מסה | פרויד והמלך המוּרי האחרון

"הצורך של הבן לכבד את האב מושך אותו אחורה, לופת ומייסר, אך גם קושר אותו לשורשיו, שורשים שהם למעשה ביתו האמיתי." ענת צור מהלאל כותבת על השבר והקינה בכתביו של פרויד במלאת 80 שנה לפטירתו

הילה ליזר בג'ה, זרם התודעה, דיו על נייר, 70X50 ס"מ, 2016

.

"כשרואים לראשונה את הים": פרויד, שמונים שנה למותו

מאת ענת צור מהלאל

 

בילדותי צפיתי בסרטו של הבמאי הצרפתי ברטראן טברנייה, יום ראשון בכפר (Un Dimanche a la Campagne). רובו נשכח ממני זה מכבר, אך סצנת הסיום נחקקה בי. האב המבוגר שב בגפו לבית הכפר המתפורר והחשוך לאחר שנפרד מילדיו ונכדיו שבאו לבקר. בשקט שאחרי ההמולה, הוא נכנס לאטלייה שלו (הוא צייר), מתיישב בלאות ומלטף את ידיו חרושות הקמטים. המבט משתהה בתשומת לב על הידיים הנעות בכאב סבלני. אני זוכרת את עצמי מופתעת מההשתהות הזו, שאיכותה המינורית בולטת על רקע ההתרחשויות הדרמטיות שליוו את הסרט. מחווה שכולה תודעת הזמן, הבנת היותנו בני חלוף, נחמת הסערה.

כתיבתו הענפה של פרויד שזורה לאורכה בניסיונות לעגן תהליכי אֵבל בתוך הבנות תאורטיות אינטרוספקטיביות, להבחין בין הנורמלי לפתולוגי בתהליכי האבל ולסייע לאדם לשוב ולאהוב לאחר ההידלדלות שמסב אובדן. עבור פרויד אתגר זה של התגברות על ייסורי האבל או המלנכוליה באמצעות אינטרוספקציה וכישורים אנליטיים היה יעד מקצועי ואישי. כמי שהיה דור ראשון לחילון, שחווה על בשרו בילדותו את שבר היציאה מהמסורת היהודית, מהיידיש ושפת הקודש אל הגרמנית ומן העיירה במוראביה אל הכרך הווינאי, ובבגרותו את המלחמה הגדולה ואת פאתי אסון מלחמת העולם השנייה, מעניין לאתר בכתיבתו את יסודות הקינה. ורד לב כנען, בחיבורה "קינה על האקרופוליס: פרויד והעולם העתיק" (מכאן יט, 2019), מאפיינת את הקינה לא כסוגה ספרותית, אלא כמודוס ספרותי של מצב רגשי, וכותבת כך: "אין הקינה מייצרת ייצוגי צער. קינה איננה ייצוג של רגש ואף איננה חיקוי של כאב, אלא היא עצמה מצב רגשי הלובש צורה ספרותית. קינה היא רגש שדורש קול, יללה, תמלול, ביטוי". גלילי שחר, בפתח הדבר לספר הקינות: שירה הגות ותוגה בעולמו של גרשם שולם (כרמל, 2016), מציע שהקינה מצויה בין ייצוג האובדן, על הצער והאלימות המתלווים אליו, לבין הבעת "הבלתי מצוי והבלתי נאמר בתורת ההוויה". כלומר, הקינה מצויה בשבר בין לשון האנחה, הבכי והיגון, ללשון ההרס וההשחתה, ולאילמות הריקה שמעבר לדיבור.

פרויד אמנם הרבה לכתוב על תהליכי אבל ולנתח את הדינמיקה הלא־מודעת שבבסיסם, אך קשה להעריך שהוא כיוון לכך שחיבוריו ייקראו כקינה. הוא נהג להתגאות בכך שהוא מישיר מבט מפוכח אל המוות ומהרהר במותו שלו מדי יום. למטופלים הזרים ששילמו לו מראש עבור הפגישות האנליטיות נהג לומר שלא יהססו לגבות את יתרת החוב המגיעה להם ממשפחתו אם ימות טרם שהאנליזה הגיעה לסופה. כהוגה דעות ואנליטיקאי הוא הרבה לכתוב על תהליכי אבל, הן ישירות, כמו בחיבורו אבל ומלנכוליה, והן בעקיפין, כאשר דן למשל בחשיבות החילוּן במסה "עתידה של אשליה". כתיבתו פורצת הדרך בתחום זה הדגישה את החידתיות הטמונה בייסורי האבל, לצד חשיבות ההבחנה בין תהליכי אבל רגילים למלנכוליה, תהליכי אבל פתולוגיים שבהם האני של האדם האבל נותר אחוז בצילו של האובייקט האבוד ומסרב להתאושש. הקריאה בכתביו של פרויד מזמנת פער בין טענותיו התאורטיות הרהוטות על אודות האבל לבין עמדתו הרגשית המלנכולית, הנסתרת מאחורי הצללים. יסוד הקינה הנסתר בכתיבתו של פרויד נותן ביטוי לזהותו כיהודי עקור, הן משורשיו הגליציאניים המסורתיים בילדותו, הן מהתרבות האוסטרו־הונגרית שאליה שאף להשתייך בבגרותו.

