"ובשנת כך וכך נכנסו גיסות פולין לעירי, ששם למדתי אלף-בית בלה"ק (לשון הקודש) שבילדות, והעמידו אותי ואת אבי ואת אמי שיחיו יחד עם הטף – "אל הקיר" ליריה… ולמה? סתם.
יען כי יהודים אנו אשר "דמי כלבים" בעורקיהם… כך אמרו. אמן אני אומר: היה נס שלא נהרגתי משום-מה. היה נס שיכולתי לנוס למחבואים… כך. וידעתי באותו יום כי סמל האימה הוא: ה צ ל ב."
(אורי צבי גרינברג מספר על מאורעות הפוגרום בנובמבר 1918 בלבוב, עיר מגוריו. מצוטט בתוך "מן הגנזים של פיטן עברי חי…" "מזרח ומערב", ד', ב' [תר"ץ], עמ' 136)
במחצית השנייה של 1921 עזב אורי צבי גרינברג את לבוב שבגליציה המזרחית (כיום מערב אוקראינה). החייל שערק מצבא האוסטרו-הונגרי לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה היה עתה למשורר החתום על שלושה ספרי שירה. בראשו אדום-השיער עוד מסתחררות הזוועות שראה וחווה בזמן המלחמה ולאחריה. היעד שאליו כיוון היה וורשה, בירת המדינה הפולנית הצעירה.
בהשראת האמנות הניסיונית שהציפה את אירופה המתאוששת ממאורעות "המלחמה הגדולה" זנח אורי צבי כבר בלבוב את סגנון השירה הרומנטית שכתב לפני המלחמה. בוורשה המשיך להיסחף על ידי הפרץ המהפכני שנשב באמנות ובספרות האירופאית, ושאב ממנו את העידוד שנזקק לו על מנת לייצר שירה מסוג חדש, אחר מכל מה שהכיר עד אז.
"הכנופייה" הוורשאית
על אף שוורשה היוותה באותה התקופה עיר מעבר ליהודים הנמלטים מהרפובליקה הסובייטית ומשאר מדינות מזרח אירופה אל ארצות הברית, החליט המשורר הצעיר להתיישב בעיר. מן הרגע שדרך בוורשה, שבתה אותו העיר בקסמיה. בכל מקום בו הלך נתקל ביהודים גאים החוגגים את ייחודם: חסידים ויהודים חרדים אחרים, חברי תנועת הבונד המצהירים על סולידריות פרולטרית יהודית, פועלי ציון הקוראים לעלות לארץ ישראל ושאר חבורות יהודיות שלא תמיד טרחו להזדהות פוליטית אך רעשו וגעשו לא פחות מהקבוצות האחרות.
לא לקח זמן רב עד שהשתלב אורי צבי בעולם ספרות היידיש התוסס בעיר, אשר נראה כמורכב מ"המון יהודי משכיל המחכה לנביא". הוא הכיר שני משוררים יהודים שילוו את פעילותו הספרותית בעיר מכאן ואילך: את מלך ראוויטש – המתנזר הצמחוני שהעיד על עצמו כמי שהתגבר על השחפת והרעב של שנות המלחמה "ועכשיו הוא שמן, בריא, ענק. משורר מגדל זקן." ופרץ מארקיש – האדם רדוף הפחדים, שופע המרץ "ויגון של פרעות", משורר המתפוצץ ממילים צבעוניות – "צהוב, ירוק, כחול, אדום. בעיקר אדום. פעם זהו האדום של מין בולשביזם עילאי ומוגזם, ופעם – אודם הדם של הפרעות". (כל הציטוטים בפסקה מתוך: ספר המעשיות של חיי מאת מלך ראוויטש).
חיש מהר סחפה החבורה העליזה בת שלושת הראשים (גרינברג, ראוויטש ומארקיש) קהלים הולכים וגדלים בעיר. השלושה ארגנו והשתתפו במופעים ספרותיים ביידיש והחליטו להקים לעצמם במה ספרותית משלהם, בה יוכלו להתפרע ולהתנסות כרצונם. שירו של המשורר משה ברודרזון סיפק להם את השם שחיפשו:
כְּנוּפְיָה שֶׁל נְעָרִים עַלִּיזָה מְרַנֶּנֶת, כאליאסטרע
בְּדֶרֶך לֹא נֹודְעָה צוֹעֲדִים,
בַּיָּמִים שֶׁלָּעֶצֶב מוֹעֲדִים
בְּלֵיל פְּחָדִים
!Per aspera ad astra
(בעברית: דרך הקשיים אל הכוכבים)
בעקבות השיר קראו לעצמם ולעיתון החדש שלהם "כאליאסטרע" – מילה שמקורה רוסי וניתן לתרגמה כ"כנופיה" או "חבורה פרועה", שם שהלם את מטרותיהם.
את 'האני המאמין' של "הכנופיה" ניסח פרץ מארקיש בעמוד הפותח של הגיליון שהוציאו:
"בחומת האבן של הנצח מטיח ומתבוסס-בדמו הראש הברזלי והממותח-בחוטים, ראש החשמל של המאה המפורזלת-באש, העשרים.
בשערי עירנו החרבות-הולמים ומתופפים צעדים מיליוניים של דיביזיות מתות שמרדו, שקמו ממטות-הקרב בנות-המילין, עם עורבים שחורים בעריסות-הדמע הריקות, ומצווים עלינו לשיר את שיר-מרדם.
שרים אנו!
מידתנו – לא יופי, כי אם – זוועה."
(תרגם לעברית: שלמה צוקר)
היה זה ניסוי אמנותי חדש בנוף שירת היידיש ואורי צבי התכוון לנצל את הרגע הזה עד תומו. בפואמה שצירף לגיליון הראשון שהוציאו בשנת 1922 החליף את "האני" ב"אנחנו" וניסח מניפסט המפציר בקוראים שלא להימנע מלהפנות את מבטם אל זוועות התקופה, להישיר מבט ולהתמודד עם עולם שערכיו חרבו.
אֲבוֹי לַמְשׁוֹרְרִים שִׁיר סַהַר מְעֻדָּן
הַהוֹלְכִים בִּיחִידוּת בְּטוֹגוֹת עִצְבוֹנָם
וּבְכוֹרָה לָהֶם בְּגִין זְמִירוֹת הַתְּכֵלֶת
אֲבוֹי לַמְקוֹנְנִים עַל חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ
בְּפֻמְבֵּי מְהַלְּכִים בְּאֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת.
אֲבוֹי כִּי יָבוֹאוּ לְבָתֵּי הָעָלְמִין
לְסַפֵּר לַמֵּתִים אֶת חֻרְבָּן הָעוֹלָם
וּוַי לְעֵת בּוֹאָם לְבָתֵּי אֶל שׁוֹמְמִים
לְתַקֵּן הַקְּרִיעוֹת בִּקְטִיפַת פָּרֹכֶת
וְלַקֵּק הָאָבָק מִיֵּשׁוּ שֶׁל אֶבֶן
יחד עם חבריו חגג את חורבן העולם והתמסר לכפירה הדתית:
חֲבוּרַת נַוָדִים שֶׁל הֶפְקֵר אֲנַחְנוּ
בַּמְצָחִים שֶׁלָּנּוּ מִתְבַּלֵט וְהוֹלֵך
אוֹת קַיִן. וְהֶבֶל כְּבָר נִקְבַּר.
וְעוֹלָם-בַּמִּדְרוֹן פָּצוּעַ וּמְעֻרְעָר
וְעוֹלָם-בַּמִּדְרוֹן לוֹ בָאָה שְׁעַת שְׁקִיעָה,
נִתְגַדְּפוּ הַתּוֹרוֹת
וְאֵין עוֹד קְדוֹשִׁים.
הָאַהֲבָה הִיא תַּאֲוָה וְנָשִים – פִּלַגְשִׁים!(…)
הוֹלְכוֹת הֵן כְּנֻפיוֹת הַמְגַדְּפִים, מֻפְקָרִים
מְהַלְּכִים עַל כַּדּוּר הָעוֹלָם הַגּוֹסֵס
בְּלִי טַלִּית וּתְפִלִּין, בְּלִי צְלָבִים עַל חָזוֹת
אַחֲרֵיהֶם הַסַּעַר, לִפְנֵיהֶם הַשְּׁקִיעָה:
הִתְלַקְּחוּת הַדָּמִים שֶׁל אַלְפֵי עֵינַיִם.
(מתוך הפואמה "וועלט-בארג-אראפ", "עולם במדרון". מתוך: אורי צבי גרינברג: תערוכה במלאת לו שמונים. תירגם לעברית: שלמה צוקר)
הניסוי הצליח: "הכנופיה" משכה לא רק את אהדת הקהל, אלא גם ביקורת חריפה על כפירה בסגנון הכתיבה המקובל ובערכים היהודיים. אולם הרגע השברירי הזה לא נמשך זמן רב. הפרסומים הרבים והאחרים של אורי צבי שכנעו את הממשלה הפולנית שמדובר במשורר כופר וחסר רסן המוכן לעלוב בסמלי הקודש של הדת הנוצרית רק בשביל שורה מושחזת אחת או דימוי יפה. הפצת חוברת שירים נוספת שהוציא נאסרה, והממשלה הפולנית הוציאה בנובמבר 1922 צו שזה לשונו:
"לפי צו קומיסר הממשלה הוחרם גליון מס' 2 של "אלבאטראס" בשל מאמרו של "מוסטפא זאהיב" (שם העט של אורי צבי), שבו רואה הקומיסר מעשה חילול האלהים. נגד האשמים בהוצאת כתב-העת ובהפצתו יתנהל משפט."
בעקבות הוצאת הצו נמלט המשורר והפליט מוורשה ויצא שוב לנדודים, הפעם לברלין.
חברי "הכנופיה" מחפשים אתנחתא מההיסטוריה
פחות משנתיים אחרי הופעת הגיליון הוורשאי של "כאליאסטרע" הופיע גיליון ההמשך, הפעם בפריז. אורי צבי לא תרם לו אף מילה, המשורר התלוש כבר השתקע בארץ ישראל – המקום שרק בו, כך השתכנע, יוכל העם היהודי לעמוד בגאון.
פרץ מארקיש, חברו משכבר הימים, זעם על אורי צבי וראה בתמיכתו בציונות אקט של בגידה באידיאל המהפכה. הוא עצמו חזר אל הצבע האהוב עליו (אדום בולשביקי) והיגר לברית המועצות, להצטרף אל "תרבות יידיש על יסודות של חולין, ואין יודע עדיין שהיסוד בנוי על חולות" (עמ' 418, ספר המעשיות של חיי). בשנת 1952 הוקע כבוגד המהפכה והוצא להורג במסגרת הטיהורים הסטליניסטיים האחרונים. שנה לאחר מכן נפח את נשמתו איש הברזל, יוזף סטלין, בנוחיות מיטתו.
מזלו של מלך ראוויטש שפר יותר מחברו מארקיש. הוא עזב את אירופה במחצית השנייה של שנות השלושים, טייל ברחבי העולם ולבסוף השתקע גם הוא – כמו אורי צבי לפניו – בארץ ישראל, שהייתה עתה למדינה. החברות בין השניים מעולם לא חזרה ללהט הנעורים שבה התאפיינה.
"במקום הזה…" כתב ראוויטש בסיכומה של התקופה, "לא נוצרה היסטוריה. שם, למעשה, ביקשו אתנחתא מההיסטוריה – ברחו מפניה… וכיצד אפשר לכתוב היסטוריה על מקום-מקלט בו מתחבאים מפני ההיסטוריה וממהלך מגפי-ברזל שלה?" (עמ' 514, ספר המעשיות של חיי)
