מודל 2019 | היום נדבר על דמויות ברומן

"תנסי, היא אומרת לעצמה, מקסימום אם תגלי שזה עוד מדמם מדי, תפסיקי ותלקקי את הפצעים. אבי תוהמי, היא כותבת בראש הדף, ומתחת מתחילה לאט ובזהירות לתאר את המראה שלו." קטע מתוך "רומן", ספר הביכורים של מיכל קובזמן

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ, 21X15 ס"מ, 2019

.

קטע מתוך "רומן" / מיכל קובזמן

 

היום נדבר על דמויות. דמות היא אחד היסודות החשובים ביותר של הסיפור, מן הסתם. איך בוחרים על איזו דמות לכתוב? האם יש דמויות שראויות לככב בסיפורים ואחרות שלא?

על פניו נשמע שהתשובה לשאלה הזאת היא לא, כי אפשר לטעון שלכל דמות שנעלה על הדעת יכול להיות סיפור מעניין, אבל בעצם התשובה האמיתית היא כן. כי כדי להחזיק סיפור הדמות צריכה להיות מעניינת, עמוקה, מורכבת והכי חשוב – חד־פעמית.
תחשבו רגע כל אחד על דמויות שזכורות לכם מספרים שקראתם בעבר. אתם יכולים לענות בקול רם, זו שאלה פתוחה, לא היפותטית.

יפה, עכשיו תחשבו למה. למה דווקא הדמויות האלה נחקקו אצלכם. אני רוצה להציע שזה בגלל שהן דמויות חיות מאוד. אפשר לדמיין אותן, לראות אותן, להרגיש שמכירים אותן. כמו כן אלה כנראה דמויות שעוררו בכם הזדהות. זו יכולת קריטית, אבל זה יהיה השלב השני. קודם נדבר על איך בוראים דמות טובה, ואחר כך על איך מעוררים כלפיה הזדהות. אני תמיד רץ קדימה עם המחשבות. סליחה.

אז נחזור לדמות. קחו רגע. עדיין לא כותבים. רק מדמיינים. ממש, תעצמו עיניים ותעלו בדמיונכם כל אחד דמות. מי זה? גבר? אישה? אתם מכירים אותו? בשלב הזה יכול להיות נוח יותר לקחת מישהו שאתם מכירים, ועל בסיסו להרחיב לאט־לאט ולשנות, עד להיווצרות דמות בדיונית. אז מי זה? שכן? מוכרת במכולת השכונתית? הרופא שלכם? איך הוא נראה? גבוה? נמוך? שמן? רזה? מה הוא לובש? תתחילו בכל המאפיינים החיצוניים, ראשונים אלה הכלליים ואחריהם הספציפיים. נקודות חן בולטות, פזילה, תעופו עם הדמיון לפרטי פרטים. אולי הוא מתחיל לנוע. איזה מניירות יש לו בתנועות הגוף?

עכשיו כשאתם רואים אותו היטב, כשהוא חי וקיים בתוך הדמיון שלכם, תפקחו עיניים ותתחילו לכתוב אותו. תתחילו בהתמקדות בתיאור שלו, כמו שדמיינתם, ככה להעביר לדף. אם היד שלכם מושכת לסטות מהתיאור, תנו לה כמובן חופש יצירתי, ואם הוא נעלם לכם, תעצמו שוב עיניים ותעלו אותו בדמיון.

***

איה מנסה להעלות בעיני רוחה דמות מבלי להחליט איזו, לזמן איזו דמות שרוצה להיכתב. פרצופים זרים עולים מולה, משעממים, יום־יומיים מדי.

תחשבי על מישהו שאת מכירה, היא מזכירה לעצמה. אתי קרובה מדי, דויד גם, כמובן. בועז לא מעניין כדמות, מיקי עוד לא ברור מספיק וגם מסוכן לכתוב עליו פה, חברות שלה, אנשים מהעבודה, מפקד שהיה לה בצבא. שום דמות לא מתייצבת ברורה, כולן צצות ומתפוגגות.

היא מציצה סביב על אנשי הסדנה, כולם בעיניים עצומות חוץ ממיקי. היא עוצמת. הנה דמות צועדת אליה מתוך הערפל של המחשבות. דמות נמוכה, לובשת שחורים, מזוקנת. היא מיד יודעת מי זה לפי תווי המתאר של גופו, אבל היא נותנת לו להתקרב, לפנים שלו להתגלות. זה אבי. מובן שזה אבי. הרי עליו את רוצה לדבר, הרי בשביל לדבר עליו באת. ואומנם היא חושבת שזה מוקדם מדי, אבל הנה, עובדה שהוא בחר לעלות.

תנסי, היא אומרת לעצמה, מקסימום אם תגלי שזה עוד מדמם מדי, תפסיקי ותלקקי את הפצעים.

אבי תוהמי, היא כותבת בראש הדף, ומתחת מתחילה לאט ובזהירות לתאר את המראה שלו.

נמוך. חסון. זיפים שחורים, קצתם מלבינים. עיניים חומות שמתכהות כשכועס. אישונים שיודעים להמס לבבות ויודעים עוד יותר טוב לירות חצים מורעלים.

הוא שם, ממש שם, עומד מולה ונועץ בה מבט. איזה מבט זה? תוכחה? אדישות?

אל תכעסי, היא אומרת לעצמה, אם תתחילי ללכת למקום הרגשי מדי ישר על ההתחלה, לא תצליחי להתקדם אפילו צעד. היא נושמת ומתאמצת להמשיך לכתוב.

עשן, ציפורניים שחורות, אצבעות גמישות, יבשות במפרקים, נעלי ספורט כחולות. מגע, ליטוף, ליטוף בראש, תפיסה בשיער, משיכה קלה, משיכה חזקה, נשיקות, טעם חמוץ, טעם מר.

***

איזה יופי, שקט שיש רק כשכותבים וכשאוכלים. זהו, קחו כמה שניות לסיים את החלק הזה.

איה נזרקה למילים, ועכשיו צריכה לתלוש את עצמה בכוח. וואו. העולם המקביל הזה עוד קיים בה, עולם שבו הדמות של אבי היא אבן שואבת. להחזיר את התודעה למעגל הכותבים זו הרגשה של ביטחון מצד אחד, כמו להתעורר מסיוט ולגלות שאתה בעצם במיטה שלך, ומצד שני זה מסנוור אותה. מה הם עושים פה כולם, היא היתה באמצע משהו כל כך עדין, התחילה לשלשל את עצמה מטה אל תוך הבאר העמוקה הזאת של הזיכרון.

עכשיו כשהדמות מולכם, אני רוצה שתעשו שני דברים. אחד זה להמשיך לכתוב אותה. כמו שתיארתם את החיצוניות, תעשו עכשיו לתכונות האופי והאישיות. במה היא טובה, ממה היא פוחדת. שוב, אפשר כרשימת מכולת, ואפשר לזרום עם זה כקטע כתיבה, לספר את הדברים מתוך מקרים ספציפיים. אם הדמות שלי מפחדת מכלבים, למשל, אז אני יכול לכתוב את זה ככה, הדמות שלי מפחדת מכלבים. נקודה. או שאני יכול לספר על זה לקורא דרך האירוע בעברה שבגללו הפחד דבק בה או אירוע מההווה שלה שבו הפחד הזה נחשף, עולה. היתקלות שלה בכלב שחור גדול שחוסם שביל שהיא צריכה לחצות, למשל.

בעצם בואו, תתחילו מזה ואת הדבר השני אגיד לכם כשאעצור אתכם בפעם הבאה.

***

האופי שלו?

מצחיק, לאיה קשה לחשוב על אבי במושגים של אופי, ברור שהיה לו אופי כלשהו כמו לכל בן אדם, אבל מבחינתה תכונות האופי הקונקרטיות שלו היו זניחות. התמונה הגדולה היא זו שמשנה, קווי המתאר הכלליים – הוא היה מרושע, אינטרסנט, אנוכי, חמדן, אלים.

מרושע זה ילדותי? היא לא יכולה למחוק את זה או להעביר את זה לתחתית הרשימה. בזה היא פותחת. כי הוא היה מרושע. זה חייב להיות רשעות, מה עוד זה יכול להיות?

היא עוצמת עיניים חזק עד שרואה שוב רק חושך מוחלט. אולי זה יותר מדי בשבילה כל האבי תוהמי הזה בבת אחת פתאום בלי הכנה.

היא מרגישה סחרחורת עמומה, כמו הוריקן שבסיסו רחב מאוד, תנועתו ההרסנית אטית וסבלנית. היא קמה ויוצאת מהחדר בשקט, נסגרת בשירותים, שוטפת פנים דקה ארוכה במים קרירים. אבי תוהמי מביט בה מתוך העיניים שלה עצמה במראה הקטנה שתלויה מעל הכיור. פאקינג אבי תוהמי.

***

איה הכירה את אבי תוהמי בפיצה של ירון. כשהוא הגיע, עוצר את האוטו החדש שלו שהיו לו רק שתי דלתות ממש בפתח של הפיצה, ירון עזב הכול והתבלבל במקומו כמו ילד מול כוכב כדורגל. איה הביטה על זה בעיניים שכבר החלו לפתח משיכה חייתית לזכר האלפא. כשהוא הציע להקפיץ אותה הביתה, היא כמעט קפצה לתוך המכונית. בדרך הוא אמר לה שהיא ילדה מיוחדת מאוד. ילדה כמוך הייתי שמח לגדל, הוא אמר לה. היא חייכה ושתקה, לא ידעה מה עונים. ירון הזהיר אותה מראש, אבי יש לו כל מיני עניינים מלוכלכים. אל תתקרבי אליו. אבל זה היה האקדח שמופיע במערכה הראשונה. אי אפשר להגיד לאיה של גיל חמש־עשרה אל תתקרבי אליו בלי שמגנט ענקי ירד מהשמים ויתחיל למשוך אותה לכיוון.

היא ביקשה שאבי יוריד אותה בתחילת הרחוב, מה היא צריכה שהשכנים יראו, ישאלו, ידברו, אוטו כזה או אחר, בחור כזה או אחר. בלי לשאול הוא אמר שהוא יאסוף אותה בערב, שמונה־תשע. היא לא ידעה מה להגיד לדויד ואתי. איך לעזאזל היא נעלמת ביום חול בערב, השד יודע לכמה זמן. היא חשבה לוותר, אבל אפילו את מספר הטלפון שלו לא היה לה. ואם היא פשוט לא תגיע? הוא בטח יחכה כמה דקות ויוותר, ייסע לאסוף מישהי אחרת שאין לה שעת כיבוי אורות ובית ספר בבוקר. ואם הוא לא יוותר? ייסע הלוך ושוב ברחוב ויצפור, או יצעק את השם שלה בקולי קולות. לא כדאי לעצבן אחד כזה. המחשבה הזאת ריגשה אותה, דחקה הלאה ממנה את האפשרות להבריז לו.

היא אמרה לאתי בצורה הנונשלנטית ביותר שהצליחה לגייס שסבא של רעות נפטר במפתיע והיא ביקשה ממנה לבוא לישון אצלה, ההורים שלה נוסעים לקריית שמונה והיא שומרת לבד על האחים שלה. איה הרגישה את הדופק ברקות. היא לא דיברה עם רעות כמעט שנה, אבל אתי כמובן לא ידעה את זה. היא חשבה שהן עדיין בנות עשר, מחליפות מכתביות. איה היתה די רגילה לשקר, אבל על דברים אחרים, שפחות קל להפריך. הרי אם אתי תרים עכשיו את הטלפון ותחייג לבית של רעות, השקר יתפורר לה בין האצבעות כמו אדמה יבשה.

אבל אתי לא הרימה טלפון לאף אחד. היא רק אמרה שהיא לא אוהבת שאיה ישנה מחוץ לבית בימים שיש בית ספר ועיקמה את הפרצוף, ואחרי נצח הוסיפה שתתקשר אליה בבוקר להגיד שהן קמו.

כשהערב הגיע איה לבשה את הבגדים של המתחת, אלה שאבי יראה אותה בהם, והבגדים של המעל, אלה שהיא תצא איתם מהבית, לקחה את תיק הבית ספר שלה ובתוכו תיק האיפור ויצאה מהחדר. דויד עצר אותה, לאן בכזאת שעה, אבל היא ידעה איך לנפנף אותו. אני ישנה אצל רעות, אימא יודעת.

היא חיכתה בלובי של בניין מספר שלוש, זה שאבי הוריד אותה לידו בצהריים, עד שראתה את האוטו שלו עוצר שם, ואז יצאה לאט, בחנה את הרחוב לפני שמיהרה להקיף את האוטו ולהתיישב במושב שליד הנהג. אבי התכופף לכיוונה ונתן לה נשיקה לחה על הלחי, היא חייכה חיוך מתוח, מתה שכבר יעופו משם. היה לו ריח של אבק בין הזיפים, של סופת חול במדבר מחניק.

היא הסתכלה עליו, איש זר לגמרי, ערב וחושך וקר, הוא יכול לחטוף אותה עכשיו ואף אחד לא ידע איפה להתחיל לחפש בכלל. הוא לבש ג'ינס כחולים בהירים וחולצת טרנינג של איזו פירמה. השיער שלו היה שחור לגמרי, אבל מעל האוזניים התחילו אניצים אפרוריים. בן כמה הוא שכבר יש לו שיער לבן. בין הרגליים שלו הוא ייצב בקבוק בירה פתוח.

היא זיהתה את הכבישים, את הבניינים, הם נסעו בעוקף לכיוון היציאה מהעיר. היא לא שאלה לאן. זה דרש ממנה מאמץ גדול להתאפק ככה, אבל זו מי שהיא רצתה להיות לידו. אחת שיכולה לצאת בערב בלי בעיה, אחת שלא שואלת בכלל לאן הם נוסעים כי היא סומכת עליו, אחת שלוקחת סיגריה משלו בביטחון כי נוח לה איתו.

איזה זמן הם נסעו ושתקו, אחר כך הוא שאל אותה בת כמה היא בעצם ואיה ענתה חמש־עשרה, מעגלת טיפה למעלה. הוא עשרים ואחת. זה החמיא לה, היא יכולה לעניין גבר בן עשרים ואחת, הוא יכול לרצות לצאת איתה, הוא יכול לדבר איתה ולהרגיש שהם שווים. פה ושם בין הבנות בשכבה שלה היו כאלו שהיו להן חברים חיילים, אבל עשרים ואחת זה כבר ממש גבר. השתחררת מהצבא? היא שאלה והדליקה לעצמה עוד סיגריה. אפשר להגיד, הוא אמר והושיט את ידו בלי להסתכל עליה, היא העבירה לו את הסיגריה ולא שאלה עוד.

בסוף הם הגיעו. אבי החנה את האוטו עם שני גלגלים על מדרכה מתפוררת. מצד אחד של הכביש היתה גינה ציבורית בתוך חורשה קטנה. עשרים־שלושים עצים, שלוש־ארבע נדנדות, מגלשה. כמה דמויות ישבו שם סביב שולחן פיקניק ועליו, צהלו בקולות רמים. איה חשבה שאולי אליהם הם מצטרפים, אבל אבי פנה לצד השני, אל עבר שורת בתים פרטיים ישנים בעלי קומה אחת. הרחוב כולו היה חשוך, לאורך המדרכות היו כמה פנסי רחוב, אבל הנורות בהם לא דלקו. הוא פתח שער מתכת ירוק והתחיל לצעוד בשביל מאולתר, הוא לא חיכה לה אבל הפנה את מבטו לאחור לוודא שהיא באה אחריו.

השביל הוביל אל מאחורי הבית, אל חצר קטנה ומוזנחת מרוצפת דשא עייף ומקריח, שבמרכזו עמד עץ לימון שהפסיק לגבוה טרם זמנו. בקצה החצר היה חדר קטן, מחסן אולי, חדר כביסה. אבי פתח את הדלת מבלי לדפוק. בחור רזה ושחום מאוד ישב על ספה שהיתה צמודה לקיר. הוא עישן נרגילה ובהה בטלוויזיה. כשהוא ראה אותם הוא קם וחיבק את אבי. אבי הכיר ביניהם. קראו לו דדו. הוא הזמין אותם לשבת על הספה במקומו ושאל מה הם רוצים לשתות. אבי אמר, בירה יש? לא היה, אבל היה ערק אז הוא אמר, בסדר, ערק עם משהו, אשכוליות.

איה הסתכלה סביבה, בבית הקטן לא היה מטבח, היה החדר הזה שהם ישבו בו שהיה גם סלון וגם חדר שינה והיתה דלת עץ עם חלון קטן שמסמן שזה שירותים, אולי גם מקלחת. היה שם מלוכלך. היה אבק, היו בקבוקי בירה ריקים וכלים מלוכלכים. לפני שדדו יצא הוא אסף כמה מהם לערמה ולקח אותם איתו, אבל זו היתה טיפה בים.

כשדדו יצא מהחדר, אבי משך אליו את איה. היא הופתעה אבל לא התנגדה. הוא נישק אותה עם הרבה יותר מדי לשון. טעם של בירה וסיגריות ועוד משהו שהיא לא אהבה הציף אותה. הידיים שלו טיילו על גופה חסרות בושה ונימוס, תובעות בעלות. היא התלבטה איפה למתוח את הגבול בין בוגרת ומנוסה לילדה טובה ושמורה, מה יותר חשוב להדגיש מול אבי, איזו איה היא רוצה להציג.

בסוף היא החליטה, מעל הבגדים מותר הכול חוץ מבין הרגליים, מתחת לבגדים מותר רק בגב. זה היה קו מתירני להתמזמזות עם מישהו שהיא רק הכירה, אבל היא הניחה שהוא רגיל לבנות שמונה־עשרה, אולי אפילו עשרים, ולא רצתה ליפול מהן. הם התנשקו ככה כמה דקות, הוא שעון לאחור על הספה, היא צמודה לצד גופו, מרגישה גמישה ונשית. כשדדו חזר הוא דפק שתי דפיקות קטנות על הדלת בטרם פתח אותה לרווחה ונכנס, מגש עמוס מאוזן בידו האחת. הדפיקה הזאת על הדלת, איה ידעה בדיוק מה היא אומרת. שכמוה יש כל הזמן או לפחות מדי פעם.

 

מיכל קובזמן, "רומן", כנרת זמורה דביר, 2019.

 

.

.

» במדור מודל 2019 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "נבדה", מאת מיטל זהר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | האם, הבת ורוח הקודש

שירים מאת לאה פילובסקי, ריקי דסקל ודן אלבו

רונית ברנגה, מלכודת, מיצב קיר מתוך התערוכה "מימוזה ביישנית", 2017

.

לאה פילובסקי

עשו מעשה כי הנה ימים באים ולא נותרו מקוננות

כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵנוּ בָּא בְּאַרְמוֹנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית נָשִׁים מֵרְחוֹבוֹת נָשִׁים מִצְּרִיפִים מָטִים לִנְפֹּל נָשִׁים מֵאֲחֻזּוֹת נָשִׁים מִנֶּגֶב נָשִׁים מִצָּפוֹן נָשִׁים מִיָּם נָשִׁים מִקֶּדֶם נָשִׁים בַּבַּיִת נָשִׁים בָּעֲבוֹדָה נָשִׁים בַּמִּטְבָּח נָשִׁים בַּמִּטָּה הַזּוּגִית נָשִׁים בַּעֲלִיַּת הַגַּג נָשִׁים בַּחֻרְשָׁה נָשִׁים בַּכְּנִיסָה לַבִּנְיָן נָשִׁים בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי נָשִׁים שֶׁהַשֵּׂיבָה זָרְקָה בִּשְׂעָרָן נָשִׁים שֶׁהָיוּ מֻכָּרוֹת לָרְוָחָה נָשִׁים שֶׁלִּמְּדוּ בְּחוּגִים לְמִגְדָּר נָשִׁים בַּמַּיִם נָשִׁים בָּאֵשׁ נָשִׁים בַּחֶרֶב נָשִׁים בַּחַיָּה נָשִׁים בָּרָעָב נָשִׁים בַּצָּמָא נָשִׁים בָּרַעַשׁ נָשִׁים בַּמַּגֵּפָה נָשִׁים בַּחֶנֶק נָשִׁים בַּסְּקִילָה וְכָל אֵלֶּה מַעֲשֵׂי יְדֵי אָדָם וְאֵין תְּשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה כִּי לֹא נוֹפְלִים הַנְּבָלִים כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה רַק אֶת גּוּפוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם הֵם מַפִּילִים וְעַד יְשַׁלַּח בָּם אֵל עֶלְיוֹן חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים – בּוֹאוּ נִתְּנֵם בְּבֵית הָאֲסוּרִים מְלוֹן אוֹרְחִים קְבוּעִים.

 

מי באש

הַשְּׂרֵפָה שֶׁהִשְׁתּוֹלְלָה, שֶׁהִסְתּוֹלְלָה בְּרוֹמֵמָה, בַּאֲחֻזָּה, בְּמֶרְכַּז חוֹרֵב, בְּרָמוֹת סַפִּיר,
בְּרָמַת גּוֹלְדָּה, בְּרָמַת אֶשְׁכּוֹל, בְּרָמַת חֵן, בְּרָמַת אַלְמוֹגִי, בְּרָמַת בֶּן־גּוּרְיוֹן, בְּדֶנְיָה,
בְּבֵּגִין, בְּהוֹד הַכַּרְמֶל, בִּנְאוֹת פֶּרֶס, בַּטֶּכְנִיּוֹן, בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה, כְּבָר כָּבְתָה. הָאֲנָשִׁים חָזְרוּ
מִזְּמַן לְבָתֵּיהֶם, כְּלוֹמַר, לְבַד מֵאֵלֶּה שֶׁבָּתֵּיהֶם אֻכְּלוּ בָּאֵשׁ.
לְבַד מֵהַכְּתָמִים הַשְּׁחֹרִים בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ שָׁבָה הַשַּׁלְוָה לָעִיר. רַק אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶל נָכוֹן
מִי הִצִּית אֶת כָּל זֶה, כְּלוֹמַר, לְבַד מֵאֵלֶּה שֶׁיּוֹדְעִים לָבֶטַח:
הָעֲרָבִים. כָּל הָעֲרָבִים. כָּל הָעֲרָבִים כֻּלָּם
הִצִּיתוּ אֶת חֵיפָה, קוֹבְעִים, מִתְלַהֲטִים, מִתְלַהֲבִים
הַלָּלוּ בְּאֵשׁ תָּמִיד שֶׁל שִׂנְאָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַנְמִיךְ לִפְנֵי שֶׁתְּכַלֶּה פֹּה אֶת כֻּלָּנוּ.

 

ולב נמס ופיק ברכיים וחלחלה בכל מותניים

רַק מִלִּים יֵשׁ לִי. רַק צְעָקָה.

לֹא עָמַדְתִּי עַל הַדָּם. וַדַּאי לֹא שָׁפַכְתִּי דָּם.

וְגַם בִּי הַחֶרְפָּה דָּבְקָה.

 

גְּרוֹנִי נִשְׁנָק. מַהִי הַמּוּעָקָה

שֶׁלִּי לְעֻמַּת רְמִיסַת חַיֵּי אָדָם?

רַק מִלִּים יֵשׁ לִי. רַק צְעָקָה

 

מוּל אֵם מְיֹאֶשֶׁת עִם תִּינוֹקָהּ

מוּל קוֹל הַחֶמְלָה שֶׁשּׁוּב נָדַם

וְגַם בִּי הַחֶרְפָּה דָּבְקָה.

 

הַכֹּל בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה

הַכֹּל מִסְתַּתְּרִים תַּחַת תִּפְאֶרֶת הוֹדָם.

רַק מִלִּים יֵשׁ לִי. רַק צְעָקָה

וְגַם בִּי הַחֶרְפָּה דָּבְקָה.

 

לאה פילובסקי, ילידת ירושלים, 1970. כיום מתגוררת בקריית חיים. משוררת ועוסקת בהוראה מתקנת. שיריה התפרסמו בכתבי עת ובמוספי ספרות מאז 1992. פרסמה שלושה ספרי שירה והגות פואטית: "אמנות זה" (פרדס, 2009), "מקשיב גם לי דווקא עכשיו" (קשב לשירה, 2013) ו"המפתח בכיסו הריק – מסע פואטי בעקבות ט. כרמי" (כרמל, 2018; פרק מתוכו התפרסם בגיליון 16 של המוסך), וזכתה עליהם בכמה פרסים ספרותיים.

 

.

ריקי דסקל

ילדה ושמה סנונית

כְּלַהֲקַת סִימָנֵי חֵץ הֲפוּכִים

פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה

סְנוּנִית

כְּצִפּוֹרִים שְׁחֹרוֹת לְתוֹךְ אֹפֶק

מַחְבֶּרֶת הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁשָּׁמְרָה

שָׁנִים בַּשִּׁדָּה לְיַד רֹאשָׁהּ.

 

סְנוּנִית הִגִּיעָה מִן הַמָּקוֹם בּוֹ כֻּלָּנוּ

וְהָלְכָה אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ כֻּלָּנוּ

לֹא אָצָה לָהּ הַדֶּרֶךְ

מִן הַמַּדְרֵגָה אֶל מַעֲבַר הַחֲצִיָּה

נִגְרֶרֶת בֵּין שָׁחֹר לְלָבָן

גּוּפָהּ מַכְבֵּשׁ

גּוּפָהּ אֲסִיר שַׁלְשֶׁלֶת

בָּרֹאשׁ הִיא יוֹדַעַת מָה זֶה יָפֶה

בָּרֹאשׁ הִיא יוֹדַעַת מָה זֶה טוֹב

בָּרֹאשׁ הִיא יוֹדַעַת שֶׁהַגּוּף

הוּא גּוּפָהּ

שׁוֹקֵעַ לְאִטּוֹ לְתוֹךְ חוֹל

כְּמוֹ צַב עֲנָקִים

כְּמוֹ יַבָּשָׁה אֲבוּדָה

מִתְכַּסֶּה בַּנְּשִׁיָּה

 

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה

סְנוּנִית שְׁמָהּ

 

היא מנשקת את הפצע העתיק

לדינה קטן בן־ציון ולמילוסווה פאבלוביץ'

הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק

אֲנִי קוֹרֵאת אֶת עֵינֶיהָ כְּמוֹ

הַפִּיתְיָה אֶת כְּבֵד הַנֶּשֶׁר

וְרוֹאָה אֶת נְקֻדַּת הַשֶּׁבֶר

 

הִיא עֲגֻלָּה כְּעַיִן, חֲלָקָה כְּמַרְפֵּק

וּבוֹלֶטֶת רַק מְעַט מֵעַל הַבָּשָׂר

הִיא נִמְצֵאת בְּקוֹאוֹרְדִּינָטַת

הָאֵם, הַבַּת וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

 

הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק

אֶת הַשֶּׁבֶר הַפָּתוּחַ.

 

בְּגִלְגּוּל קוֹדֵם הָיִינוּ מַשְׁלִיכוֹת כַּדּוּרוֹנֵי שֶׁלֶג

בַּחֲצַר הַמִּנְזָר

אוֹחֲזוֹת כְּפָפָה אֲדֻמָּה לִכְפָפָה אֲדֻמָּה.

 

אֲחוֹתִי שׁוֹמֶרֶת עָלַי לֹא

כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ עַל קַיִן הָרַע.

 

אֲנִי אוֹמֶרֶת גִּלְגּוּל וּכְמוֹ גַּלְגַּל הַדּוֹלֶה מַיִם

מִן הַבְּאֵר, עוֹלִים בִּי גַּעְגּוּעִים

לְמָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה וְהִיא

מְנַשֶּׁקֶת וּמְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק

הַפָּתוּחַ כְּקֻפְסַת חִסָּכוֹן לִכְאֵבֵי הָעוֹלָם

שׁוֹלַחַת יָד לְנַשֵּׁק אֶת הַדָּם הַזּוֹלֵג

אֲלָפִים שֶׁל שָׁנִים

אֶת הַזְּרוֹעוֹת הַפְּשׁוּטוֹת לַצְּדָדִים

מִן הַקִּבֹּרֶת וְעַד לַמַּסְמֵר הַנָּעוּץ בְּמֶרְכַּז הַכַּף.

 

הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק שׁוֹאֶבֶת כּוֹחַ

הַוִּיָה דּוֹלוֹרוֹזָה הוּא מַסְלוּל הָאַהֲבָה

הַמְּנַסֶּה לְרַפֵּא אֶת נְקֻדַּת הַשֶּׁבֶר.

 

עִם חוּטֵי הַחֹם שֶׁלָּהּ וְעֵינֵי הַסְּתָו הַקּוֹדֵר שֶׁלִּי

מָרִיָּה וּמָארִי־יָּה אֲחָיוֹת

כִּשְׁתֵּי פַּקְעוֹת צֶמֶר לְתוֹךְ מַסְרֵגָה אַחַת.

 

לָלֶכֶת לִשְׂפַת הַנָּהָר, לְדַמְיֵן אֵיךְ יִהְיֶה לִשְׁכַּב

מְכֻסּוֹת בִּשְׂמִיכָה שֶׁל מַיִם.

 

עַכְשָׁו הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הָעַתִּיק

יוֹדַעַת שֶׁלֹּא בֶּאֱמֶת קַר לוֹ בַּחֹרֶף אַךְ

נְקֻדַּת הַשֶּׁבֶר מַעֲמִיקָה לְתוֹךְ הַבָּשָׂר

כְּאִלּוּ כֵּן.

 

קוּרִים שֶׁל אוֹר שֶׁלּוּלְיָנֵי קִרְקָס נוֹדֵד

רוֹקְדִים עֲלֵיהֶם עוֹבְרִים מֵעַיִן לְעַיִן

רוֹקְדִים עִם פֵיוֹת הַדְּמָעוֹת הַשְּׁקוּפוֹת

וְשָׁרִים מָרִיָּה וּמָארִי־יָּה לָנֶצַח.

 

הִיא מְנַשֶּׁקֶת אֶת הַפֶּצַע הַפָּתוּחַ

קוֹלָהּ שַׁלֶּכֶת נִדְרֶסֶת

כְּקוֹל נָשִׁים לִפְנֵי צֹהַר מְסֹרָג

בְּתָא וִדּוּיִים אָפֵל.

 

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. לאחרונה יצא בסרביה הספר "חדר משותף", מבחר דו־לשוני, בסרבית ובעברית, משיריהן של דינה קטן בן־ציון, ריקי דסקל והמשוררת הסרבית מילוסווה פאבלוביץ'. משתתפת לצד הזמרת נגה אשד במופע "עוברות אורח" בתיאטרון אלפא. הספד שכתבה למשוררת גבריאלה אלישע ז"ל התפרסם בגיליון 46 של המוסך. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 52 של המוסך.

 

.

דן אלבו

מובנו הטהור של השקט

בִּהְיוֹתִי בְּדִירַת עֲרַאי זְנוּחָה בָּרֹבַע הַלָּטִינִי שָׁבוּי

בְּנִסְיוֹנוֹת חוֹזְרִים וְנִשְׁנִים

לְנַסֵּחַ מֵחָדָשׁ שְׁאֵלוֹת נוֹקְבוֹת לִתְשׁוּבוֹת

שֶׁאִבְּדוּ מִזְּמַן אֶת מוּבָנָן

נִגְלָה לִי מוּבָנוֹ הַטָּהוֹר שֶׁל הַשֶּׁקֶט,

בְּאֶמְצַע בְּדִידוּת כְּסוּפַת יָרֵחַ, שָׁמַעְתִּי

צְלִיל אַבּוּב מְיַבֵּב כִּצְעָקַת יוֹלֶדֶת

הַפּוֹנָה הַיְשֵׁר אֶל לֹעַ הַחַיִּים,

בְּפַאֲתֵי הַחֶדֶר בָּרֶקַע

צְלִילֵי הַלָּאוּטוֹת חִלּוּ אֶת נִגּוּן הַכִּנּוֹרוֹת

וּבְתוֹךְ אִי הַדִּבּוּר

בְּאֶמְצַע אוֹתָן שְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינָן מַמְתִּינוֹת עוֹד

לְאִישׁ מִלְּבַדְּךָ

וּשְׁאֵלוֹת שֶׁאֵינְךָ מֵעֵז כְּבָר לִשְׁאֹל

שָׁמַעְתִּי אֶת אִי הַוַּדָּאוּת

מִתְעַגֶּלֶת סְבִיב חַיַּי

בֵּין גוּפוֹת מֵתִים שֶׁעוֹדָם חַיִּים

וְחַיִּים שֶׁמֵּתוּ וְכָל הַמֵּתִים שֶׁעוֹד יָמוּתוּ

שָׁמַעְתִּי אֵיךְ חַיַּי מִסְתַּיְּפִים בְּלוּלָאַת צְלִילִים

שֶׁל תְּפִלָּה מֻכֶּרֶת

כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי,

דְּאִנְדַּרְנָא וּדְאִשְׂתַּבַּעְנָה וּדְאַחֲרִימְנָא וּדְאָסַרְנָא עַל נַפְשָׁתָנָא…

וְאוֹתָן מִלִּים סוֹבְבוֹת הָיוּ סְבִיבִי וּבְתוֹךְ תּוֹכִי

וְלִשְׁנִיָּה

עֵת חָפַנְתִּי בְּכַפּוֹת יָדַי אֶת מַעֲקֵה הַגְּזוּזְטְרָה שֶׁל הַחֶדֶר

הָלֹךְ הָלְכוּ מִמֶּנִּי

הָלְאָה מִשָּׁם

הָלְאָה

וְגָוְעוּ אַט אַט כְּאוֹר יוֹם בְּסֹב הַשֶּׁמֶשׁ.

 

בְּלִי שִׁגְעוֹן הַשִּׂמְחָה

אָמַרְתְּ,

גַּם פַּרְפָּרִים

לֹא יַבְחִינוּ בְּקִיּוּמֵנוּ

 

דן אלבו הוא משורר וחוקר תרבות. ייסד וערך את כתב העת "שלם" בתחילת שנות התשעים עם המשוררת גבריאלה אלישע. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה. ערך את האנתולוגיה הביוגרפית "שירת מרים" על שירת מירי בן־שמחון, והשתתף כתסריטאי בהפקת סרט תיעודי על חייה, עם הבמאים אלדד בוגנים וישראל וינקלר. שיריו תורגמו לאנגלית, ספרדית, צרפתית, רומנית ויפנית. תרגם מסות של רולאן בארת וכן שירים ונובלות מצרפתית לעברית. שירים פרי עטו הופיעו בגיליון 13 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת דעאל רודריגז גארסיה, נעמי חשמונאי ובעז טרסי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | מתוך "מוות מאושר", תרגום חדש לספרו של אלבר קאמי

לקראת שישים שנה למותו של קאמי, הצצה ראשונה לתרגומו של ניר רצ'קובסקי ל־La Mort heureuse, שיראה אור בקרוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והקדמת דברים מאת יפעת שחם, עורכת התרגום

אלבר קאמי

.

איך אפשר למרוד?

מאת יפעת שחם

.

מוות מאושר הוא הרומן הראשון שכתב אלבר קאמי כשהיה בתחילת שנות העשרים לחייו. הוא גנז אותו לטובת כתיבת ספרו הנודע הזר, והרומן הגנוז ראה אור רק בשנת 1971, כעשור לאחר מותו. התלבטנו, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אם לתרגם את שם הספר ל"מוות מאושר", או אולי להעדיף תרגום מעודן יותר בסגנון "מיתה מאושרת" (הספר תורגם בעבר בידי אהרן אמיר בשם "מיתת אושר" [עם עובד, 1980]). עלה חשש שכותרת הכוללת את המילה "מוות" תרתיע את הקוראים. כל מי שעבדה בחנות ספרים ודאי נתקלה לא פעם בשאלה: "תגידו, אין לכם ספרים שמחים יותר?" ובכן, אין. עם זאת, בעיניי דווקא המילה "מאושר" היא הנפיצה מבין השתיים, או כפי שאמר פרופ' אריאל הירשפלד בהרצאה שנכחתי בה לפני כשבוע: "אם נהיה מאושרים, לא נדע מה לעשות בזה", וכראייה ציטט את השורות המכמירות מתוך השיר "יום פתאומי" לאלתרמן: "כִּי תַגְנִיב לוֹ שִׂמְחָה, כְּאוֹרַחַת שֶׁל חַג, / שֶׁתָּבוֹא, / שֶׁתִּגַּע וְאֵינֶנָּהּ – – / מַה יֹאמַר לָהּ? בַּמֶּה יְפָאֵר הַשֻּׁלְחָן? / וְאֵיפֹה, / וְאֵיפֹה יוֹשִׁיבֶנָּה?"

מוות מאושר מספר על פטריס מרסו, פקיד צעיר שחי באלג'יריה תחת השלטון הקולוניאלי, מורד בחיי השגרה המאוסים עליו ויוצא למסע נואש בניסיון לחיות חיי אושר. הספר מטלטל לא כי הוא מאלץ אותנו להישיר מבט אל המוות, אלא כי הוא קורא למרד, ואל מול קריאה למרד צודק יש תמיד רק שתי אפשרויות – להצטרף או להצטער שאין לך מספיק אומץ כדי להצטרף. חיים מאושרים בעיני מרסו הם התמסרות מלאת תשוקה לזרמי החיים מתוך השלמה עם הגורל האנושי שמצפה לכולנו. כשמרסו נשאל מה מפריע לו להיות מאושר, הוא משיב: "העבודה שלי, שמונה השעות האלה שאחרים מסוגלים לסבול, זה מה שמפריע לי", תשובה שעימה עשויים ודאי להזדהות רבים מחבריי לדור ה־Y. בניגוד לרעיונות מסוימים בניו־אייג' שמנסים למכור לנו את התפיסה ש'האושר אינו תלוי בדבר מלבד עצמך' (ולא לחינם הם משגשגים כל כך דווקא בתרבות הקפיטליסטית), לאורך הספר טוען מרסו בתוקף שלא ניתן להיות מאושרים בלי כסף: "מי שיש לו כסף, יש לו זמן. על זה אני מתעקש. הזמן נקנה בכסף. הכול נקנה בכסף. להיות או להיעשות עשיר, פירושו שיש לך את הזמן הנדרש כדי להיות מאושר, אם אתה ראוי להיות מאושר."

העמדה האתית של מוות מאושר היא שכדי לחיות חיי אושר צריך הרבה זמן, אבל כדי להשיג הרבה זמן צריך הרבה כסף, אבל כדי להשיג הרבה כסף צריך לעבוד הרבה זמן, אבל אם נעבוד הרבה זמן, לא ייוותר לנו הזמן הנדרש כדי לחיות חיים מאושרים. מעגליות זו היא תמצות מדויק של שיחות רבות שאני עדה להן בין חבריי בני דור ה־Y. מצד אחד הם מודעים לחוסר התוחלת של הריצה במעגל הזה, ומצד שני הם גם מבינים שלא באמת ניתן לסטות ממנו ולצאת בשלום. לאורך השנתיים האחרונות זו השאלה שהטרידה את מנוחתי יותר מכול – איך אפשר למרוד? איך אפשר לצאת מהמעגל הזה בלי להרוג מישהו עשיר ולקחת את כספו כפי שעושה מרסו? זה לא ספוילר, אל דאגה, זה קורה בפרק הראשון, שאתם מוזמנים לקרוא להלן, רגע לפני שהספר יופץ לחנויות.

.

יפעת שחם, ילידת 1994, עורכת ואחראית מחלקת כתבי יד בהוצאת הקיבוץ המאוחד. עורכת התרגום של הספר "מוות מאושר". סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית שבירושלים. ביקורות שכתבה על "העייפים" ללילך נתנאל ועל "צבע החלב" לנל ליישון התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו במוסך ובכתב העת צריף (גיליונות 4 ו־5).

***

 

פרק ראשון מתוך "מוות מאושר" / אלבר קאמי

מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

 

השעה היתה עשר בבוקר, ופַּטריס מֶרסוֹ פסע בצעדים קצובים אל הווילה של זַגְרֶס. בשעה זו נהגה האחות־המטפלת לצאת לשוק, והווילה היתה ריקה. היה זה חודש אפריל ובוקר האביב הנאה, הבוהק והקר האיר באור כחול, צלול וקפוא. השמש היתה גדולה ומסנוורת, אך לא הפיצה חום. אורנים עיטרו את המדרונות שליד הווילה, ואור צלול ניגר לאורך הגזעים. הדרך העולה היתה שוממה. מֶרסוֹ אחז בידו מזוודה, וביפעת הבוקר הזה של העולם המשיך ועלה, לקול הלמות צעדיו על הדרך הקרה. ידית המזוודה חרקה קצובות בידו.

 קצת לפני הווילה הוליכה הדרך אל כיכר קטנה, מעוטרת ספסלים וערוגות. פרחי גרניום אדומים שהקדימו לפרוח בין צמחי אַַלוַוי אפורים, שמיים כחולים, חומות גן מסוידות לבן – הכול היה כה רענן ויַלדי, עד שמֶרסוֹ נעצר לרגע בטרם המשיך בדרך היורדת מן הכיכר אל הווילה של זַגְרֶס. על סף הבית נעצר ועטה על ידיו כפפות. הוא פתח את הדלת, שאותה השאיר הנכה לא־נעולה, ושב וסגר אותה בטבעיות. הוא  התקדם במסדרון, וכשהגיע לדלת השלישית משמאל דפק ונכנס. זַגְרֶס אכן היה שם, יושב בכסא גלגלים וגדמי רגליו מכוסים בשמיכת צמר – בדיוק באותו מקום, ליד האח, שבו ישב מרסו יומיים קודם לכן. הוא קרא. הספר היה מונח על השמיכה. הוא הביט במרסו בעיניו העגולות, שלא נגלה בהן שמץ הפתעה. מרסו סגר מאחוריו את הדלת, ונשאר עומד לידה. הווילונות היו מוסטים, ושלוליות של שמש נשפכו על הרצפה, הרהיטים וזוויות החפצים. מבעד לשמשה צחק אור הבוקר על פני האדמה הזְהוּבּה והקרה. שמחה גדולה וקפואה, צווחות ציפורים מהוססות ואור מציף וחסר־רחמים שיוו לבוקר הזה חזות של תום ואמת. מרסו השתהה, הלוּם מן החום המחניק של החדר שלפת את גרונו ואוזניו. למרות השינוי במזג האוויר, הבעיר זגרס אש גדולה באח. מרסו חש את דמו הולם ברקותיו ועולה עד תנוכי האוזניים. זגרס עקב אחריו בעיניו בלי אומר. פטריס ניגש אל תיבת העץ שמִצדה השני של האח, ובלי להביט בנכה הניח את המזוודה על השולחן. כשהגיע לשם חש רעד קל בקרסוליו. הוא נעמד, שׂם בפיו סיגריה והצית אותה במגושמוּת, בגלל הכפפות שעל ידיו. נשמע רחש קל מאחוריו. הוא הסתובב, כשהסיגריה בפיו. זגרס עדיין הביט בו, אך כעת סגר את ספרו. מרסו, שהאש ליהטה את ברכיו עד כאב, קרא את שם הספר במהופך: 'איש החצר', מאת בָּלַתזאר גְרַסֶיין. בלי להסס התכופף אל התיבה ופתח אותה. שחור על גבי לבן בהק האקדח בכל קימוריו, כמו חתול מטופח, מונח עדיין על המכתב של זגרס. מרסו לקח את המכתב ביד שמאל ואת האקדח ביד ימין. הוא היסס לרגע, תחב את הנשק תחת זרועו השמאלית ופתח את המכתב. זה היה דף אחד בלבד, דף גדול ומכוסה בשורות בודדות, בכתב ידו הגדול והזוויתי של זגרס:

"אני מחסל רק חצי בן־אדם. אנא אל תזקפו זאת לחובתי. בכספת הקטנה שלי יימצא מעל ומעבר מן הנחוץ כדי לגמול למי שטיפלו בי עד כה. יתר על כן, אני חפץ שהכסף יוקדש לשיפור תנאיהם של הנידונים למוות. אבל אני מודע לכך שזאת בקשה גדולה."

בפנים חתומות קיפל מרסו את המכתב, ובאותו רגע צרב עשן הסיגריה את עיניו, וקמצוץ אפר נשר על המעטפה. הוא ניער את הדף, הניח אותו על השולחן במקום בולט לעין, ונפנה אל זגרס שהביט כעת במעטפה. ידיו הקצרות והשריִריוֹת עוד אחזו בספר. מרסו התכופף, סובב את מפתח הכספת, ולקח את צרורות השטרות שרק מקצתם נראתה מבעד לעטיפת נייר העיתון. ביד אחת סידר אותם במזוודה, כשהנשק אחוז מתחת לשנייה. היו שם פחות מעשרים חבילות של מאה שטרות, ומרסו הבין שהביא מזוודה גדולה מדי. הוא השאיר בכספת צרור אחד. הוא סגר את המזוודה, השליך לאח את הסיגריה הגמורה־למחצה, אחז את האקדח ביד ימין, והתקרב אל הנכה.

זגרס הביט כעת מבעד לחלון. מכונית נשמעה חולפת לאִטה על פני הדלת, במעין קול ריסוק של לעיסה. זגרס לא זז, ונראה כמהרהר ביופי הלא־אנושי של בוקר זה של אפריל. כשחש את קנה האקדח על רקתו הימנית, לא הסב את מבטו. אך פטריס, שהסתכל בו, ראה את עיניו מתמלאות דמעות. הוא זה שעצם עיניים. הוא פסע צעד לאחור וירה. לרגע נשען כנגד הקיר, עדיין בעיניים עצומות, ודמו עוד הלם באוזניו. הוא הסתכל. הראש הושלך על כתף שמאל, הגוף בקושי הוַּזח. כך שבמקום זגרס נראה כעת רק פצע ענק ובולט של מוח, עצם ודם. מרסו החל לרעוד. הוא עבר לצד השני של כיסא הגלגלים, גישש ותפס את כף היד הימנית, סידר אותה כך שתאחז באקדח, הרים אותה לרקה ושמט אותה. האקדח נפל על מִסָעד היד ומשם אל ברכיו של זגרס. תוך כדי התנועה הזאת הבחין מרסו בפיו ובסנטרו של הנכה. היתה לו אותה הבעה רצינית ונוגה כמו בעת שהביט מבעד לחלון. באותו רגע נשמעה מול הדלת צפירה רמה של מכונית. הקריאה הלא־מציאותית שבה ונשמעה פעם שנייה. מרסו נשאר רכון מעל הכיסא ולא זז. נהמת גלגלים בישרה שהַקָצב נסע משם. מרסו לקח את המזוודה, פתח את דלת החדר – בּריח המנעול בהק לאורה של קרן שמש – ויצא כשראשו הולם ולשונו יבֵשה בחִכּוֹ. הוא פתח את דלת הכניסה ויצא בצעד מהיר. בחוץ לא היה איש, מלבד חבורת ילדים בקצה הכיכר הקטנה. הוא התרחק. כשהגיע לכיכר חש פתאום בקור, ונרעד תחת הז'קט הקל שלבש. הוא התעטש פעמיים, והעמק הקטן התמלא בהדים צלולים ולעגניים, שנישאו מעלה־מעלה בזוֹך השמיים. הוא התנודד קלות, נעצר והתנשם בכבדות. מיליוני חיוכים קטנים ולבנים ירדו מן השמיים הכחולים. הם פיזזו על העלים הספוּגים עדיין בגשם, על הטוּף הלח של השבילים, עופפו אל הבתים שרעפיהם כדם הטרי, ושבו ועלו במשק כנפיים אל אגמי האוויר והשמש שמהם ניתכו זה־עתה. גרגור חלש נשמע מאווירון זעיר ששייט לו למעלה. בלבלוב הזה של האוויר, בפּוֹריוּת הזאת של השמיים, נדמָה כי כל המוטל על בני־האדם הוא לחיות ולהיות מאושרים. הכול נאלם דום בתוך מרסו. התעטשות שלישית טלטלה אותו, והוא חש כמעין רעד של קדחת. אז נמלט בלי להסתכל לצדדים, כשמזוודתו חורקת וצעדיו הולמים על הדרך. בהגיעו לביתו הניח את המזוודה בפינה, נשכב וישן עד רדת הערב.

 

אלבר קאמי, "מוות מאושר", הוצאת הקיבוץ המאוחד. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי.

 

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע ממחזה שירי בכתובים, מאת אורן נאמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מהעולם | רשימותיה של וירג'יניה וולף

"לרוב היא נדיבה, אבל יש בה גם נוקשות, שנעוצה בחשיבות העמוקה שהיא מייחסת לספרות בקידום ערכים הומניטריים, ולביקורת – כפנס המאיר את דרכה של הספרות." דפנה לוי על קובץ רשימות מאת וולף, שרואה אור באנגליה בימים אלה

אליסיה שחף, Things to do before you die, ספר, צילום, ציור על שקף, 34X24 ס"מ, 2016

.

מאת דפנה לוי

 

וירג'יניה וולף חלמה לבלות את אחד מחורפיה הקפואים של אנגליה מול האח שבביתה, ממיינת את הרשימות שכתבה ל־Times Literary Supplement ומלקטת מתוכן את אלה הראויות להיכרך בספר. שמונים שנה חלפו מאז, ורק בימים אלה ראה אור בבריטניה הספר Genius and Ink: Virginia Woolf on How to Read, המקבץ מבחר מרשימותיה שפורסמו בכתב העת המוערך והמשפיע.

כמה מילים על ה־Times Literary Supplement, הנודע בקיצור TLS: ההתחלה הייתה צנועה – מוסף ספרותי בן ארבעה עמודים שצורף לטיימס הלונדוני הוותיק באמצע שנת 1902 – אבל ההמשך מפואר. שנים אחדות לאחר הקמתו נפרד המוסף מעיתון־האם ומאז הוא מופיע פעם בשבוע, כחוברת שמנמנה המכילה מאמרי ביקורת ויצירות מקור. וולף החלה לכתוב שם זמן רב לפני שהפכה לאחת הסופרות החשובות של המאה העשרים, וביומניה היא אף מזכירה את ההתרגשות הגדולה שאחזה בה כשקיבלה את התשלום הראשון עבור רשימה שכתבה, ואת תחושתה שהתשלום הזה הפך אותה לאישה עצמאית ולכותבת מקצועית. היא לא הייתה היחידה מבין הכותבים שהתפרסמה לימים בזכות כישרונה – ת"ס אליוט והנרי ג'יימס, למשל, כתבו שם גם הם – אבל לה ניתנה זכות מיוחדת: אחרי שקרא עורך המוסף דאז, ברוס ריצ׳מונד, את רשימותיה הראשונות, הוא אפשר לה לכתוב בסגנונה האישי ולחרוג מן הנימה הפורמלית הכמעט אחידה שהייתה נהוגה שם.

וולף כתבה ב־TLS בימים שבהם מבקרי הספרות לא נהגו לחתום בשמם על רשימותיהם. האנונימיות הציבה את ביקורת הספרות מחוץ למרחב טעמו האישי ועולמו של המבקר, כאילו מדובר במאמר מערכת. וולף, שראתה בעצמה סוג של ״פועלת מילים״ המברכת על המשמעת הנדרשת ממנה כדי לספק מדי שבועיים מסות מנומקות באורך 1,500 מילה, לא ממש שעתה לכללים. היא אמנם כתבה בתחילה על כל מה שנשלח אליה מהמערכת, החל בספרי בישול ומדריכי טיולים וכלה ברומנים היסטוריים ובשירה, אבל עשתה זאת תמיד בסגנונה האישי ("הרומן כתוב… כאילו מחשבה צללה לים של מילים ועלתה מתוכו נוטפת") ומתוך נאמנות לערכים ההומניטריים ולהעזה שתבעו מעצמם ומהאמנות בכלל חברי קבוצת בלומסברי, שהלכה והתגבשה באותם ימים ("סופרים צריכים להעיר את המחשבות הנסתרות, החולניות והמזוהמות ביותר. לא להעמיד פנים או להתרברב, אבל גם לא לפחד לומר דבר").

בהמשך, ולאורך שלושים שנות כתיבתה שם, הפכה וולף לכוכבת של ה־TLS, ונתנה לכתב העת את קולו. היא כתבה את הסקירות הנרחבות שפתחו כל גיליון, על המחזות האליזבטניים, על ג'ורג' אליוט במלאת מאה שנה להולדתה (לפני מאה שנה בדיוק), על ג'וזף קונרד ועל שרלוט ברונטה. עורכי Genius and Ink כללו בקובץ שתי הקדמות, אחת מאת אלי סמית' ושנייה מאת פרנצ'סקה וייד, ואלה שבות ומצטטות מיומניה של וולף. הציטוטים מתעדים למשל ויכוחים שהיו לה עם העורך שלה כשהצהירה שכותבים מסוימים הם כותבים גדולים ואילו אחרים, ובכן – פחות ראויים לקריאה, ומציגים לקוראים את התחבטויותיה, למשל בשאלה באיזו מידה של נחרצות ראוי שתציין את ליקויו של ספר, אף שבסביבתה נשמעות טענות כי לא ראוי שאישה תכתוב כך ("העונג הגדול שלי הוא לכתוב דברים מרושעים"), או עד כמה יש להבין יצירה ספרותית לאור נסיבות כתיבתה, למשל אצל ג'ורג' אליוט הכותבת בפסבדונים של גבר, או אצל אליזבט בארט בראונינג, שלדברי וולף "כתבה במקום לחיות".

וולף המשיכה להתחבט בכל השאלות האלה גם ברשימותיה. היא כותבת על בני דורה באותם ביטחון ותשוקה שבהם היא כותבת על קודמיהם – שייקספיר, דה מונטן או סמואל פיפס. לרוב היא נדיבה, אבל יש בה גם נוקשות, שנעוצה בחשיבות העמוקה שהיא מייחסת לספרות בקידום ערכים הומניטריים, ולביקורת – כפנס המאיר את דרכה של הספרות. משום כך הקריאה ברשימות אינה נוסטלגית בלבד, אלא רלוונטית גם כיום. למשל, כשהיא כותבת על קריאה מחדש ביצירה שכבר קראנו, היא אומרת: "הקריאה שלנו משתנה עם השנים. ככל שאנו צוברים חוויות, כך שייקספיר מדבר על יותר ויותר דברים שנוגעים לנו." וכשהיא תוהה מדוע אנו נמשכים לספרות זמננו, גם אם היא נחותה מן הקלאסיקה, היא כותבת: "נדמה לנו שאנו שופטים על פי אותן אמות מידה, אבל אנו נוטים לחוש קרבה גדולה יותר לבני דורנו, גם אם יש בהם מי שחושבים שיש להם מה לומר רק משום שפעם פגשו את הדוכס מוולינגטון … אנו סולחים להם על נחיתותם כי אנו יודעים שייתכן שיש בהם ספר, או שיר או שורה אחת שישרדו, יצלחו את התקופה, ומקריאה בהם, בחדשים, אנחנו באים אל הספרים הישנים בעין חדה יותר."

את תקופתה ראתה וולף כעידן של מהפכות ספרותיות, והיא שאפה לספק לקוראיה מדריך שיאפשר להם לדעת מה מכל מה שנכתב סביבם הוא "ספר אמיתי", שלא ייעלם בתוך שנה־שנתיים. היא אמנם מרבה לשבח יצירות קלאסיות אבל אינה ממליצה להביט אחורה בקנאה. "אין עידן בספרות שהיה כל כך בלתי־כנוע לסמכות כמו זה שלנו … לכן עלינו להיות נדיבים כלפי מי שמתאמצים לנסח את רעיונותיהם ותשוקותיהם, משוחררים מעול הגדוּלה ומוכנים להתנסות בכל מה שעשוי לקרוס או לבעור … נדמה שאין אסכולה או יעד, אבל אסור לנו להשתכנע מדברי הפסימיסטים הטוענים שבשל כך הספרות מתה, אסור לנו להתעלם מהיופי הפורץ מכל מקום, ועלינו לגייס את הידע שצברנו מקריאה בכותבים הקלאסיים כדי להביט בכותבים בני זמננו המזנקים אל תהום לא מוכּרת, ולהבין אילו מתנות מוזרות הם מעלים עבורנו מתוכה."

וולף כותבת באריכות ובבהירות. הרשימות שבקובץ נוגעות בספרים עצמם, בחיי הכותבים ואפילו ביחסה של הביקורת. היא בזה למבקרים שמנפנפים בנוצות ידענותם או מעיזים להעיר הערות על מראם של סופרים (ובעיקר סופרות). היא מספרת על הנרי ג'יימס, שבשל ביקורות שליליות ראה בקהל הקוראים עדר של ברברים שאינו מבין דבר; על מחבר היומנים ג'ון אוולין שממרחק שלוש מאות שנה ברור לה כי היה גבר נפוח ומשעמם, צבוע ומתחסד, שיש לקרוא אותו כש"עין אחת פונה אל הספר, ועין שנייה – החוצה" כדי להבין שיש לו לב רחב ולהביט מבעד ללב הזה בתקופתו ואף ללמוד עליה; על טולסטוי, הממהר כל כך אל לב הסיפור מבלי לטרוח להניח יסודות; על בלזק, שבונה יסודות עמוקים כל כך, שהסיפור שלו לעולם אינו מתחיל; ועל קונראד שכאשר פותחים את ספריו "מרגישים את מה שבוודאי הרגישה הלנה מטרויה כשהביטה במראה: לא ייתכן שמישהו יחשוב שמה שנשקף כאן אינו יפהפה".

וולף מביעה קנאה עזה במי שיצירות גדולות רבות ממתינות לו לקריאה ראשונה. עם זאת, היא חוזרת ומדגישה את יתרונות הקריאה החוזרת ברומנים – גם משום שקוראי האנגלית התחנכו על ברכיה של הדרמה. המחזות, היא מסבירה, קוצבים את משך הסיפור ואת היכולת להשתקע בו, ומעבר לכך, הם כתובים בשירה, שהיא צורת הכתיבה הנעלה מכול. "לכן קשה לנו לכתוב רומנים," היא מסבירה, "הם ארוכים [לעומת הדרמה], הם כתובים רע, ולנו יש חיים משלנו, אז למה שנשקע בהם?" התשובה שלה ברורה: "בקריאה החוזרת אפשר לגלות את התהליך, זה שהסופרים טענו שאינו קיים כי הם הרי זקוקים רק לדיו וגאונות" (מדבריה אלה לקוח שם הקובץ). קראו שוב ושוב, ממליצה וולף, אל תסתפקו בקריאה אחת, כי בקריאה ראשונה, גם אם היא מרגשת, "התאורה אינה טובה דייה, וקשה מאוד לראות".

 

 

Virginia Woolf, Genius and Ink: Virginia Woolf on How to Read, TLS Books, HarperCollins, 2019.

 

 

.

» עוד מהעולם: רצועת קומיקס מאת אילנה זפרן, מתוך האסופה Drawing Power: Women’s Stories of Sexual Violence, Harassment, and Survival

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן