"ובשנת כך וכך נכנסו גיסות פולין לעירי, ששם למדתי אלף-בית בלה"ק (לשון הקודש) שבילדות, והעמידו אותי ואת אבי ואת אמי שיחיו יחד עם הטף – "אל הקיר" ליריה… ולמה? סתם.

יען כי יהודים אנו אשר "דמי כלבים" בעורקיהם… כך אמרו. אמן אני אומר: היה נס שלא נהרגתי משום-מה. היה נס שיכולתי לנוס למחבואים… כך. וידעתי באותו יום כי סמל האימה הוא: ה צ ל ב."

(אורי צבי גרינברג מספר על מאורעות הפוגרום בנובמבר 1918 בלבוב, עיר מגוריו. מצוטט בתוך "מן הגנזים של פיטן עברי חי…" "מזרח ומערב", ד', ב' [תר"ץ], עמ' 136)

במחצית השנייה של 1921 עזב אורי צבי גרינברג את לבוב שבגליציה המזרחית (כיום מערב אוקראינה). החייל שערק מצבא האוסטרו-הונגרי לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה היה עתה למשורר החתום על שלושה ספרי שירה. בראשו אדום-השיער עוד מסתחררות הזוועות שראה וחווה בזמן המלחמה ולאחריה. היעד שאליו כיוון היה וורשה, בירת המדינה הפולנית הצעירה.

בהשראת האמנות הניסיונית שהציפה את אירופה המתאוששת ממאורעות "המלחמה הגדולה" זנח אורי צבי כבר בלבוב את סגנון השירה הרומנטית שכתב לפני המלחמה. בוורשה המשיך להיסחף על ידי הפרץ המהפכני שנשב באמנות ובספרות האירופאית, ושאב ממנו את העידוד שנזקק לו על מנת לייצר שירה מסוג חדש, אחר מכל מה שהכיר עד אז.

"הכנופייה" הוורשאית

על אף שוורשה היוותה באותה התקופה עיר מעבר ליהודים הנמלטים מהרפובליקה הסובייטית ומשאר מדינות מזרח אירופה אל ארצות הברית, החליט המשורר הצעיר להתיישב בעיר. מן הרגע שדרך בוורשה, שבתה אותו העיר בקסמיה. בכל מקום בו הלך נתקל ביהודים גאים החוגגים את ייחודם: חסידים ויהודים חרדים אחרים, חברי תנועת הבונד המצהירים על סולידריות פרולטרית יהודית, פועלי ציון הקוראים לעלות לארץ ישראל ושאר חבורות יהודיות שלא תמיד טרחו להזדהות פוליטית אך רעשו וגעשו לא פחות מהקבוצות האחרות.

לא לקח זמן רב עד שהשתלב אורי צבי בעולם ספרות היידיש התוסס בעיר, אשר נראה כמורכב מ"המון יהודי משכיל המחכה לנביא". הוא הכיר שני משוררים יהודים שילוו את פעילותו הספרותית בעיר מכאן ואילך: את מלך ראוויטש – המתנזר הצמחוני שהעיד על עצמו כמי שהתגבר על השחפת והרעב של שנות המלחמה "ועכשיו הוא שמן, בריא, ענק. משורר מגדל זקן." ופרץ מארקיש – האדם רדוף הפחדים, שופע המרץ "ויגון של פרעות", משורר המתפוצץ ממילים צבעוניות – "צהוב, ירוק, כחול, אדום. בעיקר אדום. פעם זהו האדום של מין בולשביזם עילאי ומוגזם, ופעם – אודם הדם של הפרעות". (כל הציטוטים בפסקה מתוך: ספר המעשיות של חיי מאת מלך ראוויטש).

חיש מהר סחפה החבורה העליזה בת שלושת הראשים (גרינברג, ראוויטש ומארקיש) קהלים הולכים וגדלים בעיר. השלושה ארגנו והשתתפו במופעים ספרותיים ביידיש והחליטו להקים לעצמם במה ספרותית משלהם, בה יוכלו להתפרע ולהתנסות כרצונם. שירו של המשורר משה ברודרזון סיפק להם את השם שחיפשו:

כְּנוּפְיָה שֶׁל נְעָרִים עַלִּיזָה מְרַנֶּנֶת, כאליאסטרע
בְּדֶרֶך לֹא נֹודְעָה צוֹעֲדִים,
בַּיָּמִים שֶׁלָּעֶצֶב מוֹעֲדִים
בְּלֵיל פְּחָדִים
!Per aspera ad astra
(בעברית: דרך הקשיים אל הכוכבים)

בעקבות השיר קראו לעצמם ולעיתון החדש שלהם "כאליאסטרע" – מילה שמקורה רוסי וניתן לתרגמה כ"כנופיה" או "חבורה פרועה", שם שהלם את מטרותיהם.

את 'האני המאמין' של "הכנופיה" ניסח פרץ מארקיש בעמוד הפותח של הגיליון שהוציאו:

"בחומת האבן של הנצח מטיח ומתבוסס-בדמו הראש הברזלי והממותח-בחוטים, ראש החשמל של המאה המפורזלת-באש, העשרים.

בשערי עירנו החרבות-הולמים ומתופפים צעדים מיליוניים של דיביזיות מתות שמרדו, שקמו ממטות-הקרב בנות-המילין, עם עורבים שחורים בעריסות-הדמע הריקות, ומצווים עלינו לשיר את שיר-מרדם.

שרים אנו!

מידתנו – לא יופי, כי אם – זוועה."

(תרגם לעברית: שלמה צוקר)

היה זה ניסוי אמנותי חדש בנוף שירת היידיש ואורי צבי התכוון לנצל את הרגע הזה עד תומו. בפואמה שצירף לגיליון הראשון שהוציאו בשנת 1922 החליף את "האני" ב"אנחנו" וניסח מניפסט המפציר בקוראים שלא להימנע מלהפנות את מבטם אל זוועות התקופה, להישיר מבט ולהתמודד עם עולם שערכיו חרבו.

אֲבוֹי לַמְשׁוֹרְרִים שִׁיר סַהַר מְעֻדָּן
הַהוֹלְכִים בִּיחִידוּת בְּטוֹגוֹת עִצְבוֹנָם
וּבְכוֹרָה לָהֶם בְּגִין זְמִירוֹת הַתְּכֵלֶת
אֲבוֹי לַמְקוֹנְנִים עַל חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ
בְּפֻמְבֵּי מְהַלְּכִים בְּאֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת.
אֲבוֹי כִּי יָבוֹאוּ לְבָתֵּי הָעָלְמִין
לְסַפֵּר לַמֵּתִים אֶת חֻרְבָּן הָעוֹלָם
וּוַי לְעֵת בּוֹאָם לְבָתֵּי אֶל שׁוֹמְמִים
לְתַקֵּן הַקְּרִיעוֹת בִּקְטִיפַת פָּרֹכֶת
וְלַקֵּק הָאָבָק מִיֵּשׁוּ שֶׁל אֶבֶן

יחד עם חבריו חגג את חורבן העולם והתמסר לכפירה הדתית:

חֲבוּרַת נַוָדִים שֶׁל הֶפְקֵר אֲנַחְנוּ
בַּמְצָחִים שֶׁלָּנּוּ מִתְבַּלֵט וְהוֹלֵך
אוֹת קַיִן. וְהֶבֶל כְּבָר נִקְבַּר.
וְעוֹלָם-בַּמִּדְרוֹן פָּצוּעַ וּמְעֻרְעָר
וְעוֹלָם-בַּמִּדְרוֹן לוֹ בָאָה שְׁעַת שְׁקִיעָה,
נִתְגַדְּפוּ הַתּוֹרוֹת
וְאֵין עוֹד קְדוֹשִׁים.
הָאַהֲבָה הִיא תַּאֲוָה וְנָשִים – פִּלַגְשִׁים!

(…)

הוֹלְכוֹת הֵן כְּנֻפיוֹת הַמְגַדְּפִים, מֻפְקָרִים
מְהַלְּכִים עַל כַּדּוּר הָעוֹלָם הַגּוֹסֵס
בְּלִי טַלִּית וּתְפִלִּין, בְּלִי צְלָבִים עַל חָזוֹת
אַחֲרֵיהֶם הַסַּעַר, לִפְנֵיהֶם הַשְּׁקִיעָה:
הִתְלַקְּחוּת הַדָּמִים שֶׁל אַלְפֵי עֵינַיִם.

(מתוך הפואמה "וועלט-בארג-אראפ", "עולם במדרון". מתוך: אורי צבי גרינברג: תערוכה במלאת לו שמונים. תירגם לעברית: שלמה צוקר)

הניסוי הצליח: "הכנופיה" משכה לא רק את אהדת הקהל, אלא גם ביקורת חריפה על כפירה בסגנון הכתיבה המקובל ובערכים היהודיים. אולם הרגע השברירי הזה לא נמשך זמן רב. הפרסומים הרבים והאחרים של אורי צבי שכנעו את הממשלה הפולנית שמדובר במשורר כופר וחסר רסן המוכן לעלוב בסמלי הקודש של הדת הנוצרית רק בשביל שורה מושחזת אחת או דימוי יפה. הפצת חוברת שירים נוספת שהוציא נאסרה, והממשלה הפולנית הוציאה בנובמבר 1922 צו שזה לשונו:

"לפי צו קומיסר הממשלה הוחרם גליון מס' 2 של "אלבאטראס" בשל מאמרו של "מוסטפא זאהיב" (שם העט של אורי צבי), שבו רואה הקומיסר מעשה חילול האלהים. נגד האשמים בהוצאת כתב-העת ובהפצתו יתנהל משפט."

בעקבות הוצאת הצו נמלט המשורר והפליט מוורשה ויצא שוב לנדודים, הפעם לברלין.

חברי "הכנופיה" מחפשים אתנחתא מההיסטוריה

פחות משנתיים אחרי הופעת הגיליון הוורשאי של "כאליאסטרע" הופיע גיליון ההמשך, הפעם בפריז. אורי צבי לא תרם לו אף מילה, המשורר התלוש כבר השתקע בארץ ישראל – המקום שרק בו, כך השתכנע, יוכל העם היהודי לעמוד בגאון.

פרץ מארקיש, חברו משכבר הימים, זעם על אורי צבי וראה בתמיכתו בציונות אקט של בגידה באידיאל המהפכה. הוא עצמו חזר אל הצבע האהוב עליו (אדום בולשביקי) והיגר לברית המועצות, להצטרף אל "תרבות יידיש על יסודות של חולין, ואין יודע עדיין שהיסוד בנוי על חולות" (עמ' 418, ספר המעשיות של חיי). בשנת 1952 הוקע כבוגד המהפכה והוצא להורג במסגרת הטיהורים הסטליניסטיים האחרונים. שנה לאחר מכן נפח את נשמתו איש הברזל, יוזף סטלין, בנוחיות מיטתו.

מזלו של מלך ראוויטש שפר יותר מחברו מארקיש. הוא עזב את אירופה במחצית השנייה של שנות השלושים, טייל ברחבי העולם ולבסוף השתקע גם הוא – כמו אורי צבי לפניו – בארץ ישראל, שהייתה עתה למדינה. החברות בין השניים מעולם לא חזרה ללהט הנעורים שבה התאפיינה.

"במקום הזה…" כתב ראוויטש בסיכומה של התקופה, "לא נוצרה היסטוריה. שם, למעשה, ביקשו אתנחתא מההיסטוריה – ברחו מפניה… וכיצד אפשר לכתוב היסטוריה על מקום-מקלט בו מתחבאים מפני ההיסטוריה וממהלך מגפי-ברזל שלה?" (עמ' 514, ספר המעשיות של חיי)

"פנינו לעבר שדה התעופה. היה זה בוקר יפה להפליא, יפה – אך זר: בוקר זר בארץ זרה. ואילו ארצי שלי, הארץ שציווה האל לאברהם ולזרעו, היתה רחוקה ממני מרחק אלפי מילין. זכרה לא מש מלבי, ועתה הייתי צועד והולך, ממלא את המצווה: "לך-לך"… ללכת, לשוב הביתה – או למות." (יוסף מנדלביץ', מבצע חתונה: מאבקו, מעצרו ושחרורו של אסיר ציון)

כך תיאר יוסף מנדלביץ', אחד מחברי הקשר שנועד כ"מבצע חתונה", את יום המבצע – ה-15 ביוני 1970. הוא וחבריו לקשר ידעו מה יהיו ההשלכות הנוראיות שיחוו במידה ותכשל תכניתם הנועזת, והבינו שסיכוייהם אפסיים.

​מערכת היחסים הרשמית בין ישראל לברית המועצות הייתה קצרת ימים. עם מותו של סטלין בשנת 1953 החלו להתחמם היחסים בין המדינות, אך לא לזמן רב.

בעקבות סדרת הניצחונות המזהירים של ישראל על צבאות ערב ביוני 1967, ניתקה ברית המועצות את היחסים הרשמיים עם ישראל. בזמן שהתעמולה הסובייטית תוקפת את ישראל בארסיות, הבין מארק דימשיץ – טייס לשעבר בצבא הסובייטי ויהודי-אוקראיני – שמקומו בארץ ישראל. הוא ידע היטב שפריצת "מסך הברזל" שהקימה ברית המועצות לא תהיה דבר קל, ושאינה תתאפשר ללא מאבק.

הקבוצה שאיגד סביבו הטייס הסובייטי-ציוני החליטה על מבצע נועז: לעלות על מטוס נוסעים במסווה של חתונה משפחתית גדולה, ומשעה שהמטוס באוויר – להשתלט עליו ולהנחיתו בשוודיה. הייתה זו יותר מתכנית בריחה נועזת. הפעילים הציונים תיכננו לקיים שם מסיבת עיתונאים בינלאומית. הם גם הכירו באפשרות הסבירה יותר: שהק.ג.ב. יחדור לשורותיהם ויסכל את המבצע מבעוד מועד.

היות שהיו מוכנים לסכן את עתידם לטובת מטרה גדולה, הם היו משוכנעים שגם אם ייתפסו, המבצע שאליהם יצאו יעיר את דעת הקהל העולמית מתרדמתה ובכך יסייעו במעשיהם לעליית יהודי ברית המועצות אל מדינת ישראל.

​תחילה נתמכו דימשיץ וחבריו על ידי ועד הקבוצה הציונית בלנינגראד – ארגון מחתרת ציוני. אולם, ככל שהתקרבה שעת השין, התעוררו ספקות קשים בתוך הוועד הציוני. החשש היה שפעולה בעלת פרופיל גבוה כל כך, גם אם תצלח, עלולה לעורר את זעמה של הממשלה הסובייטית, והיא, בהיותה דיקטטורה רצחנית, לא תחשוש לחסל לאלתר את התנועה הציונית בכל ברית המועצות.

הדיונים הללו הולידו פשרה: הוחלט כי "הוועד הלנינגראדי" יעביר שאילתה לממשלת ישראל, בו יספר לה על התכנית ויבקש את חוות דעתה של הממשלה עליה. נחמיה לבנון, מי שמונה רק זמן קצר לפי כן לעמוד בראש ארגון "נתיב" החשאי על ידי גולדה מאיר, העביר את תשובת ממשלת ישראל לשאלה. על מנת שלא ייחשפו חברי "הוועד הלנינגרדי" באקט של בגידה במולדת הסובייטית, התבקשה ממשלת ישראל להעביר את תשובתה כתשובה לבקשת עצה רפואית. לבנון העביר את התשובה בטלפון: "הפרופסור שהוא סמכות רפואית גבוהה איננו יכול להמליץ על השימוש בתרופה". הוועד השיב שאם כך, הוא מסיר את ידיו מהמבצע. דימשיץ וחבריו החליטו להוציא אותו לפועל גם ללא תמיכת הוועד וממשלת ישראל.

אולם, כפי שאכן חשדו בטיסת הניסוי שביצעו, היה הק.ג.ב. על עקבותיהם מזה חודשים רבים. ב-15 ביוני 1970, נעצרו דימשיץ וחבריו לפני שהספיקו לעלות למטוס. הפעילים שהבטיחו לפגוש ולצרף לטיסה בריגה – סילווה זלמנסון, בעלה אדוארד קוזניקוב ובעלי משפחה וחברים נוספים – נעצרו כבר בלילה הקודם.

המשפט עורר סערה בתקשורת העולמית. כעבור חצי שנה ממעצרם חולקו גזרי הדין הקשים: שני ראשי ההתארגנות – מארק דימשיץ ואדוארד קוזניצוב (שכבר הספיק לשבת לא מעט שנים בכלא באשמת פעילות ציונית קודמת) – נידונו למוות. שאר הפעילים נידונו לתקופות מאסר שנעו בין 4 ל-15 שנים בכלא. דימשיץ ניצל את בימת בית המשפט וטען שלא הוא ולא חבריו הם פושעים, היות ש"כל משאלתי היא לחיות בישראל יחד עם משפחתי ולעבוד בה. אין לי כל ספק שעוד יבוא היום ואזכה להיות בישראל".

בזכות לחץ בינלאומי כבד, הכולל התערבות ישירה של ממשל ארצות הברית, הומתק עונשם של הפעילים שהתפרסמו ברחבי העולם. בתום תשע שנים בכלא, שוחררו דימשיץ וקוזניצוב בעסקת חילופי אסירים והועברו לניו יורק. משם עשו את דרכם לישראל, להעביר את שארית חייהם במולדת שבחרו.

ממרחק הזמן מעניקה לנו ההיסטוריה פרספקטיבה צלולה יותר על אירועים שחלפו. אמנם נדמה ש"מבצע חתונה" כשל נחרצות – הפעילים אפילו לא הספיקו לעלות על המטוס ומרביתם ישבו שנים ארוכות וקשות בכלא הסובייטי – אך למרות כל זאת, ועל אף שלא היו היחידים שפעלו בברית המועצות, בנכונותם לסכן את עצמם ולפעול ללא חת הם תרמו תרומה משמעותית לקידום המטרה שהציבו לעצמם: העלאת תשומת הלב למצבם המר של יהודי ברית המועצות ועזרה בפתיחת שערי העלייה לארץ.

אם בשנות השישים הורשו מאות בודדות של יהודים לעזוב את בריה"מ, בשנות השבעים הורשו לצאת את הרפובליקה הסובייטית כ-300 אלף יהודים, ויותר ממחציתם עלו ארצה.