בעבודה | קטע מתוך ספר בכתובים מאת יניב איצקוביץ'

"סאני הייתה שחקנית מוכרת במידה, אם כי לרוב מצאה עצמה בתפקידי משנה, אבל היה ברור לי שמהעולם הזה היא תצא בתפקיד הראשי. יהיו ניידות, סירנות יפלחו את העיר."

אילונה אהרון, ללא כותרת, פוטוקולאז', 50X35 ס"מ, 2009

.

מתוך "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", ספר בכתובים מאת יניב איצקוביץ'

.

מה שמך?

נוח קני.

אם יקרה לכם אי פעם שתהיו חשודים במשהו. אני מתכוון ש: אם הראיות יסתדרו ככה שהזרקור יופנה אליכם, אני יכול להבטיח לכם שתוך כמה שעות תשמעו דפיקה בדלת, ומולכם יעמדו שני שוטרים. ואתם תתבקשו לגשת איתם לתחנה, אולי אפילו עם אזיקים על הידיים, גם אם לצידכם עומד הילד שלכם. בן ארבע בסך הכול. אתם אולי חושבים: מה פתאום! אותי יעצרו? על מה ולמה? נו בסדר. זכותכם לחשוב ככה. אבל אני רק רוצה לומר ש: אם דבר כזה בכל זאת יקרה לכם, התוצאות כבר לא יהיו בידיים שלכם. כי מכאן ואילך זה עניינים של עורכי דין. ואלו, נו, ככל שיש לך יותר כסף, הראיות קצת יותר לטובתך. עכשיו, אני מציע לכם לא לזלזל בעניין הזה, זאת אומרת, של הכסף. לא הייתם רוצים להישאר בלי מזומנים במצבים כאלה. אל תעשו את הטעות שאני עשיתי.

היום, למשל, שוטרים לא יופיעו אצלי בדלת. זאת עובדה. אני יודע יותר מדי דברים בשביל להיות מישהו שמטפלים בו בדרכים המקובלות. היום, אם צריך לברר איתי משהו, מזמנים לי משלחת מיוחדת. בפעם האחרונה שאיזה עניין נקשר בשמי, לפני עשר שנים, ישבתי במרפסת וחשבתי שזה לא הגיוני שהם עדיין לא הגיעו אליי. עבר שבוע מאז שטוביאס מת והם אפילו לא התקשרו. אבל אז הבנתי שהאיטיות שלהם לא בהכרח מעידה על נחיתות. להיפך. הם מגיעים בשלים יותר מהשוטרים.

אמנם לוקח זמן להיכנס לראש שלהם. אין אצלם עורכי דין ובדיקות דנ"א. השאלות הן בינאריות: עשית או לא עשית? היית או לא היית? ואם הם לא משתכנעים הם מביאים את סודרי עם הפוליגרף: שמונה שאלות ביקורת, למרות שחמש בדרך כלל מספיקות, ועוד שתיים־שלוש שאלות לגופו של עניין. הם יודעים שפוליגרף לא קביל בבית המשפט. אלא שהדרך שלהם לאמת לא עוברת במחוזי. זה קצת כמו עם מושבעים. הם סוגרים אתך את הכול בקשר עין. באינטואיציה.

נכון, איש כבר לא ידפוק אצלי על הדלת באישון ליל. הם פשוט יתקשרו אליי מבעוד מועד ויבקשו בנימוס להיפגש. אחד הבדימוסים שלהם יציע: "נפתח יומן?" ויאפשר לי לבחור תאריך נוח. הם יודעים שאשיב להם: "עכשיו זה זמן מעולה," ובכל זאת ישאלו: "אתה בטוח? אין לחץ." ככה זה. הם נותנים לך את התחושה שהם בצד שלך.
אז כל מה שנותר לי לעשות בינתיים הוא לחכות. הם אולי חושבים שאני מתבשל בתוך המיץ של עצמי, אבל הם טועים. הפעם אני לא צריך להכין גרסה ואין לי עם מי לתאם עמדות. לא אתן להם לשחק בי כפי שעשו בפעם הקודמת, ובעיקר לא ללחוץ לי על כפתורים. הפעם, אני לא לוקח ללב.

