ילדים | גיורא חמיצר יוצא להרפתקה חדשה – ריאיון

"לכתוב ספר מענג פי אלף מלכתוב תסריט. אני נהנה מהעובדה שזה הסיפור שלי ואף אחד לא יקפוץ פתאום ויגיד לי אין תקציב לאוטובוס שתום גרה בו."

גיורא חמיצר (צילום: נעם בן גוריון)

.

שיחה עם גיורא חמיצר לכבוד הספר השני בסדרה "רוני ותום", שראה אור לאחרונה

.

מקום: בית קפה ברחוב בלפור בתל אביב

שעה: לפנות ערב

על השולחן: שתי כוסות ערק, שני כדורי שוקולד, הספר רוני ותום 2

משוחחים: גיורא חמיצר ודורית שילה

 

דורית: גיורא, אתה היוצר של סדרות הילדים הטלוויזיוניות מהמצליחות בארץ ("השמינייה", "האי", "החממה", "השכונה"), ולאחרונה גם בעולם, לאחר שנטפליקס הפיקה גרסה אמריקאית לסדרה החממה. והנה החלטת פתאום שאתה פונה לכתיבת ספרים. כבר יצאו שני ספרים בסדרה בשם "רוני ותום", שמגוללת את הרפתקאותיהם של שני ילדים תל אביביים שנקלעים לתעלומה סבוכה ואחר כך הופכים לבלשים. הספרים יצאו סמוך למדי זה לזה, קצת כמו שני פרקים בסדרת טלוויזיה.

גיורא: נכון. ובאמת הבנייה של הספרים היא כמו בנייה של תסריט. אני עובד באותה השיטה.

דורית: כלומר אתה יודע מראש את ההתחלה, האמצע והסוף?

גיורא: לא, מה פתאום. יש לי התחלה אבל אני אף פעם לא יודע מה יהיה בפרק הבא. אני הולך עם הסיפור. הסיפור הוא בעיניי העיקר, ואני מזכיר את זה לעצמי כל הזמן. חשוב יותר מדמויות, מדיאלוגים או מכל דבר אחר, כל עוד העלילה רצה ואתה יודע איפה נמצאים הצופים שלך בכל רגע ורגע, אתה תגיע למקום הנכון.

דורית: אבל פה מדובר בספר. אתה צריך למלא במילים דברים שעל המסך מתמלאים במראות. צריך תיאורים, מחשבות, דגשים שבדרך כלל לא זקוקים להם בתסריט. איך התמודדת עם זה?

גיורא: זה נכון. כשכתבתי את הספרים ניסיתי לדמיין את הסצנה, את מה שהייתי רוצה לצלם, ואת זה כתבתי במילים – וזה בדיוק מה שמרגש אותי באמת בכתיבת ספרות. העלילה היא המסלול של רכבת הרים, אבל הנוף שנשקף משני צידיה הוא המקום שלי לצרף אליה דברים נוספים. אלמלא הייתה עלילה, שום דבר לא היה זז, זה ברור; אבל הערך המוסף של הכתיבה הספרותית הוא מה שמסביב לעלילה.

דורית: ולמה בעצם "רוני ותום" זה ספר ולא תסריט?

גיורא: לשאלה שלך יש כמה תשובות. ראשית, לכתוב ספר מענג פי אלף מלכתוב תסריט. כשאני כותב תסריט אני מראש יודע שיהרסו לי אותו. יבואו הבמאי והמפיק והשחקן והעורך ואלף ואחד גורמים נוספים ויתערבו לי. המטרה שלי היא להישאר עם שישים אחוז ממה שכתבתי. כשאני כותב ספר לא מרחפת מעליי הפשרה הזאת. אני כותב משפט וזה משפט שהילדים יקראו. אני יכול להתעכב על פסקה עד שתהיה בול ולדעת שהאפקט הושג. אני נהנה מהעובדה שזה הסיפור שלי ואף אחד לא יקפוץ פתאום ויגיד לי אין תקציב לאוטובוס שתום גרה בו, או למה יש כל כך הרבה סצנות בלילה. סיבה שנייה היא החיבור לילדים. בכל יום אני מקבל באינסטגרם כעשרים הודעות ממעריצים. כחמש־עשרה מהן הן על הסדרות הטלוויזיוניות, וזה כמובן משמח. אבל כשילד מספר לי שהוא גמר את הספר ביום או כשאב מדווח לי על ההנאה של ילדו, שלא קורא אף פעם – אלה ההודעות שהכי כיף לי לקבל, גם כי זה שלי, אין מתווכחים ביני לבין היצירה שלי.

דורית: איך החלטת לכתוב לילדים?

גיורא: צירוף מקרים הביא אותי לעולם הילדים, ואני חושב על זה הרבה. בכלל, לקריירה של יוצר טלוויזיה הגעתי לגמרי במקרה. עד 2004 חייתי בניו יורק, די בבטלה, כלומר בבטלה נפשית, כי התפרנסתי מערוץ הילדים. אני מסתכל אחורנית ובמונחים של היום זה היה די מופרע: חברות הכבלים היו אז מפעל להדפסת כסף והם יכלו לכלכל אותי כל השנים בניו יורק רק כי שלחתי להם פקס פעם בשבוע עם רעיון לפורמט או שאלות טריוויה. היום זה לא היה קורה. הם החזיקו אותי שם תשע שנים שבהן לא הייתי צריך לעשות הרבה. היה ברור לנו, לי ולאשתי עדי, שאנחנו הולכים להישאר שם. עמדנו לקבל את הגרין קארד לאחר שנים שחייתי על ויזת אמן. הכול הוביל לשם. אבל האמת היא שהייתי אבוד נורא. מצד אחד לא הגשמתי את עצמי בשום צורה, לא היה לי שום דבר משלי שאהבתי. התייחסתי לעבודה כאל משהו שעושים כדי לשלם חשבונות. זלזלתי במה שאני עושה וגם בעצמי. מצד שני, המחשבה לחזור לארץ הייתה מזעזעת מבחינתי. ואז – יד הגורל: ביום חידוש הוויזה לא קיבלה את פנינו הפקידה שהייתה אמורה רק לאשר את הבקשה שלנו ולשחרר אותנו לדרכנו. במקומה נפלנו על פקידה אחרת, והיא העבירה אותנו חקירה צולבת וגירשה אותנו מאמריקה. מצאנו את עצמנו בתל אביב ב־2004, בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה, ולא היינו מוכנים לזה. בדיוק כמו שייקחו אותי מכאן עכשיו ויגרשו אותי. שוק נוראי. אבל בסופו של דבר זה הציל את חיי, הבנתי שאני צריך לעשות עם עצמי משהו, ושאני לא יכול לחזור אחורנית ולחזור לעשות את אותם הדברים.

דורית: וכל השנים האלה לא כתבת?

גיורא: לא כתבתי מילה.

דורית: קראת?

גיורא: קראתי המון. הדבר הכי טוב שיצא לי מאמריקה זה ללמוד לקרוא באנגלית. עולם שלם נפתח בפניי. אז וגם היום אני קורא בעיקר נון־פיקשן. ספגתי המון מהשנים בניו יורק אבל לא נתתי שום דבר בחזרה.

דורית: מה זאת אומרת?

גיורא: לא יצרתי משהו בעל משמעות בשום תחום, והתסכול הלך וגבר ואז הכול התפוצץ בסדרה הראשונה שכתבתי, השמינייה. באותה שנה ראשונה אחרי החזרה ארצה, קודם כול למדתי איך כותבים תסריט. אלה היו שנים מסחררות, אינטנסיביות, של פרץ כתיבה, ונוסף על כך הסדרה הצליחה. ומאז אותו רגע אני מנסה להבין מה עבד באותה סדרה ראשונה. גם די מהר הבנתי שיש לי יכולת אינטואיטיבית לזהות מה ילדים אוהבים, ולאהוב אותם בחזרה, וזאת המומחיות שלי היום. מה גם שבעולם, לא רק בארץ, אין כמעט סדרות טלוויזיוניות לקהל הזה, לילדים בגיל 9–13, ילדים שקוראים לבד, אבל עדיין לא הגיעו לגיל ההתבגרות. גיליתי שאני יודע לדבר לילדים בגילים האלה, אבל בו־בזמן קורה גם מהלך הפוך: אני מקבע את הגיל הזה בזיכרונות הילדות שלי.

 

"השמינייה", פרץ של כתיבה
"השמינייה", פרץ של כתיבה

"החממה", הצלחה עולמית
"החממה", הצלחה עולמית

 

דורית: ובמעבר מהסדרות לספרות נשארת בגילים האלה, 9–13? זה אזור הנוחות שלך?

גיורא: זה לא היה מתוכנן בכלל. הרעיון לכתוב ספר עלה כי לקחתי את הילדים שלי להצגה שמבוססת על סדרת ספרי ילדים, מאוד לא נהניתי בה וזה עצבן אותי. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאין טקסטים טובים יותר לילדים בגילם. אבל כשהתחלתי לכתוב גיליתי שאני מכוון גבוה יותר בגיל, שאני לא באמת יודע לכתוב לגיל 6–7, שאגב מבחינה מסחרית אליו כדאי לכוון אם רוצים להרוויח כסף, גיל ראשית קריאה.

ברוני ותום רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לכתוב ספר. קדמו להם ספרים שנכתבו בעקבות הסדרות שלי, אבל לא כתבתי אותם לבד. עזרתי בהנדוס העלילה, אבל בסופו של דבר כתבו אותם אחרות: עטרה אופק ודניאלה שפיגלמן. אף פעם לא הרגשתי שאלה ספרים שלי ותמיד קיננה בי המחשבה שאולי אני לא יודע לכתוב. כשאני כותב תסריט אין חשיבות לעברית שלי או לאיך שאני בונה משפט. אחרי פרק אחד או שניים ראיתי שזה בעצם קל לי וזה עובד, ואז נרגעתי. המשותף לכתיבה שלי לסדרות ולספרים הוא המקום שממנו אני כותב. אני כותב מתוך חרדה תמידית שמה שאני עושה לא מספיק טוב. עם זאת, את הספרים ניגשתי לכתוב אחרי שכבר כתבתי שמונה מאות פרקים של סדרות, כמות עצומה שהקנתה לי מיומנות רבה. לא מובן מאליו לעבוד בתחום הזה: הקהל נשאר צעיר, אבל אני הולך ומזדקן.

דורית: ולמבוגרים היית רוצה לכתוב?

גיורא: אני לא חושב שאכתוב למבוגרים כי אני לא בטוח שאיהנה. נכון שילדים הם קהל צרכני, אבל יש בי בעיקר צורך להשפיע. גיליתי משהו שאני טוב בו, אז אני לא חייב ללכת ולשנות אותו, בייחוד אם אני נהנה.

דורית: מה קראת בילדותך?

גיורא: קראתי את כל הספרים שהיו בבית, חלקם ספרי ילדים וחלקם של מבוגרים. אלה שזכורים לי התגלגלו להיות תחום העיסוק שלי – ספרי אריך קסטנר, חסמב"ה, השביעייה הסודית, אהבתי מאוד את שרלוק הולמס, תמיד ספרים עם עלילה חזקה מאוד. אני אומר את זה כמובן בדיעבד, אלה דברים שאני מנתח היום. גדלתי בשיכון למ"ד והיינו העניים היחידים בשכונה שהייתה שיא הנובורישיות. ההורים התגרשו וגדלתי רק עם אמא שלי. את אבא שלי ראיתי מעט בשנים האלה של ביה"ס היסודי. קראתי בעצם את ספרי הילדות של אמא, ספרים כמו מחניים, אי המטמון. אני זוכר את חוברות טרזן, אבל בכלל לא הייתי תולעת ספרים וראיתי המון טלוויזיה. הייתי הרבה לבד, בן יחיד להוריי אז. אהבתי מאוד את דבורה עומר, אני זוכרת שהכרחתי את אמא שלי לנסוע לעתלית ולצאת בעקבות שרה גיבורת ניל"י. אהבתי לקרוא ספרים, אבל זה לא היה מרכז חיי. לעומת זאת קראתי שלושה עיתונים ביום… אהבתי מאוד פוליטיקה, מגיל אפס עניין אותי כל מה שקשור לידע ועובדות, ורחשתי חיבה גדולה לאנציקלופדיות. בניו יורק למדתי היסטוריה ארבע שנים בקולג', אבל לא כדי לרכוש מקצוע או לפתח קריירה אלא בשביל הכיף. בדיעבד אני מצטער על זה, זה היה קל מדי, אני מצר על כך שלא העמקתי.

 

 

דורית: אמרת קודם שבכתיבה לילדים אתה מקבע את זיכרונות הילדות שלך. במה זה מתבטא?

גיורא: היה לי "מזל" שבילדותי הייתי מבחינה חברתית מה שנקרא "בתחתית שרשרת המזון", השנים ביסודי ובחטיבת הביניים היו נוראיות, מעין שנות בעל זבוב כאלה. אבל בתיכון פתאום גיליתי שאני מוזיקאי ופרחתי וחוויתי שלוש שנים נפלאות. שני הקטבים בחוויות הילדות שלי הם השראה לכתיבה.

דורית: אז בעצם אתה כבר שנים כותב את שנות ילדותך הכואבות, את גיל 9–13 שלך? אתה בעצם כותב לך ילדות חדשה? עושה לך תיקון?

גיורא: לא חשבתי על זה ככה. ייתכן מאוד. בואי נאמר שכשאני כותב איזו דמות של בן, מעין ספורטאי אמריקאי שיהיה כיף לעשות לו משהו מעצבן – הילד שהייתי הוא שכותב אותו.

דורית: אתה כותב מפצע?

גיורא: בוודאי.

דורית: אבל זה לא הדימוי שלך. מבחוץ אתה נראה הילד החכם, המצליח, המקובל.

גיורא: אבל לא הייתי ילד כזה בכלל, הייתי ילד להורים גרושים בשכונה שאף אחד בה לא היה גרוש כמעט. קינאתי מאוד במשפחות. הבניין שגרנו בו היה תחליף למשפחה שלי, ואני זוכר מה זה אומר להגיע בצהריים לבית ריק, כשאמא שלי בעבודה, וריח המרק נישא באוויר מבית של משפחה אחרת, זה היה פצע.

דורית: בגלל זה בספרים שלך המשפחה של רוני כל הזמן מסביב לשולחן?

גיורא: המשפחה של רוני היא המשפחה שאף פעם לא הייתה לי. היום כן יש לנו ארוחות כאלה בבית כי עדי, אשתי, שבאה מבית כזה, הנהיגה אותן אצלנו.

דורית: כמו שרוני מגלה שחברתו תום רעבה והוא מבקש מאבא שלו להכין עוד סנדוויץ', בשבילה.

גיורא: בדיוק. ניסיתי לעשות את זה עדין מאוד בספר, את הרגעים שרוני מגלה משהו על תום פתאום, שהוא מבין מה זה להיות בלי משפחה ומה זה להיות עני. למשל בסדרה השכונה לא רציתי לכתוב דמויות סטריאוטיפיות מדי של עשירים. מובן שאי אפשר להמציא עולם שאין לו אחיזה במציאות, אבל תפקידי לשנות את הסטריאוטיפים, לא להנציח אותם; לשחק איתם ולתעתע, אבל את השבלונות הסטריאוטיפיות האלה שמעוגנות במציאות חוויתי על בשרי.

דורית: בוא נישאר רגע עם המציאות והאופן שבו אתה תופס אותה בספרים שלך. התפאורה של תל אביב מוכּרת, על עטיפת הספרים אפילו מופיעה מפת העיר, אבל אתה עושה עם המציאות מה שמתחשק לך – מערות סודיות מופיעות אצלך בטבעיות, ואת תום הילדה החלטת לשכן באוטובוס צהוב, כמו הסקול־באס האמריקאים שאין בארץ, ובכלל – במציאות היינו ישר מתקשרים לשירותי הרווחה. אצלך בספר זה הגיוני. זאת תעוזה?

גיורא: אני לא רואה בזה תעוזה משום שלכל ספר ההיגיון שלו. כל ספר חייב שיהיה לו עולם משלו, עולם מיוחד וחד־פעמי. הוא לא יכול להיות ראליסטי לגמרי אבל גם לא פנטסטי לגמרי. אני לא צריך לספר לילדים את מה שהם רואים, מה שקיים, אלא אני בא לספר סיפור אחר. פנטזיה מעולם לא משכה אותי, אבל גם אין לי עניין להביא את העולם שהוא בדיוק כמו העולם שלנו, אז פתאום יש בו ילדה שגרה באוטובוס צהוב אמריקאי, או מערה סודית או אפשרות לנסוע בזמן – זה נהדר בעיניי. אני לא המצאתי את זה, עשו את זה רבים לפניי. את העולם המיוחד הזה צריך גם לעצב לפי מה שילדים בגיל הזה צריכים ורוצים: ראשית תחושת שייכות למשהו שהוא גדול מהם, זה יכול להיות לצורך העניין חבורה וכולם רוצים להיות חלק מהחבורה הזאת. גם הפרדה מההורים היא מהותית. הילדים יכולים לסמוך רק על עצמם. ההורים לא יבואו לעזרתם. לפעמים זה משום שאבא אלכוהוליסט, לפעמים כי הגיבור באונייה בלב ים, ולרוב כי ההורים מתו. אם ההורים יכולים כל הזמן לעזור זה לא מעניין. אצל אניד בלייטון מרגישים בניכור הורי טבוע מראש, מדובר במנטליות אחרת ותקופה אחרת. בישראל כיום הסיפור הוא אחר לגמרי, כי התא המשפחתי לוחץ יותר. אתגר נוסף מבחינתי הוא להראות מורכבויות. אני רגיש לזה מאוד. הדיסונסנס בדמויות שהן ספק טובות ספק רעות מרתק אותי ואני אוהב לשחק איתו, להראות לילדים שאין דבר כזה טוב טוטאלי או רע טוטאלי. להצליח להבין את המניעים של הרע או להתבלבל לא לדעת יותר אם הוא באמת רע או אולי קצת טוב. אלה רגעים חזקים מאוד. למשל בספרים של רוני ותום יש את הדמות של יריב. הוא ילד מרגיז אבל ברגע האמת הוא מתגלה כחבר טוב שתמיד יגיש לך עזרה, אחר כך הוא יחזור להיות מעצבן.

דורית: אפרופו מורכבויות, לא יכולתי שלא לשים לב שהספרים שלך שוויוניים מאוד, זה בא מתוך אג'נדה פמיניסטית?

גיורא: אין לי אג'נדה. אומר לך את זה בפשטות: דמויות של בנות מעניינות יותר מבנים. גם שחקניות מעניינות יותר משחקנים, גברים כדמויות הם הרבה יותר פשוטים להפעלה. כלומר אני לא שואל את עצמי אם זה פמיניסטי או לא, אבל אני יודע שאם אני רוצה לכתוב סיפור ואני רוצה שהוא יהיה מעניין, חייבות להיות בו בנות כגיבורות מרכזיות. זה ברור לי לגמרי. בספרים של רוני ותום יש בכלל משחק של זהויות. לתום יש שם של בן ולרוני שם שהוא גם של בת. רציתי זוג שההיררכיה ביניהם לא ברורה. הדבר היחיד שאולי יש בו אגנד'ה הוא ההקפדה שלי שתמיד הילדים שאני כותב יהיו סקרנים. זה חשוב לי מאוד. אני יודע שהאופן שבו הילדים שאני כותב מדברים ומתנהלים לא יהיה אף פעם ייצוג אמיתי של הילדים היום, ואני מהרהר הרבה בשאלה באיזה שלב ילדים מאבדים את הסקרנות.

.

גיורא חמיצר, סדרת "רוני ותום", תכלת, 2019

» במדור שיחה בגיליון הקודם של המוסך: מיכל בן־נפתלי בעקבות צאת ספרה, "בגד מאש"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו