***
הדף הריק עומד ולא אומר לך במה להתחיל. דף לבן זה בעצם קיר אטום מסויד. בלי דלת ובלי חלון … מה להכניס לעמוד הראשון? מה צריכה להבטיח הפסקה הראשונה? מה יהיה המשפט הפותח? "באמצע שביל חיינו תעיתי ביער עד"? ובעצם, מה תהיה המלה הראשונה בספר, הטביעה השחורה הראשונה על פני הדף הלבן? (עמוס עוז, מתחילים סיפור, כתר, 1996).
הפתיחה והסיום הם שני המקומות הקריטיים ביצירת ספרות, אבל הפתיחה היא רגע היש־מאין, והמשימה המוטלת על כתפיה כבדה ומאתגרת יותר מזו של כל חלק אחר: עליה להבקיע דרך אותו "קיר אטום מסויד" ולהעביר את הקוראת באחת מעולמה אל תוך עולם אחר. הפתיחה היא שער המעבר אל העולם המסופר, ואם הוא לא מזמין, אם הוא לא מסקרן ומעורר עניין, אם הוא לא בונה משהו מיד – הוא לא שואב, לא עוברים בו.
כיצד אפוא לכתוב פתיחה שתעמוד במשימות המורכבות האלה? האם עליה להיות תיאורית, לצייר רקע: "יש בלטה אחת ברחוב פיינברג פינת שדרות הדקלים" ("בלטה", אתגר קרת, מתוך צִנורות), או לנסח אמירה פילוסופית או קיומית: "כל המשפחות המאושרות" וגו' (אנה קארנינה, לב טוסלסטוי), או להסתער בקפיצת ראש ובלי הקדמות ישר אל תוך ההתרחשות: "היום מתה אמא" (הזר, אלבר קאמי), ואפילו להיות מנוסחת כמו אמצע, in medias res, לאו דווקא התחלה: "But nobody showed up" (הסיפור "The Itch" מאת דון דלילו, בניו יורקר)?
האם פתיחה אפקטיבית ומסקרנת היא כזו שמגלה הרבה, שטמון בה סיפור שלם, או כזו שיש בה רק קצה חוט דק, לא מספק, ודווקא זה סוד משיכתה? האם עליה להיות יצירה עצמאית בזעיר־אנפין או שמא להיצמד לתפקיד של מבשר, מרמז ומבטיח?
כמו רובן של השאלות הספרותיות, גם סוגיית הפתיחה אינה נענית לתשובה אחת "נכונה", ויעיד על כך – בין השאר – המגוון העצום של הפתיחות שנשלחו אלינו, ואלה שבחרנו מתוכן, שכל אחת מהן, כמו המשפחות האומללות של טולסטוי, אפקטיבית ומושכת בדרכה שלה.
[טל ניצן]
.
***
.
פתיחת הסיפור "מאיר" מאת שרון סילבר־מרת
כשפורסמו שמות הזוכים בתחרות, הוא שמח למצוא במקום השני סיפור קצר של מאיר. הוא גלל ישר לסיפור, שכמו מאיר היה שנון ומצחיק וכואב. בשורה השלישית שלפני הסוף, בדיוק כשגיבור הסיפור אוזר אומץ ופונה שמאלה במסדרון, הייתה מילה שלא הכיר. הוא ניסה להבין את פשר המילה מתוך התוכן, אבל מיקומה במשפט לא אִפשר לו אפילו להחליט אם זה שם עצם, פועל, תואר או מילת חיבור. גם שורש ברור לא היה למילה, ובהרגשה עמומה של כניעה הוא פנה לגוגל. כשגוגל שאל אם התכוון למילה אחרת, דומה, התחיל לחשוד שנפלה טעות בהקלדה. הוא גלל לתגובות הקוראים שהיו ברובן אוהדות. איש לא הזכיר טעות דפוס. למחרת נזכר במילה וחזר לאתר התחרות. מאתמול נוספו עוד תגובות נלהבות לסיפור של מאיר, ובאחת אפילו ציטוט שכלל את המילה שלא הכיר, בתוספת ההערה: "כל־כך מדויק ויפה!" הוא פנה שוב לגוגל ולמנועי חיפוש אחרים, אבל מלבד שתי תוצאות שהפנו אותו שוב לסיפור של מאיר הוא לא מצא דבר.
שרון סילבר־מרת היא מעצבת, בובנאית, מציירת, כותבת ושרה. יצרה מופעי תיאטרון בובות למבוגרים בקברטים ובקבוצת תיאטרון נודד באנגליה. עיצבה ובנתה בובות להצגות לילדים ומבוגרים ("מעיל הפלאים", "גברת כלום", "צנורות"). אמנית בית בתיאטרון "החנות", שבו יצרה, עיצבה והופיעה בהצגה "בלתי־קריא".
*
.
פתיחת נובלה בכתובים מאת טפת הכהן־ביק
זה היה קצת לפנות בוקר כשהצצתי וראיתי. אלוהים ושמיים עדים, מעולם לפני כן לא נגעתי בפלאפון תוך כדי השינה. מה משך אותי מתוך החלום, העלוב ממילא, לגעת במסך, ולהאיר את החדר באור כחלחל ולראות את האשמה הזו. מה התריע במחילות האינטרנט הסמויות מן העין, מי העביר זרמים ללב העייף שלי והזהיר אותי שהגיע תורנו. אי אפשר להגיד שהופתעתי: למעשה חיכיתי לזה כמו שמחכים למתנה שביקשת במדויק; חיכיתי כמו שמחכים בסבלנות לטקס הצטיינות, אחרי שהודיעו לך על זכיית הפרס. הנחתי את הפלאפון בחזרה וחזרתי לישון. התהפכתי לצד השני, לא אוכל לוותר על שעת שינה יקרה, יקרה כפי שרק שעת שינה שווה לאישה בת שלושים ושלוש עם ארבעה ילדים. והרי נעים כל כך לדחות את סיפו של היום ואת בשורותיו, ולשקוע שוב לתוך חלום אפור. עמוק־עמוק אני חופרת בור במזרן, ייתכן שלא אצא.
טפת הכהן־ביק, ילידת 1988, דוקטורנטית לספרות עברית. שירים פרי עטה התפרסמו בכתב העת הכיוון מזרח, ובכתב העת המקוון נקודה;פסיק.
*
.
פתיחת הסיפור "לואיס, תרזה והדה גאבלר" מאת סמדר שרת
אף אחד לא יכול להיכנס אלי הביתה. לואיס, תרזה והדה גאבלר עושים מה שהם רוצים, לואיס שולט בסלון והן בחדר שינה. ככה זה כבר שנים. איפה מתחילים. כל יום אני מבטיחה לעצמי קצת, כמה דקות, העיקר להתחיל. אילו הלקוחות המעטים שנשארו לי היו יודעים איך חיה העורכת דין שלהם, הם כבר בטח היו עוזבים אותי. חפצים על חפצים, בסלון, בחדר שינה. המסדרון חסום בארגזים. לכל חפץ יש משמעות, אי אפשר לזרוק דברים סתם ככה, צריך לדאוג שמישהו יטפל בדברים.
קשה להסביר למה אי אפשר לבוא אליי הביתה. יש לי סדרות של תירוצים. עובדים אצלי. הבית בשיפוצים, העוזרת צריכה להגיע, איזה עובדים, איזה שיפוצים, הלוואי, אין בעולם עוזרת שתהיה מוכנה להיכנס לבית הזה, לא משנה כמה ישלמו לה.
יְפַנוּ אותי מכאן רק כשאמות, הסירחון של הבית ושל הגוף שלי יגיעו לשכנים והם יתקשרו לעירייה ויבוא פקח, ירדים את לואיס ותרזה והדה גאבלר ויבוא סוף מזהיר לחיים העלובים של דורית לוין.
סמדר שרת, בעלת תואר שני בכתיבה ספרותית, היא משוררת, עורכת ומנחה תהליכי כתיבה באשדוד וערבי משוררים בפסטיבל אשדודָשירה. לאחרונה התפרסם ספר שיריה השביעי, "עד הקיץ הבא", ובקרוב יראה אור אלבום מוזיקלי ראשון משיריה, בשם זה. הסיפור "לואיס, תרזה והדה גאבלר" פורסם במלואו בעיתון 77.
*
.
פתיחה של סאגה משפחתית בכתובים מאת סיגל דרעי
אסתי כהן נפטרה. אולגה, המנקה במפעל שבו עבדה, מצאה אותה מוטלת על הרצפה בביתה, אך מכיוון שאסתי כהן ישנה כל חייה על שש המרצפות בפתח ביתה, אפשר לומר שאסתי מתה בשנתה.
דבר במותה לא ביקש נחמה ואלמלא אולגה שעבדה עימה מעל ארבעים שנה, סביר להניח שאף אחד לא היה ממהר למצוא אותה או מזהה שהריח העולה מביתה שונה מצחנת השגרה.
עבודה ושינה ושוב אותה עבודה ומעט השינה. קו פשוט ואחד היה לחייה מהיום שבו ירדה הנערה מהרי האטלס עם מי שהיה בעלה ויכול היה להיות גם אביה.
תלושה מכל סוג של רגש או הבנה גילתה במהרה את גאולת העבודה, וזה מה שעשתה עד ליל מותה.
אסתי כהן, האישה במטפחת השחורה, נפטרה. הרוח תעמוד היום לרגע. דממה עמוקה תעטוף את השממה, תִפְער האדמה את פיה ותחבק את אסתי אליה. המקום שאליו ייחלה עוד בילדותה, כשהבינה שרק גופה מהלך עימה, ונפשה, נפשה נותרה תלויה בסולמות שמעליה.
סיגל דרעי היא מפיקה ובעלת חברת אירועים. היא עובדת בימים אלו על ספר ביכורים ומפתחת סדרת נוער בתמיכת קרן גשר ומפעל הפיס.
*
.
פתיחת סיפור בכתובים מאת לילך גליל
בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת נהגו הוריי להתהלך עירומים בבית. זו הייתה תקופה כזו, לייט סיקסטיז בלומרס, וממילא עד שהגיעו שנות השישים מאמריקה לארץ כבר פרצה פה מלחמה בלבנון. חבריי ואני התחלנו להשמיע קולות התנגדות, ברוח התקופה, אלא שבבית שלי הם לא התקבלו היטב; הורי אימצו את הסיקסטיז רק עד גבול מסוים, גבולותיו של הגוף, וגם אם הציגו אותו חשוף לראווה, את דעותיהם המוצקות לא הצליחו להפשיט.
כך או כך, באותם ימים הקפדתי לחזור הביתה עם חבר אחד לפחות, ולפני שנכנסתי טרחתי לדפוק פעמיים, לצלצל בפעמון, לפתוח את הדלת הלא־נעולה ולקרוא: הגעתי. אני כאן. ואני לא לבד. פעם אחת מיהרתי מדי בפתיחת הדלת וגופה העירום של אמי חמק כצל במסדרון. לאחר רגע יצאה לבושה בחלוק ולא נראתה נבוכה כלל. קיוויתי שהחבר שלי לא הספיק לראות את גופה החשוף, את החומר המתעתע והמנוגד להלך הרוח כאן בבית. ללא קול מלמלתי: רק שלא יתחיל לדבר פוליטיקה.
לילך גליל היא משוררת, סופרת, עורכת ומנחה. פרסמה שלושה רומנים, שני קובצי סיפורים ושני ספרי שירה, וכן סיפורים ושירים שראו אור בכתבי העת מטעם, מסמרים, מאזניים, משיב הרוח, הליקון, מוסף תרבות וספרות ועוד. ספרה הבא, "מינהיות", הוא שירה בפרוזה, ועתיד לראות אור בקרוב.
*
.
פתיחת הסיפור "זיכרון" מאת שיר כהן
שלושה דובים וזהבה אחת, בבית של שני חדרים מחכים לשיפוץ. אבא דוב חנק רגלו בגבס, כאילו הניף דגל לבן. אמא זהבה הלכה לישון, ושני הדובונים הנוספים, יובל ואני, נשארנו לשחק במעט המרצפות שיכולנו לקפץ עליהן בחדרנו המשותף. חדר עם חלון ללא זכוכית מפריד־לא־מפריד בינינו לבין חדר השינה של הדוב המגובס וזהבה הדקיקה. (למה אני לא יכולתי להיות זהבה?). שעשוע של דחיפות, התמסרנו בגוף הצמיגי שלנו ככדור. מסך הטלוויזיה הונח על קו ההפרדה, על אדן החלון החשוף בין חדר השינה שלנו לשל ההורים. הגוף ניתר בין הקיר לפתח, הצחוק כבש את החלל, אבא דוב נח על המשמר. וברגע אחד של ילדות, יובל מסר את גופי הנפוח אל כפותיה של הטלוויזיה. הטלוויזיה לא הצליחה לתפוס אותי. שוב אכלתי יותר מדי, למרות שאסור לי. המסך שלה התנפץ על הרצפה למאה מיליון דמעות אלקטרוניות, הדוב התעורר משנתו ושאג לעברנו.
שיר כהן היא בוגרת טרייה של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. במהלך לימודיה כתבה וביימה שלושה סרטים קצרים שהוקרנו בפסטיבלי קולנוע בעולם. בימים אלה היא כותבת את רומן הביכורים שלה.
*
.
פתיחת הסיפור "באר חלב" מאת ים טרייבר
המגע של טוש הפרמננט על העור החשוף שלי היה נעים. הוא צייר בקווקווים קצרים מסביב לכל ציצי. זה יֵרד? בשביל זה באת לכאן, הרופא ענה לי. לא, לא הם. הדיו של הטוש יֵרד? כן, במקלחת הראשונה כבר. זה טוש רגיל, הוא הסתכל עליי והמשיך לקווקוו בלי לצאת מהקווים של הגוף שלי. חשבתי שיש להם טושים רפואיים.
אמא שלי כמובן התנגדה לרעיון, אבל אחרי שהיא מתה לקחתי את כל הכסף שקיבלתי ממנה ומיד רשמתי את עצמי לכירורג פרטי משכונת המשתלה שהסכים להוציא אותם בלי יותר מדי שאלות. מעבר למקצועיות שלו ולעדינות שלו, שהיו ברורות כבר בדרך שבה הוא הקליד את כל הפרטים שלי במקלדת הלבנה כאילו הייתה חלק מפסנתר כנף חגיגי, בחרתי אותו בזכות הקליניקה המוארת שלו. בובות נשיות עשויות בד היו מפוזרות בכל פינה בחדר ההמתנה. אהבתי במיוחד לשבת בכיסא שליד הבובה שהשדיים שלה היו שמוטים כמו אוזניים של ארנב על הבטן, שגם היא רצתה לנזול ולהישפך.
ים טרייבר, ילידת 1994, סטודנטית לתואר ראשון בהיסטוריה ובספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, במסלול לכתיבה יוצרת. נמצאת כעת בחילופי סטודנטים באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה.
*
.
פתיחת היצירה "פיצוחים, שתיקה וצחי" מאת טלי גריקשטס
זאת התפילה. האיש שעומד ליד עמוד החשמל מביט לשמיים, עיניו חריצים קטנים, לשונו מדממת תפילה. זאת התפילה. מכשיר קשר של סוני ביד אחת, עומד ומחכה שעמוד החשמל ידבר עימו, ירים אגודלים מאשרים – אתה יכול ללכת! אני תקין, בדיוק כמו כל האחרים שעומדים בשורה ומצדיעים לך בניצוצות חשמל! בזיקוקים! מכשיר הקשר פולט צעקה סטטית.
"טסססחי? שווווומע?"
האיש שמדמם תפילה לוחץ על הכפתור בצד ולוחש "עבור."
"יייייייששש…..עבור."
"לא שמעתי, עבור."
"יש לנו תקלה, תתר…..חק. מהעמוד. עבור!"
"עבור."
הוא מתקדם לעבר הטנדר, המקום שומם וריק כמו בית תפילה בחצות, זה שדה חמניות חרוך. הן פונות אל השמש, הוא רוצה להצטרף אליהן ולסובב את ראשו אל השמש. אבל הוא לא יכול. לפני שהוא שם את הכפפות הוא מכניס יד מגעילה ומלוכלכת לפה והדם מלטף אותה וניגר וניגר אל תוך הגרון.
"טססססחי, זיקוקים, זיקקקקקקקקו..קים, עבור."
"עבור."
הכפפות. הדימום. זאת התפילה. הוא מכסה על עיניו בידיו, רחוק כמאה מטרים בלבד מעמוד החשמל התקול.
טלי גריקשטס, תלמידת כיתה י"ב בתיכון מקיף נשר, לומדת ספרות במסגרת תכנית "דרך רוח" באוניברסיטת חיפה. יצירות נוספות שלה פורסמו בכתבי העת המקוונים מוטיב והמאוורר.
*
.
פתיחת הסיפור "תרנגולת" מאת גילה דישי
הסתובבתי עם תרנגולת על הראש כי בעלי רצה. אמר לי, ככה את יותר יפה. הרבה יותר צעירה. כשתיכנסי למסיבה כל העיניים יהיו נשואות אלייך, אשתי. אז הסתובבתי עם התרנגולת על הראש. לפעמים היא קרקרה אז אטמתי את האוזניים, כי כמה אפשר לסבול את הקרקור? לפעמים היא גם ניקרה לי בראש אבל התעלמתי מהטיפשה. ככה אני בטוח הרבה יותר יפה, הרבה יותר מתוחה. היא יושבת לי למעלה, ותאמינו לי אין אחד שלא הסתכל. בדיוק כמו שבעלי רצה.
גילה דישי, בוגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, יוצרת ועוסקת בהוראת ספרות בארה״ב וישראל. פרסמה קובץ סיפורים קצרים, ״חוט ירוק מתנה״ (הוצאת סטימצקי). קטעים נוספים מיצירתה התפרסמו ב״קורא בספרים״ וב״ידיעות אמריקה״.
*
.
פתיחת רומן בכתובים מאת ענת גרנית
בחלומות שלה היא חוזרת לשם. דשא ירוק במורד וצחוק מתגלגל של ילדים משתוללים, סככת גפנים וספסל אבן בקצה המדרגות. הגינה פורחת. יעל השכנה יוצאת וקוראת לחומי. עודי, עדיין ילד, רכוב על אופני הראלי הכחולות שלה, מגיע בדהרה, ואבא שלה, מת כמעט עשר שנים, נוסע ברוורס לאורך שביל הגישה. בכניסה היו שני ברושים. משני צידי השער. חורף אחד הייתה סערה ואחד מהם נפל. נשאר אחד. הוא היה לבוש בפיג׳מה, כחולה מפלנל, היא זוכרת היטב, אפילו שלא הייתה שם. והשוטר שם את ידו על מכסה המנוע והרגיש את חומו. זה הספיק להם. זה הספיק להם למשך שלושה חודשים ואחר כך זה נשאר שם שלושים ושש שנה; החום של מכסה המנוע שהיה אמור להיות קר.
עו״ד ענת גרנית שירתה שנים רבות במשטרה בתפקידים שונים והייתה ראש האינטרפול של ישראל ונספחת המשטרה בפריז. מאז פרישתה מנהלת משרד עריכת דין, מרצה וכותבת. סיפור פרי עטה נבחר להתפרסם במסגרת תחרות באתר "עברית".
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
