין המשיך בקונצרט. "הוא היה מחויב לסיום הסימפוניה השישית", אומר סידורסקי.
למעשה זו לא הייתה הפעם היחידה שבה הקונצרטים של ברנשטיין התערבבו עם הפעולות המלחמתיות של הצבא המצרי. מבדיקה שערכנו ישנן עדויות על לפחות עוד קונצרט אחד שהופרע על ידי מטוסים מצריים ואולי היו יותר. במקרה אחר, קונצרט שנערך בבאר שבע לעיני כמה אלפי חיילים כמעט יצר תקרית חמורה. הכינוס הגדול עורר את חשדם של המצרים שביקשו להסיט לשם כוחות מחשש שישראל עומדת לתקוף את הנגב. חיים ויצמן העיר לאחר מכן על תגובת צבא מצרים: "הרי מי יפנה מזמנו לשמוע קונצ'רטו של מוצארט באמצע המלחמה?". למען האמת, באותו זמן ערך צה"ל התקפה דווקא על אזור אחר בנגב, והקונצרט של ברנשטיין הפך לפעולת הסחה.
בהפצצות על תל אביב נהרגו כ-150 בני אדם בסך הכול. סבלה של העיר הגדולה נשכח קצת במסגרת המאבק הגדול יותר, אולם לעמידתה האיתנה של העיר שבה שכנו מפקדות הצבא, המחתרות ומוסדות היישוב הייתה חשיבות רבה לניצחון היהודי במלחמה. בסופו של דבר, לא יכולה החזית לעמוד ללא העורף. על התושבים הותירו ההפצצות חותם – שנים לאחר מכן כתב אחד הילדים של שכונת נווה שאנן, ילד שהיה עד להתקפה המצרית הקטלנית על התחנה המרכזית של תל אביב, שיר ביקורתי ונוקב שהדהד את זכרונותיו: "היה זה בגיל שלוש / שאיבדתי את נעוריי / בדרך מגן הילדים אל המקלט // מטוסים יפי־כנף / חלפו מעלי ביעף / והותירו אותי ופני כבושות בעפר". הילד הוא חנוך לוין, והשיר, שנקרא "היה זה בגיל שלוש", הולחן על ידי זהר לוי והופיע במחזהו "מלכת אמבטיה".
כתבה זו נכתבה בסיוע אוסף "תולדות ישראל" שבספרייה הלאומית, המתעד את סיפוריהם של אנשי דור תש"ח.
כתבות נוספות
שבויים בלבנון: סיפורה של ה"מארין קארפ"
חלומות או הזיות? תוכנית השלום הנשכחת של אורי אבנרי