בחיבורו "ארעיות" (Vergänglichkeit), שנכתב בשנת 1916, בסמוך לאבל ומלנכוליה, פרויד מאיר היבט מסוים של עבודת האבל, והוא היחס לארעיות. הוא מתאר שיחה במהלך טיול בהרים בינו לבין "ידיד שתקן ומשורר צעיר". המשורר מצר על ארעיותו של הטבע, אשר לדידו גוברת על השמחה שמסב יופיו. פרויד אינו מזדהה עם עמדה זו ומתעקש להראות שהארעיות אינה אמורה לעמעם את ההתפעלות האוחזת בנו נוכח תופעות הטבע. פרויד קושר בין צער הארעיות לבין תהליכי אבל; ההכרה כי היופי הוא בן חלוף מפגישה אותנו עם "טעם היגון שבשקיעתו". על כך הוא כותב: "מדוע ההשתחררות הזאת של הליבידו מהאובייקטים שלו היא תהליך מכאיב כל כך איננו יודעים, ולפי שעה אין לנו אפילו השערות. אנחנו רק רואים שהליבידו דבק באובייקטים שלו ואינו מוותר על האובייקטים האבודים גם כשעומדים לרשותו תחליפים. זהו אפוא האבל" (כל המובאות מתוך האסופה תרבות, דת ויהדות, רסלינג, 2008; תרגמו נועה קול ורחל בר חיים).

"ארעיות" היה חיבור מוזמן עבור קובץ זיכרונות פטריוטי בשם "ארצו של גתה". פרויד פותח בקביעות נחרצות בדבר חשיבות ההתגברות על יגון הארעיות ביחסנו אל היופי ובניצחון האופטימיות על המלנכוליה, אלא שמיד לאחר מכן הוא פותח בקינה פעורה, מפתיעה בהקשר האמור, על החורבן שהותירה המלחמה הגדולה בארצו, גם אם לא הייתה מולדתו אלא הארץ שאליה היגר בילדותו:

שנה אחר כך פרצה המלחמה הגדולה וגזלה מן העולם את יופיו. לא רק את יפי הנוף ואת אוצרות האמנות שעמדו בדרכה הרסה המלחמה, היא כילתה גם את גאוותנו על הישגי התרבות, את הכבוד שרחשנו להוגים ואמנים רבים, את התקווה שהצלחנו סוף־סוף לגבור על ההבדלים בין אומות וגזעים. היא לכלכה את המדע שלנו שהיה מרומם וחסר פניות, היא הציבה את היצריות שלנו ערום ועריה, התירה מכבלים את הרוחות הרעות שבתוכנו, שהאמנו שבמשך מאות שנים הצלחנו לרסן. היא חזרה והקטינה את מולדתנו, והפכה את האדמה האחרת לזרה ורחוקה. היא גזלה מאתנו דברים כה רבים שאהבנו, והראתה לנו איך הדברים שהיו בעינינו יציבים הם בני חלוף.

דומה כי הפרשנויות הפסיכואנליטיות החדשניות והאמיצות שניסח פרויד מתעמעמות אל מול כאב האובדן הבוהק מקינה זו. ואף שפרויד ממהר לשוב בחיבורו אל אתגר השלמת תהליך האבל והשיבה להשקעת ליבידו באובייקטים קיימים, טבורו הפואטי של החיבור נותר באותה קינה על הארץ האהובה שאבדה, היסודות מעוררי ההתפעלות, המבנים היפים, שקרסו כולם. פרויד מזהה עצמו כאן כבן האומה הגרמנית הגדולה, וזו הזדהות המייצרת אופטימיות ואפשרות לשיקום, אך האופטימיות הזו נדונה להיסדק בהדרגה בעשורים שלאחר מכן עם השלכותיה ההרסניות של אותה מלחמה, ועד לשבר הגלות שנגזר עליו בערוב ימיו.

בשנת 1936, עשרים שנה אחרי כתיבת "הארעיות", מפרסם פרויד את "הפרעת זיכרון על האקרופוליס" (Eine Erinnerungsstörung auf der Akropolis). חיבור זה נכתב כמחווה ליום הולדתו של רומן רולאן, והוא מופנה אליו מעמדת הקורא והחבר המעריץ, וגם מעמדת הזקן שתש כוחו. פרויד פותח את חיבורו בהקדמה שהיא פנייה אישית לרולאן:

התאמצתי ארוכות למצוא דבר־מה שיהא ראוי לך בדרך כלשהי, שיוכל לבטא את התפעלותי מאהבת האמת שלך, מן ההעזה לומר את דעתך ולהסתכן, מאהבת האדם ומן הנכונות להושיט עזרה. או משהו שיעיד על הכרת התודה שאני רוחש לסופר שהנחיל לי הנאה כה רבה ורוממות רוח. זו הייתה ברכה לבטלה; אני מבוגר ממך בעשור, יבולי יבש. מה שנותר לי להציע לך בסופו של דבר, זו מנחתו של מי שירד מנכסיו, 'שידע ימים טובים מאלה'.

בחיבור רב רבדים ואישי זה פרויד סוקר תופעה נפשית משונה שחווה כשלושה עשורים קודם לכן בעת שנסע עם אחיו הצעיר לאתונה, "תופעה מסוג זה שחוויתי בעצמי לפני ימי דור, בשנת 1904, תופעה שאף פעם לא הבנתי, חזרה וצפה בזיכרוני בשנים האחרונות". באופן מפתיע, כמעט מיסטי, מצא עצמו פרויד בעת טיול ביוון על פסגתו של האקרופוליס. בעוד מבטו שוזף את הנוף, הוא כותב, "עלתה בדעתי פתאום מחשבה משונה: כל זה קיים אפוא כפי שלמדנו בבית ספר?!" להבנתו בדיעבד התרחשה בתוכו "תופעת ניכור", ובעוד חלק אחד שלו חווה את המציאות שבה האקרופוליס קיים כזרה, החלק האחר חווה את העצמי המפקפק בקיומו של האקרופוליס כזר. פרויד מכנה את התופעה "הפרעת זיכרון" (Eine Erinnerungsstörung), ולא למשל הפרעת מציאות, מכיוון שהיא אחוזה לדידו בזיכרון, בכמיהות עבר שקיננו בתוכו שנים ארוכות: "כשאני נזכר בלהט כמיהותיי לנסוע ולראות את העולם בהיותי תלמיד גימנסיה וגם אחר כך, ועד כמה מאוחר החלו להתממש, איני מתפלא על ה'השפעה בדיעבד' (Nachwirkung) הזאת על האקרופוליס; הייתי אז בן ארבעים ושמונה שנים".

האסוציאציות לוקחות את פרויד לקינה ספרותית מהמאה החמש־עשרה, "הקינה המפורסמת של המאורים הספרדים, 'ay de mi alhama' (אבוי אלהמה שלי) מספרת איך המלך בואבדיל (Boabdil) מקבל את הבשורה על נפילת עירו אלהמה". המלך בואבדיל היה המלך המוּרי האחרון של גרנדה ומשמעות נפילת העיר הייתה קץ שלטונו. הוא אינו מסוגל להכיר בכך ומחליט להתייחס לידיעה כאל non arrivé. ועם זאת, הקינה קיימת, והיא נמצאת בתהום הנפערת בין מציאות האובדן לבין הכרה בו. פרויד מציג את הקינה בשפת המקור ספרדית:

Cartas le fueron venidas
Que Alhama era ganada
Las cartas echó en el fuego
Y al mensajero matara

פרויד בוחר שלא לתרגם בגוף הטקסט את הקינה לגרמנית ומותיר אותה כמסר אניגמטי בעל איכות זרה־מוכרת (במהדורה הסטנדרטית נוסף תרגום אנגלי של הקינה: "הביאו לו מכתבים / שאלהמה נפלה. / את המכתבים זרק לאש / ואת השליח הרג"). אלוזיה ספרותית היסטורית זו מהדהדת את תחושתו של פרויד באותה עת, כמלך המקונן על מלכות שהייתה ואיננה עוד. המעבר של פרויד במקום זה מהשפה הגרמנית שבה כתב לקינה הספרדית מבלי להידרש לתרגום מסמן את הקינה כאזור השבר, גבול ההכרה והמילה, בין העולם שהיה לעולם שיהיה.

תופעת הניכור הנקודתית העומדת במרכז החיבור מסמנת את אזור השבר המתמשך בין האני המשתוקק לפרוץ את גבולות כור מחצבתו ולכבוש מחוזות ידע חדשים, לבין ייסורי האשמה והספקות העצמיים הכרוכים בהזדהות עם הכור שממנו בא. הקינה המאוחרת של המלך הגולה המכחיש את נפילת ממלכתו משתקפת באספקלריה רב־ממדית בתחושות הניכור של הגבר בן הארבעים ושמונה על פסגת האקרופוליס ובאדם הזקן שתש כוחו ו"יבולו יבש". העיניים הנישאות קדימה נפגשות עם אלה המביטות לאחור. תחושת חוסר האונים המלווה את הזקנה מתחברת בזיכרון לתחושת חוסר האונים של פרויד הילד והנער המתאווה לפרוץ את גבולות ביתו ולעוף למרחבים. פרויד בוחן חוויה של ניכור עצמי שתקפה אותו על האקרופוליס, משאת חלומותיו של "היהודי החילוני החדש", ובאופן סובטילי כורך אותה בשבר המודרנה ובשבר ביחסיו עם אביו. אביו של פרויד היה יהודי מסורתי, "אוסטיודן" (Ostjuden) דובר יידיש, ובמילותיו של פרויד: "אבא שלנו היה סוחר, לא הייתה לו השכלה תיכונית, אתונה לא הייתה משמעותית במיוחד עבורו". לקראת סוף חיבורו, הוא נותן ביטוי לקינה הפרטית שלו. והנה היא, קינתו של פרויד:

אין זה נכון שבשנות לימודיי בגימנסיה פקפקתי אי־פעם בקיומה הממשי של אתונה. אכן פקפקתי בכך שאוכל אי־פעם לראות את אתונה. לנסוע הרחק עד כדי כך, "עד כדי כך להרחיק לכת", נראה לי לחלוטין לא אפשרי. זה קשור לתנאי החיים המצומצמים והדלים בנעוריי. הכמיהה לנסוע הייתה גם בלי ספק ביטוי למשאלה להימלט מהלחץ הזה, משהו קרוב לדחף שמניע כל כך הרבה מתבגרים לברוח מהבית. כבר מזמן היה לי ברור שחלק גדול מהחשק לנסוע, מהרצון להגשים את המשאלה המוקדמת הזו, נעוץ בחוסר שביעות הרצון שלי מהבית ומהמשפחה. כשרואים לראשונה את הים, כשחוצים את האוקיינוס, כשערים וארצות שבמשך זמן רב היו בחזקת משאלות רחוקות מהישג יד הופכות ממשיות, או־אז חשים כגיבורים שהגשימו מעשים נפלאים לאין שיעור.

בערוב ימיו מבין פרויד את הפרעת הזיכרון שתקפה אותו על האקרופוליס לא רק כאשמה שמקורה בניצחון אדיפלי – אשמה על השארת האב מאחור, אלא בדיעבד גם כ"רגש של כבוד למתים". הצורך של הבן לכבד את האב מושך אותו אחורה, לופת ומייסר, אך גם קושר אותו לשורשיו, שורשים שהם למעשה ביתו האמיתי. כאמור, הקינה מצויה באזור השבר בין הנאמר לבלתי ניתן להיאמר, בין המבט הנישא קדימה לבין זה המביט לאחור, בין לפיתת השורשים לכמיהה לפרוץ הלאה והרחק. ופרויד חותם את חיבורו במילים הנותנות ביטוי מאוחר לקשר זה, הבלתי ניתן להתרה, בין האב לבן, קשר שבו שני הצדדים זקוקים לסלחנות ולחמלה, "מאז זקנתי ואני עצמי זקוק לסלחנות וכבר איני יכול לנסוע".

החיבור פורסם כאמור לקראת יום הולדתו של רומאן רולן בינואר 1936, בעת שרוחות המלחמה באירופה גברו והתעצמו. במרץ 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית. תחת איומים הולכים וגוברים הצליח פרויד להגר ללונדון עם משפחתו ביוני באותה שנה. פרויד דימה אז את חוויית ההגירה שנגזרה עליו לגָלוּת, וזו העצימה את הזדהותו עם שורשיו היהודיים. ב־23 בספטמבר 1939, בעקבות ייסורי ההתמודדות עם מחלת הסרטן, ביקש פרויד בן ה־83 מרופאו לסייע לו לסיים את חייו. לעתים היד המכוונת את אירועי ההיסטוריה היא מסתורית מכל מסתורין, שכן קריאה בחיבורו זה של פרויד, שנכתב זמן לא רב לפני שהוא עצמו נדרש לצאת בבהילות מהעיר שבה חי ופעל רוב חייו, מאפשרת לשמוע בקינתו של המלך המוּרי האחרון את קולו העתידי של פרויד הגולה, האינטלקטואל היהודי הווינאי האחרון.

 

ענת צור מהלאל היא פסיכולוגית קלינית מומחית ובעלת תואר שלישי מטעם החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה. פרסמה בכתבי עת פסיכואנליטיים וספרותיים בארץ ובעולם. עמיתת מחקר בתוכנית המחקר הבין־תחומית בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה ומלמדת שם בתוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. ספרה, Reading Freud’s Patients: Memoir, Narrative, and the Analysand, עתיד להתפרסם בקרוב בהוצאת ראוטלדג'.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: יורם מלצר ברשימה אישית על בורחס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו