מסה | הרולד בלום והקאנון הנשי מאת תמר מרין

"מה עם הנשים הסופרות? מה עם המשוררות? במי הן אמורות להילחם? ממי הן אמורות להיות מושפעות או לפחות חרדות מהאפשרות להיות מושפעות?" תמר מרין על הרולד בלום ו"חרדת ההשפעה", במלאת שלושים יום למותו

נורית ירדן, צבע טרי, צילום, 2016

.

על הרולד בלום ועל חרדות השפעה ספרותיות ואחרות

מאת תמר מרין

.

בהקדמה שכתב למהדורה החדשה של חרדת ההשפעה שיצאה ב־1997, התלונן הרולד בלום, מי שטבע את המונח המפורסם misreading (קריאה שגויה, קריאה מנכסת), שמבקריו בעצמם עשו misreading לחרדת ההשפעה, ספרו המשפיע והמכונן שהתפרסם לראשונה ב־1973 וזכה לתהודה אדירה בעולם הספרות והאקדמיה. במקום להבין שהמושג "חרדת השפעה" אינו מבטא זלזול ביוצרים קודמים אלא דווקא את הקושי האדיר להתמודד עם ההכרח לכתוב דבר בעל ערך לאחר שגאון קודם כבר עשה זאת לפניך, מתלונן בלום, המושג הובן בטעות כניסיון להוזיל את ערך התרבות, להמעיט בחשיבותם של יוצרים גדולים, קאנוניים, כמו ויליאם שייקספיר, וכל זאת בסיועם של "לימודי התרבות" שעשו לדבריו "פוליטיזציה" של הקאנון והפכו אותו ל"קאנון של גברים לבנים פריבילגיים". שייקספיר, מטיח בלום במי שלדעתו עדיין לא הפנים זאת, ובראשם אלה שהוא מכנה "הפמיניסטיות החדשות" ו"התיאורטיקנים תחת השפעה צרפתית", לא היה סתם גבר לבן פריבילגי אלא מי ש"המציא את האנושי"; הוא היה גדול הדור, הוא פשוט היה גם חרד בעצמו מהאפשרות מכך שלא יהיה מספיק גדול, בדיוק כמו כל הגדולים.

אני זוכרת שכשקראתי, לפני שנים אחדות, את המונולוג האפולוגטי, המתנצח הזה של הרולד בלום (המופיע כאחרית דבר בתרגום העברי של חרדת ההשפעה, רסלינג, 2008; תרגם עופר שור), תהיתי בעיקר מה הוא רוצה מחיי, ומחיי קוראיו באופן כללי; מדוע נדמה לבלום שלא הבנו את ספרו ואת טענתו בנוגע לכוחה המדרבן והיצירתי של החרדה מהשפעה ספרותית, והאם ייתכן שלבלום פשוט חשוב להתנצח לשם ההתנצחות, בדומה לגיבורי הספר שלו – בכירי סופרי הקאנון הספרותי המערבי שעסוקים בכינון השפעתם הספרותית דרך קרב איתנים מתמשך באבותיהם הספרותיים הממשיים או המדומיינים. בלום, שהלך לעולמו לפני שבועות אחדים, בגיל שמונים ותשע, היה בעצמו מבכירי וחשובי התאורטיקנים של הספרות המאה העשרים. אם מישהו הצליח לנסח תאוריה חזקה, עמידה, משכנעת ומשפיעה של ספרות בעידן הנוכחי – הרי זה בלום, שנתן שם, שפה ודרך של המשגה לאופן שבו ממילא נתפסה ההיסטוריה של הספרות לאורך שני העשורים האחרונים, ואולי מאז ומעולם – כמערכת יחסי השפעה בין אבות לבנים.

כשכתבתי עבודת דוקטורט בספרות עברית, לפני כעשור, הגישה האדיפלית הבלומיאנית לחקר הספרות הייתה מוטבעת עמוק במיוחד בשיח של הספרות העברית. אני זוכרת משפט של דוד פרישמן: "הא לך עטי, עלה רש את מקומי!" שהתגלגל אל תוך אינספור דיונים בהיסטוריה של הספרות העברית: מרד דור המדינה בבני דור תש"ח, מרד חבורת "לקראת" בחבורת שלונסקי אלתרמן, מרד המשוררים המזרחים בנתן זך. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, נון סטופ תקהינה.

בתור חוקרת ספרות, המודל של בלום הרגיז וקומם אותי: מה עם הנשים הסופרות? מה עם המשוררות? במי הן אמורות להילחם? ממי הן אמורות להיות מושפעות או לפחות חרדות מהאפשרות להיות מושפעות? בניגוד לחוקרות ספרות פמיניסטיות שהתפלמסו עם בלום (המפורסמות ביותר בהקשר זה הן סנדרה גילברט וסוזאן גובאר בספרן מ־1977, Madwoman in the Attic), אני לא האמנתי בתזת ה"גניאלוגיות הנשיות" כאלטרנטיבה למודל האבות והבנים של בלום. לא חשבתי שצריך לכונן קאנון אלטרנטיבי על טהרת הנשים ולזרוק מהחלון את דנטה, שייקספיר, דוסטוייבסקי, עגנון וגנסין (את ברנר כן הייתי מוכנה לזרוק). האמנתי במודלים אלטרנטיביים של יחסי השפעה מורכבים בספרות – האמנתי שגם סופרות נשים מנהלות דיאלוגים שונים, מורכבים, עם הקאנון הספרותי, ובעיקר האמנתי שהקאנון עצמו הוא נזיל וגמיש ונמצא בהשתנות תמידית – נכון תמיד להיפתח ולהיקרא מחדש בעקבות האופן שבו כותבות חדשות מאירות בו צדדים חדשים.

בתור סופרת, המודל של בלום הרגיז אותי אפילו יותר. הקיום שלי כאישה בתוך שדה גברי באופן אבסולוטי, שדה שממשיך להתבסס על יחסי אבות ובנים ועליהם בלבד, התחדד עבורי עד כאב ממש; מכל עבר המשכתי לשמוע רק על זה שממשיך את ההוא, ועל ההוא שמושפע מזה, על הסופר "החשוב", "המשפיע", "המכונן" ו"המאלף", בשעה שלי ולסופרות בנות מיני נשמרו אי אלו תארים שביטאו התפעלות רפה, בדרך כלל בעניינים הקשורים בסגנון וביכולת הכתיבה ה"קולחת" / "מעניינת" / "מרשימה", אף פעם לא "חשובה", "משפיעה", "מכוננת" או "מאלפת". ככל שהמשכתי לכתוב פרוזה ולהוציא ספרים התחלתי למאוס במודלים המורכבים של השפעה ספרותית שפיתחתי בימים שהייתי תלמידת מחקר, כשכתבתי את הדוקטורט. אמנם עדיין לימדתי, ובהנאה גדולה, את שייקספיר, דוסטוייבסקי, קפקא ותומאס מאן – אבל בזמני הפנוי התחלתי לקרוא בקדחתנות יצירות של נשים, ורק נשים; הקלאסיקות לא הספיקו לי יותר, עכשיו לא הסתפקתי באדית וורטון, האחיות ברונטה ווירג'יניה וולף, התעקשתי גם על מונרו, פרנטה, נטליה גינזבורג, כולן נראו לי "קאנוניות" לא פחות מהסופרים הקאנוניים שעל ברכיהם גדלנו כסופרות. לאט־לאט מצאתי את עצמי מזדהה עם חרדת ההשפעה הששה אליי קרב של בלום; איך אצליח לכתוב טוב כמו מונרו? כמו פרנטה? להחזיק עלילה נפתלת ובתוך כך גם לעורר רגש, הזדהות, אמפתיה ואולי גם תיעוב ורתיעה בעוצמה גדולה כמו שהן מצליחות לעורר? אני מוכרחה לנסות! לא מוכנה להיכנע. אני יכולה לעשות את זה. בדרך אחרת, משלי. בעברית ממילא זה יהיה אחרת, המציאות הישראלית – זה לא בדיוק נאפולי וגם לא רומא – אבל אולי זה גם לא כל כך שונה? ומה עם רחל איתן? ועמליה כהנא־כרמון? הן הצליחו להוציא מהעברית דברים שאפילו לא ידעו שיש בה! מצאתי את עצמי נקלעת למערבולת בלומיאנית של התגוששות לוהטת עם אימהותיי בפרוזה. לרגעים כעסתי על עצמי שהזדהיתי כך עם הששון אליי קרב של בלום – ואחר כך פשוט הבנתי שלא צריך להיות גבר בשביל זה. רק צריך לכעוס מספיק, על ההוא ועל ההיא ועל כל העולם, ולאהוב מספיק את קודמייך וקודמותייך הספרותיים וגם את עצמך, שמעיזה לכתוב ולפרסם מתוך אמונה שמה שיש לך לומר הוא חדש ומקורי, מה שבהכרח קורא תיגר על ראשוניותם וסמכותם. בלום הבין זאת היטב ועל כך אהיה תמיד אסירת תודה לו, למרות המודל העיוור למגדר שניסח. בקטע האהוב עליי מתוך אחרית הדבר המאוחרת שלו הוא מצטט מתוך סונטה יפיפייה של שייקספיר, שנכתבה ספק למאהבו ספק לפטרונו הספרותי, הרוזן מסאות'המפטון. בלום כותב שאפשר לקרוא את הסונטה הזו כאלגוריה על יחסו של כותב – ושל כל אדם – אל המסורת הספרותית. אני לא יכולה שלא להסכים:

 

סונטה 87

מאנגלית: שמעון זנדבק

הֱיֵה שָׁלוֹם: אַתָּה יָקָר מִדַּי,
וּמִן הַסְּתָם מוּדָע לִמְחִירְךָ;
מִתֹּקֶף זִכְיוֹנְךָ אַתָּה זַכַּאי,
וְאִלּוּ תְּבִיעוֹתַי תָּקְפָּן פָּקַע.
כִּי רַק בְּחֶסֶד יֵשׁ לִי חֲזָקָה
עָלֶיךָ – מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי?
אֵין בִּי מָה שֶׁיַּצְדִּיק אֶת חַסְדְּךָ,
עַל כֵּן חוֹזֵר אֵלֶיךָ קִנְיָנִי.
אָז לֹא יָדַעְתָּ גֹּדֶל עֶרְכְּךָ
אוֹ בְּעֶרְכֵּי שֶׁלִּי אַתָּה טָעִיתָ;
עַכְשָׁו אוֹתָהּ מַתָּת שֶׁבִּשְׁגָגָה
שָׁבָה בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה הַבַּיְתָה.
הָיִיתָ לִי כְּמוֹ חֲלוֹם קָסוּם;
יָשֵׁן כְּמוֹ מֶלֶךְ, מִתְעוֹרֵר – לֹא כְלוּם.

 

תמר מרין, סופרת. ספריה "ילדים" (ידיעות ספרים, 2015) ו"מה אתה מסתכל על" (ידיעות ספרים, 2018) זיכו אותה בפרס שרת התרבות ובפרס קוגל. זוכת פרס ברנשטיין לביקורת ספרות (2014). ספר המחקר שלה על עליית הפרוזה הנשית הישראלית, Spoiling the Stories: The Rise of Israeli Women's Fiction, ראה אור בהוצאת אוניברסיטת נורת'ווסטרן בשנת 2016.

 

 

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: אריק גלסנר על "מחברת הזהב" לדורית לסינג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו