חייל אס אס, קצין בצה"ל ומרגל: סיפורו של אולריך שנפט

אולריך שנפט היה חייל אס אס לשעבר שחיפש דרך להיטיב את מצבו אחרי מלחמת העולם השניה: אז הוא התחזה ליהודי והתגייס לצה"ל

1

צפיתם בסדרה "המרגל" על אלי כהן ואתם רוצים עוד? ההיסטוריה של מדינת ישראל היא קרקע פורייה לסיפורי ריגול נועזים, ואין כמו סיפור ריגול מהסוג המותח ביותר: כזה עם נאצים.

גבריאל זיסמן הגיע לארץ ישראל בשנת 1949 אחרי מסע מפרך מגרמניה למרסיי, העפלה, מעצר של יותר משנה בקפריסין וגיוס ל"הגנה". באופן טבעי, כשהגיע לארץ, התגייס זיסמן הצעיר לצבא ההגנה לישראל שאך הוקם ועבר קורס מפקדי כיתות. לאחר מכן עבר גם קורס קצינים, קיבל דרגת סגן־משנה והועבר לחיל התותחנים.

אך ב-1952 נקטעה הקריירה הצבאית המבטיחה לאחר שהתעוררו חשדות סביב התנהגותו של זיסמן: מידע אנונימי חשף כי בהיותו שתוי הראה זיסמן לחבריו את תמונתו במדי אס אס וסיפר להם כי זהותו בדויה. ברבות השנים התגלה כי זיסמן הוא למעשה אולריך שנפט, גרמני יליד 1923 שהיה איש צבא נאצי ששירת בחזית הרוסית והאיטלקית במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה, ובעקבות שותפו לדירה שהיה ממוצא יהודי, גילה כי היהודים נהנים מסיוע כספי ומחבילות מזון שקיבלו מארגוני סיוע אמריקנים – מצרכים מבוקשים מאוד בגרמניה המוכה של אחרי המלחמה. שנפט החליט להתחזות לפליט ולהגיע לישראל, במטרה להמשיך לאחר מכן ליעד אחר.

1
תמונתו של אולריך שנפט במדי צה"ל

המשך הסיפור לא פחות מדהים מההתחזות הבלתי נתפסת. מאוכזב מהפיטורים מצה"ל בחר זיסמן־שנפט לעבוד בעבודות מזדמנות תוך כדי שהוא מתגורר בביתם של שני עולים מגרמניה. שם, ניהל רומן עם בעלת הבית, ושם שקלו השניים להותיר את הבעל הנבגד מאחור ולשוב יחדיו לגרמניה. לצערו של שנפט, ישראל לא אפשרה לבעלי דרכון ישראלי להיכנס לגרמניה באותה תקופה. הקשיים במסעו גרמו לשנפט להציע את שירותיו למודיעין המצרי. הוא הוטס לקהיר וחשף בפני המצרים ידיעות רבות על צה"ל ויחידותיו.

1
מתוך "מעריב", 18 באפריל 1958

סיפור לכידתו של שנפט בידי שירותי הביטחון הישראליים ראוי לסרט משל עצמו. הוא פורסם ברבים רק שנים רבות אחר כך. אם תקראו את הידיעות העיתונאיות המצורפות כאן תבינו אותו רק ברמז. על פי כלי התקשורת של שנות החמישים, שנפט נשלח לישראל בשנית בידי מפעיליו הערבים במטרה לאסוף כאן מודיעין, ונאסר בגעתו. אך הסיפור האמיתי נועז עוד יותר: אנשי המוסד הם שאיתרו את שנפט בגרמניה (בין השאר בעקבות מכתב שגולל את סיפורו ונשלח מאת בעלה של האישה שעימה ניהל שנפט רומן). הם אלו שבסיפור כיסוי שכנעו את שנפט להגיע שוב לישראל בתואנת ריגול לטובת עיראק. הם אלו שלכדו אותו בנחיתתו בנמל התעופה בלוד והביאוהו למשפט. את הסיפור המלא, שגדוש בעוד לא מעט פרטים מהממים אחרים, תוכלו לקרוא בספר "המרגלים" מאת יוסי מלמן ואיתן הבר.

1
מתוך ביטאון צה"ל "במחנה" בו נחשף הסיפור לראשונה
1
את הכתבה בעיתון "במחנה" ליוו איורים של אירועי מפתח בסיפור

1

זהו קיצור סיפורו הבלתי יאמן של חייל האס אס שנעשה קצין בצה"ל. לאחר מאסרו גורש שנפט מהארץ וחזר לגרמניה. מאז נעלמו עקבותיו ואף אין יודעים אם הוא עודו בחיים. כל היודע דבר על מקום הימצאו – אנא ספרו לנו בתגובות.

 

כתבות נוספות:

כך נלכד "האיש שלנו בדמשק" אלי כהן

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

יוני הדואר האמיצות מגינות על המולדת

 

החתונה המעופפת של ציוני ברית המועצות

"פנינו לעבר שדה התעופה. היה זה בוקר יפה להפליא, יפה – אך זר: בוקר זר בארץ זרה"

"פנינו לעבר שדה התעופה. היה זה בוקר יפה להפליא, יפה – אך זר: בוקר זר בארץ זרה. ואילו ארצי שלי, הארץ שציווה האל לאברהם ולזרעו, היתה רחוקה ממני מרחק אלפי מילין. זכרה לא מש מלבי, ועתה הייתי צועד והולך, ממלא את המצווה: "לך-לך"… ללכת, לשוב הביתה – או למות." (יוסף מנדלביץ', מבצע חתונה: מאבקו, מעצרו ושחרורו של אסיר ציון)

כך תיאר יוסף מנדלביץ', אחד מחברי הקשר שנועד כ"מבצע חתונה", את יום המבצע – ה-15 ביוני 1970. הוא וחבריו לקשר ידעו מה יהיו ההשלכות הנוראיות שיחוו במידה ותכשל תכניתם הנועזת, והבינו שסיכוייהם אפסיים.

​מערכת היחסים הרשמית בין ישראל לברית המועצות הייתה קצרת ימים. עם מותו של סטלין בשנת 1953 החלו להתחמם היחסים בין המדינות, אך לא לזמן רב.

ימים אופטימיים יותר (מאוסף עיריית תל אביב)

בעקבות סדרת הניצחונות המזהירים של ישראל על צבאות ערב ביוני 1967, ניתקה ברית המועצות את היחסים הרשמיים עם ישראל. בזמן שהתעמולה הסובייטית תוקפת את ישראל בארסיות, הבין מארק דימשיץ – טייס לשעבר בצבא הסובייטי ויהודי-אוקראיני – שמקומו בארץ ישראל. הוא ידע היטב שפריצת "מסך הברזל" שהקימה ברית המועצות לא תהיה דבר קל, ושאינה תתאפשר ללא מאבק.

כרזת מחאה שמבהירה שמצבם של יהודי בריה"מ היה נושא כאוב ומוכר בארץ (מאוסף עיריית תל אביב)

הקבוצה שאיגד סביבו הטייס הסובייטי-ציוני החליטה על מבצע נועז: לעלות על מטוס נוסעים במסווה של חתונה משפחתית גדולה, ומשעה שהמטוס באוויר – להשתלט עליו ולהנחיתו בשוודיה. הייתה זו יותר מתכנית בריחה נועזת. הפעילים הציונים תיכננו לקיים שם מסיבת עיתונאים בינלאומית. הם גם הכירו באפשרות הסבירה יותר: שהק.ג.ב. יחדור לשורותיהם ויסכל את המבצע מבעוד מועד.

היות שהיו מוכנים לסכן את עתידם לטובת מטרה גדולה, הם היו משוכנעים שגם אם ייתפסו, המבצע שאליהם יצאו יעיר את דעת הקהל העולמית מתרדמתה ובכך יסייעו במעשיהם לעליית יהודי ברית המועצות אל מדינת ישראל.

סיפורה של סילווה זימנסון, חברה בהתארגנות שנודעה לימים כ"מבצע חתונה", בכתבה מעיתון מעריב, 16 בספטמבר 1974

​תחילה נתמכו דימשיץ וחבריו על ידי ועד הקבוצה הציונית בלנינגראד – ארגון מחתרת ציוני. אולם, ככל שהתקרבה שעת השין, התעוררו ספקות קשים בתוך הוועד הציוני. החשש היה שפעולה בעלת פרופיל גבוה כל כך, גם אם תצלח, עלולה לעורר את זעמה של הממשלה הסובייטית, והיא, בהיותה דיקטטורה רצחנית, לא תחשוש לחסל לאלתר את התנועה הציונית בכל ברית המועצות.

הדיונים הללו הולידו פשרה: הוחלט כי "הוועד הלנינגראדי" יעביר שאילתה לממשלת ישראל, בו יספר לה על התכנית ויבקש את חוות דעתה של הממשלה עליה. נחמיה לבנון, מי שמונה רק זמן קצר לפי כן לעמוד בראש ארגון "נתיב" החשאי על ידי גולדה מאיר, העביר את תשובת ממשלת ישראל לשאלה. על מנת שלא ייחשפו חברי "הוועד הלנינגרדי" באקט של בגידה במולדת הסובייטית, התבקשה ממשלת ישראל להעביר את תשובתה כתשובה לבקשת עצה רפואית. לבנון העביר את התשובה בטלפון: "הפרופסור שהוא סמכות רפואית גבוהה איננו יכול להמליץ על השימוש בתרופה". הוועד השיב שאם כך, הוא מסיר את ידיו מהמבצע. דימשיץ וחבריו החליטו להוציא אותו לפועל גם ללא תמיכת הוועד וממשלת ישראל.

ראש ארגון העלייה החשאי, "נתיב", נחמיה לבנון

אולם, כפי שאכן חשדו בטיסת הניסוי שביצעו, היה הק.ג.ב. על עקבותיהם מזה חודשים רבים. ב-15 ביוני 1970, נעצרו דימשיץ וחבריו לפני שהספיקו לעלות למטוס. הפעילים שהבטיחו לפגוש ולצרף לטיסה בריגה – סילווה זלמנסון, בעלה אדוארד קוזניקוב ובעלי משפחה וחברים נוספים – נעצרו כבר בלילה הקודם.

כותרת מתוך סדרת כתבות שחיבר ישראל זלמנסון על "מבצע חתונה", שהתפרסמה בשנת 1978 בעיתון מעריב
כותרת מתוך סדרת כתבות שחיבר ישראל זלמנסון על "מבצע חתונה", שהתפרסמה בשנת 1978 בעיתון מעריב

המשפט עורר סערה בתקשורת העולמית. כעבור חצי שנה ממעצרם חולקו גזרי הדין הקשים: שני ראשי ההתארגנות – מארק דימשיץ ואדוארד קוזניצוב (שכבר הספיק לשבת לא מעט שנים בכלא באשמת פעילות ציונית קודמת) – נידונו למוות. שאר הפעילים נידונו לתקופות מאסר שנעו בין 4 ל-15 שנים בכלא. דימשיץ ניצל את בימת בית המשפט וטען שלא הוא ולא חבריו הם פושעים, היות ש"כל משאלתי היא לחיות בישראל יחד עם משפחתי ולעבוד בה. אין לי כל ספק שעוד יבוא היום ואזכה להיות בישראל".

ההודעה לעיתונות על גזר הדין מתוך עיתון דבר, 25 בדצמבר 1970

בזכות לחץ בינלאומי כבד, הכולל התערבות ישירה של ממשל ארצות הברית, הומתק עונשם של הפעילים שהתפרסמו ברחבי העולם. בתום תשע שנים בכלא, שוחררו דימשיץ וקוזניצוב בעסקת חילופי אסירים והועברו לניו יורק. משם עשו את דרכם לישראל, להעביר את שארית חייהם במולדת שבחרו.

ההודעה לעיתונות על המתקת גזר הדין מתוך עיתון דבר, 1 בינואר 1971

ממרחק הזמן מעניקה לנו ההיסטוריה פרספקטיבה צלולה יותר על אירועים שחלפו. אמנם נדמה ש"מבצע חתונה" כשל נחרצות – הפעילים אפילו לא הספיקו לעלות על המטוס ומרביתם ישבו שנים ארוכות וקשות בכלא הסובייטי – אך למרות כל זאת, ועל אף שלא היו היחידים שפעלו בברית המועצות, בנכונותם לסכן את עצמם ולפעול ללא חת הם תרמו תרומה משמעותית לקידום המטרה שהציבו לעצמם: העלאת תשומת הלב למצבם המר של יהודי ברית המועצות ועזרה בפתיחת שערי העלייה לארץ.

אם בשנות השישים הורשו מאות בודדות של יהודים לעזוב את בריה"מ, בשנות השבעים הורשו לצאת את הרפובליקה הסובייטית כ-300 אלף יהודים, ויותר ממחציתם עלו ארצה.

 

 

 

הצצה ליהדות קובה שלפני פידל קאסטרו

חוברת נדירה שהכינה הקהילה הקובנית בשנת 1950 מספרת על החיים התוססים שהיו בה

​עד המהפכה הקובנית הייתה יהדות קובה אחת הקהילות הגדולות ביותר באמריקה הלטינית. חוברת נדירה שהכינה הקהילה בשנת 1950 מספרת על החיים התוססים שהיו בה: על העניין הרב של יהודי קובה בגורל הציונות ובגורל הפליטים והעקורים מאירופה, וגם על תרבות היידיש הערה באי הטרופי.

​עם השתלטות פידל קסטרו וחבר מרעיו על קובה, למעלה מ-94 אחוזים מתושבי האי היהודים נמלטו ממנו מאימת המהפכה. להיסטוריונים אין תשובה מוחלטת לגבי הסיבה שבגינה בחרו מרבית יהודי קובה לברוח ממנה, אך ככל הנראה אנטישמיות לא הייתה הגורם לכך. אולי היה זה פחד מכך שהמשטר הקובני החדש יזהה את היהודים עם "האמריקנים האימפריאליסטים" שמצפון, הכריע את הכף.

 

היסטוריה קצרה של יהדות קובה

בשנת 1898 לחמו כ-3,500 חיילים יהודים-אמריקנים לצד ארה"ב במלחמת ארה"ב-ספרד. למרות שבעקבות המלחמה זכתה קובה (באופן רשמי) בעצמאותה, היה ברור לכל שהשליטה באי נמסרה בפועל לידיה של המנצחת במלחמה: ארצות הברית של אמריקה. חלק מהחיילים היהודים נשארו באי לאחר המלחמה, אך ההגירה היהודית המרכזית שהציפה את קובה התרחשה רק שני עשורים לאחר מכן.

בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת היגרו אלפי יהודים לקובה: חלקם הגיעו בשנות העשרים ממזרח ומרכז אירופה, נמלטים מהעוני ומהסבל, והשאר הגיעו עשור מאוחר יותר – נמלטים מאימת המפלגה הנאצית שעלתה לשלטון ומאימת הרייך הגרמני המתרחב. בעקבותיהם הגירתם, נפתחו בתוך שנים ספורות בקובה, סניפים של ארגונים יהודים בינלאומיים חשובים: השומר הצעיר, הבונד ובני ברית.

לרגל 25 שנה להקמת המרכז היהודי בקובה, פרסמה הקהילה היהודית באי חוברת החוגגת את המאורע ומציינת שתי שמחות נוספות: מאה שנים להולדת הסופר היידי י.ל. פרץ ושלוש שנים להקמת מדינת ישראל. מעיון בחוברת מתגלה קהילה מרתקת ומגובשת המתאמצת בכל מאודה – כיאה לקהילת המורכבת בעיקר מפליטים ומהגרים – לשמור על קשר הדוק עם העם היהודי באשר הוא ולסייע ככל יכולתה לבניו ובנותיו הנרדפים.

צידה האחרוי של החוברת החוגגת, בין היתר, שלוש שנים להקמת המדינה

 

היסטוריה, ספרות יידית ופרסומת לקזינו

העמוד הראשון בחוברת

לא מעט עמודים מוקדשים לסיפור ההיסטוריה הארוכה של יהדות קובה – מהגעת ספנים יהודים יחד עם כריסטופר קולומבוס בשנת 1492, דרך התיישבות אנוסים ספרדים באי במהלך המאות השש-עשרה והשבע-עשרה, הפחד מהאינקווזיציה הספרדית, ההגירה היהודית בשנות ה-20 וה-30 ואפילו מספרם המדויק של הפליטים היהודים משנות ה-40.

פורים בקהילה

מדובר בקהילה מגובשת להפליא שלא רק התעניינה במספר הפליטים מאירופה בשנות הנאציזם – פליטים ופליטות אשר נספרו במדויק בחוברת – אלא הציעה לא מעט פתרונות ליישובם באי ולמתן עזרה לאותם פליטים.

אלברט אינשטיין, החשוב שבאורחי הקהילה ופליט מהנאצים בעצמו

מקום מרכזי הוקדש גם לספרות היידיש באי: מסתבר שמבין בני הקהילה היו לא מעט משוררים וסופרים. באי פעלו הוצאת ספרים ובית דפוס אשר נקרא "האוונער לעבן" (חיים בהוואנה). הקהילה היהודית התגאתה בתעשיית ספרים קטנה אך מכובדת שהוציאה לאור כמה עשרות ספרים במהלך השנים. המשורר אליעזר אראנאווסקי אשר פרסם ארבעה ספרי שירה בזמן הוצאת החוברת, היה גאוות האי. אף על פי שהיגר מקובה לארה"ב כבר בשנות השלושים, הוא הוצג כתומך נלהב של הקהילה – כפי שניתן ללמוד מכותרת ספרו הראשון, "שירים קובניים".

ספרים שפרסמו משוררי וסופרי יהדות קובה

 

שירו של המשורר אליעזר אראנאווסקי

 

אך לא הכל היסטוריה, ספרות ומורשת בחוברת הנפלאה הזאת. באמצעות הפרסומות ונותני החסויות לחוברת נוכל לקבל הצצה לחיים הקאריביים שלפני האמברגו האמריקני והרס התעשייה הקפיטליסטית בעקבות המהפכה הקובנית. יש בחוברת פרסומות לשייט בארה"ב ובאיי האזור, לסכיני גילוח ג'ילט, לשעונים מחברת קופלקס, אפשרות לקשירת עסקים עם מקומות מרוחקים דוגמת ליברפול שבבריטניה ואפילו הזמנה (מרומזת משהו) לקזינו קופה-קבנה.

החוברת עצמה נמצאת בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי ומלמדת לא מעט על החיים התוססים שהיו ליהודים הקובנים של תחילת שנות החמישים.

 

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר יוחאי בן-גדליה.

הספר שלימד את האירופאים איך לבשל בארץ ישראל

החלוצות והחלוצים שהגיעו ארצה היו צריכים ללמוד מה לעשות עם המצרכים הזמינים במולדת החדשה

מתי בפעם האחרונה כיוונתם בקבוק קטשופ לחיץ לעבר הצלחת שלכם, ולחצתם?

לא, אני לא מתכוונת לנקניקיה בלחמנייה, לקציצת המבורגר, לצ'יפס או לשאר תירוצים מטוגנים שכיף לצרף להם את אותו רוטב עגבניות חריף-מתוק.

אצלי בבית – ואני יודעת שבשלנים אחרים יסכימו איתי – להוסיף קטשופ לצלחת זה מעשה שעלול להתפרש כעלבון למכין המנה. הטבח עבד כדי להשיג מרקם וטעם מסוימים למנה שלו, ועכשיו אתה, הפושע, שופך רוטב תעשייתי שמשנה את הטעם של האוכל. הו! החוצפה!

בעוד שחלקכם תחשבו שהשתגעתי, אני מעוניינת לקחת צעד אחורה ולחזור לתקופה שבה להוסיף קטשופ למזון נחשב הברקה קולינרית.

בשנות השלושים של המאה ה-20 הציפו גלי הגירה יהודית מאירופה ומצפון אמריקה את ארץ ישראל. משפחות ארזו מטלטליהן, ועלו על אוניות שעשו את המסע אל ארץ ישראל. התקווה הייתה אחת: לבנות חיים חדשים, טובים יותר, לעצמם ולבני עם ישראל.

בעבור עקרת הבית היה המעבר מניהול משק בית בתנאי השפע של אירופה ואמריקה לניהול משק ארץ-ישראלי מעבר קיצוני. החיים בארץ החדשה היו קשים, איכות החיים שהכירו בבית נפגמה והמלאכה הייתה רבה: היו אנשים לפגוש, בתים לבנות, אדמה לעבד, שפה ללמוד ואין-ספור מכשולים להתגבר עליהם.

מה עושים עולים המבקשים להרגיש בבית במקום מושבם החדש? בין שמדובר בקציץ הבשר המשובח של אימא ובין שבמרק העוף הסמיך של סבתא, פתרון בדוק הוא להכין אוכל מהסוג שמביא עימו זיכרונות מנחמים. העולים גילו עד מהרה שעם הסחורה המקומית של הארץ לא תמיד אפשר לשחזר את הטעמים והריחות של המטבח הביתי מארצות מוצאם.

כאן נכנסת לתמונה ד"ר ארנה מאייר, סופרת פורה ומורה לבישול ולתזונה בבית הספר למדעי הבית בעמותת ויצו. כבר לפני שנת 1933, השנה שבה עלתה ארצה, פרסמה ד"ר מאייר באירופה שורה של מאמרים על הדרך הנכונה לנהל משק בית. בשנת 1937, כתבה ד"ר מאייר ספר המאגד את כל הידע הנחוץ לעולה הטרייה לארץ ישראל, המבקשת להקים ולנהל משק בית במולדת החדשה.

"איך לבשל בארץ ישראל" נחשב לתנ"ך של עקרת הבית המבקשת להתאקלם בארץ. הספר הודפס כך שמצידו האחד מופיע הטקסט בגרמנית ובאנגלית, ומצידו השני בעברית. ניכר שד"ר מאייר רצתה להקל על הקוראת, ולכן הוסיפה חלקים מועילים כגון טבלת המרת מידות, כמויות הגשה, ואפילו מילון קצר הכולל מילים חשובות המתורגמות מאנגלית וגרמנית לעברית.

"כי ההבדלים שבאקלים ויתר התנאים הנובעים ממנו מכריכים את האשה הבאה מאירופה לשנות את אורח החיים שהיא רגילה בו ובכלל זה גם את אופן הבישול. והגשמת השנוי הזה קשה יותר מכפי שהדבר נראה", כתבה ד"ר מאייר בהקדמה לספר.

ד"ר מאייר ביקשה לתת מענה לעקרת הבית המוצאת את עצמה כורעת תחת נטל ניהול הבית, הדאגה לבריאות בני המשפחה והרצון להאכילם במזון בריא ומזין. הפתרון שלה? עזבי את אירופה ואמצי לך עולם קולינרי חדש בארץ ישראל.

"הגיע סוף-סוף הזמן שאנו, הנשים, ננסה ביתר מרץ, מאשר עד כה, לשחרר את מטבחנו מאותה מסורת-הגלות שדבקה בו, במדה שאינה מתאימה לתנאי ארצנו ושנחליף מתוך הכרה את המטבח האירופי במטבח ארצישראלי בריא".

הספר כולל פרקים מעמיקים על בישול באמצעות שמן ירקות במקום חמאה, כיצד לנווט בעולם האקזוטי של התבלינים המקומיים וכיצד לבשל נכון עם חשמל. רק בסוף הספר כללה ד"ר מאייר מתכונים למנות עיקריות, צדדיות, קינוחים ושתייה. כל המתכונים בחלק זה הותאמו לעקרת הבית הנסמכת רק על תוצרת מקומית.

אוקי, אתם ודאי שואלים את עצמכם מה לכל זה ולקטשופ?

ד"ר מאייר היא תומכת נלהבת של הקטשופ. בספרה היא ממליצה המלצה חמה לנשים להוסיף את הרוטב האדום מעת לעת למתכונים בספר, כדרך "להחמיא" לטעמי המנות. זה גם לא מזיק שהצבע האדום נחשב, לטענת המחברת, צבע קישוט נעים המשתלב במנות רבות.

לדעת ד"ר מאייר, "אין זאת אלא בשר עגבניות שהוכן באופן עקורי (סטרילי) יחד עם תבלין נעימים ופיקנטיים וזהו כידוע כקטשופ-עגבניות מתוצרת 'עסיס.' בעלת-הבית מוצאת בזה לא רק אמצעי-תבול בלבד אלא גם תוספת עשירה בויטמינים, כי כידוע שייכת העגבנייה לאותם הפירות המעטים שהויטימינים שלהם נשמרים בהם כמעט במלואם גם לאחר עיקיר (סטרליזציה), מלבד זאת הצבע האדום מוסיף מראה נעים לתבשילים".

פרסומת לחברת "עסיס" מתוך הספר "איך לבשל בארץ ישראל?", מתוך אוספי הספרייה הלאומית

עוד לא הזיקה העובדה שחברת עסיס, יצרנית הקטשופ הארץ-ישראלי הנמכר ביותר באותן השנים, סייעה במימון ובהוצאת הספר.

פרסומת לקטשופ של חברת "עסיס", מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

ובכן, לאלו מאיתנו שתמיד חייבים קטשופ בצלחת, זכיתם בזאת באישור גורף ממומחית – אישור המקבל משנה תוקף לאלו הגרים בישראל או לאלו המחפשים תוספת לבשר או לדג. אם מדובר בכם, ממליצה ד"ר מאייר, "רוטב לבשר ולדגים דיה לכך מלא כף אחת, ולשם יתר פיקנטיות אפשר לשים מ-2-3 כפות הכל לפי טעם האיש".

 

עולם האוכל היהודי

לדף הפרויקט המיוחד

"דיי יידישע קוך"

הדגן שהציל את ישראל

מדוע רשימת קניות מימי הביניים נכתבה בצד האחורי של גט?