.
חוזרים אל לב
מאת סיון הר־שפי
.
יולי 2017
אֲנִי הַסַּכִּין עַל לֵב בְּנִי
שַׁבְתִּי הֵנָּה
אֲנִי נוֹשֵׂא עַל הַגַּב
אֶת הָאַשְׁמָה מֵעַכְשָׁו
אֲנִי שֶׁעוֹקֵב בְּאוֹר יָרֵחַ
עַל הָעוֹר שֶׁהִכְחִיל
בְּכָל צֶבַע אָדֹם מֵאֵימָה
אֲנִי אַבָּא שֶׁלּוֹ
אֲנִי הַסַּכִּין עַל לֵב בְּנִי
.
[ערן צלגוב, מתוך פרו(ט)זה]
פרו(ט)זה הוא ספר שיריו השלישי של ערן צלגוב (פרדס, 2019). קדמו לו בחירות (2013) וגם החתול (2016), שיצאו גם הם בהוצאת פרדס. צלגוב הוא משורר, משרגם (הלחם שהוא עצמו המציא עבור פעילותו כמתרגם שירה), מו"ל ועורך בהוצאה שייסד – "רעב", משרבט ומצייר, בקיצור אושיית ספרות ואמנות, ואיש אשכולות. דרכו התפתלה ועברה בין אינדונזיה, ארצות הברית, פרו ועוד, והיכרותו עם שלל שפות, תרבויות וספרויות העולם היא עושר השמור לבעליו לטובתו ולטובת קוראיו. לצד האוניברסליות, צלגוב בחר לחיות ולכתוב בבאר שבע, האהבה לעברית קורנת מיצירתו וגם למקורותיה הקדומים ובפרט לתנ"ך משקל רב בשירתו.
"פרו(ט)זה" הוא שם המבטא כמה פנים מרכזיות בשירה של צלגוב: המשחקיות המילולית, המונעת מחושניות לא פחות מאשר מאינטלקטואליות; ההתרסה כלפי גבולות וקיטוב, למשל בין שירה לפרוזה; והיישרת המבט האמיצה והמאתגרת אל האזורים הפחות נעימים בחיים והפחות מיוחסים בשירה. כך, כל מי שרוכש את ספרו נאלץ לומר "קניתי פרוטזה" ולהודות בכך שמשהו בו, במציאות בכלל, ובכן… חסר. גדום. פצוע. ומצד שני – שיש מה לעשות עם זה. שבשירה יש משום מעשה. רעוע, תותב, אבל מעשה. זוהי שירה שוחרת חיים ואוהבת אדם, ועם זה, שירה מפוכחת וביקורתית שיש בה ראייה חדה עד כאב של כל מה שפוגם בצלם שבו נבראנו. כפי שנכתב באחד העמודים הפותחים: "הרבה יש לומר / על הקלקול".
הניסיון להתגבר על הקלקול ולהתחיל מבראשית נסחף וכמו נכנע מהר מאוד לקצב המסחרר של הקיום הבוער, הדף הלבן מתמלא בזרם תודעה כאוב, ובכל זאת מסתיים במילות נחמה: "מבראשית אני כמו מבטן דג, של לצאת, כמו יונה מתיבת נגינה […] כמו שדה פיגולים, בוערים וכלב נובח […] סינוס מודלק במגע אלוהי […] לא אוסיף לדבר רק אשתוק במלים ואומר לך אומר לך אומר לך כי טוב: בראשית ויהי־אור". התנועה בין ייאוש לתקווה, בין כובד לקלות ובין שתיקה לדיבור היא חלק מהאמנות המדויקת של השירה הזאת. הספר שהתחיל ברמיזות ישירות לחומש הראשון, שתפארתו הבריאה, מסתיים בהדהוד מהופך לחומש האחרון, שצליליו צלילי פרידה ומוות, ומציע פתרון מינורי אך גם חכם בענוותו למצוקה הקיומית: על משקל "חזק ואמץ" שאומר משה ליהושע ו"חזק חזק ונתחזק" הנאמר בסיום הקריאה בחומש, מציע המשורר "חלש ופחד" ומבקש "חלש חלש ונתחלש" (בשיר "פתרון", עמ' 53). כלומר: אם נפחד להיות חלשים, לקבל את הווייתנו החסרה, להתנסות וגם לטעות – לא נגיע רחוק, אם בכלל.
זהו ספר נהדר, בנוי לתלפיות, גם ויזואלית וגם פואטית. הריתמוס שלו מגוון ומרתק, נע במנעד רחב בין ראפ להייקו. בין צעקה לדממה. מול הכאוטיות של הקיום יש לכותב כל כך הרבה דרכי התמודדות, מלבד נביחות מתריעות, כמו הומור מסוגים שונים ומשובחים (אירוניה, נונסנס), וכמו שירי אהבה וטבע יפהפיים וממיסים.
כשאוהבים
אֲנִי זוֹכֵר בִּמְדֻּיָּק
אֵיךְ הוֹשַׁטְנוּ יָד אֶל הַשֶּׁמֶשׁ.
אֲנִי זוֹכֵר: הָיָה לַיְלָה.
יש גם מקומות קשים לקריאה בספר, שבהם הכותב נוגע בלב הכאב, האלימות, גסות ועליבות הקיום, בשפה שלא רק מתארת אלא גם מנכיחה. הוא לא עושה הנחות – וזה כשלעצמו מעורר הערכה, שהרי קל כל כך לברוח.
הספר בעל הפורמט הקטן מפתיע בעוצמותיו, בחינת מעט המחזיק את המרובה. ראויים לציון מיוחד העיצוב והבחירה האמנותית לזרוע לאורך הספר איורים שהם כניסה ברזולוציה גבוהה לציור שעל גבי הכריכה. כשם הספר, גם ציור זה מגלם בתוכו מפתחות לשירה של צלגוב: במרכזו פרוטזה של יד העשויה להתפרש כפרודיה מרה על ציור בריאת האדם של מיכאלנג'לו (האם זו היד הבוראת או הנבראת? שבריריות האדם או אלוהים מסתלח ורפה?…) אך מאידך, ציפור עזה פורצת מן היד המקרטעת, חיים וטבע מגיחים מן התותבת המכאנית כביטוי של אמונה באפשרות לתמורה, למטמורפוזה. גרוטסקה וקפקאיות כביטויים לפגימות הקיום, מאוירים ברגישות ובנחישות של מי שמאחורי ידו הכותבת והמציירת שוכן לב מבקש תיקון עולם, ומאמין.
שיר השירים
עוֹד יִקְרוּ דְּבָרִים אֲיֻמִּים, יַקִּירָה
יִקְרוּ עוֹד דְּבָרִים אֲיֻמִּים –
1
2
3
4
…
וַעֲדַיִן
.
סיון הר־שפי היא משוררת, מלמדת ספרות עברית ומנחה סדנאות כתיבה במכללת הרצוג ובאוניברסיטת בר־אילן. לאחרונה ראה אור ספר שיריה החמישי, המשותף לה ולבן זוגה אבישר הר־שפי, "אנחנו שבקרוב נהיה" (משיב הרוח, 2019). השניים עורכים יחד את "עתר", כתב עת לספרות ולאמנות. ספרה הקודם של הר־שפי, "זרקא", זיכה אותה זה עתה בפרס גרדנר סימון לשירה עברית לזכרה של רעיית הנשיא.
ערן צלגוב, "פרו(ט)זה", פרדס, 2019.
» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על "בשבח המלחמה" מאת עילי ראונר
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
