.
קטע מתוך "רומן" / מיכל קובזמן
היום נדבר על דמויות. דמות היא אחד היסודות החשובים ביותר של הסיפור, מן הסתם. איך בוחרים על איזו דמות לכתוב? האם יש דמויות שראויות לככב בסיפורים ואחרות שלא?
על פניו נשמע שהתשובה לשאלה הזאת היא לא, כי אפשר לטעון שלכל דמות שנעלה על הדעת יכול להיות סיפור מעניין, אבל בעצם התשובה האמיתית היא כן. כי כדי להחזיק סיפור הדמות צריכה להיות מעניינת, עמוקה, מורכבת והכי חשוב – חד־פעמית.
תחשבו רגע כל אחד על דמויות שזכורות לכם מספרים שקראתם בעבר. אתם יכולים לענות בקול רם, זו שאלה פתוחה, לא היפותטית.
יפה, עכשיו תחשבו למה. למה דווקא הדמויות האלה נחקקו אצלכם. אני רוצה להציע שזה בגלל שהן דמויות חיות מאוד. אפשר לדמיין אותן, לראות אותן, להרגיש שמכירים אותן. כמו כן אלה כנראה דמויות שעוררו בכם הזדהות. זו יכולת קריטית, אבל זה יהיה השלב השני. קודם נדבר על איך בוראים דמות טובה, ואחר כך על איך מעוררים כלפיה הזדהות. אני תמיד רץ קדימה עם המחשבות. סליחה.
אז נחזור לדמות. קחו רגע. עדיין לא כותבים. רק מדמיינים. ממש, תעצמו עיניים ותעלו בדמיונכם כל אחד דמות. מי זה? גבר? אישה? אתם מכירים אותו? בשלב הזה יכול להיות נוח יותר לקחת מישהו שאתם מכירים, ועל בסיסו להרחיב לאט־לאט ולשנות, עד להיווצרות דמות בדיונית. אז מי זה? שכן? מוכרת במכולת השכונתית? הרופא שלכם? איך הוא נראה? גבוה? נמוך? שמן? רזה? מה הוא לובש? תתחילו בכל המאפיינים החיצוניים, ראשונים אלה הכלליים ואחריהם הספציפיים. נקודות חן בולטות, פזילה, תעופו עם הדמיון לפרטי פרטים. אולי הוא מתחיל לנוע. איזה מניירות יש לו בתנועות הגוף?
עכשיו כשאתם רואים אותו היטב, כשהוא חי וקיים בתוך הדמיון שלכם, תפקחו עיניים ותתחילו לכתוב אותו. תתחילו בהתמקדות בתיאור שלו, כמו שדמיינתם, ככה להעביר לדף. אם היד שלכם מושכת לסטות מהתיאור, תנו לה כמובן חופש יצירתי, ואם הוא נעלם לכם, תעצמו שוב עיניים ותעלו אותו בדמיון.
***
איה מנסה להעלות בעיני רוחה דמות מבלי להחליט איזו, לזמן איזו דמות שרוצה להיכתב. פרצופים זרים עולים מולה, משעממים, יום־יומיים מדי.
תחשבי על מישהו שאת מכירה, היא מזכירה לעצמה. אתי קרובה מדי, דויד גם, כמובן. בועז לא מעניין כדמות, מיקי עוד לא ברור מספיק וגם מסוכן לכתוב עליו פה, חברות שלה, אנשים מהעבודה, מפקד שהיה לה בצבא. שום דמות לא מתייצבת ברורה, כולן צצות ומתפוגגות.
היא מציצה סביב על אנשי הסדנה, כולם בעיניים עצומות חוץ ממיקי. היא עוצמת. הנה דמות צועדת אליה מתוך הערפל של המחשבות. דמות נמוכה, לובשת שחורים, מזוקנת. היא מיד יודעת מי זה לפי תווי המתאר של גופו, אבל היא נותנת לו להתקרב, לפנים שלו להתגלות. זה אבי. מובן שזה אבי. הרי עליו את רוצה לדבר, הרי בשביל לדבר עליו באת. ואומנם היא חושבת שזה מוקדם מדי, אבל הנה, עובדה שהוא בחר לעלות.
תנסי, היא אומרת לעצמה, מקסימום אם תגלי שזה עוד מדמם מדי, תפסיקי ותלקקי את הפצעים.
אבי תוהמי, היא כותבת בראש הדף, ומתחת מתחילה לאט ובזהירות לתאר את המראה שלו.
נמוך. חסון. זיפים שחורים, קצתם מלבינים. עיניים חומות שמתכהות כשכועס. אישונים שיודעים להמס לבבות ויודעים עוד יותר טוב לירות חצים מורעלים.
הוא שם, ממש שם, עומד מולה ונועץ בה מבט. איזה מבט זה? תוכחה? אדישות?
אל תכעסי, היא אומרת לעצמה, אם תתחילי ללכת למקום הרגשי מדי ישר על ההתחלה, לא תצליחי להתקדם אפילו צעד. היא נושמת ומתאמצת להמשיך לכתוב.
עשן, ציפורניים שחורות, אצבעות גמישות, יבשות במפרקים, נעלי ספורט כחולות. מגע, ליטוף, ליטוף בראש, תפיסה בשיער, משיכה קלה, משיכה חזקה, נשיקות, טעם חמוץ, טעם מר.
***
איזה יופי, שקט שיש רק כשכותבים וכשאוכלים. זהו, קחו כמה שניות לסיים את החלק הזה.
איה נזרקה למילים, ועכשיו צריכה לתלוש את עצמה בכוח. וואו. העולם המקביל הזה עוד קיים בה, עולם שבו הדמות של אבי היא אבן שואבת. להחזיר את התודעה למעגל הכותבים זו הרגשה של ביטחון מצד אחד, כמו להתעורר מסיוט ולגלות שאתה בעצם במיטה שלך, ומצד שני זה מסנוור אותה. מה הם עושים פה כולם, היא היתה באמצע משהו כל כך עדין, התחילה לשלשל את עצמה מטה אל תוך הבאר העמוקה הזאת של הזיכרון.
עכשיו כשהדמות מולכם, אני רוצה שתעשו שני דברים. אחד זה להמשיך לכתוב אותה. כמו שתיארתם את החיצוניות, תעשו עכשיו לתכונות האופי והאישיות. במה היא טובה, ממה היא פוחדת. שוב, אפשר כרשימת מכולת, ואפשר לזרום עם זה כקטע כתיבה, לספר את הדברים מתוך מקרים ספציפיים. אם הדמות שלי מפחדת מכלבים, למשל, אז אני יכול לכתוב את זה ככה, הדמות שלי מפחדת מכלבים. נקודה. או שאני יכול לספר על זה לקורא דרך האירוע בעברה שבגללו הפחד דבק בה או אירוע מההווה שלה שבו הפחד הזה נחשף, עולה. היתקלות שלה בכלב שחור גדול שחוסם שביל שהיא צריכה לחצות, למשל.
בעצם בואו, תתחילו מזה ואת הדבר השני אגיד לכם כשאעצור אתכם בפעם הבאה.
***
האופי שלו?
מצחיק, לאיה קשה לחשוב על אבי במושגים של אופי, ברור שהיה לו אופי כלשהו כמו לכל בן אדם, אבל מבחינתה תכונות האופי הקונקרטיות שלו היו זניחות. התמונה הגדולה היא זו שמשנה, קווי המתאר הכלליים – הוא היה מרושע, אינטרסנט, אנוכי, חמדן, אלים.
מרושע זה ילדותי? היא לא יכולה למחוק את זה או להעביר את זה לתחתית הרשימה. בזה היא פותחת. כי הוא היה מרושע. זה חייב להיות רשעות, מה עוד זה יכול להיות?
היא עוצמת עיניים חזק עד שרואה שוב רק חושך מוחלט. אולי זה יותר מדי בשבילה כל האבי תוהמי הזה בבת אחת פתאום בלי הכנה.
היא מרגישה סחרחורת עמומה, כמו הוריקן שבסיסו רחב מאוד, תנועתו ההרסנית אטית וסבלנית. היא קמה ויוצאת מהחדר בשקט, נסגרת בשירותים, שוטפת פנים דקה ארוכה במים קרירים. אבי תוהמי מביט בה מתוך העיניים שלה עצמה במראה הקטנה שתלויה מעל הכיור. פאקינג אבי תוהמי.
***
איה הכירה את אבי תוהמי בפיצה של ירון. כשהוא הגיע, עוצר את האוטו החדש שלו שהיו לו רק שתי דלתות ממש בפתח של הפיצה, ירון עזב הכול והתבלבל במקומו כמו ילד מול כוכב כדורגל. איה הביטה על זה בעיניים שכבר החלו לפתח משיכה חייתית לזכר האלפא. כשהוא הציע להקפיץ אותה הביתה, היא כמעט קפצה לתוך המכונית. בדרך הוא אמר לה שהיא ילדה מיוחדת מאוד. ילדה כמוך הייתי שמח לגדל, הוא אמר לה. היא חייכה ושתקה, לא ידעה מה עונים. ירון הזהיר אותה מראש, אבי יש לו כל מיני עניינים מלוכלכים. אל תתקרבי אליו. אבל זה היה האקדח שמופיע במערכה הראשונה. אי אפשר להגיד לאיה של גיל חמש־עשרה אל תתקרבי אליו בלי שמגנט ענקי ירד מהשמים ויתחיל למשוך אותה לכיוון.
היא ביקשה שאבי יוריד אותה בתחילת הרחוב, מה היא צריכה שהשכנים יראו, ישאלו, ידברו, אוטו כזה או אחר, בחור כזה או אחר. בלי לשאול הוא אמר שהוא יאסוף אותה בערב, שמונה־תשע. היא לא ידעה מה להגיד לדויד ואתי. איך לעזאזל היא נעלמת ביום חול בערב, השד יודע לכמה זמן. היא חשבה לוותר, אבל אפילו את מספר הטלפון שלו לא היה לה. ואם היא פשוט לא תגיע? הוא בטח יחכה כמה דקות ויוותר, ייסע לאסוף מישהי אחרת שאין לה שעת כיבוי אורות ובית ספר בבוקר. ואם הוא לא יוותר? ייסע הלוך ושוב ברחוב ויצפור, או יצעק את השם שלה בקולי קולות. לא כדאי לעצבן אחד כזה. המחשבה הזאת ריגשה אותה, דחקה הלאה ממנה את האפשרות להבריז לו.
היא אמרה לאתי בצורה הנונשלנטית ביותר שהצליחה לגייס שסבא של רעות נפטר במפתיע והיא ביקשה ממנה לבוא לישון אצלה, ההורים שלה נוסעים לקריית שמונה והיא שומרת לבד על האחים שלה. איה הרגישה את הדופק ברקות. היא לא דיברה עם רעות כמעט שנה, אבל אתי כמובן לא ידעה את זה. היא חשבה שהן עדיין בנות עשר, מחליפות מכתביות. איה היתה די רגילה לשקר, אבל על דברים אחרים, שפחות קל להפריך. הרי אם אתי תרים עכשיו את הטלפון ותחייג לבית של רעות, השקר יתפורר לה בין האצבעות כמו אדמה יבשה.
אבל אתי לא הרימה טלפון לאף אחד. היא רק אמרה שהיא לא אוהבת שאיה ישנה מחוץ לבית בימים שיש בית ספר ועיקמה את הפרצוף, ואחרי נצח הוסיפה שתתקשר אליה בבוקר להגיד שהן קמו.
כשהערב הגיע איה לבשה את הבגדים של המתחת, אלה שאבי יראה אותה בהם, והבגדים של המעל, אלה שהיא תצא איתם מהבית, לקחה את תיק הבית ספר שלה ובתוכו תיק האיפור ויצאה מהחדר. דויד עצר אותה, לאן בכזאת שעה, אבל היא ידעה איך לנפנף אותו. אני ישנה אצל רעות, אימא יודעת.
היא חיכתה בלובי של בניין מספר שלוש, זה שאבי הוריד אותה לידו בצהריים, עד שראתה את האוטו שלו עוצר שם, ואז יצאה לאט, בחנה את הרחוב לפני שמיהרה להקיף את האוטו ולהתיישב במושב שליד הנהג. אבי התכופף לכיוונה ונתן לה נשיקה לחה על הלחי, היא חייכה חיוך מתוח, מתה שכבר יעופו משם. היה לו ריח של אבק בין הזיפים, של סופת חול במדבר מחניק.
היא הסתכלה עליו, איש זר לגמרי, ערב וחושך וקר, הוא יכול לחטוף אותה עכשיו ואף אחד לא ידע איפה להתחיל לחפש בכלל. הוא לבש ג'ינס כחולים בהירים וחולצת טרנינג של איזו פירמה. השיער שלו היה שחור לגמרי, אבל מעל האוזניים התחילו אניצים אפרוריים. בן כמה הוא שכבר יש לו שיער לבן. בין הרגליים שלו הוא ייצב בקבוק בירה פתוח.
היא זיהתה את הכבישים, את הבניינים, הם נסעו בעוקף לכיוון היציאה מהעיר. היא לא שאלה לאן. זה דרש ממנה מאמץ גדול להתאפק ככה, אבל זו מי שהיא רצתה להיות לידו. אחת שיכולה לצאת בערב בלי בעיה, אחת שלא שואלת בכלל לאן הם נוסעים כי היא סומכת עליו, אחת שלוקחת סיגריה משלו בביטחון כי נוח לה איתו.
איזה זמן הם נסעו ושתקו, אחר כך הוא שאל אותה בת כמה היא בעצם ואיה ענתה חמש־עשרה, מעגלת טיפה למעלה. הוא עשרים ואחת. זה החמיא לה, היא יכולה לעניין גבר בן עשרים ואחת, הוא יכול לרצות לצאת איתה, הוא יכול לדבר איתה ולהרגיש שהם שווים. פה ושם בין הבנות בשכבה שלה היו כאלו שהיו להן חברים חיילים, אבל עשרים ואחת זה כבר ממש גבר. השתחררת מהצבא? היא שאלה והדליקה לעצמה עוד סיגריה. אפשר להגיד, הוא אמר והושיט את ידו בלי להסתכל עליה, היא העבירה לו את הסיגריה ולא שאלה עוד.
בסוף הם הגיעו. אבי החנה את האוטו עם שני גלגלים על מדרכה מתפוררת. מצד אחד של הכביש היתה גינה ציבורית בתוך חורשה קטנה. עשרים־שלושים עצים, שלוש־ארבע נדנדות, מגלשה. כמה דמויות ישבו שם סביב שולחן פיקניק ועליו, צהלו בקולות רמים. איה חשבה שאולי אליהם הם מצטרפים, אבל אבי פנה לצד השני, אל עבר שורת בתים פרטיים ישנים בעלי קומה אחת. הרחוב כולו היה חשוך, לאורך המדרכות היו כמה פנסי רחוב, אבל הנורות בהם לא דלקו. הוא פתח שער מתכת ירוק והתחיל לצעוד בשביל מאולתר, הוא לא חיכה לה אבל הפנה את מבטו לאחור לוודא שהיא באה אחריו.
השביל הוביל אל מאחורי הבית, אל חצר קטנה ומוזנחת מרוצפת דשא עייף ומקריח, שבמרכזו עמד עץ לימון שהפסיק לגבוה טרם זמנו. בקצה החצר היה חדר קטן, מחסן אולי, חדר כביסה. אבי פתח את הדלת מבלי לדפוק. בחור רזה ושחום מאוד ישב על ספה שהיתה צמודה לקיר. הוא עישן נרגילה ובהה בטלוויזיה. כשהוא ראה אותם הוא קם וחיבק את אבי. אבי הכיר ביניהם. קראו לו דדו. הוא הזמין אותם לשבת על הספה במקומו ושאל מה הם רוצים לשתות. אבי אמר, בירה יש? לא היה, אבל היה ערק אז הוא אמר, בסדר, ערק עם משהו, אשכוליות.
איה הסתכלה סביבה, בבית הקטן לא היה מטבח, היה החדר הזה שהם ישבו בו שהיה גם סלון וגם חדר שינה והיתה דלת עץ עם חלון קטן שמסמן שזה שירותים, אולי גם מקלחת. היה שם מלוכלך. היה אבק, היו בקבוקי בירה ריקים וכלים מלוכלכים. לפני שדדו יצא הוא אסף כמה מהם לערמה ולקח אותם איתו, אבל זו היתה טיפה בים.
כשדדו יצא מהחדר, אבי משך אליו את איה. היא הופתעה אבל לא התנגדה. הוא נישק אותה עם הרבה יותר מדי לשון. טעם של בירה וסיגריות ועוד משהו שהיא לא אהבה הציף אותה. הידיים שלו טיילו על גופה חסרות בושה ונימוס, תובעות בעלות. היא התלבטה איפה למתוח את הגבול בין בוגרת ומנוסה לילדה טובה ושמורה, מה יותר חשוב להדגיש מול אבי, איזו איה היא רוצה להציג.
בסוף היא החליטה, מעל הבגדים מותר הכול חוץ מבין הרגליים, מתחת לבגדים מותר רק בגב. זה היה קו מתירני להתמזמזות עם מישהו שהיא רק הכירה, אבל היא הניחה שהוא רגיל לבנות שמונה־עשרה, אולי אפילו עשרים, ולא רצתה ליפול מהן. הם התנשקו ככה כמה דקות, הוא שעון לאחור על הספה, היא צמודה לצד גופו, מרגישה גמישה ונשית. כשדדו חזר הוא דפק שתי דפיקות קטנות על הדלת בטרם פתח אותה לרווחה ונכנס, מגש עמוס מאוזן בידו האחת. הדפיקה הזאת על הדלת, איה ידעה בדיוק מה היא אומרת. שכמוה יש כל הזמן או לפחות מדי פעם.
מיכל קובזמן, "רומן", כנרת זמורה דביר, 2019.
.
.
» במדור מודל 2019 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "נבדה", מאת מיטל זהר