בעבודה | שלוש ילדות רוצות להיוולד

"עצרו, בבקשה! גם אני הייתי ילד. שיחקתי בפנס מתחת לשמיכה, דמיינתי לי ארצות רחוקות. חשבתי שאבלע את העולם כמו קלמנטינה! אז עוד בער הברק בעיניי. אני מבין ילדים, אני ילד!" קטע ממחזה שירי בכתובים, מאת אורן נאמן

חיה גרץ רן, שדות 2, שמן על בד, 120X100 ס"מ, 2014 (צילום: בועז לניר)

.

מתוך ״צבע העצב״ / אורן נאמן

.

צבע העצב הוא מחזה שירִי בשתי מערכות. מככבות בו שלוש ילדות שהיו כאן ואינן: אבודה, מתלבטת וכמהה. הן נפגשות לאחר מותן, ומתחבטות אם לשוב אל החיים, אל כאבי הלב, אל הגוף, ואם יש סיכוי לחיות את החיים מחדש, אחרת.

.

***

 

(בכיכר, האהוב. א ו־ב נדחפות להתייצב לפניו. הוא ממרר בבכי ואינו מבחין בהן)

א: קח אותי! אני טובה ונדיבה.

ב: לא לא, אותי! אני שלמה. תמה. ואעזור לך בכול.

א: (אל ב') אני ביקשתי קודם. הוא שלי.

ב: (מאיימת) היזהרי. עכשיו יש לי ידיים! (אליו) אנקה את החדר! אצחק בזרועותיך! כשאחייך, תרגיש איך שליבך פורח!

א: אני חשה באצבעות שאדע לצייר! אצייר לך תמונה לכל קיר. מגיע לי גורל אחר.

ב: גם אני סבלתי.

א: אני דומה לך! תרצה – נבכה ביחד.

ב: איתי תצחק!

יחד: קח אותי, אותי!

אהוב: (בוכה) בית, עם דשא ירוק. ילדים עירומים ירוצו עליו, זוהרים בשמש…

א: (אל ב) איך יראה אותנו?! העיניים מלאות דמעות!

ב: (באומץ פתאומי מכה במצחו, שואגת) פקח כבר את הלב! (האהוב חש בה)

אהוב: את, אליי?

ב: (מהנהנת, מושיטה ידיה) אבא –

א: (הודפת את ב, מתייצבת לפני האהוב ומושיטה ידיה) אני הייתי קודם!

אהוב: אושר כפול! כל החיים תסכול, לפתע – שתיים! לא ייאמן. יש סדר בעולם!

חוזה: (ל־ג, המביטה מן הצד) היריון עם אהובה אחרת, והן מסודרות.

אהוב: כבר שנים שאני חש ילדים כמו כוויות על עורי. כאן; מגע ידו של ילד שלא בא.

ב: סופסוף באנו!

א: אבא, חבק אותי.

ב: גם אותי. (האהוב מחבק את שתיהן, א נסוגה מעט)

א: רגע, ליבך נקי? תוכל לפרנס? תדע לפייס? תבין מה לשתוק, מה לומר?

ב: תדע ללטף, לעטוף בסוכר? לעצור במקום שמותר?

אהוב: אפרנס, אחבק, הלב הזה נקי. ודאי!

ב: במה אתה עוסק? לא משהו עם מתכות חדות, נכון?

אהוב: לא לא, אני קוון.

א: סליחה?

אהוב: במגרשי הכדורגל. עוזר לשופט. האיש על הקווים! לצד ההתרחשות, קרוב לתפוזים. אקח אתכן למגרשים, רוצות?

ב: חלמת על בן זכר, הא?

אהוב: לא חשוב. תוכלו לראות איך אני מפצח סוגיות הרות גורל; מניף דגלון ומסמן "נבדל"! אצלנו, הגדולה בתהיות היא לא "להיות או לא להיות", אלא "היה או לא היה נבדל".

ב: זה לא מקצוע מסוכן, נכון?

אהוב: לא, מה פתאום. אמנם אני לבוש שחורים כמו קברן, אפילו לא רץ במגרש כמו כבוד השופט, שלא לדבר על לבעוט בכדור, אבל בי לא פוגעים. רק לפעמים יורקים, מקללים. לא מסוכן בכלל.

א: (אל החוזה) לי האיש הזה מתאים לגמרי.

ב: כן. גם בשבילי הוא מצוין.

א: נוכל להיות תאומותיו של הקוון?

אהוב: יש כמה תסכולים, אני מודה. בעיתונים כותבים את שמי רק אם טעיתי. לא יגידו איך הזעתי, איך עמדתי מרוכז, לא להחמיץ שום רגע. איך חידדתי את חושיי לצוד מרפק שנעלם לו מעיני הנץ של השופט! כבודו זכאי לשלוף כרטיס; צהוב, אדום. אני? רץ על הקו ומנופף. כמו למטוס שלא יגיע. המשטח לפניי: ירוק, קורץ, מלא אפשרויות – לא עבורי. עבור השחקנים! הם מסתכנים, כובשים מקום בנצח. ואני – בלתי נראה.

חוזה: לכל גורל התסכולים שלו.

אהוב: וכמה מתחשק לפרוץ לפתע למגרש! לרוץ, לדהור, למסור, לכבוש! אסור. ומרוויחים פרוטות! חשבתי להחליף מקצוע. משהו מכניס יותר. יש לי באמריקה דודים, ו– (תופס את עצמו. אל הילדות) סליחה, איפה היינו?

ב: ילדים. (הוא בוהה בה) רצית ילדים.

אהוב: נכון!

א: (משלבת ידה בידו) נלך למצוא לנו אם?

אהוב: (אוחז גם ב־ב) קדימה!

חוזה: דקה אחת! בואו נבחן כמה דקות – אחורה! זה בדיוק הזמן – להתגשם! (לאות שלו הילדות נסוגות. הוא ניגש אל מאחורי העץ ופושט את גלימת החוזה. תחתיה נחשפת חליפה. קרב אל האהוב) שלום שלום. יפהפה הירח, מה?! סיגר?

אהוב: (מסרב) תודה. אני – ספורטאי.

חוזה: (מצית לעצמו סיגר) גם אני יוצא לי לפעמים אל הספסל, לחשוב. אסור כבר לעשן בשום מקום. על מה חושבים?

אהוב: הייתי כאן עם אהובה.

חוזה: בערב שכזה, טבעי. ואיפה היא?

אהוב: עזבה.

חוזה: לא!

אהוב: כן. כששמעה את הבשורה.

חוזה: בשורה?

אהוב: (שולף מכתב מכיסו) תשובת מעבדה.

חוזה: סרטן?

אהוב: לא. פוריות.

חוזה: (מעיין במכתב) אני מבין… אז אתה כאן, חושב על ילדים?

אהוב: כן. אאמץ אותם, אל חום ליבי.

חוזה: אני מבין. אתה לגמרי –

אהוב: כן. עקר.

חוזה: נו, לא סימפטי. (קם) בוודאי תמצא יתום נחמד. יום טוב. תהיה בריא! (פונה אל מאחורי העץ, עוטה שוב את גלימתו. אל הבנות): ראיתן?! מצטער. הגבר החביב הזה מבזבז זמן יקר שאין לכן! (לוחש) מה לעשות – עקר! ראשית, אתן צריכות להיוולד למישהו פורה. קדימה, טוק טוק טוק, כל אחת לגורלה. (מביט סביב) אם אין גורל אחר – לחלונות!

א: לא. אם לא הוא, תחזיר אותי אל השמיים!

חוזה: מצחיקה! איפה שמעת על מישהו שמתגלגל אחורה?! מוכרחים להתפתח. הלאה!

ב: (אל האהוב) מצטערת, מסתבר שמוכרחים למצוא אדם פורה. (פונה ללכת)

האהוב: (מנופף וזועק): חכו! אאמץ אתכן! תהיו איתי. יהיה לכן טוב! הגיבורים אינם שם, על המגרש! הם כאן, בצד! מנגבים זיעה שאיש אינו רואה. סופקים כפיים בייאוש נורא בתום בדיקת הפוריות. מה, לנו לא מגיע אור? יודעות איך שנופפתי אגרופים מול השמיים הריקים? איך שרתי שיר געגועים?! הקשיבו: (מנסה לעצור את הילדות המתרחקות) אילו באת עכשיו, ילדה תכולת עיניים, איך היינו משחקים, איך היינו מתחבקים את ואני.. היינו מטיילים, הייתי מכיר לך שבילים ושמות עצים, ליד הנהר הייתי בונה תנור בוץ, והיינו אופים בו דגים. (הילדות עוצרות, החוזה מוביל אותן הלאה)

ב: ניוולד, ואז נחזור אליך!

א: כן. נמצא אותך!

חוזה: אסור להישאר תלויות בין עולמות. קדימה!

אהוב: אילו באת, ילדה יפהפייה, היית רצה לך על דשא ואני – צוהל בעקבותייך! הייתי קונה קוקיות ושמלות, ובונה לך ארמון על עץ אורן. עצרי! הרי דשא אינו דשא של ממש – עד שהוא הופך מנשא כפות רגליך. ערסל אינו ערסל ללא גופך. הוא בד ממתין. כל העולם הזה סביב ממתין לצליל קולכן. עצרו! אסרק בעדינות את שערכן, ארטון איך שהבית שוב הפוך, ואז אנקה בשמחה. אני פועל בובות פשוט! אם תחלו, אטפל בכן במסירות. הדשא יהיה לדשא, והבית בית! רק למענכן כל העמל. חכו! אשמיע לכן סיפורים. אצייר ציורים בשמיים! האוויר יתמלא ענני פרפרים סגולים וצהובים.

חוזה: (מגחך) סגולים וצהובים… האיש עקר!

אהוב: עצרו, בבקשה! גם אני הייתי ילד. שיחקתי בפנס מתחת לשמיכה, דמיינתי לי ארצות רחוקות. חשבתי שאבלע את העולם כמו קלמנטינה! אז עוד בער הברק בעיניי. אני מבין ילדים, אני ילד! אהיה חבר ילד שלכן! זוכרות איך שקיווינו בכל כוחותינו?! עצרו! (הוא מוצא את פיסת החבל ומרים אותה. לעצמו) עכשיו זמן טוב למשהו רע.

חוזה: "זמן טוב למשהו רע". סוויט! (לעצמו) שעשועון כביר.

אהוב: (קרב אל העץ העירום, קושר את החבל אל הענף ומכין בקצהו עניבה) כן, זמן טוב למשהו רע. הרגע מתאים כמו כפפה לאסון. שיבוא כבר! אם פסנתר מרחף בשמיים – שייפול על ראשי סוף־סוף! כה מתישה הפסיעה הזו על מדרכות, הציפייה, המבטים המבוהלים למעלה. שינחת כבר ונגמור עם זה! (הוא מניח את העניבה על צווארו ומטפס על הספסל) בנות יפות, לאורם המסנוור של הגווים המתרחקים, שברי חלומותיי דוקרים כל כך. (מביט למטה) ולפתע – זה מפחיד. (האורות עליו מתעמעמים) מפחיד!

חוזה: הלב נשבר. איש מאושר עמד לזנק מתוך הנפש הדווייה הזו. שופט. אולי שחקן. כובש אפילו! מישהו אמר לו פעם שהדוקטור זמן ירפא הכול. חכם הדוקטור. בא לביקור, מרגיע, מלטף, משכיח. ואף פעם לא שוכח להשאיר בפינת החדר, במקום נסתר, פצצת זמן מתקתקת, קופסה קטנה ובתוכה, כמו לב זעיר, פועם לו האסון הבא.
(לילדות) כל אחת לחלונה! (שולח אות, והאורות עולים בחלונות האם ומשליך הסכינים)

ג: (לפתע) תוכל לבדוק בכל זאת, פעם אחרונה, אם יעלה אור בחלונות אחרים?

חוזה: בדקתי כבר.

ג: נסה שוב.

חוזה: (בלאות, הוא שולח אות. החלונות חשוכים) בבקשה – חושך ועוד חושך.

ג: תוכל לבדוק רחוב אחר?

חוזה: נו, באמת.

ג: עשה עימנו חסד אחרון. "אולי תבוא תפנית בלתי צפויה", אמרת. קיבלת גם סיפור. בדוק, פעם אחרונה.

חוזה: טוב, אם את מתעקשת. חכו כאן! (יוצא אל אחד הרחובות)

 

.

אורן נאמן כתב, עיבד וביים בתיאטרון הבימה, תיאטרון חיפה, גשר, החאן הירושלמי ועוד. המחזה ״יהודי בחושך״ שכתב, בביצוע שמואל וילוז׳ני, זכה בפרס הראשון בתיאטרונטו, הוצג מאות פעמים כחלק מהרפרטואר ב״הבימה״ והוצג באוף ברודווי בתרגום לאנגלית. נאמן כתב חמש הצגות ילדים, בהן ״זבובים בחופשה״, זוכת ארבעה פרסים בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה, ובין היתר חיבר פזמונים לארקדי דוכין, רמי קליינשטיין, שלמה יידוב ואחרים.

 

.

» במדור "בעבודה" בגיליון המוסך הקודם: קטע מתוך ספר בכתובים מאת יניב איצקוביץ'

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מרשה פרידמן: האישה הראשונה שדרשה למגר את האלימות כלפי נשים

פרוטוקול הדיון הראשון אי פעם על אלימות כלפי נשים חושף עד כמה נבחרי הציבור היו אדישים, מנותקים ואף ציניים כלפי האלימות של גברים כלפי נשותיהן

מרשה פרידמן, לע"מ

"הכנסת התפנתה אתמול לשעה קלה מן הנושאים ה'כבדים' ושמעה (בחצי חיוך, משום מה) פרטים על אלימות מסוג מיוחד בימינו: 'הכאת נשים על ידי בעליהן'"

("מעריב", 15 ביולי 1976)

 

היו"ר א. גיבלבר:

חברי הכנסת, נעבור להצעה הבאה לסדר היום, של חברת הכנסת מרשה פרידמן, בנושא:  'הכאת נשים על ידי בעליהן'. רשות הדיבור לחברת הכנסת פרידמן.

מרשה פרידמן (סיעה סוציאליסטית עצמאית):

כבוד היושב ראש, כנסת נכבדה. – – –

מרדכי בן פורת (המערך):

מה על ההצעה השנייה, על הכאת בעלים על ידי נשים?

מאיר פעיל (מוקד):

אם אשה מכה את בעלה צריך לעצור את הבעל.

מרשה פרידמן (סיעה סוציאליסטית עצמאית):

אני מתפלאת שנושא זה הופך לכל כך מצחיק בשבילכם, וזה מוכיח כל מה שיש לי בדיוק להגיד היום.

 

"דבר", 15 ביולי, 1976. לחצו על התמונה לכתבה הלאה

 

קשה להאמין, אבל ככה נפתח הדיון הראשון אי פעם בבית המחוקקים הישראלי בנושא אלימות נגד נשים. כאשר העלתה את הנושא על סדר היום ח"כ מרשה פרידמן, היא בוודאי לא העלתה על הדעת שהקולגות שלה בכנסת יחשבו כי מדובר במשהו מצחיק. פרוטוקול הדיון, מראה כי במקום להתמודד עם התופעה, חברי הכנסת הגיבו פעם אחר פעם בלגלוג, צחוק, ו"הקשו" בטענה כי גם נשים מכות את בעליהן.

שר הבריאות ו. שם טוב:

אם אשה באה למשטרה ומתלוננת שבעלה מכה אותה – האם המשטרה פותחת תיק?

שר המשטרה ש. הלל:

ללא ספק.

פסח גרופר (הליכוד):

ואם יש מקרה הפוך, אם בעל מתלונן שאשתו מכה אותו – האם גם אז פותחים תיק?

מאיר פעיל (מוקד):

יש כמה בעלים שאולי לא היה מזיק שנשותיהם תכינה אותם.

שר הבריאות ו. שם טוב:

חבר הכנסת גרופר, אתה לא נראה כזה שאשתך מכה אותך.

שר המשטרה ש. הלל:

לא ראית את אשתו – איך אתה יודע?

פרוטוקול הדיון מראה כיצד פרידמן הייתה צריכה לשכנע את הנוכחים כי בכלל קיימת בעיה כזו. ואפילו השר שאמון על הנושא לא הבין בכלל על מה יש לדבר.

שר המשטרה ש. הלל:

בכל הרצינות… אינני יכול לומר שיש בעיה אחת ספציפית של תופעות אלימות מצד גברים כלפי נשותיהם.

מרשה פרידמן (סיעה סוציאליסטית עצמאית):

זו הבעיה – שאינך רואה זאת.

יצחק גולן (המפלגה הליברלית העצמאית):

הבעיה קיימת מאז ימי אחשוורוש וושתי.

שר המשטרה ש. הלל:

כפי שאמרתי, הבעיה הזאת קיימת בתוך מכלול הבעיות של תופעות אלימות בחברתנו.

מטילדה גז (המערך):

נראה כאילו הנושא משעשע ביותר.

 

"מעריב", 15 ביולי, 1976. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

אך למרות האווירה ה"קלילה" בדיון, ולמרות הדעה הרווחת שלא מדובר בתופעה שדורשת תשומת לב מיוחדת (אלא בבעיה כוללת שקשורה לאלימות), מרשה פרידמן לא חששה, ולראשונה מעל בית המחוקקים, נשאה נאום מרתק, מזעזע ושלראשונה פתח צוהר לעיסוק בנושא:

בימי שקספיר החוק קבע: 'אם אדם מכה פושע, בוגד, כופר דת, רשע או את אשתו – אין הדבר נחשב לו לעבירה על החוק'. בימינו החוק והמשטרה מגינים על כל אדם מפני התקפות אלימות, גם על הפושע, הבוגד, הכופר והרשע, ובצדק, אולם אשה נשואה עדיין מופקרת בידי בעלה, והוא עלול להכות אותה לעתים קרובות יותר מאשר אנו רגילים לתאר לעצמנו.

בגלל קשר השתיקה הקיים סביב נושא זה אין לנו מידע מבוסס על היקף הבעיה בארץ. המשטרה איננה רושמת את רוב התלונות המגיעות אליה משום שרוב המכות הן 'יבשות' לדבריה – כלומר אין שבר ואין דם. לכן אין אלימות זו נחשבת לפי מדיניות המשטרה לעניין ציבורי…

למרות קשר השתיקה אפשר להעריך שבארץ מספרן של הנשאים המוכות נמדד באלפים, ולא במאות. ועדה פרלמנטרית בריטית, שחקרה את הנושא באנגליה, גילתה שאחד מתוך כל מאה בעלים מתקיף את אשתו באופן קבוע. אין כל סיבה להניח שמצבנו טוב יותר. חשוב להבין שתופעת הכאת נשים איננה מוגבלת לשכונות עוני או לעיירות פיתוח.

פרידמן גם לא מפחדת להתעמת עם המשטרה שמתייחסת בסלחנות כלפי אלימות כזו:

כאשר האישה פונה למשטרה – היא נתקלת בתגובה משפילה וביחס של זילזול. התשובה הניתנת לה בדרך כלל היא בנוסח: 'אין זה עניין ציבורי, אנחנו איננו מתערבים בענייני משפחה'. לפעמים, כאשר השוטר חשוב עצמו חצי-פסיכולוג ושומר מוסר, הוא עשוי לומר לה: 'אילו היית בסדר, הוא היה מכה אותך, נסי להיות יותר נחמדה עליו".

בסיכומו של דיון עלו שתי הצעות. הצעה אחת, של לא פחות מאשר שר המשטרה, הציעה לא לכלול את הנושא בסדר היום של הכנסת. ההצעה השנייה ביקשה להעביר את הנושא לוועדה הרלוונטית בכנסת. ברוב של 20 לעומת 9, הצעתה של מרשה פרידמן התקבלה. וכך, בצורה רשמית, הפך נושא האלימות כלפי נשים מנושא ללא "עניין לציבור", לנושא רשמי ומוכר גם על ידי בית המחוקקים ורשויות המדינה.

ח"כ מרשה פרידמן, לא הסתפקה רק בדיבורים. היא גם הייתה ממקימות המקלט הראשון בישראל לנשים מוכות, ופורצת דרך בכל הקשור לזכויות נשים על גופן.

 

כתבות נוספות

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

מצעד הגאווה הראשון: כש"נעימים" ו"נעמות" צעדו בתל אביב

נחום ברנע נפרד מ"העיתון הקטן שעסק בדברים גדולים"

שבועון החדשות "כותרת ראשית" (1982-1988) עבר לאחרונה דיגיטציה ונמצא באתר הספרייה הלאומית. עורך השבועון נחום ברנע כתב את המאמר הבא, בגיליון האחרון של השבועון. הקורא יוכל למצוא בו כמה הערות והארות שכוחן יפה גם לפוליטיקה ולתקשורת היום.

בלי 'כותרת' / נחום ברנע

14 בדצמבר 1988

'כותרת ראשית' שנא כל חייו הספדים. נדמה שהעיתון הזה לא בא לאף לוויה חבוש-כיפה, בוודאי לא ללוויה של עצמו. שש שנים ושבועיים התקיים השבועון עד שנסגר. עם כל הגאווה על מה שהיה והצער על מה שהוחלט, צריך לומר שעיתונים מתים אינם שונים מכל מת אחר. דינם להישכח. רק מי שהשבועון הזה היווה חלק מחייו, כקורא או ככותב, ירגיש באופן מוחשי בחסרונו, וגם על זה ילמד להתגבר. אם העיתון הזה תרם משהו לסדר-יומה של החברה שהוא חי בה בשש השנים האלה, די בכך. כשהוקם, היה לנו ספק אם יגיע גם לכך.

בימים האחרונים, מאז שפורסמה הידיעה על סגירת העיתון, אנחנו מוצפים בפניות של קוראים. ניכר בהם צער על הרגלי-קריאה מושרשים שעכשיו יצטרכו להשתנות, והרבה אהבה לסגנונו ולרוחו של העיתון. וניכר גם כעס, הרבה כעס. איך אתם עושים לנו את זה: במה אנחנו חטאנו, שאתם מונעים מאיתנו את המוסד הזה, שכל־כך חשוב לנו ולאחרים. הרי שילמנו את דמי-המנוי שלנו בזמן, וקראנו בשקידה כל מלה: ומעבר לזה, באיזה מצב נמצאת היום החברה הישראלית, אם כל יום של משא-ומתן קואליציוני מוליד עוד ועוד גופים טפיליים שימצצו את כספה של האומה רק כדי להזיק לה — אך עיתון כמו 'כותרת ראשית' לא יכול להתקיים. אלמלא היה 'כותרת' קיים, אמרו לנו, היה צריך להקים אותו עכשיו, דווקא עכשיו. ואתם, במקום לחזק אותו, מניפים את דגל הכניעה.

מנוי אחד הציע לשלוח המחאה על סך 500 שקל, ולקרוא לאלפי מנויים אחרים לשלוח המחאות דומות. רק תבקשו, אמר, רק תבקשו. ואנחנו, אולי בגלל גאווה יתרה, אולי בגלל אותו חוסר החשבה עצמית שאיפיין את 'כותרת' מיומו הראשון, אמרנו תודה, ההצעה נדיבה ונוגעת ללב, אבל לא מעשית. עיתון איננו יכול להתקיים על מגביות. ולמרות שידענו, שמה שהפיל את 'כותרת ראשית' לא היה מיעוט קוראים, בכל זאת, חשבנו, עוד כמה עשרות אלפי קוראים קנאים כאלה לא היו מזיקים לתוחלת-החיים שלו.

'כותרת ראשית' לא נסגר בשל לחצים פוליטיים. הסיבות הן כלכליות. חלקן אובייקטיבי, וקשור במצבו של המשק בכלל ושל הענפים הכלכליים שפרנסתנו היתה עליהם, ובתחזיות הקשות לגבי הצפוי לענפים האלה בשנה הבאה. חלקן קשור לעיתון עצמו. אילו היה 'כותרת' תרגיל פיננסי חפוז, אחד מעסקי-האוויר האופייניים כל־כך למשק הישראלי, יתכן שהיינו חיים היום בתחושה של כישלון. אבל משאת-נפשם של אנשי 'כותרת' (וגם של בעליו, אני חושב) היתה אחרת. בשש שנות קיומנו ניסינו להשכיל את הציבור, לחשוף בפניו מה שהשלטון מנסה להסתיר ולעתים קרובות מה שרוב האנשים אינם רוצים לדעת; להעלות אל סדר-היום הציבורי פרשיות חשובות באמת; להילחם, להילחם, להילחם. גאוותנו תהיה תמיד על הפרשיות הבטחוניות, הכלכליות והפוליטיות החשובות שהובלנו בחן, מוועדת-קרפ דרך פרשיות השבי'כ ועד 'מילואות'.

'כותרת ראשיתי היה עיתון כעוס, עיתון כואב, ואכזרי ומרושע כלפי כולם, אבל קודם כל כלפי הקרובים לו באמת בהשקפת-עולמם. אין חברים. החבר היחיד הוא הקורא, מין ישות מופשטת שאיש איננו מחזיק בכיסו הקטן. אבל למען האמת, גם אותו, את הקורא הטבעי שלנו, הכעסנו וקנטרנו לא מעט. אחת הקוראות אמרה לנו השבוע שהיא נהנית יותר ממוספי-השבת של עיתוני-הצהריים. למה, שאלנו. כי אתם כותבים כל הזמן על הצרות שלי, אמרה. הם כותבים על צרות של אחרים, ולעזאזל, צרות של אחרים כואבות פחות.

'כותרת ראשית', אפשר לקבוע בביטחון, לא היה עיתון חנף.

הוא היה עיתון מנוסח. החל בשערים שלו, שתשומת-לב רבה הוקדשה לניסוחם ולעיצובם, ועד לאחרון קטעי-הביקורת. כן, הוא היה ערוך: יש בארץ עיתונים שמופקים הרבה יותר טוב מהשבועון חזה, שארוזים בדרך מגרה יותר ומתחשבת יותר בקוצר-הרוח של הקורא. אנחנו חשבנו שגם כאשר כותבים על גדולות חשוב להקפיד בקטנות: בדיוק של עובדה, בשנינות של כיתוב-תמונה, בהצבת המקרה הפרטי בתוך התמונה הכללית. לא די להיות צודק. צריך גם לחיות חכם,  מגרה למחשבה, ספקן, כתוב עברית.

הוא היה בית להרבה אנשים מוכשרים. אחדים — ובראשם תום שגב, שהיה עורך-שותף של העיתון הזה לאורך חלק משנותיו — באו אליו לאחר שהצליחו במקומות אחרים: אחדים פרחו מחדש, לאחר שנים של שתיקה; ואחדים גדלו והפכו לעיתונאים מקצועיים כאן, בתוך החממה העיתונאית הזאת. הם נמנים היום עם השמות הבולטים בדור חדש ומוכשר מאוד של עיתונאים. מסגרות עיתונאיות אינן מסוגלות להמציא כשרונות, אבל במיטבן, הן יודעות לגלות כשרונות ולתת להם את התמריץ המתאים לפרוח ולהניב פרי. היתה כאן, נדמה, הרגשה כללית של סיירת מובחרת, העדפה מוחלטת של כישרון, איכות מקצועית והישג עיתונאי על-פני כל שיקול אחר. והיה חופש-ביטוי, משוחרר מאינטרסים זרים, משוחרר מפחד. 'כותרת', נדמה, ידע לא להפריע למוכשרים לגדול.

תיפקודה של העיתונות בכללה איננו מושפע מסגירתו של עיתון אחד, יהיה איכותי ככל שיהיה. העיתונות נבחנת כמוסד חברתי, וכל עוד יש עיתונים והרבה עיתונים ויש בהם סקרנות בריאה ויצר-תחרות בריא ושאיפה להשכיל את הציבור היא תיטיב למלא את תפקידה. ישראל תהיה אותה ישראל, לטוב או לרע, בלי 'כותרת ראשית'. עם זאת, הלקח מתקופת-חייו של העיתון הזה צריך להילמד. והלקח אינו מה שאומרים לנו בימים האחרונים עמיתים בעיתונים אחרים, שצריך לחיות מסחרי יותר ומחושבן יותר ולוותר על סטנדרטים כאלה ואחרים. להיפך: כשמסתכלים לאחור, על כל הוויכוחים הציבוריים שהעיתון הוביל בהם, על ציון-דרך היסטורי כמו 'הזמן הצהוב' של דויד גרוסמן, על התרומה החברתית שהעיתון הזה תרם, חייבים להגיע  למסקנה שטוב שהיה. אין עיתונים קטנים. התועלת החברתית בעיתון קטן שעוסק בדברים גדולים גדולה לאין ערוך מהתועלת בעיתון גדול שפרנסתו על עניינים קטנים. כן, עיתונים חייבים להתנגש במימסד הפוליטי. כן, הם חייבים לעסוק במלאכה כפויית-הטובה של החקירה העיתונאית ולערוך מסעות ציבוריים בנושאים לא סימפטיים. הדבר נכון ביתר-שאת במדינת-ישראל של היום, שחית תחת כנפי ממשלות של שיתוק לאומי, בצל עלייתם של מטורפים לאומניים ושל החרדים. הפיתוי כל־כך גדול עכשיו לברוח אל הטריוויה, אל התתגרדות-העצמית של גטו-הבידור התל־אביבי, אל הרחמים העצמיים.

כל־כך הרבה סתירות היו בעיתון הזה. שבועון שבעליו הם שניים  מענקי המימסד הישראלי, והוא מתעב את המימסד ובז לו: שבועון שעיתונאיו טובלים בתוך השלולית הפוליטית כדי לדלות עוד ועוד  אינפורמציה — ואחר-כך, מול צג המחשב, תוקפים בברוטאליות את המקורות שלהם: שבועון שהחופש שלו היה חשוב לו יותר מעצם קיומו. לחתום מטה, שניזון מהעיתון הזה מיומו הראשון, אין בסיכום העניין טענה לאיש. רק הכרת-תודה. אלה היו שנות חיי המרתקות ביותר. אני בטוח שכל מי שעבד כאן ימשיך ויכתוב ויצליח במקומות אחרים, אבל איפה, תגידו לי, איפה יימצא עיתון שכאשר הוא נסגר, הקוראים כועסים עליו כל-כך.

נחום ברנע


אירוע מיוחד בספרייה הלאומית לרגל הדיגיטציה של עיתון "כותרת ראשית" יתקיים ב-3 בדצמבר 2019. לפרטים ולהרשמה

לדפדוף בגליונות "כותרת ראשית"

כך החל "שעון בן חיל" לתקתק

הגרסה הראשונה של לוין קיפניס, והחיים שנכנסו למחוגי השעון בלחן של משה וילנסקי

משה וילנסקי (מימין) ולוין קיפניס (משמאל)

טִיק-טַק, טִיק-טַק!
דּוֹפֵק שָׁעוֹן בֶּן חַיִל
בַּיּוֹם וְגַם בַּלַּיִל
דּוֹפֵק, דּוֹפֵק הוּא כָּךְ:
טִיק-טַק, טִיק-טַק,
טִיק-טַק, טִיק-טַק, טִיק-טַק.

בדומה לדברים רבים יפים בארץ ישראל של פעם, גם תחילתו של השיר "שעון בן חיל" בגננוֹת.

השיר המקסים כל כך התפרסם בגרסה קצת שונה מהגרסה המוכרת לנו כיום ב"גליונות לגננות", מעין ידיעון שהוציא לוין קיפניס בשיתוף עם התאחדות הגננות, המלא בשירים, סיפורים ותווים שיועילו לגננת הישראלית בעבודתה.

ושם, בגיליון מספר 38, אנחנו מוצאים לראשונה את השיר – כפי שהוא נקרא אז – בשם "השעונים".

 

כפי שניתן לראות, קיפניס מציין כי השיר הוא "על פי שיר גרמני". בגיליון הבא של "גליונות לגננים", מצרף קיפניס גם לחן לא מוכר לשיר, ייתכן שגם הוא הלחן לאותו "שיר גרמני":

 

היה זה משה וילנסקי שחיבר את הלחן המזוהה כל כך עם השיר. הלחן שכולנו מכירים נכתב בשנת 1939 עבור המחזה "הדובון והזאב השודד" ופורסם בשנת 1940 (שיר נוסף שכתב וילנסקי למחזה הוא "שיר ערש" / "נומה בן" למילים מאת נתן אלתרמן).

 

פרט מעניין הוא הכיתוב שמופיע בקצהו העליון של דף התווים הראשון "אסתר C דמרי A". מדובר בהתאמת המנעד הצלילי לקולה של הזמרת הפוטנציאלית: הזמרת אסתר גמליאלית בסולם דו מז'ור והזמרת שושנה דמארי נמוך במקצת בסולם לה מז'ור.

 

באוספי הספרייה קיימים ביצועים רבים ומיוחדים לשיר "שעון בן חיל". שניים מהם מיוחדים מאוד.

האחד, ביצוע של הזמרת שושנה דמארי בליווי סימפוני:

והשני, ביצוע מרגש ביותר של ילד או ילדה ממקהלת ילדי מחנות באירופה (ככל הנראה משנות הארבעים), בליווי פסנתר בלבד: