התחלות הסיפורים הנבחרות!

המוסך הזמין אתכן/ם לשלוח התחלות של סיפורים לכבוד פתיחת השנה החדשה. מתוך מאות ההתחלות המגוונות שקיבלנו, הנה העשר שאהבנו במיוחד

הרן כסלו, מֹתֶק אֵיזֶה יוֹם אֶחָד בֶּטַח יִהְיֶה חַם נוֹרָא מָצֶא אוֹ נְמֻצֶּה נְכֻסֶּה וְזֶהוּ, שמן על עץ, 110X110 ס"מ, 2019

 

***

הדף הריק עומד ולא אומר לך במה להתחיל. דף לבן זה בעצם קיר אטום מסויד. בלי דלת ובלי חלון … מה להכניס לעמוד הראשון? מה צריכה להבטיח הפסקה הראשונה? מה יהיה המשפט הפותח? "באמצע שביל חיינו תעיתי ביער עד"? ובעצם, מה תהיה המלה הראשונה בספר, הטביעה השחורה הראשונה על פני הדף הלבן? (עמוס עוז, מתחילים סיפור, כתר, 1996).

הפתיחה והסיום הם שני המקומות הקריטיים ביצירת ספרות, אבל הפתיחה היא רגע היש־מאין, והמשימה המוטלת על כתפיה כבדה ומאתגרת יותר מזו של כל חלק אחר: עליה להבקיע דרך אותו "קיר אטום מסויד" ולהעביר את הקוראת באחת מעולמה אל תוך עולם אחר. הפתיחה היא שער המעבר אל העולם המסופר, ואם הוא לא מזמין, אם הוא לא מסקרן ומעורר עניין, אם הוא לא בונה משהו מיד – הוא לא שואב, לא עוברים בו.

כיצד אפוא לכתוב פתיחה שתעמוד במשימות המורכבות האלה? האם עליה להיות תיאורית, לצייר רקע: "יש בלטה אחת ברחוב פיינברג פינת שדרות הדקלים" ("בלטה", אתגר קרת, מתוך צִנורות), או לנסח אמירה פילוסופית או קיומית: "כל המשפחות המאושרות" וגו' (אנה קארנינה, לב טוסלסטוי), או להסתער בקפיצת ראש ובלי הקדמות ישר אל תוך ההתרחשות: "היום מתה אמא" (הזר, אלבר קאמי), ואפילו להיות מנוסחת כמו אמצע, in medias res, לאו דווקא התחלה: "But nobody showed up" (הסיפור "The Itch" מאת דון דלילו, בניו יורקר)?

האם פתיחה אפקטיבית ומסקרנת היא כזו שמגלה הרבה, שטמון בה סיפור שלם, או כזו שיש בה רק קצה חוט דק, לא מספק, ודווקא זה סוד משיכתה? האם עליה להיות יצירה עצמאית בזעיר־אנפין או שמא להיצמד לתפקיד של מבשר, מרמז ומבטיח?

כמו רובן של השאלות הספרותיות, גם סוגיית הפתיחה אינה נענית לתשובה אחת "נכונה", ויעיד על כך – בין השאר – המגוון העצום של הפתיחות שנשלחו אלינו, ואלה שבחרנו מתוכן, שכל אחת מהן, כמו המשפחות האומללות של טולסטוי, אפקטיבית ומושכת בדרכה שלה.

[טל ניצן]

.

***

 

.
פתיחת הסיפור "מאיר" מאת שרון סילבר־מרת

כשפורסמו שמות הזוכים בתחרות, הוא שמח למצוא במקום השני סיפור קצר של מאיר. הוא גלל ישר לסיפור, שכמו מאיר היה שנון ומצחיק וכואב. בשורה השלישית שלפני הסוף, בדיוק כשגיבור הסיפור אוזר אומץ ופונה שמאלה במסדרון, הייתה מילה שלא הכיר. הוא ניסה להבין את פשר המילה מתוך התוכן, אבל מיקומה במשפט לא אִפשר לו אפילו להחליט אם זה שם עצם, פועל, תואר או מילת חיבור. גם שורש ברור לא היה למילה, ובהרגשה עמומה של כניעה הוא פנה לגוגל. כשגוגל שאל אם התכוון למילה אחרת, דומה, התחיל לחשוד שנפלה טעות בהקלדה. הוא גלל לתגובות הקוראים שהיו ברובן אוהדות. איש לא הזכיר טעות דפוס. למחרת נזכר במילה וחזר לאתר התחרות. מאתמול נוספו עוד תגובות נלהבות לסיפור של מאיר, ובאחת אפילו ציטוט שכלל את המילה שלא הכיר, בתוספת ההערה: "כל־כך מדויק ויפה!" הוא פנה שוב לגוגל ולמנועי חיפוש אחרים, אבל מלבד שתי תוצאות שהפנו אותו שוב לסיפור של מאיר הוא לא מצא דבר.

 

שרון סילבר־מרת היא מעצבת, בובנאית, מציירת, כותבת ושרה. יצרה מופעי תיאטרון בובות למבוגרים בקברטים ובקבוצת תיאטרון נודד באנגליה. עיצבה ובנתה בובות להצגות לילדים ומבוגרים ("מעיל הפלאים", "גברת כלום", "צנורות"). אמנית בית בתיאטרון "החנות", שבו יצרה, עיצבה והופיעה בהצגה "בלתי־קריא".

 

*

.
פתיחת נובלה בכתובים מאת טפת הכהן־ביק

זה היה קצת לפנות בוקר כשהצצתי וראיתי. אלוהים ושמיים עדים, מעולם לפני כן לא נגעתי בפלאפון תוך כדי השינה. מה משך אותי מתוך החלום, העלוב ממילא, לגעת במסך, ולהאיר את החדר באור כחלחל ולראות את האשמה הזו. מה התריע במחילות האינטרנט הסמויות מן העין, מי העביר זרמים ללב העייף שלי והזהיר אותי שהגיע תורנו. אי אפשר להגיד שהופתעתי: למעשה חיכיתי לזה כמו שמחכים למתנה שביקשת במדויק; חיכיתי כמו שמחכים בסבלנות לטקס הצטיינות, אחרי שהודיעו לך על זכיית הפרס. הנחתי את הפלאפון בחזרה וחזרתי לישון. התהפכתי לצד השני, לא אוכל לוותר על שעת שינה יקרה, יקרה כפי שרק שעת שינה שווה לאישה בת שלושים ושלוש עם ארבעה ילדים. והרי נעים כל כך לדחות את סיפו של היום ואת בשורותיו, ולשקוע שוב לתוך חלום אפור. עמוק־עמוק אני חופרת בור במזרן, ייתכן שלא אצא.

 

טפת הכהן־ביק, ילידת 1988, דוקטורנטית לספרות עברית. שירים פרי עטה התפרסמו בכתב העת הכיוון מזרח, ובכתב העת המקוון נקודה;פסיק.

 

*

.
פתיחת הסיפור "לואיס, תרזה והדה גאבלר" מאת סמדר שרת

אף אחד לא יכול להיכנס אלי הביתה. לואיס, תרזה והדה גאבלר עושים מה שהם רוצים, לואיס שולט בסלון והן בחדר שינה. ככה זה כבר שנים. איפה מתחילים. כל יום אני מבטיחה לעצמי קצת, כמה דקות, העיקר להתחיל. אילו הלקוחות המעטים שנשארו לי היו יודעים איך חיה העורכת דין שלהם, הם כבר בטח היו עוזבים אותי. חפצים על חפצים, בסלון, בחדר שינה. המסדרון חסום בארגזים. לכל חפץ יש משמעות, אי אפשר לזרוק דברים סתם ככה, צריך לדאוג שמישהו יטפל בדברים.

קשה להסביר למה אי אפשר לבוא אליי הביתה. יש לי סדרות של תירוצים. עובדים אצלי. הבית בשיפוצים, העוזרת צריכה להגיע, איזה עובדים, איזה שיפוצים, הלוואי, אין בעולם עוזרת שתהיה מוכנה להיכנס לבית הזה, לא משנה כמה ישלמו לה.
יְפַנוּ אותי מכאן רק כשאמות, הסירחון של הבית ושל הגוף שלי יגיעו לשכנים והם יתקשרו לעירייה ויבוא פקח, ירדים את לואיס ותרזה והדה גאבלר ויבוא סוף מזהיר לחיים העלובים של דורית לוין.

 

סמדר שרת, בעלת תואר שני בכתיבה ספרותית, היא משוררת, עורכת ומנחה תהליכי כתיבה באשדוד וערבי משוררים בפסטיבל אשדודָשירה. לאחרונה התפרסם ספר שיריה השביעי, "עד הקיץ הבא", ובקרוב יראה אור אלבום מוזיקלי ראשון משיריה, בשם זה. הסיפור "לואיס, תרזה והדה גאבלר" פורסם במלואו בעיתון 77.

 

*

.
פתיחה של סאגה משפחתית בכתובים מאת סיגל דרעי

אסתי כהן נפטרה. אולגה, המנקה במפעל שבו עבדה, מצאה אותה מוטלת על הרצפה בביתה, אך מכיוון שאסתי כהן ישנה כל חייה על שש המרצפות בפתח ביתה, אפשר לומר שאסתי מתה בשנתה.

דבר במותה לא ביקש נחמה ואלמלא אולגה שעבדה עימה מעל ארבעים שנה, סביר להניח שאף אחד לא היה ממהר למצוא אותה או מזהה שהריח העולה מביתה שונה מצחנת השגרה.

עבודה ושינה ושוב אותה עבודה ומעט השינה. קו פשוט ואחד היה לחייה מהיום שבו ירדה הנערה מהרי האטלס עם מי שהיה בעלה ויכול היה להיות גם אביה.

תלושה מכל סוג של רגש או הבנה גילתה במהרה את גאולת העבודה, וזה מה שעשתה עד ליל מותה.

אסתי כהן, האישה במטפחת השחורה, נפטרה. הרוח תעמוד היום לרגע. דממה עמוקה תעטוף את השממה, תִפְער האדמה את פיה ותחבק את אסתי אליה. המקום שאליו ייחלה עוד בילדותה, כשהבינה שרק גופה מהלך עימה, ונפשה, נפשה נותרה תלויה בסולמות שמעליה.

 

סיגל דרעי היא מפיקה ובעלת חברת אירועים. היא עובדת בימים אלו על ספר ביכורים ומפתחת סדרת נוער בתמיכת קרן גשר ומפעל הפיס.

 

*

.
פתיחת סיפור בכתובים מאת לילך גליל

בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת נהגו הוריי להתהלך עירומים בבית. זו הייתה תקופה כזו, לייט סיקסטיז בלומרס, וממילא עד שהגיעו שנות השישים מאמריקה לארץ כבר פרצה פה מלחמה בלבנון. חבריי ואני התחלנו להשמיע קולות התנגדות, ברוח התקופה, אלא שבבית שלי הם לא התקבלו היטב; הורי אימצו את הסיקסטיז רק עד גבול מסוים, גבולותיו של הגוף, וגם אם הציגו אותו חשוף לראווה, את דעותיהם המוצקות לא הצליחו להפשיט.

כך או כך, באותם ימים הקפדתי לחזור הביתה עם חבר אחד לפחות, ולפני שנכנסתי טרחתי לדפוק פעמיים, לצלצל בפעמון, לפתוח את הדלת הלא־נעולה ולקרוא: הגעתי. אני כאן. ואני לא לבד. פעם אחת מיהרתי מדי בפתיחת הדלת וגופה העירום של אמי חמק כצל במסדרון. לאחר רגע יצאה לבושה בחלוק ולא נראתה נבוכה כלל. קיוויתי שהחבר שלי לא הספיק לראות את גופה החשוף, את החומר המתעתע והמנוגד להלך הרוח כאן בבית. ללא קול מלמלתי: רק שלא יתחיל לדבר פוליטיקה.

 

לילך גליל היא משוררת, סופרת, עורכת ומנחה. פרסמה שלושה רומנים, שני קובצי סיפורים ושני ספרי שירה, וכן סיפורים ושירים שראו אור בכתבי העת מטעם, מסמרים, מאזניים, משיב הרוח, הליקון, מוסף תרבות וספרות ועוד. ספרה הבא, "מינהיות", הוא שירה בפרוזה, ועתיד לראות אור בקרוב.

 

*

.
פתיחת הסיפור "זיכרון" מאת שיר כהן

שלושה דובים וזהבה אחת, בבית של שני חדרים מחכים לשיפוץ. אבא דוב חנק רגלו בגבס, כאילו הניף דגל לבן. אמא זהבה הלכה לישון, ושני הדובונים הנוספים, יובל ואני, נשארנו לשחק במעט המרצפות שיכולנו לקפץ עליהן בחדרנו המשותף. חדר עם חלון ללא זכוכית מפריד־לא־מפריד בינינו לבין חדר השינה של הדוב המגובס וזהבה הדקיקה. (למה אני לא יכולתי להיות זהבה?). שעשוע של דחיפות, התמסרנו בגוף הצמיגי שלנו ככדור. מסך הטלוויזיה הונח על קו ההפרדה, על אדן החלון החשוף בין חדר השינה שלנו לשל ההורים. הגוף ניתר בין הקיר לפתח, הצחוק כבש את החלל, אבא דוב נח על המשמר. וברגע אחד של ילדות, יובל מסר את גופי הנפוח אל כפותיה של הטלוויזיה. הטלוויזיה לא הצליחה לתפוס אותי. שוב אכלתי יותר מדי, למרות שאסור לי. המסך שלה התנפץ על הרצפה למאה מיליון דמעות אלקטרוניות, הדוב התעורר משנתו ושאג לעברנו.

 

שיר כהן היא בוגרת טרייה של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. במהלך לימודיה כתבה וביימה שלושה סרטים קצרים שהוקרנו בפסטיבלי קולנוע בעולם. בימים אלה היא כותבת את רומן הביכורים שלה.

 

*

.
פתיחת הסיפור "באר חלב" מאת ים טרייבר

המגע של טוש הפרמננט על העור החשוף שלי היה נעים. הוא צייר בקווקווים קצרים מסביב לכל ציצי. זה יֵרד? בשביל זה באת לכאן, הרופא ענה לי. לא, לא הם. הדיו של הטוש יֵרד? כן, במקלחת הראשונה כבר. זה טוש רגיל, הוא הסתכל עליי והמשיך לקווקוו בלי לצאת מהקווים של הגוף שלי. חשבתי שיש להם טושים רפואיים.

אמא שלי כמובן התנגדה לרעיון, אבל אחרי שהיא מתה לקחתי את כל הכסף שקיבלתי ממנה ומיד רשמתי את עצמי לכירורג פרטי משכונת המשתלה שהסכים להוציא אותם בלי יותר מדי שאלות. מעבר למקצועיות שלו ולעדינות שלו, שהיו ברורות כבר בדרך שבה הוא הקליד את כל הפרטים שלי במקלדת הלבנה כאילו הייתה חלק מפסנתר כנף חגיגי, בחרתי אותו בזכות הקליניקה המוארת שלו. בובות נשיות עשויות בד היו מפוזרות בכל פינה בחדר ההמתנה. אהבתי במיוחד לשבת בכיסא שליד הבובה שהשדיים שלה היו שמוטים כמו אוזניים של ארנב על הבטן, שגם היא רצתה לנזול ולהישפך.

 

ים טרייבר, ילידת 1994, סטודנטית לתואר ראשון בהיסטוריה ובספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, במסלול לכתיבה יוצרת. נמצאת כעת בחילופי סטודנטים באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה.

 

*

.
פתיחת היצירה "פיצוחים, שתיקה וצחי" מאת טלי גריקשטס

זאת התפילה. האיש שעומד ליד עמוד החשמל מביט לשמיים, עיניו חריצים קטנים, לשונו מדממת תפילה. זאת התפילה. מכשיר קשר של סוני ביד אחת, עומד ומחכה שעמוד החשמל ידבר עימו, ירים אגודלים מאשרים – אתה יכול ללכת! אני תקין, בדיוק כמו כל האחרים שעומדים בשורה ומצדיעים לך בניצוצות חשמל! בזיקוקים! מכשיר הקשר פולט צעקה סטטית.

"טסססחי? שווווומע?"

האיש שמדמם תפילה לוחץ על הכפתור בצד ולוחש "עבור."

"יייייייששש…..עבור."

"לא שמעתי, עבור."

"יש לנו תקלה, תתר…..חק. מהעמוד. עבור!"

"עבור."

הוא מתקדם לעבר הטנדר, המקום שומם וריק כמו בית תפילה בחצות, זה שדה חמניות חרוך. הן פונות אל השמש, הוא רוצה להצטרף אליהן ולסובב את ראשו אל השמש. אבל הוא לא יכול. לפני שהוא שם את הכפפות הוא מכניס יד מגעילה ומלוכלכת לפה והדם מלטף אותה וניגר וניגר אל תוך הגרון.

"טססססחי, זיקוקים, זיקקקקקקקקו..קים, עבור."

"עבור."

הכפפות. הדימום. זאת התפילה. הוא מכסה על עיניו בידיו, רחוק כמאה מטרים בלבד מעמוד החשמל התקול.

 

טלי גריקשטס, תלמידת כיתה י"ב בתיכון מקיף נשר, לומדת ספרות במסגרת תכנית "דרך רוח" באוניברסיטת חיפה. יצירות נוספות שלה פורסמו בכתבי העת המקוונים מוטיב והמאוורר.

 

*

.
פתיחת הסיפור "תרנגולת" מאת גילה דישי

הסתובבתי עם תרנגולת על הראש כי בעלי רצה. אמר לי, ככה את יותר יפה. הרבה יותר צעירה. כשתיכנסי למסיבה כל העיניים יהיו נשואות אלייך, אשתי. אז הסתובבתי עם התרנגולת על הראש. לפעמים היא קרקרה אז אטמתי את האוזניים, כי כמה אפשר לסבול את הקרקור? לפעמים היא גם ניקרה לי בראש אבל התעלמתי מהטיפשה. ככה אני בטוח הרבה יותר יפה, הרבה יותר מתוחה. היא יושבת לי למעלה, ותאמינו לי אין אחד שלא הסתכל. בדיוק כמו שבעלי רצה.

 

גילה דישי, בוגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, יוצרת ועוסקת בהוראת ספרות בארה״ב וישראל. פרסמה קובץ סיפורים קצרים, ״חוט ירוק מתנה״ (הוצאת סטימצקי). קטעים נוספים מיצירתה התפרסמו ב״קורא בספרים״ וב״ידיעות אמריקה״.

 

*

.
פתיחת רומן בכתובים מאת ענת גרנית

בחלומות שלה היא חוזרת לשם. דשא ירוק במורד וצחוק מתגלגל של ילדים משתוללים, סככת גפנים וספסל אבן בקצה המדרגות. הגינה פורחת. יעל השכנה יוצאת וקוראת לחומי. עודי, עדיין ילד, רכוב על אופני הראלי הכחולות שלה, מגיע בדהרה, ואבא שלה, מת כמעט עשר שנים, נוסע ברוורס לאורך שביל הגישה. בכניסה היו שני ברושים. משני צידי השער. חורף אחד הייתה סערה ואחד מהם נפל. נשאר אחד. הוא היה לבוש בפיג׳מה, כחולה מפלנל, היא זוכרת היטב, אפילו שלא הייתה שם. והשוטר שם את ידו על מכסה המנוע והרגיש את חומו. זה הספיק להם. זה הספיק להם למשך שלושה חודשים ואחר כך זה נשאר שם שלושים ושש שנה; החום של מכסה המנוע שהיה אמור להיות קר.

 

עו״ד ענת גרנית שירתה שנים רבות במשטרה בתפקידים שונים והייתה ראש האינטרפול של ישראל ונספחת המשטרה בפריז. מאז פרישתה מנהלת משרד עריכת דין, מרצה וכותבת. סיפור פרי עטה נבחר להתפרסם במסגרת תחרות באתר "עברית". 

 

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | הם הצטערו כי נשיה הפכו לשפחות

שירה עיראקית עכשווית מאת חיידר אל־פייחאן, בתרגום עידן בריר וטל ניצן

הילה ליזר בג'ה, נשים הולכות, טכניקה מעורבת, 120X80 ס"מ, 2011

.

הם הצטערו כי היכו את היהודים

חיידר אל־פייחאן

מערבית: עידן בריר

.

חלוקה

בְּטֶרֶם נֶחְלַקְנוּ לְדָתוֹת
הָיִינוּ בְּנֵי אָדָם יִשְׁרֵי דֶּרֶךְ.
בְּטֶרֶם נֶחְלַקְנוּ לִמְדִינוֹת
הִסְתִּירָה הָאֱנוֹשׁוּת אֶת אַכְזָרִיּוּתָהּ.
בְּטֶרֶם נֶחְלַקְנוּ לְשָׂפוֹת מְרֻבּוֹת
כָּל הַשָּׂפוֹת שָׁרוּ יַחַד.
אַךְ גַּם כְּשֶׁחִלְּקוּ בַּעֲלֵי הַכּוֹחַ אֶת מַשְׁאַבֵּי הַטֶּבַע
הָיוּ הַנָּשִׁים טֶרֶף עֲבוּרָם.

 

מוות בודד לגמרי

עִם מוֹתְךָ הַבּוֹדֵד, תִּהְיֶה שָׁם, לְצַד הַמֵּתִים
מִבֵּין הָעֲקוּרִים
וְיוֹשְׁבִי הַפַּחוֹנִים
וּמוֹכְרֵי הַכְּלָיוֹת בְּבָתֵּי הַחוֹלִים בָּאָרֶץ.
שָׁוִים כְּשִׁנֵּי מַסְרְקִים מִתּוֹצֶרֶת מְקוֹמִית, הָעֲשׂוּיִים פְּלַסְטִיק מְמֻחְזָר
שֶׁאֲסָפוּהוּ רוֹכְלֵי הָעַנְתִּיקוֹת שֶׁמְּעִירִים אוֹתָנוּ כָּל בֹּקֶר בִּצְעָקוֹת "עַנְתִּייייייייקוֹת לִמְכִירָה"

 

הם הצטערו

הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי בָּבֶל חָרְבָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַפָּרְסִים הֶעֱלוּ אוֹתָהּ בָּאֵשׁ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הָעֲרָבִים הִתְעַקְּשׁוּ לִפְנוֹת לָהּ עֹרֶף
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי נָשֶׁיהָ הָפְכוּ לִשְׁפָחוֹת
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי צִפּוּ אֶת כְּתָלָיו הַיְּקָרִים שֶׁל קֶבֶר ד'וּ אלְ־כִּפְל בְּקֵרָמִיקָה יְרוּדָה*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הוּלָאגוּ פָּלַשׁ לְבַגְדָאד*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי סְפָרֶיהָ שָׁקְעוּ בַּחִדֶּקֶל
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַחִדֶּקֶל בָּלַע אֶת הַגּוּפוֹת
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אֵל־מֻתַוַכִּל הָיָה הוֹמוֹ*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הָרְגוּ אֶת סַדָּאם בִּיהִירוּת שֶׁכָּזוֹ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אָמֶרִיקָה הָפְכָה לְפִתְרוֹן
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הִכּוּ אֶת הַיְּהוּדִים בַּשְּׁוָקִים בְּטֶרֶם נִמְלְטוּ לְיִשְׂרָאֵל
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי סוּרְיָה דִּמְּמָה כָּל כָּךְ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם לֹא הוֹלְכִים לְזוֹנוֹת בְּכָל לַיְלָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי לֹא שָׁכְבוּ מַסְפִּיק עִם הַחַיָּלוֹת הָאָמֵרִיקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּעִירָאק
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי נוֹלְדוּ יְתוֹמִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמֶּמְשָׁלָה הִגְדִּילָה אֶת הַמִּסִּים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמִּסִּים אֵינָם צוֹדְקִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַשְּׁחִיתוּת פָּשְׂתָה עַד מְאֹד
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַצָּבָא הוּבַס בִּשְׁנַת 2014*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי 1907 צְעִירִים נֶהֶרְגוּ בְּמַחֲנֶה סְפַּיְקֶר*
הֵם הִצְטַעֲרוּ שֶׁלֹּא גִּלּוּ בְּכָךְ עִנְיָן רַב
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי עִירָאק אִבְּדָה אֶת ח'וֹר עַבְּדַאלְלָה*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי גְּבוּלוֹתֵינוּ הַדְּרוֹמִיִּים
הִתְקַדְּמוּ רַבּוֹת צָפוֹנָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמְּשׁוֹרְרִים בְּשׁוּק מִרְבַּד הִתְעַלְּמוּ מִכָּךְ*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי פָּרְצָה מִלְחָמָה עֲדָתִית בְּעִירָאק
הֵם הִצְטַעֲרוּ שֶׁהַפִּגּוּעִים לֹא פָּסְקוּ

הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַפִילוֹסוֹפְיָה מְאוּסָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַשִּׁירָה אֵינָהּ נוֹטָה לְצַיֵּת לָהֶם
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אִישׁ לֹא יוֹצֵא לְהַפְגִּין
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמַּפְגִּינִים מְזֹהִים מְאֹד פּוֹלִיטִית
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַצְּעִירִים חוֹוִים אַכְזָבָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמִּשְׂרוֹת סְפוּרוֹת
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי מְחִירֵי הַשְּׂכִירוּת גְּבוֹהִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם לֹא מְאֹד עֲשִׁירִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי מֶזֶג הָאֲוִיר גָּרוּעַ בְּרֹב עוֹנוֹת הַשָּׁנָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַגַּנִּים בֶּעָרִים נְבוּלִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הָרְסוּ אֶת הַתֵּאַטְרוֹן הָעִירוֹנִי
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי בָּאָרֶץ אֵין קוֹלְנוֹעַ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַדִּיקְטָטוּרָה בַּמִּזְרָח הָפְכָה לְצֹרֶךְ דּוֹחֵק
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אַנְשֵׁי הַדָּת הֶכְרֵחִיִּים גַּם הֵם
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי יַלְדֵיהֶם חוֹלִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם בּוֹדְדִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַחֲבֵרִים מוּעָטִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם אֵינָם מֵיטִיבִים לִשְׂמֹחַ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַגְּבוּל רָחוֹק וּמֻקָּף חַיָּלִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי מְדִינוֹת שְׁכֵנוֹת אֵינָן מְאַפְשְׁרוֹת לָהֶם לְהִכָּנֵס בְּשַׁעֲרֵיהֶן בְּלֹא וִיזָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי בֶּכִי הוּא חֻלְשָׁה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אַהֲבָה הִיא הַשְׁפָּלָה


* ד'וּ אלְ־כִּפְל – נביא אסלאמי המזוהה עם הנביא יחזקאל. קברו, הקדוש הן למוסלמים והן ליהודים, נמצא בעיירה אלְ־כִּפְל בדרום עיראק.
* הוּלָאגוּ – שליט מונגולי מן המאה ה־13 לספירה, נכדו של ג'ינגיס ח'אן. נודע כמי שכבש את רוב שטחי המזרח התיכון הערבי לרבות העיר בגדאד, בירת הח'ליפות העבאסית, שאותה החריב בשנת 1258.
* אֵל־מֻתַוַכִּל – ח'ליפה מן המאה ה־9. שלט על האימפריה העבאסית ממושבו בעיר סאמַרא, במרכז עיראק של ימינו. סופר עליו כי היה לו מאהב בשם שָׁאהֶכּ.
* הכוונה לתבוסתו של צבא עיראק מידי ארגון דאע"ש במוסול, ביוני 2014. אחריה התפרק הצבא העיראקי כמעט לחלוטין.
* סְפַּיְקֶר – מחנה צבאי ליד העיר תיכרית. ביוני 2014 עשה בו דאע"ש טבח גדול בצוערים של צבא עיראק, רובם שיעים.
* ח'ור עבדאללה – שפך הנהר שט אל־ערב אל המפרץ הפרסי, סמוך לאיים וורבה ובוביאן, שעליהם התנהל סכסוך בין עיראק לכווית במשך שנים, עד להכרעה שנתקבלה בתיווך בינלאומי לאחר תבוסת עיראק במלחמת המפרץ ב־1991.
* שוק מִרְבַּד – שוק עתיק סמוך לעיר בצרה בדרום עיראק. נודע כמקום שבו נערכו בימי הביניים תחרויות שירה בין כמה מגדולי המשוררים בני התקופה. שוק בשם זה נמצא כיום בעיר א־זובייר הסמוכה לבצרה.

 

דומינו

מצרפתית: טל ניצן

.

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּבֵית הַקָּפֶה
וּמְשַׂחֲקִים דּוֹמִינוֹ
וְשׁוֹתִים מַשֶּׁהוּ חַם
וּמְחַכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא
וְיֹאמַר לָנוּ:
הַמִּלְחָמָה הִסְתַּיְּמָה
הַפּוֹלְשִׁים הִסְתַּלְּקוּ
וְהַחַיָּלִים חָזְרוּ הַבַּיְתָה
הַפְּלִיטִים נִקְלְטוּ בַּאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת
הַנָּשִׁים שֶׁאִבְּדוּ אֶת אֲהוּבֵיהֶן
הִסְתַּגְּלוּ לַבְּדִידוּת
וּלְמַעַן הַיְּלָדִים שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם לֹא שָׁבוּ מֵהַמִּלְחָמָה
בֻּטְּלוּ חֲגִיגוֹת יוֹם הָאָב.

יָבוֹא מִישֶׁהוּ
וִיגוֹלֵל בְּפָנֵינוּ יְדִיעוֹת מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק
מִן הָעוֹלָם שֶׁגַּם הוּא טָרוּד בְּמַצָּבֵנוּ שֶׁלָּנוּ
וִיסַפֵּר לָנוּ שֶׁמִּפְלָגוֹת אֲחָדוֹת הוּבְסוּ
וַאֲחֵרוֹת עָלוּ לְשִׁלְטוֹן
שֶׁאָדָם חָשׁוּב כָּלְשֶׁהוּ הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ
שֶׁבְּפִגּוּעַ נֶהֱרַג הֲמוֹן אָדָם
וְשֶׁמְּשׁוֹרֵר אֶחָד עֲדַיִן מִתְפַּלֵּל.

כָּךְ הָיָה בְּכָל מִלְחֲמוֹתֵינוּ בֶּעָבָר
וּבְכָל הַמַּהְפֵּכוֹת שֶׁחָלְפוּ
בִּזְמַן שֶׁיָּשַׁבְנוּ בְּבֵית הַקָּפֶה
וְשִׂחַקְנוּ דּוֹמִינוֹ
וְשָׁתִינוּ מַשֶּׁהוּ חַם.

.

[תודה לעידן בריר על עזרתו]

 

חיידר אל־פייחאן (1967) הוא משורר ואדריכל עיראקי, בן העיר אל־חילה בדרום עיראק. משתייך לחבורה הספרותית "מיליציית התרבות" שבה חברים כמה משוררים מן העיר אל־חילה הנמנים עם הבולטים שבמשוררי הדור הצעיר בעיראק. עד כה ראו אור שלושה קובצי שירה בערבית מפרי עטו: "ארץ ללא שמיים" (1995); "הארץ התרוקנה מטוּב הציפור" (2002); "השגיאה הנוראה של העולם הזה" (2017). לאחרונה ראה אור תרגום של מבחר משיריו לצרפתית – Regrets ("הם הצטערו").
עידן בריר מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית, פורטוגזית וטורקית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית ומרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014–2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2017); "בית הקפה שלנו" של הסופר המצרי וזוכה פרס נובל נגיב מחפוז (תורגם במשותף עם ששון סומך; הוצאת מחברות לספרות, 2019). תרגומיו משירי המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל הופיעו בגיליון 52 של המוסך ומשירי המשוררת הטורקית בז'אן מאטור – בגיליון 57.

 

حيدر الفيحان

تقاسم

قبل أن ننقسم الى أديان
كنا بشراً صالحين
قبل أن ننقسم الى دول
كانت الانسانية تخفي وحشيتها
قبل ان ننقسم الى أًلسن متعددة
كانت اللغات كلها تغني
وعندما تقاسم الاقوياء موارد الطبيعية
كانت النساء فرائسهم أيضا

 

موت وحيد جداً

عند موتك الوحيد ستكون هناك جنباً إلى جنبٍ مع الموتى
من المُهجرين
وساكني الصفيح
وبائعي الكِلى في مشافي البلاد
سواسيةً كأسنانِ الأمشاط المحلية المصنوعة من النايلون المُعاد
الذي يجمعه باعة العتيق وهم يوقظوننا كل صباح بـــ"عتييييق للبيع "

 

ندموا

ندموا لان بابل تخربت
ندموا لان الفرس احرقوها
ندموا لان الاعراب دخلوها عنوةُ
ندموا لان نسائها صرن جواري
ندموا لانهم غلفوا جدران ذي الكفل القديمة بسيراميك رديء
ندموا لان هولاكوا غزا بغداد
ندموا لان كتبها غرقت في دجلة
ندموا لان دجلة تتقبل الجثث
ندموا لان المتوكل كان لوطيا
ندموا لانهم قتلوا صدام بهذه الطريقة المغرورة
ندموا لان امريكا صارت حلاً
ندموا لأنهم كانوا يضربون اليهود في الاسواق قبل ان يفروا الى اسرائيل
ندموا لان سوريا نزفت كثيرا
ندموا لأنهم لا يلتقون بعاهرات كل ليلة
ندموا لأنهم لم يضاجعوا كثيرا من المجندات الامريكيات اللاتي كنُّ في العراق
ندموا لأنهم ولدوا يتامى
ندموا لان الحكومة تزيد الجبايات
ندموا لان الضرائب غير عادلة
ندموا لان الفساد يزداد كثيرا
ندموا لان الجيش انهزم عام 2014
ندموا لان 1907 شاب قتلوا في (سبايكر)
ندموا لأنهم لم يكترثوا كثيرا لذلك
ندموا لان خور عبد الله ضاع من العراق
ندموا لان حدودنا الجنوبية
زحفت كثيرا الى الشمال
ندموا لان شعراء المربد تجاهلوا ذلك
ندموا لان الحرب الطائفية حصلت في العراق
ندموا لان الانفجارات لم تتوقف

ندموا لان الفلسفة مقيتة
ندموا لان الشعر لا يطيعهم كثيرا
ندموا لان لا احد يتظاهر
ندموا لان المتظاهرين مؤدلجين بشدة
ندموا لان الشباب يعيش خيبة امل
ندموا لان الوظائف قليلة
ندموا لان الايجارات عالية
ندموا لأنهم ليسوا أثرياء جدا
ندموا لان المناخ سيء اغلب الفصول
ندموا لان الحدائق قاحلة في المدن
ندموا لانهم هدموا مسرح المدينة
ندموا لان البلاد بلا سينما
ندموا لان الدكتاتورية في الشرق اصبحت ضرورة ملحة
ندموا لان رجال الدين ضروريين أيضا
ندموا لان ابنائهم مرضى
ندموا لأنهم وحيدون
ندموا لان الاصدقاء قليلون
ندموا لأنهم لا يجيدون الفرح
ندموا لان الحدود بعيدة ومحاطة بالجنود
ندموا لان البلاد المجاورة لا تسمح لهم بالدخول بدون فيزا
ندموا لان البكاء ضعف
ندموا لان الحب مذلة

 

دومينو

نجلسُ في المقهى
نلعبُ الدومينو
ونحتسي المشروبات الساخنة
بانتظار أحدٍ ما سيأتي
ويخبرنا :
إنّ الحرب قد انتهت
والغزاة ولُّوا
والجنود عادوا إلى ديارهم
اللاجئون في الدول البعيدة
اعتادوا العيش هناك
النساء اللاتي فقدنَ أزواجهن
ألفنَ الوحدة
ومن أجل الأطفال الذين لم يعد آبائهم من الحرب
ألغيتُ كل مناسبات عيد الأب

سيأتي أحدٌ ما
ويشرحُ لنا أخبار الدول القريبة والبعيدة
فالعالم أيضاً منشغل بأحوالنا
سيذكر لنا إنّ هنالك أحزاباً خسرت
وأخرى وصلتْ إلى السلطة
إنَّ شخصاً ما ذو أهمية قصوى
ماتْ
إنَّ عدداً من القتلى سقطوا في انفجار
وإنَّ أحد الشعراء ما زالَ يصلي

* *
هذا ما حصل في حروبنا القديمة
وفي الانقلابات التي مضت
كنَّا جالسين في المقهى
نلعب الدومينو
ونحتسي المشروبات الساخنة

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: אילנה זפרן בסיפור גרפי קצר על הטרדה מינית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

 

 

ביקורת | הפחד הוא הדלק

"זהו סיפור על חברה, אחת מני רבות בעולמנו, המסרבת לרפא את פצעי העבר שלה ונאחזת בהם, ניזונה מהם, באופן שאינו מאפשר לה לגדל את הדורות הבאים אלא כאנשים פצועים ופוצעים." דפנה לוי על "בשבח המלחמה" מאת עילי ראונר

רותם ריטוב, הליקופטר אדום, אקריליק על נייר, 30X18 ס"מ, 2011

.

מאת דפנה לוי

 

הפסקה הפותחת את בשבח המלחמה, מאת עילי ראונר, מציגה דמות – המורה לספרות, ועיר – תל אביב, הלכודות שתיהן בצבתות של אימה. המלחמה מביאה אל פתחן אזעקות וטילים, מפגני כוח, תמונות הרס, פצועים והרוגים, ואם נדמה לרגע שזהו שיאה של המצוקה, רגע של אלימות מרוכזת שלאחריו חייב להתחולל מהפך – הנה באים הפרקים הבאים ומכריזים על ההפך: הפחד הוא הדלק, הפגנות הכוח הברוטליות הן המנוע, וחברה שתיעלה את כל שאר יצריה אל יצר המלחמה זקוקה לה נואשות כדי להישאר בחיים.

בשבח המלחמה מספר את סיפורה של מורה לספרות, שהמרחב האישי שלה, שעליו שמרה בקנאות, נפרץ יום אחד כשתלמידים מבית הספר שבו היא מלמדת מתחילים לעקוב אחריה, לארוב לה, ובהמשך גם פוגעים בה באלימות. האם זה קורה לה בגלל התבטאויותיה השמאלניות? משום שהיא מתעקשת לשלב בשיעוריה שירי מחאה? או משום שחתמה על עצומה להפסקת הלחימה ברצועת עזה? האם היא חצתה את הגבול כשתבעה מתלמידיה לבקר את המסרים הפטריוטיים שהם מקבלים מכל עבר?
כך או כך, הכתובת ״בוגדת״ מרוססת על קיר בית הספר, בהנהלה נשמעים קולות הקוראים לפיטוריה וטבעת החנק המכתרת אותה הולכת ומתהדקת, עד שהיא עצמה כבר אינה יודעת אם זו מציאות או הזיה, מה מכל זה קרה באשמתה ואם היא רוצה להימלט מן ההתרחשויות המעיקות הללו או להאיץ אותן, עד לאיזה סוף נורא שאין ממנו מנוס.

ראונר כותב את סיפורו במשפטים דחוסים, מעוצבים היטב, המעצימים את תחושות הפראנויה והקלסטרופוביה הנוכחות ברומן מראשיתו. המורה, רונית ו׳, החיה בגפה וממעטת לצאת מדירתה הצנועה; נישואיה של מנהלת בית הספר לגבר המבכר לשתוק; העיר המצפה בדריכות להפגזה, מעברי הגבול הנסגרים – כולם מחניקים, והחנק הזה מגיע לשיאו לקראת אמצע הספר, בפרק שכותרתו ״הנערים״. זהו גם הפרק המוצלח והסוחף ביותר בספר, שהפרקים האחרים כמעט מחווירים לעומתו, פרק שבו ראונר מתיר את הכבלים – הן במישור העלילתי, כשהוא מאפשר לאלימות ולוולגריות להפוך לחייתיות (״הם חיפשו את הדבר שיצית מהומה […] הם הבינו שהם צריכים להתפלש ממש״), והן במישור השפה, הנעה בין דיבור ענייני ותיאורים פיוטיים, משפטי התרסה לא מתוחכמים של גיל ההתבגרות (״מילא על אלה שהתפגרו על אדמת המולדת, אבל לכתוב שיר גרוע, בשביל מה זה טוב!״) וציטוטים מביאליק (״את כולם נשא הרוח״). התוצאה בשני המישורים מרהיבה ממש.

הנערים עומדים בליבו של הספר, מפני שהם לכאורה מחוללי האלימות הגדולה והמאיימת המתרחשת בו. הם המחפשים דרך לעורר את העיר, שהיא בעיניהם ״מנומנמת, מנומסת מדי ולא זרם בה דם״, הם שמרחרחים בחצרות, מבעירים בלוני גז, מכתרים עוברי אורח כדי להפחידם כמעט עד מוות, נושאים בתיקיהם כלי משחית ומתכננים לנפץ עד היסוד את עולם המבוגרים. למעשה, העלילה עטופה באירועים אלימים פי כמה, אירועי המלחמה, המלוּוים בכי הורים ותינוקות, יבבות של סירנות, הדי הפגזות. אך אלה, כפי שרומז שמו של הספר, אינם האיום האמיתי. המלחמה פועלת בדיוק כפי שהיא שנועדה לפעול, ככוח מאחד, מגשר על פילוגים, אפילו מקרב לבבות. הנערים מוצאים בזכותה את מקומם בחברה: ״למזלם הטוב פרצה המלחמה בעזה בתחילת הקיץ ורקטות נורו על ערי החוף. לראשונה נדמה להם שעולמם נקשר בגורל המשותף של המדינה שבה גדלו. עכשיו לא היו אבודים עוד. לא עוד בלתי מפוענחים או משולחי כל רסן.״

זוהי האמירה החזקה ביותר בספר. המלחמה מספקת את רגעי החיוּת לא רק לנערים, המנסים לפרוע את הכללים ולמרוד. ממש באותה מידה זקוקים לה המורה, המוחים והמפגינים, כדי למרק מולה את מצפונם, וגם המנהלת – שזוכה בהזדמנות נוספת להוכיח עד כמה היא מסוגלת לשלוט במצב, וגם בשעה קשה כזו אורחיה אינם מכזיבים ומגיעים לארוחה חגיגית, למרות ההפגזות. המלחמה גם מעניקה לכל אחד תפקיד ברור, מחלקת את הציבור לבוגדים ונוקמים, פטריוטים ומי שמאמינים בתאוריות קונספירציה. איש אינו חיוור בימי מלחמה, דבר אינו סתמי, וראונר מחדד את האמירה הזו כאשר הוא קושר בין מלחמה ואלימות לבין גירוי מיני, לא רק – כצפוי – אצל הנערים, אלא גם אצל המורה ואפילו אצל המנהלת.

ראונר מציב את עלילת בשבח המלחמה בנקודת זמן מוגדרת מאוד – ימי ״צוק איתן״ של קיץ 2014 והחודשים שאחריו. הוא משרטט בבהירות את מסלולי גיבוריו בלב תל אביב ומנקד את הסיפור בשמות מוּכרים (אדם ורטה, ציפי לבני). ייתכן שהפרטים האלה נועדו להציב את הסיפור על קרקע מוחשית, כנגד אותם מקומות שבהם הוא גולש לתחומי החלום וההזיה (למשל כשהמנהלת כמעט עוטה על עצמה במחשבותיה את דמותה של המורה המותקפת, או כשזו משאירה את דלת דירתה פתוחה מעט, למקרה שמישהו מהאורבים לה ירצה להיכנס). לטעמי הקונקרטיות הזו מפחיתה מכוחו של הסיפור. בשבח המלחמה חורג מגבולות הרומן התקופתי. זהו סיפור על חברה, אחת מני רבות בעולמנו, המסרבת לרפא את פצעי העבר שלה ונאחזת בהם, ניזונה מהם, באופן שאינו מאפשר לה לגדל את הדורות הבאים אלא כאנשים פצועים ופוצעים. זהו סיפור על מקום, אחד מרבים, הרואה בעצמו ארץ מובטחת ובתור כזה עסוק בהצדקות, האשמות, נידוי האחר. סיפור על המוסדות שבמסווה של הגנה על הסדר מחזקים את החזקים ומחלישים את החלשים, ועל דור צעיר שאין לו ברירה אלא ללכת עד הקצה, כי רק שם, על סף התהום, הרחק־הרחק מן המוסכמות, אדם יכול לשמוע את קולו שלו.

אי אפשר לקרוא את בשבח המלחמה בלי להיזכר בחלקים אנושיים של אורלי קסטל־בלום (כנרת, 2002), שגם בו האווירה טעונה עד שנדמה שמשהו נורא עומד להתפוצץ ולהחריב את מה שנותר מן הארץ הזו, אחרי הפיגועים, השפעת הסעודית והחורף האינסופי. אלא שקסטל־בלום כותבת את אותה אימה בהומור, הומור שחור, נואש, כואב  – אבל מצחיק. הכתיבה הבהולה של ראונר הופכת את בשבח המלחמה לספר מציק, לא קל, ועם זאת מרתק. אם יהיה מי שיעשה ממנו סרט, כדאי שישקול כפסקול את היצירה רביעייה לקץ הימים של אוליבייה מסיאן. לא רק שם היצירה, אלא גם המעברים האקראיים, הכמעט נוירוטיים, בין משקלים ומקצבים, נושאים ניחוח אפוקליפטי דומה לזה שראונר מצליח לנסח טוב כל כך במנגינת כתיבתו.

 

עילי ראונר, "בשבח המלחמה", כנרת זמורה דביר, סדרת ״רוח צד״, 2019.

 

 

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: איריס רילוב על "אנשים כמונו" מאת נעה ידלין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | המחברות של דוריס לסינג

"לסינג, כמו ז'ונגלר אינטלקטואלי, מעיפה באוויר כדורים כבדי משקל: יחסי גברים ונשים ופמיניזם, קולוניאליזם, מהות העשייה הספרותית, היחס לקומוניזם, הפסיכואנליזה על מעלותיה ומגרעותיה." אריק גלסנר על "מחברת הזהב" לדורית לסינג, לרגל מאה שנה להולדתה

צילה פרידמן, אמא הייתה פאנית, בד רשת, בד משי, עצם, בובת דיגום והתזת אבן, 2017 (צילום: רן ארדה)

.

מאת אריק גלסנר

 

בעשור וחצי האחרון קראתי את מחברת הזהב פעמיים וגיבשתי את דעתי שהוא אחד מחמשת הרומנים החשובים ביותר של המחצית השנייה של המאה העשרים (מאלה המוכרים לי). חשיבותו נעוצה בכך שדוריס לסינג, כמו ז'ונגלר אינטלקטואלי, מעיפה באוויר כדורים כבדי משקל: יחסי גברים ונשים ופמיניזם, קולוניאליזם, מהות העשייה הספרותית, היחס לקומוניזם, הפסיכואנליזה על מעלותיה ומגרעותיה. היא מלהטטת עם הכדורים הללו, לעיתים אף מטיחה אותם זה בזה במכוון, וגם יודעת להפיל אותם – שוב, בכוונה – כשהיא חפצה להציג את אזלת ידם ברגעים מסוימים.

מחברת הזהב ראה אור בשנת 1962. לסינג, ילידת 1919, שגדלה באיראן וברודזיה להורים בריטים אך עיקר חייה חיה בלונדון, כבר הייתה אז סופרת מוכרת, אבל הרומן הזה קיבע את מעמדה כאחד הקולות החשובים בדורה. במשך שנים נחשב הרומן גם לטקסט פמיניסטי מרכזי. אבל לסינג לא אהבה במיוחד את ההגדרה הזו, ויוצאת נגדה בהקדמה המעניינת מאוד שכתבה לרומן ב־1971 (הקדמה המצורפת גם לתרגום העברי, ובה היא ממליצה בין השאר לקרוא ספרים לא כי "צריך", אלא באורח יצרי מאוד: לנטוש אותם כשהם משעממים או לא נוגעים לקורא ולהמשיך רק כשהם מלהיטים את נשמתו). לסינג פרסמה רומנים רבים אחרי הרומן הזה, אלה מהם שקראתי הם רומנים מעולים, חכמים וכנים, אך אינם מגיעים לדרגת החשיבות של מחברת הזהב. במקרה מובהק של עשיית צדק מאוחרת זכתה לסינג בפרס נובל ב־2007. היא הלכה לעולמה ב־2013.

 

חמש המַחְברות

מחברת הזהב היא יצירה מורכבת מאוד. ראשית, יש בה סיפור מסגרת בשם "נשים משוחררות", שעלילתו מתרחשת בשנת 1957: שתי חברות, אנה ומולי, חיות בלונדון. שתיהן גרושות. למולי יש בן גדול בשם תומי, לאנה בת קטנה בשם ג'אנט. בעלה לשעבר של מולי, ריצ׳ארד, הוא איש עסקים עשיר. לאנה היה מאהב, מייקל, שעזב אותה לא מזמן. שתיהן "נשים משוחררות", שֵם שהן עושות בו שימוש אירוני וישיר כאחד. מולי היא שחקנית זוטרה ואנה היא סופרת במשבר כתיבה.

בצד סיפור המסגרת מצויות "מחברות" בצבעים שונים. אלה הן המחברות של אנה.

"המחברת השחורה" מכילה שני טקסטים: אחד הוא מעין ביקורת ספרות הדנה ברומן המוקדם של אנה, והשני טקסט המספר סיפור "אמיתי" (כך הוא מוצג ברומן) שקרה לאנה. שני הסיפורים מתרחשים באפריקה, ומכאן השם "המחברת השחורה".

"המחברת האדומה" מגוללת את סיפור יחסה של אנה למפלגה הקומוניסטית.

"המחברת הצהובה" היא רומן־בתוך־רומן שכתבה אנה, המבוסס על חייה וחיי חברתה מולי, הקרויות כאן אֶלָה וג'וליה, ועל סיפור אהבתה של אלה לפול. "צהובה" – אולי בגלל הקנאה שהסיפור עוסק בה, קנאה בין החברות, או קנאת האישה השלישית הנזנחת, אשתו של פול, וקנאתה של אלה, שנזנחת גם היא בתורה.

"המחברת הכחולה" שוטחת ניסיון של אנה להתחקות אחרי יום שלם בחיים, לכתוב עובדות ולא סיפור. המחברת גם מכילה רעיונות שכותבת אנה על הספרות וכן דיון ביחסה לטיפול הפסיכואנליטי שהיא עוברת ולעולם החלומות שהפסיכואנליזה עוסקת בו.

המבנה הזה – המחברות בסדרן זה – חוזר ארבע פעמים, עד לסיום ב"מחברת הזהב", שהיא אולי ניסיון איחוי של האָנוֹת השונות, של המַחְברות השונות, ותיאור הרגע שבו ניגשה אנה לכתוב את הרומן שלפנינו, שבו נמצאת כל המורכבות הזו. ואחריה בא פרק אחרון של "נשים משוחררות".

 

כל ה"איזמים"

ברומן השאפתני הזה יש כמה נושאים, מעגלים ששטחיהם חופפים בחלקם: המעגל הפוליטי, שדן בעיקר ביחס של אנה לקומוניזם; המעגל הפמיניסטי; המעגל האמנותי הארס־פואטי; המעגל הקולוניאליסטי; המעגל האינדיבידואליסטי והפסיכואנליטי.

מצד אחד יש כאן מחאה הומניסטית־אינדיבידואליסטית נגד כל "האיזמים" למיניהם: המרקסיזם, הפוסט־קולוניאליזם, הפמיניזם. הספרות, לעומת זאת, נתפסת כיוצאת נגד ההפשטות, כעוסקת במקרה הפרטי. הפסיכואנליזה, לכאורה, נמצאת בצידה של הספרות, אבל כוונתה, טוענת לסינג, לנרמל את האדם ולהחזירו בכוח אל החברה. גם היא "איזם".

אולם מצד שני יש ברומן רתיעה מהאינדיבידואליזם המתפנק ומהספרות המגלמת אותו. זו נתפסת כהיעדר מחויבות, כסוג של ניוון מוסרי, כשקר בפני עצמו.

במחברת הזהב מצויה דוגמה קלאסית ל"יכולת שלילית" (negative capability) הדרושה לסופר, לפי המשורר הרומנטי האנגלי ג'ון קיטס. היכולת השלילית, טען קיטס באמירה מפורסמת, הייתה מצויה בשפע לשייקספיר ולכן הוא היה יכול להציג עמדות שונות כל כך זו מזו, להתנייד בגמישות בין תפיסות עולם מוצקות החולקות זו על זו. כך גם לסינג כאן, בהבדל אחד מכריע משייקספיר: כל העמדות השונות מצויות בתוך נפשה הסוערת של אנה.

הרומן הזה קולע את עצמו בכוונה ללב כל הנושאים הגדולים המוזכרים, ומראה כיצד הם קשורים ביניהם ומתנגשים ביניהם, כשרצונה העז של אנה הוא להשיג כוליות ולא להיות מפוצלת, כלומר להיות מסוגלת להכיל בתוכה את הנטיות והעמדות השונות שהיא מציגה ברומן.

התוצאה היא רומן כן, בעל להט מוסרי ועוצמה אינטלקטואלית וספרותית כאחת, העוסק בנושאים הגדולים של המאה העשרים בכלל ובאמנות בפרט.

 

התפיסה הטראגית של הקיום

יחסה של אנה לפסיכואנליזה (בעלת גוון יונגיאני) ברומן מאלף. היא מודה בכך שהטיפול הפך אותה לפחות נוירוטית. אבל האם זה בהכרח דבר־מה רצוי?

אולי המילה נברוטי משמעה המצב של היות אדם מודע ומפותח מאד. תמציתה של הנברוזה היא סכסוך. אבל תמציתם של החיים עכשיו, חיים מלאים, בלי להדחיק את המתרחש, היא סכסוך […] המבחן האמיתי של הפסיכואנליזה הוא אם היא עושה בני אדם טובים יותר, טובים יותר מבחינה מוסרית, לא בריאים יותר מבחינה קלינית (עמ' 425; עם עובד, תרגמה ג' אריוך, היא ג'נטילה ברוידא).

הפסיכואנליזה עוזרת לאנה במישור האישי. אבל האם העזרה הזו אינה אלא אלחוש של חלקים בקיום? אלחוש של חושים מוסריים? אלחוש הטראגיות של הקיום?

התפיסה הטראגית של הקיום ("תמציתם של החיים […] היא סכסוך") באה לידי ביטוי ביחסה של אנה לפמיניזם. אנה ומולי הן כמובן נשים משוחררות, פמיניסטיות. אבל חלק מהגדולה של לסינג נעוץ בכך שהיא אינה מסתירה עובדות בלתי נעימות מבחינת עמדתה האידאולוגית. בצד זה ראוי לציין את עיסוקה הפתוח, הכן, המעמיק, בסוגיות מיניות.

כך – וזו דוגמה הן לכנות שלה והן לחוסר המורא מהעיסוק בנושאים אינטימיים – שלושים שנה ויותר לפני קארי ברדשאו, ובהעמקה מרובה בהרבה, עוסקת לסינג בשאלת היכולת של נשים ליהנות מסקס ללא מעטפת רגשית. אלה, בת דמותה של אנה ב"מחברת הצהובה", אומרת לחברתה:

משוחררות, אנחנו אומרות, אבל האמת היא שהם יש להם זקפה כאשר הם נמצאים עם אשה שאין להם שום יחס אליה. אבל לנו אין אורגזם אלא עם גבר שאנחנו אוהבות. מה בזה משוחרר? (עמ' 415).

בכלל, מהרהרת אלה, "בחייהם הרגשיים נזקקים כל הגברים הנבונים הללו לרמה נמוכה במידה רבה כל כך מן הרמה שהם נזקקים לה בעבודה" (עמ' 415).

כקורא גבר, רגעי ההתבוננות העצמית הכנה האלה הופכים גם את הטענות הפמיניסטיות הישירות למשכנעות וחזקות יותר. ראוי לציון גם היחס הביקורתי כלפי גברים מצד אחד, ומצד שני אוהד ואוהב גברים באמת.

רגע מצמרר כזה הוא המפגש של אלה עם אביה הזקן, המתכונן למותו, שבמהלכו מתפתחת ביניהם שיחה מאוד לא שגרתית והוא מתוודה בפניה על אי־ההתאמה המינית בינו לבין אמהּ:

'אמא שלך הייתה אדם טוב. היא הייתה לי אישה טובה. אבל לא היה לה מושג, אף צל של מושג; כל אותו עניין פשוט לא חדר אליה'. 'כוונתך לענייני מין?' שואלת אלה, כשהיא מאלצת עצמה לדבר על אף סלידתה מקישור מחשבות שכאלה עם הוריה. הוא צוחק, נפגע; ועיניו חוזרות להתרוצץ: 'ברור כי לכם כולכם לא אכפת לכם לדבר על עניינים כאלה. אני איני מדבר עליהם. כן, ענייני מין, אם כך אתם קוראים לזה. זה לא נכלל בטבע שלה, כל אותו ענין'. […] 'כשלא יכולתי לעמוד בזה, הייתי יוצא וקונה לי אישה. וכי למה ציפית?' המילים 'וכי למה ציפית' מופנות לא אל אלה, אלא אל אמהּ. 'וקנאית! לא הייתי חשוב לה כקליפת השום, אבל קנאית הייתה כמו חתולה מטורפת'.

אלה אומרת: 'כלומר, אולי היא הייתה ביישנית. אולי צריך היית ללמד אותה?' שכן זכור לה מה שאמר פול: אין אישה פריג'ידית, יש רק גברים לא־מוכשרים.

הספר מושפל לאט אל ירכיו של אביה, הכחושות כמקלות. הפנים הכחושות, הצחיחות והצהבהבות, האדימו, והעיניים הכחולות בולטות כעינים של חרק: 'שמעי נא. הנישואים, לגבַּי – מה אומר ומה אדבר! את יושבת כאן, ומבחינתי זה צידוק'. (עמ' 419)

 

החלום האדום ושברו

היחס לפוליטיקה – עמדתה של אנה בנוגע לקומוניזם – גם הוא יחס טראגי. הקומוניזם הוא תקווה גדולה – שהתנפצה (מדובר בימים שאחרי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית, בשנת 1956, שבהם חשף חרושצ'וב את פשעי סטאלין). והוא היה גם ניסיון לאיחוי הפצלים של הקיום:

חזרתי הביתה וחשבתי כי כאשר הצטרפתי למפלגה היה לי אי־שם בסתר ליבי צורך בשלמות, במוצא מאופן החיים של כולנו – המפוצל, החצוי, הבלתי מספק.

האחווה שהבטיח הקומוניזם כמו תדביק גם את חלקי הנפש המפוצלים. אנה מתייחסת, כנראה, גם להבטחה הכמו־מיסטית שהייתה בקומוניזם לאיחוי הפצעים והקרעים שנִבעים בגלל היריבויות והתחרותיות הבין־אישית, תחרותיות שהקפיטליזם מטפח ואף רואה בה "מידה טובה".

"אולם ההצטרפות למפלגה הגבירה את הפיצול" (עמ' 158), ואנה מנסה להבין מדוע.

מעט מאוחר יותר ברומן חוזרת אנה לתקופה של ערב ההצטרפותה למפלגה הקומוניסטית. היא שוקלת להצטרף למרות ספקותיה בנוגע למפלגה, כי היא חשה שיש בה דבר־מה אמיתי, ניסיון אמיתי להפחתת סבל, התנסות אמיתית באחווה; דבר־מה שאין בחוגים הספרותיים שהיא מכירה:

סיבה אחת שלא להצטרף, שאני שונאת להצטרף לאיזה דבר, נראית לי ראויה לבוז [אגב, כמה מרעננת כאן אי ההתמוגגות של אנה מהנון־קונפורמיזם; עמדה שאכן יש בה משהו מפונק, מתפעל מעצמו ונרקיסיסטי]. […] למרות העובדה שזה חודשים אני אומרת לעצמי כי בשום פנים אינני יכולה להצטרף לארגון הנראה לי לא-ישר, תפסתי את עצמי שוב ושוב על סף ההחלטה להצטרף. ותמיד באותם רגעים – וכאלה יש שני סוגים. הראשון, כל אימת שאני פוגשת, מטעם זה או אחר, סופרים, מו"לים, ודומיהם – את העולם הספרותי. זהו עולם כל כך נוקדני, כל כך משועבד למעמד, ובעל אורח חשיבה של דודות-בתולות-זקנות, או – כשהמדובר בצדו המסחרי – כל כך צעקני, שכל מגע איתו מעורר בי מחשבות הצטרפות למפלגה. הסוג השני הוא כשאני רואה את מוֹלי אצה רצה לארגן דבר מה, מלאה חיים והתלהבות, או כשאני עולה במדרגות ואני שומעת קולות מן המטבח – אני נכנסת. האוירה של ידידות, של בני-אדם העובדים יחד למען מטרה משותפת. (עמ' 152–153)

הזווית האפריקנית ב"מחברת השחורה" מעניקה להתבוננות בקומוניזם צבע נוסף. כשלסינג מתארת את זמן מלחמת העולם השנייה באפריקה, היא משרטטת כמה מהאירוניות של התקופה. למשל, את העובדה שלאנשים החיים באפריקה טוב למדי בזמן המלחמה או העובדה שהלבנים נלחמים בהיטלר הגזען אבל מצדדים בהפרדה גזעית.

לסינג, כאמור, מומחית בהעלאת עובדות שאינן נעימות לאידאולוגיות שהיא אוהדת. היא מתעכבת על העימות בין הקומוניזם להתעוררות הלאומנית השחורה באפריקה. פירושו של הקומוניזם באפריקה היה אמונה באנושות, "אמונה אדוקה באנושות שמכה גלים" (בעמ' 78–80). אבל, למרבה המבוכה, בין הפרולטרים הלבנים לשחורים שררה עוינות, והתאוריה הקומוניסטית פשוט לא עבדה באפריקה. "לאומנות שחורה היתה בחוגים שלנו סטייה ימנית, שיש להילחם נגדה. העיקרון היסודי, שהיה מבוסס על רעיונות הומניסטיים צודקים, מילא וגדש אותנו בהרגשה מוסרית מסַפקת ביותר".

 

גברים או קֶרח

לאורך הרומן לסינג משדכת ומנגידה שוב ושוב את הפרויקט הפוליטי – הקומוניזם – עם הפרויקט הפמיניסטי. כך, למשל, אומר פול, בן דמותו של מייקל, לאלה, בת דמותה של אנה:

אלה יקירתי, אינך יודעת מהי המהפכה הגדולה של זמננו? המהפכה הרוסית, המהפכה הסינית, אלה אינן ולא־כלום. המהפכה האמיתית היא נשים נגד גברים. (עמ' 201)

לסינג משרטטת את תחילת המעבר הגדול של השמאל מעיסוק בעניינים מעמדיים לעיסוק ב"סכסוכים" אחרים, אלה הקשורים ביחסי גברים ונשים ואלה הקשורים במה שלימים יכונה "פוליטיקת הזהויות" (מעבר שיתרחש בעיקר משנות השבעים ואילך). בהיותה בעלת "היכולת השלילית" המוזכרת, היא מציגה את העימותים בין האידאולוגיות השונות מתוך העמקה וקרבה לכל אחת מהפרספקטיבות, כולל זו האנטי־אידאולוגית. וכך גם מוחרפים ומועמקים העימותים עצמם, בהיותם סכסוך פנימי בנפשה של אנה כמו גם ב"נפש" של הרומן.

פול מפחד מהשינוי הממשמש ובא ביחסי גברים ונשים. הרומן שרוצה אלה לפרסם מכעיס אותו בגלל תכניו. "ובכן, אנחנו הגברים כבר יכולים לפרוש מן החיים", הוא קורא לעברה בתום הקריאה. זה אכן כבר מדעי, המיותרות של הגברים, הוא מדווח לאלה: "את יודעת שאשה יכולה עכשיו ללדת ילדים בלי גבר?" אלה משיבה מצידה: "אבל לשם מה?" והדיאלוג נמשך כך:

'אפשר, למשל, להניח קֶרח על השחלות של אשה. היא יכולה ללדת. הגברים אינם דרושים עוד לאנושות'.

מיד פורצת אלה בצחוק, ומתוך בטחון. 'אבל איזו אישה שפויה בדעתה תרצה שיניחו על השחלות שלה קרח במקום גבר?'. גם פול צוחק. 'בכל זאת, אלה, וצחוק בצד, זה מסימני הזמן'. (עמ' 201)

 

יום בחיים

הדיונים הארס־פואטיים שברומן מעניינים ביותר ורלוונטיים ביותר לימינו. אנה חולמת לכתוב על המציאות כהווייתה, היא רוצה להתרחק ממחשבות ומאינטלקטואליזציה. היא מנסה להימלט מספרותיות על ידי העלאה על הכתב של יום בחיים. אך האם ניתן להעלות יום כזה באופן "נקי", האם יום כזה הוא "נקי" אם יודעים שמתכוונים להעלותו על הכתב? ועוד לבט בנוגע לאמת שבכתיבה: אנחנו כותבים על משהו בגלל סופו, לאור סופו. אך זו הסתכלות מעַוותת, כי הדברים, כשנחיו, לא ידעו את אחריתם (כפי שנאמר ברומן, עמ' 213).

אנה מאוכזבת מהרומן המצליח שלה, "גבולות המלחמה". מדוע? היא מסבירה שהספר היה סקסי וחד־משמעי יותר מהאמת. כך לדוגמה, בסיפור האמיתי שעליו התבסס הרומן, ג'ורג', המאהב, היה גבר לא מצודד ונמוך רוח בגיל העמידה, ואילו האישה, המאהבת, לא הידרדרה לזנות. אבל אנה מדברת גם על איזה חוסר אחריות, הפקרות, המתבטאת בכתיבה, שהיא סולדת ממנה. היא מתכוונת להתבוססות בעולם פרטי, להתפנקות של הפסיכולוגיה האישית האידיוסינקרטית שהז'אנר מבטא. ואולי היא מתכוונת גם לאגואיזם ולשאפתנות של הסופר, המרתיעים אותה.

אך מצד שני אנה מתמרדת כנגד החובה לכתוב רומנים מחויבים חברתית. היא מתנדבת לעזור למפלגה הקומוניסטית בקריאת ספרות קומוניסטית ובאיתור המתאים מתוכה לבריטניה. אך הטון הלא־אישי של הספרות הזו מדכדך אותה, למרות סלידתה מהדחף הפסיכולוגי האישי הקטן.

במרוצת השנה האחרונה, בקראי את הסיפורים והרומנים הללו, שיש בהם פה ושם פסקה, משפט, או צירוף מלים אמיתי, נאלצתי להכיר בעובדה שניצוצות האמנות האמיתית נובעים כולם מהתפרצות של רגש אישי מובהק שאין להסוותו. אפילו בתרגום אי אפשר לטעות בטיב הבזקים אלה של רגש אישי אמיתי ואני קוראת את כל החומר המת ומתפללת שיהיה ולוא פעם אחת סיפור קצר, רומן, ואפילו מאמר שייכתב כולו מתוך רגש אישי אמיתי.

וזה איפוא הפרדוכס: אני, אנה, דוחה את האמנות ה'לא בריאה' שלי עצמי; אבל אני דוחה גם אמנות 'בריאה' כשאני נתקלת בה. (עמ' 320)

 

דחיפות של וידוי

מחברת הזהב הוא רומן עשיר ביותר, עשיר עד כדי להתפקע, ועם זאת ברור לקורא שהוא נובע מצורך פנימי אדיר בהבנה עצמית ובהבנת העידן שבו נכתב. יש תחושת דחיפות אותנטית ברומן הזה. העושר הזה אינו מלאכותי.

הסופר גרשון שופמן כתב פעם על הבדל בין שני סוגים של הוגים: הוגים הקוראים את הפילוסופים שקדמו להם, ואז מפשילים שרוולים ונכנסים לדיון בסוגיות הגדולות שהעסיקו את ההגות לפניהם, ואלה העסוקים בשאלות הגדולות בעצמם – וגם הם "מציצים" לראות מה נעשה בעניין לפניהם. לסינג היא הוגה מהסוג הזה. היחס שלה ל"שאלות הגדולות" הוא מיידי ואינסטינקטיבי. היא אינה עוסקת בהן כי זה מה ש"אנשים גדולים" עסוקים בו וכי עליהן כותבים "רומנים גדולים". היא עסוקה בהן באופן אותנטי. זו התחושה החזקה העולה ממחברת הזהב.

לכך מצטרפת כאמור היכולת של לסינג להקביל ולעמת את הדיונים המרכזיים של תקופתה, וכשהיא דנה בהם (כאמור – קומוניזם, פמיניזם, קולוניאליזם, פסיכואנליזה, מהות הספרות) היא גם מעמתת את הקיום העירום מולם. התוצאה היא ספר אנציקלופדי בתכניו, אינטלקטואלי ופילוסופי, אבל בעל תחושת דחיפות של טקסט וידויי אינטימי.

 

אריק גלסנר, סופר ומבקר ספרות. כותב כיום ביקורות ב"ידיעות אחרונות". מחבר הרומנים "ובזמן הזה" (כתר, 2004) ו"מדוע איני כותב" (ידיעות ספרים, 2017). השנה ראה אור "מבקר חופשי" – מבחר מביקורותיו (הקיבוץ המאוחד). כתב דוקטורט על ביקורת הספרות בישראל.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: ענת צור מהלאל על השבר והקינה בכתביו של פרויד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן