המוסך מחפש התחלה של סיפור!

עם תחילת השנה החדשה, בואו להתחיל סיפור טוב עם המוסך! שלחו אלינו התחלות של סיפורים שנרצה להמשיך לקרוא. פרטים בפנים

.

המוסך מחפש התחלות

"So much for endings. Beginnings are always more fun", אמרה מרגרט אטווד, ובתרגום חופשי: עזבו סופים. התחלות הן תמיד יותר כיפיות!

המוסך מזמין אתכן/ם לשלוח לנו פתיחות של סיפורים פרי עטכן/ם. הפתיחות שאהבנו יתפרסמו בגיליון אחרי החגים של המוסך (גיליון 62).

יש לשלוח פתיחה אחת בלבד, באורך של 150 מילים לכל היותר.

את הפתיחה שלחו לכתובת: hamussach@gmail.com

בשורת הנושא ציינו "התחלות" ואת שם הכותב/ת.

תאריך אחרון למשלוח: 29 בספטמבר.

בהצלחה!

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

"הכנופיה" של אורי צבי גרינברג

וורשה של שנת 1922. שלושה חברים, כולם משוררי יידיש צעירים ופרועים, מחליטים להקים את ה"כאליאסטרע" (הכנופיה). הניסוי הספרותי הזה ימשוך אליו מעריצים נלהבים, מבקרים זועמים וקומיסר פולני אחד שהחליט לטפל ביד קשה בפתיחות משולחת הרסן שמצא בשיריהם

"ובשנת כך וכך נכנסו גיסות פולין לעירי, ששם למדתי אלף-בית בלה"ק (לשון הקודש) שבילדות, והעמידו אותי ואת אבי ואת אמי שיחיו יחד עם הטף – "אל הקיר" ליריה… ולמה? סתם.

יען כי יהודים אנו אשר "דמי כלבים" בעורקיהם… כך אמרו. אמן אני אומר: היה נס שלא נהרגתי משום-מה. היה נס שיכולתי לנוס למחבואים… כך. וידעתי באותו יום כי סמל האימה הוא: ה צ ל ב."

(אורי צבי גרינברג מספר על מאורעות הפוגרום בנובמבר 1918 בלבוב, עיר מגוריו. מצוטט בתוך "מן הגנזים של פיטן עברי חי…" "מזרח ומערב", ד', ב' [תר"ץ], עמ' 136)

במחצית השנייה של 1921 עזב אורי צבי גרינברג את לבוב שבגליציה המזרחית (כיום מערב אוקראינה). החייל שערק מצבא האוסטרו-הונגרי לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה היה עתה למשורר החתום על שלושה ספרי שירה. בראשו אדום-השיער עוד מסתחררות הזוועות שראה וחווה בזמן המלחמה ולאחריה. היעד שאליו כיוון היה וורשה, בירת המדינה הפולנית הצעירה.

בהשראת האמנות הניסיונית שהציפה את אירופה המתאוששת ממאורעות "המלחמה הגדולה" זנח אורי צבי כבר בלבוב את סגנון השירה הרומנטית שכתב לפני המלחמה. בוורשה המשיך להיסחף על ידי הפרץ המהפכני שנשב באמנות ובספרות האירופאית, ושאב ממנו את העידוד שנזקק לו על מנת לייצר שירה מסוג חדש, אחר מכל מה שהכיר עד אז.

 

"הכנופייה" הוורשאית

קבוצת סופרי יידיש בווארשה. משמאל לימין: עומדים: ווינטרויב, פרץ הירשביין, מלך ראוויטש, ניומאן. יושבים: אצ"ג, אסתר שומיאטשער, דניאל לייבל, בער האראוויץ, מארק שווארץ. התמונה לקוחה מתוך: אורי צבי גרינברג: תערוכה במלאת לו שמונים

על אף שוורשה היוותה באותה התקופה עיר מעבר ליהודים הנמלטים מהרפובליקה הסובייטית ומשאר מדינות מזרח אירופה אל ארצות הברית, החליט המשורר הצעיר להתיישב בעיר. מן הרגע שדרך בוורשה, שבתה אותו העיר בקסמיה. בכל מקום בו הלך נתקל ביהודים גאים החוגגים את ייחודם: חסידים ויהודים חרדים אחרים, חברי תנועת הבונד המצהירים על סולידריות פרולטרית יהודית, פועלי ציון הקוראים לעלות לארץ ישראל ושאר חבורות יהודיות שלא תמיד טרחו להזדהות פוליטית אך רעשו וגעשו לא פחות מהקבוצות האחרות.

לא לקח זמן רב עד שהשתלב אורי צבי בעולם ספרות היידיש התוסס בעיר, אשר נראה כמורכב מ"המון יהודי משכיל המחכה לנביא". הוא הכיר שני משוררים יהודים שילוו את פעילותו הספרותית בעיר מכאן ואילך: את מלך ראוויטש – המתנזר הצמחוני שהעיד על עצמו כמי שהתגבר על השחפת והרעב של שנות המלחמה "ועכשיו הוא שמן, בריא, ענק. משורר מגדל זקן." ופרץ מארקיש – האדם רדוף הפחדים, שופע המרץ "ויגון של פרעות", משורר המתפוצץ ממילים צבעוניות – "צהוב, ירוק, כחול, אדום. בעיקר אדום. פעם זהו האדום של מין בולשביזם עילאי ומוגזם, ופעם – אודם הדם של הפרעות". (כל הציטוטים בפסקה מתוך: ספר המעשיות של חיי מאת מלך ראוויטש).

אורי צבי גרינברג ופרץ מארקיש, התמונה לקוחה מתוך: אורי צבי גרינברג: תערוכה במלאת לו שמונים. הספרייה הלאומית, ירושלים

חיש מהר סחפה החבורה העליזה בת שלושת הראשים (גרינברג, ראוויטש ומארקיש) קהלים הולכים וגדלים בעיר. השלושה ארגנו והשתתפו במופעים ספרותיים ביידיש והחליטו להקים לעצמם במה ספרותית משלהם, בה יוכלו להתפרע ולהתנסות כרצונם. שירו של המשורר משה ברודרזון סיפק להם את השם שחיפשו:

כְּנוּפְיָה שֶׁל נְעָרִים עַלִּיזָה מְרַנֶּנֶת, כאליאסטרע
בְּדֶרֶך לֹא נֹודְעָה צוֹעֲדִים,
בַּיָּמִים שֶׁלָּעֶצֶב מוֹעֲדִים
בְּלֵיל פְּחָדִים
!Per aspera ad astra
(בעברית: דרך הקשיים אל הכוכבים)

שער הגיליון הראשון של "כאליאסטרע" משנת 1922. לפריט בקטלוג לחצו

בעקבות השיר קראו לעצמם ולעיתון החדש שלהם "כאליאסטרע" – מילה שמקורה רוסי וניתן לתרגמה כ"כנופיה" או "חבורה פרועה", שם שהלם את מטרותיהם.

את 'האני המאמין' של "הכנופיה" ניסח פרץ מארקיש בעמוד הפותח של הגיליון שהוציאו:

"בחומת האבן של הנצח מטיח ומתבוסס-בדמו הראש הברזלי והממותח-בחוטים, ראש החשמל של המאה המפורזלת-באש, העשרים.

בשערי עירנו החרבות-הולמים ומתופפים צעדים מיליוניים של דיביזיות מתות שמרדו, שקמו ממטות-הקרב בנות-המילין, עם עורבים שחורים בעריסות-הדמע הריקות, ומצווים עלינו לשיר את שיר-מרדם.

שרים אנו!

מידתנו – לא יופי, כי אם – זוועה."

(תרגם לעברית: שלמה צוקר)

'האני מאמין' שניסח פרץ מארקיש, מתוך עמוד הפתיחה של הגיליון. לפריט בקטלוג לחצו

היה זה ניסוי אמנותי חדש בנוף שירת היידיש ואורי צבי התכוון לנצל את הרגע הזה עד תומו. בפואמה שצירף לגיליון הראשון שהוציאו בשנת 1922 החליף את "האני" ב"אנחנו" וניסח מניפסט המפציר בקוראים שלא להימנע מלהפנות את מבטם אל זוועות התקופה, להישיר מבט ולהתמודד עם עולם שערכיו חרבו.

אֲבוֹי לַמְשׁוֹרְרִים שִׁיר סַהַר מְעֻדָּן
הַהוֹלְכִים בִּיחִידוּת בְּטוֹגוֹת עִצְבוֹנָם
וּבְכוֹרָה לָהֶם בְּגִין זְמִירוֹת הַתְּכֵלֶת
אֲבוֹי לַמְקוֹנְנִים עַל חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ
בְּפֻמְבֵּי מְהַלְּכִים בְּאֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת.
אֲבוֹי כִּי יָבוֹאוּ לְבָתֵּי הָעָלְמִין
לְסַפֵּר לַמֵּתִים אֶת חֻרְבָּן הָעוֹלָם
וּוַי לְעֵת בּוֹאָם לְבָתֵּי אֶל שׁוֹמְמִים
לְתַקֵּן הַקְּרִיעוֹת בִּקְטִיפַת פָּרֹכֶת
וְלַקֵּק הָאָבָק מִיֵּשׁוּ שֶׁל אֶבֶן

יחד עם חבריו חגג את חורבן העולם והתמסר לכפירה הדתית:

חֲבוּרַת נַוָדִים שֶׁל הֶפְקֵר אֲנַחְנוּ
בַּמְצָחִים שֶׁלָּנּוּ מִתְבַּלֵט וְהוֹלֵך
אוֹת קַיִן. וְהֶבֶל כְּבָר נִקְבַּר.
וְעוֹלָם-בַּמִּדְרוֹן פָּצוּעַ וּמְעֻרְעָר
וְעוֹלָם-בַּמִּדְרוֹן לוֹ בָאָה שְׁעַת שְׁקִיעָה,
נִתְגַדְּפוּ הַתּוֹרוֹת
וְאֵין עוֹד קְדוֹשִׁים.
הָאַהֲבָה הִיא תַּאֲוָה וְנָשִים – פִּלַגְשִׁים!

(…)

הוֹלְכוֹת הֵן כְּנֻפיוֹת הַמְגַדְּפִים, מֻפְקָרִים
מְהַלְּכִים עַל כַּדּוּר הָעוֹלָם הַגּוֹסֵס
בְּלִי טַלִּית וּתְפִלִּין, בְּלִי צְלָבִים עַל חָזוֹת
אַחֲרֵיהֶם הַסַּעַר, לִפְנֵיהֶם הַשְּׁקִיעָה:
הִתְלַקְּחוּת הַדָּמִים שֶׁל אַלְפֵי עֵינַיִם.

(מתוך הפואמה "וועלט-בארג-אראפ", "עולם במדרון". מתוך: אורי צבי גרינברג: תערוכה במלאת לו שמונים. תירגם לעברית: שלמה צוקר)

משוררי וורשה. מימין לשמאל: אצ"ג, פרץ מארקיש, דניאל לייבל ומשה ברודרזון. התמונה לקוחה מתוך: אורי צבי גרינברג: תערוכה במלאת לו שמונים

הניסוי הצליח: "הכנופיה" משכה לא רק את אהדת הקהל, אלא גם ביקורת חריפה על כפירה בסגנון הכתיבה המקובל ובערכים היהודיים. אולם הרגע השברירי הזה לא נמשך זמן רב. הפרסומים הרבים והאחרים של אורי צבי שכנעו את הממשלה הפולנית שמדובר במשורר כופר וחסר רסן המוכן לעלוב בסמלי הקודש של הדת הנוצרית רק בשביל שורה מושחזת אחת או דימוי יפה. הפצת חוברת שירים נוספת שהוציא נאסרה, והממשלה הפולנית הוציאה בנובמבר 1922 צו שזה לשונו:

"לפי צו קומיסר הממשלה הוחרם גליון מס' 2 של "אלבאטראס" בשל מאמרו של "מוסטפא זאהיב" (שם העט של אורי צבי), שבו רואה הקומיסר מעשה חילול האלהים. נגד האשמים בהוצאת כתב-העת ובהפצתו יתנהל משפט."

דוגמה לשיר אידאוגרפיה חתרני של אורי צבי גרינברג, התמונה לקוחה מתוך: אורי צבי גרינברג: תערוכה במלאת לו שמונים

בעקבות הוצאת הצו נמלט המשורר והפליט מוורשה ויצא שוב לנדודים, הפעם לברלין.

 

חברי "הכנופיה" מחפשים אתנחתא מההיסטוריה

פחות משנתיים אחרי הופעת הגיליון הוורשאי של "כאליאסטרע" הופיע גיליון ההמשך, הפעם בפריז. אורי צבי לא תרם לו אף מילה, המשורר התלוש כבר השתקע בארץ ישראל – המקום שרק בו, כך השתכנע, יוכל העם היהודי לעמוד בגאון.

הגיליון השני של "כאליאסטרע". לפריט בקטלוג לחצו

פרץ מארקיש, חברו משכבר הימים, זעם על אורי צבי וראה בתמיכתו בציונות אקט של בגידה באידיאל המהפכה. הוא עצמו חזר אל הצבע האהוב עליו (אדום בולשביקי) והיגר לברית המועצות, להצטרף אל "תרבות יידיש על יסודות של חולין, ואין יודע עדיין שהיסוד בנוי על חולות" (עמ' 418, ספר המעשיות של חיי). בשנת 1952 הוקע כבוגד המהפכה והוצא להורג במסגרת הטיהורים הסטליניסטיים האחרונים. שנה לאחר מכן נפח את נשמתו איש הברזל, יוזף סטלין, בנוחיות מיטתו.

מזלו של מלך ראוויטש שפר יותר מחברו מארקיש. הוא עזב את אירופה במחצית השנייה של שנות השלושים, טייל ברחבי העולם ולבסוף השתקע גם הוא – כמו אורי צבי לפניו – בארץ ישראל, שהייתה עתה למדינה. החברות בין השניים מעולם לא חזרה ללהט הנעורים שבה התאפיינה.

"במקום הזה…" כתב ראוויטש בסיכומה של התקופה, "לא נוצרה היסטוריה. שם, למעשה, ביקשו אתנחתא מההיסטוריה – ברחו מפניה… וכיצד אפשר לכתוב היסטוריה על מקום-מקלט בו מתחבאים מפני ההיסטוריה וממהלך מגפי-ברזל שלה?" (עמ' 514, ספר המעשיות של חיי)

החתונה המעופפת של ציוני ברית המועצות

"פנינו לעבר שדה התעופה. היה זה בוקר יפה להפליא, יפה – אך זר: בוקר זר בארץ זרה"

"פנינו לעבר שדה התעופה. היה זה בוקר יפה להפליא, יפה – אך זר: בוקר זר בארץ זרה. ואילו ארצי שלי, הארץ שציווה האל לאברהם ולזרעו, היתה רחוקה ממני מרחק אלפי מילין. זכרה לא מש מלבי, ועתה הייתי צועד והולך, ממלא את המצווה: "לך-לך"… ללכת, לשוב הביתה – או למות." (יוסף מנדלביץ', מבצע חתונה: מאבקו, מעצרו ושחרורו של אסיר ציון)

כך תיאר יוסף מנדלביץ', אחד מחברי הקשר שנועד כ"מבצע חתונה", את יום המבצע – ה-15 ביוני 1970. הוא וחבריו לקשר ידעו מה יהיו ההשלכות הנוראיות שיחוו במידה ותכשל תכניתם הנועזת, והבינו שסיכוייהם אפסיים.

​מערכת היחסים הרשמית בין ישראל לברית המועצות הייתה קצרת ימים. עם מותו של סטלין בשנת 1953 החלו להתחמם היחסים בין המדינות, אך לא לזמן רב.

ימים אופטימיים יותר (מאוסף עיריית תל אביב)

בעקבות סדרת הניצחונות המזהירים של ישראל על צבאות ערב ביוני 1967, ניתקה ברית המועצות את היחסים הרשמיים עם ישראל. בזמן שהתעמולה הסובייטית תוקפת את ישראל בארסיות, הבין מארק דימשיץ – טייס לשעבר בצבא הסובייטי ויהודי-אוקראיני – שמקומו בארץ ישראל. הוא ידע היטב שפריצת "מסך הברזל" שהקימה ברית המועצות לא תהיה דבר קל, ושאינה תתאפשר ללא מאבק.

כרזת מחאה שמבהירה שמצבם של יהודי בריה"מ היה נושא כאוב ומוכר בארץ (מאוסף עיריית תל אביב)

הקבוצה שאיגד סביבו הטייס הסובייטי-ציוני החליטה על מבצע נועז: לעלות על מטוס נוסעים במסווה של חתונה משפחתית גדולה, ומשעה שהמטוס באוויר – להשתלט עליו ולהנחיתו בשוודיה. הייתה זו יותר מתכנית בריחה נועזת. הפעילים הציונים תיכננו לקיים שם מסיבת עיתונאים בינלאומית. הם גם הכירו באפשרות הסבירה יותר: שהק.ג.ב. יחדור לשורותיהם ויסכל את המבצע מבעוד מועד.

היות שהיו מוכנים לסכן את עתידם לטובת מטרה גדולה, הם היו משוכנעים שגם אם ייתפסו, המבצע שאליהם יצאו יעיר את דעת הקהל העולמית מתרדמתה ובכך יסייעו במעשיהם לעליית יהודי ברית המועצות אל מדינת ישראל.

סיפורה של סילווה זימנסון, חברה בהתארגנות שנודעה לימים כ"מבצע חתונה", בכתבה מעיתון מעריב, 16 בספטמבר 1974

​תחילה נתמכו דימשיץ וחבריו על ידי ועד הקבוצה הציונית בלנינגראד – ארגון מחתרת ציוני. אולם, ככל שהתקרבה שעת השין, התעוררו ספקות קשים בתוך הוועד הציוני. החשש היה שפעולה בעלת פרופיל גבוה כל כך, גם אם תצלח, עלולה לעורר את זעמה של הממשלה הסובייטית, והיא, בהיותה דיקטטורה רצחנית, לא תחשוש לחסל לאלתר את התנועה הציונית בכל ברית המועצות.

הדיונים הללו הולידו פשרה: הוחלט כי "הוועד הלנינגראדי" יעביר שאילתה לממשלת ישראל, בו יספר לה על התכנית ויבקש את חוות דעתה של הממשלה עליה. נחמיה לבנון, מי שמונה רק זמן קצר לפי כן לעמוד בראש ארגון "נתיב" החשאי על ידי גולדה מאיר, העביר את תשובת ממשלת ישראל לשאלה. על מנת שלא ייחשפו חברי "הוועד הלנינגרדי" באקט של בגידה במולדת הסובייטית, התבקשה ממשלת ישראל להעביר את תשובתה כתשובה לבקשת עצה רפואית. לבנון העביר את התשובה בטלפון: "הפרופסור שהוא סמכות רפואית גבוהה איננו יכול להמליץ על השימוש בתרופה". הוועד השיב שאם כך, הוא מסיר את ידיו מהמבצע. דימשיץ וחבריו החליטו להוציא אותו לפועל גם ללא תמיכת הוועד וממשלת ישראל.

ראש ארגון העלייה החשאי, "נתיב", נחמיה לבנון

אולם, כפי שאכן חשדו בטיסת הניסוי שביצעו, היה הק.ג.ב. על עקבותיהם מזה חודשים רבים. ב-15 ביוני 1970, נעצרו דימשיץ וחבריו לפני שהספיקו לעלות למטוס. הפעילים שהבטיחו לפגוש ולצרף לטיסה בריגה – סילווה זלמנסון, בעלה אדוארד קוזניקוב ובעלי משפחה וחברים נוספים – נעצרו כבר בלילה הקודם.

כותרת מתוך סדרת כתבות שחיבר ישראל זלמנסון על "מבצע חתונה", שהתפרסמה בשנת 1978 בעיתון מעריב
כותרת מתוך סדרת כתבות שחיבר ישראל זלמנסון על "מבצע חתונה", שהתפרסמה בשנת 1978 בעיתון מעריב

המשפט עורר סערה בתקשורת העולמית. כעבור חצי שנה ממעצרם חולקו גזרי הדין הקשים: שני ראשי ההתארגנות – מארק דימשיץ ואדוארד קוזניצוב (שכבר הספיק לשבת לא מעט שנים בכלא באשמת פעילות ציונית קודמת) – נידונו למוות. שאר הפעילים נידונו לתקופות מאסר שנעו בין 4 ל-15 שנים בכלא. דימשיץ ניצל את בימת בית המשפט וטען שלא הוא ולא חבריו הם פושעים, היות ש"כל משאלתי היא לחיות בישראל יחד עם משפחתי ולעבוד בה. אין לי כל ספק שעוד יבוא היום ואזכה להיות בישראל".

ההודעה לעיתונות על גזר הדין מתוך עיתון דבר, 25 בדצמבר 1970

בזכות לחץ בינלאומי כבד, הכולל התערבות ישירה של ממשל ארצות הברית, הומתק עונשם של הפעילים שהתפרסמו ברחבי העולם. בתום תשע שנים בכלא, שוחררו דימשיץ וקוזניצוב בעסקת חילופי אסירים והועברו לניו יורק. משם עשו את דרכם לישראל, להעביר את שארית חייהם במולדת שבחרו.

ההודעה לעיתונות על המתקת גזר הדין מתוך עיתון דבר, 1 בינואר 1971

ממרחק הזמן מעניקה לנו ההיסטוריה פרספקטיבה צלולה יותר על אירועים שחלפו. אמנם נדמה ש"מבצע חתונה" כשל נחרצות – הפעילים אפילו לא הספיקו לעלות על המטוס ומרביתם ישבו שנים ארוכות וקשות בכלא הסובייטי – אך למרות כל זאת, ועל אף שלא היו היחידים שפעלו בברית המועצות, בנכונותם לסכן את עצמם ולפעול ללא חת הם תרמו תרומה משמעותית לקידום המטרה שהציבו לעצמם: העלאת תשומת הלב למצבם המר של יהודי ברית המועצות ועזרה בפתיחת שערי העלייה לארץ.

אם בשנות השישים הורשו מאות בודדות של יהודים לעזוב את בריה"מ, בשנות השבעים הורשו לצאת את הרפובליקה הסובייטית כ-300 אלף יהודים, ויותר ממחציתם עלו ארצה.

 

 

 

הצצה ליהדות קובה שלפני פידל קאסטרו

חוברת נדירה שהכינה הקהילה הקובנית בשנת 1950 מספרת על החיים התוססים שהיו בה

​עד המהפכה הקובנית הייתה יהדות קובה אחת הקהילות הגדולות ביותר באמריקה הלטינית. חוברת נדירה שהכינה הקהילה בשנת 1950 מספרת על החיים התוססים שהיו בה: על העניין הרב של יהודי קובה בגורל הציונות ובגורל הפליטים והעקורים מאירופה, וגם על תרבות היידיש הערה באי הטרופי.

​עם השתלטות פידל קסטרו וחבר מרעיו על קובה, למעלה מ-94 אחוזים מתושבי האי היהודים נמלטו ממנו מאימת המהפכה. להיסטוריונים אין תשובה מוחלטת לגבי הסיבה שבגינה בחרו מרבית יהודי קובה לברוח ממנה, אך ככל הנראה אנטישמיות לא הייתה הגורם לכך. אולי היה זה פחד מכך שהמשטר הקובני החדש יזהה את היהודים עם "האמריקנים האימפריאליסטים" שמצפון, הכריע את הכף.

 

היסטוריה קצרה של יהדות קובה

בשנת 1898 לחמו כ-3,500 חיילים יהודים-אמריקנים לצד ארה"ב במלחמת ארה"ב-ספרד. למרות שבעקבות המלחמה זכתה קובה (באופן רשמי) בעצמאותה, היה ברור לכל שהשליטה באי נמסרה בפועל לידיה של המנצחת במלחמה: ארצות הברית של אמריקה. חלק מהחיילים היהודים נשארו באי לאחר המלחמה, אך ההגירה היהודית המרכזית שהציפה את קובה התרחשה רק שני עשורים לאחר מכן.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת היגרו אלפי יהודים לקובה: חלקם הגיעו בשנות העשרים ממזרח ומרכז אירופה, נמלטים מהעוני ומהסבל, והשאר הגיעו עשור מאוחר יותר – נמלטים מאימת המפלגה הנאצית שעלתה לשלטון ומאימת הרייך הגרמני המתרחב. בעקבותיהם הגירתם, נפתחו בתוך שנים ספורות בקובה, סניפים של ארגונים יהודים בינלאומיים חשובים: השומר הצעיר, הבונד ובני ברית.

לרגל 25 שנה להקמת המרכז היהודי בקובה, פרסמה הקהילה היהודית באי חוברת החוגגת את המאורע ומציינת שתי שמחות נוספות: מאה שנים להולדת הסופר היידי י.ל. פרץ ושלוש שנים להקמת מדינת ישראל. מעיון בחוברת מתגלה קהילה מרתקת ומגובשת המתאמצת בכל מאודה – כיאה לקהילת המורכבת בעיקר מפליטים ומהגרים – לשמור על קשר הדוק עם העם היהודי באשר הוא ולסייע ככל יכולתה לבניו ובנותיו הנרדפים.

צידה האחרוי של החוברת החוגגת, בין היתר, שלוש שנים להקמת המדינה

 

היסטוריה, ספרות יידית ופרסומת לקזינו

העמוד הראשון בחוברת

לא מעט עמודים מוקדשים לסיפור ההיסטוריה הארוכה של יהדות קובה – מהגעת ספנים יהודים יחד עם כריסטופר קולומבוס בשנת 1492, דרך התיישבות אנוסים ספרדים באי במהלך המאות השש-עשרה והשבע-עשרה, הפחד מהאינקווזיציה הספרדית, ההגירה היהודית בשנות ה-20 וה-30 ואפילו מספרם המדויק של הפליטים היהודים משנות ה-40.

פורים בקהילה

מדובר בקהילה מגובשת להפליא שלא רק התעניינה במספר הפליטים מאירופה בשנות הנאציזם – פליטים ופליטות אשר נספרו במדויק בחוברת – אלא הציעה לא מעט פתרונות ליישובם באי ולמתן עזרה לאותם פליטים.

אלברט אינשטיין, החשוב שבאורחי הקהילה ופליט מהנאצים בעצמו

מקום מרכזי הוקדש גם לספרות היידיש באי: מסתבר שמבין בני הקהילה היו לא מעט משוררים וסופרים. באי פעלו הוצאת ספרים ובית דפוס אשר נקרא "האוונער לעבן" (חיים בהוואנה). הקהילה היהודית התגאתה בתעשיית ספרים קטנה אך מכובדת שהוציאה לאור כמה עשרות ספרים במהלך השנים. המשורר אליעזר אראנאווסקי אשר פרסם ארבעה ספרי שירה בזמן הוצאת החוברת, היה גאוות האי. אף על פי שהיגר מקובה לארה"ב כבר בשנות השלושים, הוא הוצג כתומך נלהב של הקהילה – כפי שניתן ללמוד מכותרת ספרו הראשון, "שירים קובניים".

ספרים שפרסמו משוררי וסופרי יהדות קובה

 

שירו של המשורר אליעזר אראנאווסקי

 

אך לא הכל היסטוריה, ספרות ומורשת בחוברת הנפלאה הזאת. באמצעות הפרסומות ונותני החסויות לחוברת נוכל לקבל הצצה לחיים הקאריביים שלפני האמברגו האמריקני והרס התעשייה הקפיטליסטית בעקבות המהפכה הקובנית. יש בחוברת פרסומות לשייט בארה"ב ובאיי האזור, לסכיני גילוח ג'ילט, לשעונים מחברת קופלקס, אפשרות לקשירת עסקים עם מקומות מרוחקים דוגמת ליברפול שבבריטניה ואפילו הזמנה (מרומזת משהו) לקזינו קופה-קבנה.

החוברת עצמה נמצאת בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי ומלמדת לא מעט על החיים התוססים שהיו ליהודים הקובנים של תחילת שנות החמישים.

 

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר יוחאי בן-גדליה.