אני לא אשכח את הטון היהיר שלהם אחרי המוות של טוביאס, את השאלות המתונות שכל כולן נימת האשמה: מתי הלכת אל טוביאס? – תשובה. הוא ציפה לך? – תשובה. איך הצגת את עצמך? – תשובה. הוא ידע שאתה נשוי לטליה אלקלעי? – תשובה. ככה הכול מתנהל אצלם, על מי מנוחות, עד שברגע אחד הם מתרסקים עליך: אז אתה מבין שכל הראיות מצביעות לכיוון שלך? אתה מבין שבלעדינו כבר היית במסדר זיהוי בתחנת משטרה מטה מרחב כלשהו? ספר לנו בדיוק מה קרה ונדבר עם מי שצריך.

"הסברתי לכם כבר," אמרתי להם, "בסך הכול הלכתי לדבר איתו."

"מי זה איתו?" היתממו.

"עם טוביאס."

הם נהנו לשמוע אותי אומר את השם שלו.

"ומיד אחרי ששוחחתם במקרה מצאו אותו מת?"

"כך מסתבר."

"אז אתה בעצם רוצה שנאמין שהלכת רק לדבר עם האיש שזיין את אשתך?"

"אני לא מתחבר למילה הזאת."

"לאיזו מילה," גיחכו, "לאשתך?"

עכשיו, האנשים האלה שמתיימרים להיות בצד שלי, שאמורים להציל אותי מהשוטרים, שקובעים איתי פגישה על כוס יין; האנשים האלה יותר מדי דומים לאלו שרוצים להרשיע אותי. כשאפגוש אותם בסיבוב הזה והם ישאלו על הלילה שבו היא מתה, אני אספר על הלילות שקדמו. כאשר יבקשו שאתאר את הקשר שלי עם המנוחה, אני אדבר על הניתוק. הם ירצו לתחום, ואני ארחיב. הם ירצו לזקק מהות, ואני אתן את ההקשר. הם ירצו שמונה שאלות ביקורת ועוד שתיים־שלוש שאלות לגופו של עניין, ואני אתן להם עלילה סבוכה. אני אספר להם בדיוק מה קרה, מנקודת המבט שלי כמובן, אלא מה. הרי ככה הם אוהבים את האמת שלהם, בזווית. הָביאו את סודרי. הָביאו את הפוליגרף. גבירותי ורבותיי המושבעים, אני מוכן לשאלות. והפעם, יש לי הרבה מה לומר.

היכן אתה מתגורר?

רחוב הפרסה 14–18, צהלה.

עכשיו, אם לומר את האמת, המוות של סאני לא הפתיע אותי. רק האופן שבו נודע לי עליו היה משונה. לפעמים הייתי משתרע לצדה בבוקר, ואז, כשנסחפה לקצה המיטה עם הגב אליי, הייתי מצית לעצמי את הזבל הזה שהיא נהגה לגלגל, טבק "דראם" צהוב, ומדמיין את הסוף שלה, שתויה על ההגה, ולפתע חוצה קו הפרדה כשהיא צוחקת צחוק נורא. דווקא אהבתי את הצחוק המופרע שלה, וידעתי שצחוק כזה לא ייגמר בשכיבה ממושכת בבתי חולים. סאני הייתה שחקנית מוכרת במידה, אם כי לרוב מצאה עצמה בתפקידי משנה, אבל היה ברור לי שמהעולם הזה היא תצא בתפקיד הראשי. יהיו ניידות, סירנות יפלחו את העיר, מכבי־אש ומה לא. והיא תבער בתוך הלהבות כמו סנה שלא אוכָּל. יכולתי לנחש שלטוב או לרע, במוות שלה לא תהיה השלמה. בלי מילים אחרונות. בלי "רד כתם מקולל, רד אני אומרת," שנהגה לצטט מליידי מקבת', תפקיד שמעולם לא לוהקה אליו. ובלי שהות לסקור את החיים האומללים שלה, שברגע אחד, ודאי, משהו מתוכם היה מזדהר ונוצץ ככוכב.

לא הייתי אמור להיות הראשון שמתבשר על מותה. לא היינו זוג אפילו, ולמען האמת, גם לא שכבנו, לפחות לא מבחינה טכנית. היא אומנם ישנה אצלי לא מעט, באותו החדר ובאותה מיטה. שכבה לצדי שעות ארוכות בחולצת טריקו שהשאלתי לה, ובתחתונים. לפעמים ממש התקרבה, לפעמים אפילו ליטפה, אבל תמיד היה נדמה לי שהיא לא מתמסרת אלא משרטטת באצבעות שלה גבול. כאן אני. כאן אתה.

אני חייב להודות שיש שלב בחיים, שהשינה לצד מישהי הופכת להיות אינטימית יותר מיחסי מין, ובעיקר נקייה יותר. אין את הנוזלים האלה, והזיעה, וקיפול הבגדים, והזמנת המונית, והריקנות, והאשמה. לך תסביר את זה לשורקי, שכל הזמן רצה לדעת איך זה להיות עם שחקנית.

בכל אופן, גם אם הייתה בינינו מערכת יחסים כלשהי, היא הייתה משונה ושרירותית. אני לא יכולתי לבקר אותה בדירה שלה, אבל לה היה מותר להפתיע אותי מתי שרצתה. כמעט אף פעם לא יצאנו מהבית כי הנחתי שהיא לא רצתה להיראות איתי בציבור. תיארתי לעצמי שכל אותם מומחים שיעשו עליה csi ויחקרו את המוות שלה, ילכו שולל אחרי הנתיבים הגסים של המובן מאליו ולא יגיעו אליי. דרך תעודת הזהות יגלו את שמה, קרן בן־עמי, ומישהו מהם יאמר: "מוכר לי השם, תגידו זאת לא השחקנית הזאת? נו, שמכנים אותה סאני, מהסדרה הזאת על הדתיים, נו, ההיא שאבא שלה חבר־כנסת."

תיארתי לעצמי שפרופסור בן־עמי, דקאן הפקולטה לרפואה לשעבר וחבר־כנסת בהווה, יקבל את הבשורה בביתו. הוא בטח יחבק את אשתו, מפיקת חתונות לשעבר וכוהנת תזונה בהווה, ולכולם הם יספרו איזו נהגת זהירה היא הייתה. וכך המשטרה תשרטט לעצמה פרופיל מוטעה של פרח שנקטף ברגע של אובדן שליטה, טעות אנוש, טרגדיה של בת־טובים, ועוד כל מיני קלישאות שהם ממציאים למקרים שלא נכנסים להם לתבניות. כי את הפשעים האמיתיים המשטרה אף פעם לא חוקרת.

תיארתי לעצמי שאתבשר על המאורע הטראגי מאביה. מישהו מטעמו של הח"כ כבר ידאג ליידע את כל המקורבים אליו, ואני, איך לומר, נחשב מבחינתו לחבר קרוב. כולם חברים קרובים אצלו. בהלוויה, מן הסתם, לא אהיה נוכח. לא יכול לסבול את ההשתפכויות הצבועות האלה. לרוב מי שמחצין הכי הרבה רגש על הקבר הטרי הוא גם מי שמבקש לטשטש את האשמה הגדולה ביותר. יכולתי לדמיין לעצמי איך יובֵל בן־עמי ישתטח על הקבר של בתו. בגיל ארבע־עשרה היא עזבה את הבית כי לא יכלה לסבול אותם. קצת מאוחר להיראות מופתע או אבֵל עכשיו.

אבל את השבעה כנראה שהייתי פוקד, כמו חבר קרוב של המשפחה, או אחד שרוצה להיחשב ככזה. הייתי מגיע פעמיים, ובניגוד לאחרים, לא אוֹמֵר דבר. מה יש כבר להגיד? להמציא ש: לפחות היא לא סבלה? לשקר ש: היו לה חיים מלאי משמעות? להפריז ש: עולם התרבות איבד נכס יקר? לרדד ש: צריכים להיות חזקים בשביל מי שנשאר? נו באמת. יש סדקים שלא אמורים להתמלא. יש כאבים שלא מוכרחים לרפא. ובכלל, מה שווים החיים הקטנים שלנו על הכדור העלוב הזה, אם אפילו בלכתנו אנחנו לא משאירים למישהו חור בגוף. אני לא יודע, השאיפה להתנחם תמיד נראתה לי מוגזמת.

בכל אופן, דבר בהתראה מחרישת האוזניים שבקעה ממשרד הדקאן שבו התארחתי באותו יום, לא הייתה אמורה לגרום לי לחשוד שזה אות המבשר את מותה. הייתי משוכנע שהשֶדֶר בוקע ממערכת גלאי האש בבניין הסנאט של אוניברסיטת תל אביב. אך מבטי הדקאן וסגניתו פנו אליי, מתמקדים במכשיר הנייד שלי שרטט וזמזם והבהב ללא הפסקה. כשהחלקתי את האצבע על המסך, זיהיתי את האיתות. זה היה אות שנשלח ממתקן בטיחותי ששורקי סידר בבריכה הפרטית שלי, ואל המתקן היו מחוברות מצלמות וידאו, שחוברו באפליקציה לטלפון שלי. שורקי, השותף שלי וסמנכ"ל התפעול של קני אחזקות, הסביר לי שבכל פעם שגוף זר טובע במים, המכשיר הזה שולח התראה בטלפון לכל מי שגר בבית ולמוקד האבטחה שמחובר לאזעקה. הוא טען שרק בשנה האחרונה, שנת אלפיים ושבע־עשרה, ניצלו באורלנדו חמישים ושמונה ילדים מטביעה בגלל המכשיר הזה. הסיפור הזה על אורלנדו גרם לי להסכים להתקין את הגלאי הזה בכל הבריכות של בנייני "קני אחזקות". גופה של ילד צפה בבריכה משאירה כתם שאי אפשר למחות. ואני, אני אוהב ניקיון.

בכל מקרה, כשהתקבל האיתות בטלפון שלי, מיד ידעתי שזאת סאני. אמנם לא התראינו חודשים, והיו כמובן סברות הגיוניות יותר: אולי הרוח העיפה לבריכה כרית מריהוט הגן, או שיונה אבודה צללה לתוך המים. אבל משהו בחיבור שבין גוף זר וטביעת ילדים באורלנדו הציף לי אותה בהכרה. איש לא ידע על הקשר ביני לבין סאני, ועכשיו, הבנתי, הגופה שלה תתגלה בבריכה שבביתי. ולא רק זה, אני הראשון להתבשר על כך דרך איזו אפליקציה. זה בטח לא ייראה טוב!
אבל המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש לא הייתה: עכשיו! ברגע זה! לבטל הכול ולטוס הביתה! אולי עוד אפשר להציל אותה! זאת הייתה כנראה המחשבה הראויה, אבל היא לא הייתה המחשבה שלי, אלא מחשבה שמישהו, מתישהו, היה אמור לחשוב. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה קשורה דווקא לאורלנדו. פתאום נראה לי מוזר שדווקא שם טובעים כל כך הרבה ילדים בבריכות.

אז אחרי שהשתקתי את הנייד, פשוט נשארתי לשבת בכיסא, ונזכרתי בג'ורג' בוש, ששמע על המטוס שפגע במגדל התאומים בזמן שישב עם תלמידי בית ספר בפלורידה. אחרי שלחשו באוזנו מה קרה במנהטן, הוא נשאר לשבת עם התלמידים באותה כיתה, והקשיב איך הם קוראים את הסיפור על עז המחמד. ואני זוכר איך כולם דיברו על זה שבוש הוא כנראה הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארצות הברית, כי מי מסוגל לשבת ולקרוא סיפור ילדים כשאלפי אנשים נשרפים שם במגדלים. אבל אני דווקא הזדהיתי עם הנשיא. אני חושב שזאת הייתה התגובה הטובה ביותר לאותו רגע. פשוט לשבת עם הילדים ולהקשיב לסיפור המטופש שהם הקריאו על העז שאוכלת כל דבר שנקרה בדרכה, בזמן שהעולם סביבם קרס.

ובכן, גם אני המשכתי לשבת במשרד הדקאן, והקשבתי להסברים שלו על המחקר המתקדם של האוניברסיטה בתחום המוח ועל פיתוח אלגוריתמים לחיזוי מחלות לב. הוא באמת עשה כל שביכולתו כדי שגם השנה אתרום לאוניברסיטה. אלא שישנם אנשי אקדמיה, שתשוקתם לפרוץ את גבולות הידע התיאורטי הביאה אותם לזנוח את הקיום הממשי, וברור לעין שכל סממן אנושי שהיה בהם נמרט תחת ערימות של מחקרים מייגעים. ולפעמים, בערבי קוקטיילים, אתה פוגש איזה פרופסור, ולפתע אתה רואה איך נוצרת סביבו טבעת ריקה מאדם, כי אנשים נפוצים לכל עבר פן יתחיל הפרופסור לשטוח את עקרונות המאמר האחרון שפרסם. אז בדיוק ככה הייתי שבוי במשרדו בזמן שהנשיא טחן אותי בנוירונים ובניסויים עם לייזרים.

בינתיים העיניים שלי נדדו אל שולחן הכיבוד שהכינו לי – קערת פירות מהודרת, מאפים מתוקים וכד לימונדה. לפני חמש שנים, בפעם הראשונה שהגעתי לכאן, היו כלים חד־פעמיים, בורקסים יבשים וקולה. אבל היום באקדמיה מנסים להדביק את הפער עם שאר העולם, וזה צורם כמו קשישה בלה שמורחת שכבות מוגזמות של איפור. המשרד של הדקאן, למשל, נראה כמו סניף של קופת חולים מאוחדת. אני יושב על חיקוי של ספת עור, שמונחת על לימינציה זולה, ומולי על הקיר הדפס זול עם העז של קדישמן. כצאן לטבח. הנה עוד פעם העברית הזאת: רק אמרת עז ומיד אתה נזרק להשמדה.

סגנית הדקאן – אני מצטער, שכחתי את שמה, אף פעם לא הייתי טוב בשמות אבל תמיד מעולה בפרצופים – סיפרה לי במבטא צרפתי, שמצב האקדמיה בארץ בכי רע: "סוגרים מעבדות, מיסטר קני. מקצצים תקנים. ממשלה לוקחת מתקציבים. רוב תורמים מפנים כסף לאיפה שיש פְּרֶס. מצער אותי לומר לך זה, מיסטר קני, אבל אוניברסיטה נתמכת על ידי תרומות של אנשים אינטֶלֵגָ'נט כמוךָ שעוד אכפת להם מהתקדמות של ידע וטכנולוגיה."

מעבר לאי השימוש שלה בה"א הידיעה, היא בהחלט השתדלה להסוות חנופה על ידי הצגת העובדות. היא בטח סיגלה לעצמה את הטקטיקה הזאת כדי לא להרגיש שהיא, במעמדה הרם, הפרופסורית הנכבדת, לא שונה מאוד ממקבצת נדבות. התחשק לי להפסיק אותה באמצע הדיבור ולומר לה: "גברת סגנית דקאן יקרה, שנינו יודעים שהמשרה שלך תלויה בכישרונך להתחנף אליי כדי שאשלח את היד עמוק לתוך הכיס ואתרום לאוניברסיטה שלך. אז בואי נפסיק עם הדיבורים על הדאגה לאקדמיה. אנחנו לא חוברים לאותה מטרה בגלל עניין בידע. נהפוך הוא. אנו שותפים כאן מתוך העדר עניין בידע ואי אכפתיות מהאקדמיה. אנו מאוחדים על ידי כל מה שלא ייאמר בחדר הזה. היום, גברת סגנית דקאן, אנו חוגגים את הניצחון שלי. ניצחון על מה, תשאלי? ובכן, הרשי לי לומר זאת כך: על בשרי למדתי שבכל מערכת יחסים יש צד אחד שמבקש וצד אחד שמבקשים ממנו. ואם אינך רוצה להיות אומלל, תמיד תדאג להיות בצד שמבקשים ממנו. זה הכול.

היא דיברה בעברית מצוּרפתת ואני חשבתי בעברית מאונגלזת. אני יודע. אנגלית היא לא שפת האם שלי, אבל אני כבר לא יכול להרשות לעצמי לחשוב בעברית. שלא תתבלבלו. עמוק בפנים תמיד אהבתי את העברית עם התנ"ך ושלושת אלפים השנה שעל הכתפיים שלה. כל דבר שאתה אומר סוחב על הגב את משה רבנו. אבל כשהגעתי לתחתית, עם המשטרה והכול, הבנתי שיש דברים שמחליקים יותר טוב בגרון באנגלית. נסו את זה פעם. עובדה שהיום, איך לומר, כסף לא חסר לי. ויש קשר, אני חושב, בין שפה למטבע. אבל שכחו מזה רגע. כי זה הרבה מעבר למזומנים.

היא הסמיקה במבוכה והצמידה שפתיים להשוות אודם בין העליונה לתחתונה. שאלתי את עצמי אם היא נשואה. אחר כך היא בדקה שהכפתור האחרון בחולצה שלה רכוס. כנראה הרגישה משהו.

עכשיו, אני יודע בדיוק מה אתם חושבים: הנה עוד רודף שמלות חתיאר, מטרידן סדרתי, בוגד עם דיפלומה, מיליונר שחצן. ובכן, אתם צודקים. אבל דבר אחד אני רוצה לומר לכם: אישה אחת אהבתי בחיי, טליה אלקלעי שמה, ומעולם לא אהבתי אחרת. ואף שבגדה בי ורמסה את כבודי, אני נותרתי נאמן לה עד עצם היום הזה. ואתם, השופטים, כמה מכם יכולים לומר, שעד יומה האחרון של האישה שנשאתם, בכל פעם שנכנסה הביתה הלב שלכם רעד והעיניים שלכם נישאו אליה בתקווה. הרשו לי לנחש: אף אחד מכם לא.

אחרי שהתגרש מאשתו בעקבות רומאן שניהל, שורקי אמר לי: "אם יש לך שתי אהבות, לך עם האהבה השנייה, כי עצם אפשרותה של אהבה שנייה מוכיח שהראשונה לא הייתה מספיק חזקה." אז בדבר אחד אתם יכולים להיות בטוחים: רומאנים אולי היו לי, ודרך אגב, גם לה. אבל אהבה שנייה לא הייתה לי. בעוד שלה, ובכך אין ספק, הייתה גם הייתה. טוביאס המנוול! אלוהים, כמה שהוא חסר לי.

הדקאן פירש את שתיקתי כהתפעלות – הוא כנראה ממש מצטיין בקריאת אנשים – והתרגש לספר לי על מחקר פורץ דרך בחוג לפסיכולוגיה בנושא הפרעות קשב וריכוז. הפרעתי את הקשב והריכוז שלי ממנו וניסיתי לקלוט רעשים מבחוץ. לא שמעתי סירנות, אבל זה לא אומר שהמשטרה כבר לא בדרך לבית שלי. שאלתי את עצמי מה יעשו השוטרים כשיגיעו. האם הם יקפצו מעל הגדרות? האם יפרצו את השער? האם יתקשרו אליי כדי לבשר לי מה מצאו בבריכה? או שמא מראש יוותרו על ההליך הפורמאלי ויזמנו לי את המשלחת המיוחדת.

"נפתח יומן?" אשמע קול נעים בטלפון.

"עכשיו זה זמן מעולה," אשיב.

"אתה בטוח? אין לחץ."

"אני משוכנע."

עכשיו, בעודי יושב במשרד הדקאן חשבתי שסאני עדיין שם, בתוך המים. אני לא יודע. אבל בהחלט יכול להיות שהגופה שלה צפה ללא רוח חיים עם הפנים מטה. השיער הארוך שלה נפרש על פני המים כמניפה. והידיים שלה שלוחות לצדדים כאילו היא מנסה להגיע לאנשהו. ושאלתי את עצמי: האם נכנסה עירומה, או שמא קפצה בבגדיה? האם בלעה כדורים או עשתה זאת בקור רוח? עם סאני, גם אם ה'מה' ברור, ה'איך' תמיד צופן הפתעות.

אבל כל המחשבות האלו, שאולי כבר היו מחשבות ראויות יותר, לא הובילו אותי אל הפעולות הראויות. יש איזה נתק, אני חושב, בין מה שראוי לעשות לבין מה שבסופו של דבר נעשה. שורקי היה הראשון שהסב את תשומת לבי לעניין. הנתק הזה קיים אצל כולם, ללא יוצא מן הכלל, והשאלה היחידה היא היכן עובר הגבול, או אפילו, אלו תנאים חייבים להתרחש כדי שמחשבה נכונה תוביל גם לפעולה נכונה? אין לי מושג. תשכחו מזה.

בסופו של יום, סאני כבר הייתה ככל הנראה מתה. הריאות שלה היו מוצפות מים וניסיתי לגייס את הידע המועט שלי בעניין צפידת המוות בניסיון לחשב מתי יתחיל אצלה התהליך. האם זה שונה אצל בחורות צעירות? אולי הדקאן יוכל לספר לי על מחקר פורץ דרך בנושא? אבל הוא רק המשיך וסיפר על עוד ועוד דיסציפלינות.

מוזר. אני הקשבתי לדקאן כדי שבהוקרה לתרומתי הנדיבה יחקקו את שמי על איזה חדר או אולם, בעוד ששמה שלה ייחקק בקרוב על מצבה מפוארת שיזמינו הוריה. יש הבדלים כמובן, אני לא אומר, אבל יש גם לא מעט קווי דמיון. כי בסוף אני חושב שכל אחד רוצה שהשם שלו יהיה חקוק איפשהו.

 

יניב איצקוביץ', יליד 1975, דוקטור לפילוסופיה, סופר ומרצה. חתן פרס ראש הממשלה לסופרים. ספרו "דופק" זיכה אותו בפרס "הארץ ספרים" לספר ביכורים לשנת 2007. ב־2009 ראה אור הרומן השני שלו, "אדם וסופי" (הספריה החדשה). הרומן השלישי שלו, "תיקון אחר חצות" (כתר, 2015) זיכה אותו בפרס תרגום מאת קרן עם הספר, בפרס רמת גן ובפרס עגנון.

 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך רומן מאויר בכתובים, מאת בועז לביא ועפרה אייל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו