.
מאת דפנה לוי
הפסקה הפותחת את בשבח המלחמה, מאת עילי ראונר, מציגה דמות – המורה לספרות, ועיר – תל אביב, הלכודות שתיהן בצבתות של אימה. המלחמה מביאה אל פתחן אזעקות וטילים, מפגני כוח, תמונות הרס, פצועים והרוגים, ואם נדמה לרגע שזהו שיאה של המצוקה, רגע של אלימות מרוכזת שלאחריו חייב להתחולל מהפך – הנה באים הפרקים הבאים ומכריזים על ההפך: הפחד הוא הדלק, הפגנות הכוח הברוטליות הן המנוע, וחברה שתיעלה את כל שאר יצריה אל יצר המלחמה זקוקה לה נואשות כדי להישאר בחיים.
בשבח המלחמה מספר את סיפורה של מורה לספרות, שהמרחב האישי שלה, שעליו שמרה בקנאות, נפרץ יום אחד כשתלמידים מבית הספר שבו היא מלמדת מתחילים לעקוב אחריה, לארוב לה, ובהמשך גם פוגעים בה באלימות. האם זה קורה לה בגלל התבטאויותיה השמאלניות? משום שהיא מתעקשת לשלב בשיעוריה שירי מחאה? או משום שחתמה על עצומה להפסקת הלחימה ברצועת עזה? האם היא חצתה את הגבול כשתבעה מתלמידיה לבקר את המסרים הפטריוטיים שהם מקבלים מכל עבר?
כך או כך, הכתובת ״בוגדת״ מרוססת על קיר בית הספר, בהנהלה נשמעים קולות הקוראים לפיטוריה וטבעת החנק המכתרת אותה הולכת ומתהדקת, עד שהיא עצמה כבר אינה יודעת אם זו מציאות או הזיה, מה מכל זה קרה באשמתה ואם היא רוצה להימלט מן ההתרחשויות המעיקות הללו או להאיץ אותן, עד לאיזה סוף נורא שאין ממנו מנוס.
ראונר כותב את סיפורו במשפטים דחוסים, מעוצבים היטב, המעצימים את תחושות הפראנויה והקלסטרופוביה הנוכחות ברומן מראשיתו. המורה, רונית ו׳, החיה בגפה וממעטת לצאת מדירתה הצנועה; נישואיה של מנהלת בית הספר לגבר המבכר לשתוק; העיר המצפה בדריכות להפגזה, מעברי הגבול הנסגרים – כולם מחניקים, והחנק הזה מגיע לשיאו לקראת אמצע הספר, בפרק שכותרתו ״הנערים״. זהו גם הפרק המוצלח והסוחף ביותר בספר, שהפרקים האחרים כמעט מחווירים לעומתו, פרק שבו ראונר מתיר את הכבלים – הן במישור העלילתי, כשהוא מאפשר לאלימות ולוולגריות להפוך לחייתיות (״הם חיפשו את הדבר שיצית מהומה […] הם הבינו שהם צריכים להתפלש ממש״), והן במישור השפה, הנעה בין דיבור ענייני ותיאורים פיוטיים, משפטי התרסה לא מתוחכמים של גיל ההתבגרות (״מילא על אלה שהתפגרו על אדמת המולדת, אבל לכתוב שיר גרוע, בשביל מה זה טוב!״) וציטוטים מביאליק (״את כולם נשא הרוח״). התוצאה בשני המישורים מרהיבה ממש.
הנערים עומדים בליבו של הספר, מפני שהם לכאורה מחוללי האלימות הגדולה והמאיימת המתרחשת בו. הם המחפשים דרך לעורר את העיר, שהיא בעיניהם ״מנומנמת, מנומסת מדי ולא זרם בה דם״, הם שמרחרחים בחצרות, מבעירים בלוני גז, מכתרים עוברי אורח כדי להפחידם כמעט עד מוות, נושאים בתיקיהם כלי משחית ומתכננים לנפץ עד היסוד את עולם המבוגרים. למעשה, העלילה עטופה באירועים אלימים פי כמה, אירועי המלחמה, המלוּוים בכי הורים ותינוקות, יבבות של סירנות, הדי הפגזות. אך אלה, כפי שרומז שמו של הספר, אינם האיום האמיתי. המלחמה פועלת בדיוק כפי שהיא שנועדה לפעול, ככוח מאחד, מגשר על פילוגים, אפילו מקרב לבבות. הנערים מוצאים בזכותה את מקומם בחברה: ״למזלם הטוב פרצה המלחמה בעזה בתחילת הקיץ ורקטות נורו על ערי החוף. לראשונה נדמה להם שעולמם נקשר בגורל המשותף של המדינה שבה גדלו. עכשיו לא היו אבודים עוד. לא עוד בלתי מפוענחים או משולחי כל רסן.״
זוהי האמירה החזקה ביותר בספר. המלחמה מספקת את רגעי החיוּת לא רק לנערים, המנסים לפרוע את הכללים ולמרוד. ממש באותה מידה זקוקים לה המורה, המוחים והמפגינים, כדי למרק מולה את מצפונם, וגם המנהלת – שזוכה בהזדמנות נוספת להוכיח עד כמה היא מסוגלת לשלוט במצב, וגם בשעה קשה כזו אורחיה אינם מכזיבים ומגיעים לארוחה חגיגית, למרות ההפגזות. המלחמה גם מעניקה לכל אחד תפקיד ברור, מחלקת את הציבור לבוגדים ונוקמים, פטריוטים ומי שמאמינים בתאוריות קונספירציה. איש אינו חיוור בימי מלחמה, דבר אינו סתמי, וראונר מחדד את האמירה הזו כאשר הוא קושר בין מלחמה ואלימות לבין גירוי מיני, לא רק – כצפוי – אצל הנערים, אלא גם אצל המורה ואפילו אצל המנהלת.
ראונר מציב את עלילת בשבח המלחמה בנקודת זמן מוגדרת מאוד – ימי ״צוק איתן״ של קיץ 2014 והחודשים שאחריו. הוא משרטט בבהירות את מסלולי גיבוריו בלב תל אביב ומנקד את הסיפור בשמות מוּכרים (אדם ורטה, ציפי לבני). ייתכן שהפרטים האלה נועדו להציב את הסיפור על קרקע מוחשית, כנגד אותם מקומות שבהם הוא גולש לתחומי החלום וההזיה (למשל כשהמנהלת כמעט עוטה על עצמה במחשבותיה את דמותה של המורה המותקפת, או כשזו משאירה את דלת דירתה פתוחה מעט, למקרה שמישהו מהאורבים לה ירצה להיכנס). לטעמי הקונקרטיות הזו מפחיתה מכוחו של הסיפור. בשבח המלחמה חורג מגבולות הרומן התקופתי. זהו סיפור על חברה, אחת מני רבות בעולמנו, המסרבת לרפא את פצעי העבר שלה ונאחזת בהם, ניזונה מהם, באופן שאינו מאפשר לה לגדל את הדורות הבאים אלא כאנשים פצועים ופוצעים. זהו סיפור על מקום, אחד מרבים, הרואה בעצמו ארץ מובטחת ובתור כזה עסוק בהצדקות, האשמות, נידוי האחר. סיפור על המוסדות שבמסווה של הגנה על הסדר מחזקים את החזקים ומחלישים את החלשים, ועל דור צעיר שאין לו ברירה אלא ללכת עד הקצה, כי רק שם, על סף התהום, הרחק־הרחק מן המוסכמות, אדם יכול לשמוע את קולו שלו.
אי אפשר לקרוא את בשבח המלחמה בלי להיזכר בחלקים אנושיים של אורלי קסטל־בלום (כנרת, 2002), שגם בו האווירה טעונה עד שנדמה שמשהו נורא עומד להתפוצץ ולהחריב את מה שנותר מן הארץ הזו, אחרי הפיגועים, השפעת הסעודית והחורף האינסופי. אלא שקסטל־בלום כותבת את אותה אימה בהומור, הומור שחור, נואש, כואב – אבל מצחיק. הכתיבה הבהולה של ראונר הופכת את בשבח המלחמה לספר מציק, לא קל, ועם זאת מרתק. אם יהיה מי שיעשה ממנו סרט, כדאי שישקול כפסקול את היצירה רביעייה לקץ הימים של אוליבייה מסיאן. לא רק שם היצירה, אלא גם המעברים האקראיים, הכמעט נוירוטיים, בין משקלים ומקצבים, נושאים ניחוח אפוקליפטי דומה לזה שראונר מצליח לנסח טוב כל כך במנגינת כתיבתו.
עילי ראונר, "בשבח המלחמה", כנרת זמורה דביר, סדרת ״רוח צד״, 2019.
.
» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: איריס רילוב על "אנשים כמונו" מאת נעה ידלין
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
