.

השמיעה הכי טובה בעולם

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

הם מתעוררים מוקדם, יותר מדי מוקדם, ומדליקים את הרדיו בקולי קולות. כמו רעש אדמה קטן, אני מרגישה את קולות השדרנים של חדשות הבוקר, עולים מהרצפה ומרעידים את המיטה. אני קוברת את הראש מתחת לכרית, מנסה לא לשמוע, לישון עוד קצת, להשקיט. אבל מתחת לכרית חשוך, חשוך מדי. אי אפשר לא לשמוע ולא לראות בבת אחת, זה מפחיד, צריך לבחור. עדיף לא לשמוע. כן, בהחלט, לא לשמוע. אני תוהה, אולי בכל זאת עדיף לא לראות. לא לראות דבר, חושך מוחלט. קול הרדיו הבוקע מהרצפה ממשיך לטלטל את המיטה שלי. למה הם קמים כל כך מוקדם בבוקר? בשביל מה? הם ישנו טוב בלילה, זה מה שבטוח. אולי בכל זאת עדיף לא לראות דבר, מי שלא רואה ביום, בטח גם לא רואה את כל מה שמתרחש בלילה. בלילה, אנשים עם פנים מפחידות באים אל החדר שלי. אני יודעת שאני מדמיינת. אני יודעת שאלה רק הבגדים על הכיסא, אז אני מסתובבת לצד השני. אבל הפנים המאיימות עדיין מביטות בי מהכיסא. אני יודעת שהן שם. אז אני קמה ומזיזה את הבגדים, שייראו אחרת. אם כבר קמתי, אני אציץ במסדרון, אנסה לשמוע צעדים. השמיעה שלי מצוינת. אין צעדים. אם אני לא שומעת צעדים, אז אין, בטוח. למה שיהיו? האיש עם הפנים המפחידות מחכה לי בחדר, מחכה שם על הכיסא. אני נכנסת בזהירות, שוב מזיזה את הבגדים על הכיסא, בוחנת אותם מכל הצדדים ונכנסת למיטה, פנים לקיר. אני לא מתאפקת ומתהפכת, הוא שם, מסתכל בי. האיש עם העורב מסתכל בי והמקור המחודד של העורב קצת פתוח. כבר נורא מאוחר. הצליל של השקט משגע אותי. השקט נדחף לאוזניים כמו אוזניות הסיליקון של יאיר. השקט מנסה להחריש אותי, אבל אני שומעת הכול. כולם הופכים לעיוורים וחירשים בלילה, ישנים כדי שיהיה להם כוח לכל העיוורים והחירשים במשך היום. כולם חוץ ממני. אני תקועה כאן לבד בחדר, עם האיש הזה והעורב שלו עם המקור המחודד. הם מסתכלים בי ויודעים שאני כאן לבד, שאף אחד לא ישמע. אני מחליטה לברוח. אני עוקפת את הכיסא וממהרת במסדרון ועוצרת בפתח החדר שלהם. הם ישנים – חירשים ועיוורים. אני נכנסת ביניהם. הם לא זזים. מה זה עוזר לי להיות בין עיוורים וחירשים? אני מעירה את אמא. "אמא, יש לי פחדים". אם הייתי מספרת לה שהבגדים על הכיסא שלי הופכים לאנשים מפחידים וחיות מפחידות, אם הייתי אומרת לה שאני מפחדת מהבגדים שלי ואפילו שהם כבר לא בגדים, זאת אומרת שהם לא רק בגדים, עד שהייתי גומרת להסביר את כל זה, אבא היה מתעורר ומתעצבן. אז אני אומרת "יש לי פחדים". את המשפט הזה שמעתי ממנה. כלומר לא שמעתי, ראיתי. לפעמים אני רואה אותם מדברים. היא ישבה במטבח עם השכנה והן שתו את הקפה שלהן ואני ישבתי בסלון ורקמתי את הרקמה שלי לפי דוגמה וראיתי אותה: "לילדה יש פחדים בלילות". אני יכולה לראות את הלָמֶד מתגלגלת כאילו היא חישוק שעוזב את הלשון או בועה שפורחת ממנה ואת הדָלֶת שמקפיצה אותה כמו כדורסל: דָה. את השִׁין קל לראות. את זה בטח כולם יכולים לראות, כמו נשיקה. אבל נשיקות שכולם יכולים לקבל. נשיקות שכולם יכולים לקבל, לא שוות הרבה. שִׁין זו אות פּוּשְׁטִית. את הפֵּא קשה למצוא. היא מתחבאת מאחורי הבֵּית ומאחורי המֵם, קשה להבחין בה, קשה להבדיל. אבל אני רואה. ראיתי את המורה של יאיר מנסה ללמד אותו את זה. ראיתי דרך המראה, בשיעורים הפרטיים שלו במרכז לחינוך חירשים ברמת אביב. אמא תמיד גוררת אותי איתו לשיעורים האלה ברמת אביב. אני אחותו הגדולה, אבל קטנה מדי בשביל להישאר לבד. ככה היא אומרת. לפעמים אני מביאה איתי את הרקמה שלי, או ספר. פעם הבאתי כדור והקפצתי אותו במסדרון. אבל אז היא קראה לי ואמרה שזה עושה יותר מדי רעש. למי אכפת מהרעש? כל הבניין הזה מלא ילדים כמו יאיר שלא שומעים כלום. בסוף הבנתי שלא צריך רקמה וספרים וכדור. הכי מעניין לשבת איתה ולהסתכל לצד השני של המראה.

יש שם מראה מיוחדת. בשביל יאיר זו מראה רגילה והוא יכול לראות רק את עצמו ואת המורה שלו ואת מה שיש בתוך החדר. אני ואמא, שיושבות בתוך חדר קטן וחשוך מהצד השני, לא רואות את עצמנו. אנחנו רואות את יאיר ואת המורה שלו. הוא לא יודע שאנחנו מסתכלות עליו. הוא לא יודע שאנחנו יכולות לראות אותו. אנחנו כמו אלוהים שרואה דרך מראה מיוחדת כזו שהוא בנה מסביב לכל העולם. סתם, אין אלוהים באמת. זה רק סיפור, אגדה, כמו שלגייה או סינדרלה. ככה אבא הסביר לי. אלוהים זה סתם סיפור שאנשים מספרים כדי שיהיה להם קל לקבל דברים רעים שקורים להם, כמו למשל אם נולד להם ילד חירש או עיוור. יותר קל להם אם הם מאמינים שיש מישהו שחשב על כל הדברים האלה ושיש סיבה למה שהוא עשה. יותר קל להם אם הם מאמינים שמישהו שומר עליהם ומעמיד אותם בנסיונות, שאלה מין מבחנים כאלה שאלוהים יודע שהם יכולים להצליח בהם. האמונה בזה עוזרת להם להתמודד עם הפחדים שלהם. אבל אנחנו לא צריכים את הסיפור הזה. אנחנו יכולים להתמודד לבד. ככה אבא אמר. המורה הפרטית של יאיר מנסה, מהצד השני של המראה של אלוהים, ללמד אותו את ההבדל בין "בֵּית" ל"פֵּא". הם משחקים בבלונים ונושפים על נרות. הוא יושב שם עם האוזניות באוזניים ומכשיר השמיעה הגדול תלוי על החזה ומסתכל בה בעיניים גדולות. היא נורא יפה. יש לה תלתלים חומים ארוכים והיא לוקחת את היד הקטנה שלו ושמה אותה על השפתיים שלה: "פָּה!". איזה כיף לו. זאת לא היתה נשיקה פּוּשְׁטִית. נשיקה כזאת לא כל אחד יכול לקבל.

הרדיו ממשיך לטרטר מבעד לרצפה וברגלים של המיטה. למה הם קמים כל כך מוקדם? אין להם בעיה לישון וגם אם יש להם בעיה, אין להם בעיה לפתור אותה. "ליאורי לכי למיטה שלך, את חייבת ללמוד לישון לבד". "יורם, אי אפשר להמשיך ככה. אני רק מקווה שהיא תצליח להירדם סוף־סוף". אני שומעת אותה אחרי שאני יוצאת ומתחילה לחזור לכיוון החדר שלי. השמיעה שלי הכי טובה בעולם. אני הולכת בשקט לכיוון הכיסא, שולחת יד מעבר למשענת ומזיזה קצת את הבגדים ובקפיצה אחת נכנסת למיטה ומתהפכת לקיר. אני לא מעיזה להסתובב לכיוון החדר, לכיוון הכיסא. אני מסתובבת.

אוף! אני לא רוצה לקום כל כך מוקדם. עוד מעט ממילא אצטרך לקום, להתלבש, להסתרק. אמא מסרקת אותי כל בוקר. מתירה את הקשרים מהלילה וזה כואב. אני משתדלת לא לצעוק אבל אני צועקת. יש עוד כמה אנשים שהשמיעה שלהם די טובה, למשל השכנה שלנו מהדירה הסמוכה. אחרי שאני צועקת היא יוצאת מהדלת שלה ופותחת את שלנו, נשענת על המשקוף מחייכת את חיוך הליפסטיק שלה ואומרת לי: "ליאורה, בשביל להיות יפה צריך לסבול". איזה שטויות. אולי היא חושבת ככה כי היא כל כך מתעקשת להיות יפה אבל לא כל כך הולך לה עם כל הליפסטיק והצבעים לעיניים והעקבים והחצאיות המתנפחות שלה. את החצאיות היא גוזרת ומקצרת ותופרת מחדש במכונת התפירה שלה. היא בטח חושבת שהיא תופרת יותר טוב מאשר בחנות. חושבת את עצמה. אבא לא אוהב אנשים שחושבים את עצמם וגם אנשים שמדברים שטויות, אבל על השטויות של השכנה הוא לא אומר שום דבר אף פעם. אמא שלי הכי יפה. יותר יפה מהשכנה ואפילו יותר יפה מהמורה לדיבור של יאיר והיא לא סובלת בכלל בשביל זה ולא צריכה לסבול. היא לא צועקת ולא בוכה. יאיר בוכה כל הזמן וצורח. יש לו כאבי אוזניים והוא כל הזמן חולה. כל פעם הם לוקחים אותו לעשות ניקוז אצל ד"ר הורביץ שדוקר אותו באוזן והוא צורח. הם הסבירו לי מה קורה מאחורי הדלת אצל ד"ר הורביץ, אבל לא נתנו לי לראות. אני מחכה בחוץ. אצל ד"ר הורביץ אין מראה מיוחדת, רק קירות רגילים ודלת רגילה והם לא נותנים לי להיכנס. אני יושבת על כורסה מחוץ לחדר הטיפולים ומקשיבה לצרחות. השמיעה שלי הכי טובה בעולם, אבל גם אנשים עם שמיעה פחות טובה היו יכולים לשמוע את זה. כל הרחוב יכול לשמוע את זה.

בסוף אני יוצאת מהמיטה ומושכת את הבגדים מהכיסא. הם משמיעים מן לחש כזה, כמו נשיפה ומשק כנפיים. כמעט אי אפשר לשמוע אותו עם הצעקות של הקריין מהרדיו, אבל אני יכולה. אלה העורב והאיש עם הפנים המפחידות. אני יודעת את זה אפילו שאני כבר לא יכולה לראות אותם, אפילו שהם רק בגדים, מכנסיים וחולצת בית ספר כחולה. גם הם התעוררו מהשדרנים של החדשות, אם הם במקרה ישנו בלילה. אבל אני יודעת שהם לא ישנו כי גם אני לא ישנתי. השדרן של החדשות מעיר אותם ואומר להם להסתלק מהבגדים, כי אסור להם לגעת בי, אסור להם. הם רק פחדים ועם פחדים צריך להתמודד. ככה אמא ואבא אמרו לי.

השמיעה שלי הכי טובה בעולם ואני גם רואה מרחוק את כל מה שהמבוגרים אומרים. אני יכולה להסתכל על השפתיים שלהם ולראות את כל מה שהם אומרים. הם לא יודעים שאני רואה. הם עסוקים מדי ביאיר ובצרות שלהם, כאילו הם מאחורי מראה, כמו המראה המיוחדת מהשיעורים הפרטיים של יאיר ברמת אביב, מראה מיוחדת שאלוהים בנה מסביב לעולם. הם רואים רק את עצמם ואת ההשתקפות של הצרות שלהם ולא יודעים שאני מסתכלת עליהם מהצד השני, מהמקום שבו יושבים אלה שמחכים. הם לא יודעים. הם יכולים להתמודד בלעדיי.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. לאחרונה ראה אור ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל" (פרדס). סיפור זה הוא פרסום ראשון שלה בפרוזה.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: סיפור קצר מאת יונתן שגיב

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

בספר סער ופרץ: פרוזה ומאמרים, 1931–1940 (הקיבוץ המאוחד; בעריכת אורי ש. כהן וגדעון טיקוצקי) נאספו יצירותיו המוקדמות של נתן אלתרמן בפרוזה, שנדפסו בעיתונים ובכתבי העת הספרותיים, למן רשימות ששלח לעיתון "הארץ" בהיותו סטודנט לאגרונומיה בנאנסי שבצרפת בשנת 1931, והוא כבן עשרים ואחת, ועד המאמרים שפרסם ערב מלחמת העולם השנייה וסמוך לפריצתה, לאחר ששמו כבר הלך לפניו בקרב קהל הקוראים והכותבים.

כמחצית הרשימות, עשרים וחמש, לא כונסו מעולם בספר; הטקסט שלהלן הוא אחד מאלו, ולמעשה עינינו זוכות לשזוף אותו מחדש כמעט שמונים ושש שנה לאחר פרסומו הראשון בעיתונות. זהו מעין פיליטון, ספק משועשע ספק עצוב, על פרשה של מה בכך בבית משפט השלום בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי, שאלתרמן, בעיני המשורר שלו, רואה בה יותר מסתם זוטא.

גדעון טיקוצקי

 

***

 

פרשת אמין
("סטייה לירית")
'הארץ', 16.10.1933

.

הזבובים פיהקו בפרהסיה על ערמות התיקים של בית משפט השלום. שלום השַּׁמש (זה שעל שמו נקרא בית המשפט) הסתכל בהם ופיהק אף הוא. פניו, שהתייחסו לפי צבעם החום ואדישותם השמנונית על סוג עדות המזרח, הפיקו שיעמום סטואי. כפתורי הנחושת שעל בגדו, בגד השרד, דהו זה כבר; צווארונו הנוקשה והגבוה נתרכך וענד, כצמד עלים בצבע חאקי, את גבעול צווארו הרופף ואת פרח גולגולתו הנובלת. אפילו כובע הפרווה הגדול, שעשה את קומתו גבוהה כפליים מכפי שהיא באמת, לא הוסיף כל עניין לחייו. המשפטים התנהלו בתבונת־עצלתיים ובשוויון נפש חוקי. רובם נדחו ליום זה מן השבוע שעבר ורובם יידחו לשבוע הבא. בעד סקנדל המפריע את שלום הציבור משלמים מאתיים וחמישים מא"י ומאה מא"י הוצאות המשפט. נסיעה בלתי זהירה עולה בערך פחות או יותר ואפילו חוק השטרות החדש אינו דן למיתה בשום מקרה.

שלום פלט עוד פיהוק בכוונה תחילה וראה כיצד השיעמום מלטף את גולגולתו החדגונית של השופט.

תובעים, נתבעים ועדים משתי הדתות מילאו את טורי הספסלים אשר באולם. ביטחון, פחד, יהירות, חשד וכעס מתאפק ישבו כבושים ולחוצים זה ליד זה וזה מאחורי זה. תרבושי הערבים התנפחו והסמיקו ממחשבת סתר וראשיהם המגולים של היהודים הזקֵנים כאילו נהפכו — הזקָן נראה כבלורית והגולגולת המגולחת כסנטר. כולם היו משוני פרצוף וזרים לעצמם. המשפט כפה עליהם את השקט והציפייה כגיגית גדולה וכבדה, שהבדילה אותם לזמן־מה מן החיים ומכל שאר הדאגות.

לא כן אנשי הביזנס מן המרכז המסחרי. אלה הרגישו כאן את עצמם כבתוך שלהם. בית המשפט הוא אחורי הקלעים של במת הבורסה, ואין חכם כבעל הניסיון… הם התהלכו בחצר הצרה או שוחחו כנופיות־כנופיות, כיהודים שהימים הנוראים עוברים עליהם בחצר בית הכנסת, וחיכו בקוצר רוח סבלני שיקראום לעלות לתורה.

בבוקר, לעת היאסף אנשי המקנה והממכר, מכריז השופט מעל הקתדרה את שמות האנשים העתידים להתייצב לפניו באותו יום, ושלום עומד ליד הדלת, קולט כל מילה ומשדר אותה, כמגביר קול להבדיל, לקהל המצטופף בחוץ. את השמות הערביים הוא מבטא בלי כל התאמצות, כלאחר פה. ואילו האשכנזיים יוצאים מבין שיניו בריסוק של חָסֵר וְיָתֵר, כמתים שראו אור לאחר גלגול מחילות ארוך באדמת סלעים… רק הוותיקים מכירים את עצמם מיד באינטרפרטציה של שלום ואינם מכריחים אותו לחזור כמה פעמים, בשינויי נוסחה, על אותו שם; ואף הוא מכיר את כולם ומבטא אותם בנעימת חסד של "מה לידידי בביתי?.."

אבל אפילו המִּפקד, זה שיש בו תמיד משהו חדש ומפתיע, נסתיים הפעם ללא כל מאורע, ואפשר להגיד כי לולא קרה מה שקרה אחר כך, היה יום זה עובר על שלום בחוסר עניין גמור.

לכאורה היה זה דבר של מה בכך. כמעט לא כלום. השופט מכריז: "אמין חמדי אלבורדוג׳אני!" שלום חוזר: "אמין חמדי אלבורדוג׳אני!.." ואחד הערבים קם ממקומו, נדחק בין הספסלים, עומד לפני הקתדרה ומתחיל בוכה.

הוא זקֵן. הוא קטן וצנום. דומה כמעט לתימני אבל אינו סומך, כנראה, על "יהודים רחמנים בני רחמנים" ורועד כולו כאילו עמד בפני בית דין צבאי.

הבוץ מכסה את רגליו כשכבת מלט קשה, גל סמרטוטים מסובך עוטף את גופו כמין תחבושת גדולה ופניו השחומים האפירו מרוב אימה.

שלום מתקרב אליו וסוקר אותו היטב־היטב ובעניין רב, כילד המסתכל בצב שנהפך על גבו. הערבי ממשיך לבכות ושלום נושא ראשו אל השופט, כאומר:

"עלינו לעשות משהו".

"אמין חמדי אלבורדוג'אני", אומר השופט, "אם אתה בוכה אפשר לחשוב שאתה אשם".

המתרגם ממלא את חובתו.

הערבי נדהם מפני ההיגיון ה"מוסקובי" ומתחיל להיחנק בדמעותיו.

שלום נושא שוב ראשו אל השופט, כאומר:

"יפה, יפה, יישר כוח. עכשיו יכולים אנו לפתוח בבירור האשמה".

אז מתנשא השוטר התובע וקורא מן הכתב כי אמין נכנס לבית מסחר לתמרוקים "עדינה" על מנת לקנות לעצמו בקבוק מי בושם. (עיניהם של השַּׁמש שלום ושל שופט השלום מתפקעות מרוב תימהון). לאחר שקיבל את הבקבוק הושיט למוכר חצי לירה. הלה פתח את הקופה כדי לסלק לו את העודף ואז תחב גם הנאשם את ידו לתוך הקופה.

המתרגם ממלא חובתו ומודיע לאמין כי הוא נאשם באשמת גנֵבה.

בעליה של "עדינה" חובש כובע לראשו, מניח ידו על ספר הספרים, נשבע כי יגיד את האמת ורק את האמת ומספר כי אמנם תחב אמין את ידו לתוך הקופה.

"מתי?" שואל השופט.

"יחד עמי, כשרציתי לתת לו את העודף".

"לא בשעה שפנית הצדה לבחור בשבילו את הבקבוק?"

"לא!"

שלום אינו יודע מה לחשוב, וסומך על השופט, כי הלה ודאי חושב משהו.

שני העדים — בעל הסנדלריה שמשמאל ל"עדינה" ובעל האטליז שמימינה — חובשים בזה אחר זה את כובע השבועה, מניחים ידיהם על ספר הספרים, נשבעים כי יגידו את האמת ורק את האמת ומודיעים כי אמין נכנס אצלם על מנת לפרוט חצי לירה ותחב את ידו לתוך הקופה.

"מתי?" שואל השופט.

והתשובות כנ"ל.

שלום חושב כי העסק ביש, והשופט אינו יודע מה לחשוב.

חקירת הנאשם מתחלקת ללא כל מעצור, בקלות נואשת.

"לָמה הלכת לפרוט את הכסף?"

"כדי לקנות את הבקבוק…"

"לָמה תחבת את ידך לתוך הקופה?"

"כדי למהר לקנות את הבקבוק…"

"לאיזה צורך?"

"לצורך הניקיון…" עונה אמין בקול חנוק. יבבתו המסכנה נבלעת בצחוק הקהל, ושלום מחכה לשופט ומתחיל מחייך יחד עמו. כמה זה מוזר! ההוכחות ברורות. אמין אשם בכוונת גנֵבה (או אפילו שוד!). הצדק דורש להענישו, ובכל זאת… בכל זאת מרגיש שלום כי אין הוא ככל הנאשמים הבזויים. כי הוא אחר. כי צריך לזַכּותו. צריך אפילו להודות לו… מפני מה? אולי מפני שהוא מצחיק כל כך!.. אבל בעל בית המסחר לתמרוקים "עדינה" אינו צוחק כלל. הוא בוער, אם אפשר לומר כך, באש הנקמה. הוא דורש משפט צדק. הוא רואה את עצמו מקופח ומגוחך אם יזַכו את אמין. שלום מתאווה תאווה גדולה לאחוז בעורפו ולטלטלו החוצה. רגע קט הוא נבהל מפני רגש בלתי חוקי זה. רק רגע קט כי הנה גם השופט פונה אל התובע והבעת פניו איננה ידידותית כלל.

"רבי יהודי", הוא אומר לו, "דע לך כי אין אני יכול לעשות כל רע לנאשם אמין חמדי אלבורדוג'אני. אתה בעצמך אשם, אתה ועוד אשר כמוך. רועדים אתם על כל פרוטה פן תיגע בה יד זר… רק תחב זה את ידו לתוך הקופה וכבר תקפה אתכם הבהלה. הניחוהו תחילה לעשות את אשר זמם ואחר כך תִּפסוהו והביאוהו אלַי, לאמור: 'הנה אמין אשר גנב כך וכך גרושים!..' או־אז אשית עליו עונש. השומע אתה, רבי יהודי, אז אהיה מוכרח להענישו!.."

בעליה של "עדינה" כובש פניו בחזייתו וממלמל:

"טוב, אדוני השופט, בפעם אחרת אם ירצה השם!.."

"אמין", ממשיך השופט, "משוגע אתה או טיפש, אך להיות גנב לא תצלח. לא כך גונבים. החשוב ביותר הוא למצוא רגע כושר. השומע אתה, אמין? רגע כושר — הנה הדבר החשוב ביותר. בלעדיו אין תועלת בחריצוּת כפיים וברגליים קלות. הנה למשל, פונה לו בעל החנות לחפש את הבקבוק אשר דרשת ואתה מתקרב לקופה… מתקרב… ופתאום — פותח, חוטף ורץ!"

המתרגם ממלא את חובתו ומפרש לאמין את נאום השופט, דבר לא נעדר. הלה מתבייש, מרכין ראשו ועונה במבוכה:

"טוב, אדוני השופט, בפעם אחרת… אינשאללה!.."

הדממה ארכה רק רגע קט מאוד. הֵדָם הלירי של הדברים לא נאלם עדיין והאבסורד לא הספיק עוד ליהפך לטיפשות. הנתבעים המדוכאים נתעודדו וחייכו בלי רצון ובלי כוונה מול השופט האבהי. השוטרים שכחו את בגד השרד האוסר את גופם ועיניהם שפעו רוך אזרחי. הקרחת הבהיקה ממרומי כס המשפט כירח מרגיע, ושלום הרגיש כי גם הצדק זקוק לפעמים לשעות פגרה, לאוויר צח ולחילוץ עצמות.

 

נתן אלתרמן, "סער ופרץ: פרוזה ומאמרים, 1931–1940", עורכים: אורי ש. כהן וגדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד, 2019.

 

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "שיבה לריימס" מאת דידיה אריבון, בתרגום מיכל בן־נפתלי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

יומני היקר

מאת יובל פז

 

"אִם לֹא תִּשְׁתַּנֶּה
תּוּרַד לְכִתָּה א"
כָּתַבְתְּ בְּיוֹמָנִי
כְּשֶׁהָיִיתִי בְּכִתָּה ב.

הַמּוֹרָה, אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָךְ
תּוֹדָה.

בִּזְכוּתֵךְ הִשְׁתַּנֵּיתִי.
בִּזְכוּתֵךְ, בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי פּוֹתֵחַ יוֹמָן
עוֹמֶדֶת מוּלִי כִּיתַת יוֹרִים.

 

בוקר. אני יושב במכונית המוסתרת חלקית מתחת לעץ. השעה כבר שמונה וחמש דקות, אבל ברכב הסגור אני לא יכול לשמוע את הצלצול. אני נשאר לשבת לפחות עד שיסתיים שיר שאני אוהב. זה שיר עצוב, אז אני מחכה לשיר שיושמע אחריו. קשה לי לצאת ליום החדש, שמתחיל בשעתיים ספרות לכיתה יב 5. צועד אל הכיתה, מדלג בין שלוליות בוציות, משתדל לשמור על הנעליים יבשות.

מבעד לשמיים אפורים זרזיף גשם דוקר קלות בראשי ובצווארי. צעדים אחרונים לפני פתיחת דלת הכיתה, וכמו בכל בוקר, אני מקווה שאמצא אותה ריקה. זה קורה לפעמים, למשל כשהתלמידים יוצאים לסיור לימודי או לפעילות כלשהי שלא הודיעו עליה מראש, ואז מתפשטת בתוכי תחושת הקלה, הדומה אולי לזו של אדם שיוצא לקרב ומגלה לשמחתו שהיריב שלו נכנע בטרם מאבק. זהו ניצחון שלא משתווה כמובן לניצחון ממשי בקרב, אך יש בו מן החסד והנחמה בזכות הכאב, ואולי המוות, שנחסך.

אבל לא הבוקר הזה. אני פותח את הדלת ונכנס. בפנים יושבים בדממה תשעה או עשרה, רובם בוהים במסך הטלפון שבידם. שניים יושבים על השולחנות, גבם מופנה אליי ופניהם צמודות אל החלון, מביטים בשלווה בגשם הקל. אני מברך בבוקר טוב וזוכה לתגובה קלושה. כולנו עייפים. אני יושב ליד השולחן וקורא בשמותיהם. עניין שבשגרה. חלק אומרים כן, חלק מתעלמים, מישהי אומרת בקול מתנגן: "אני פהההה" ומחייכת כמי ששמחה לראות אותי. מתחילים. בוקר טוב, אש! כיתת מב"ר, כיתת אתג"ר, כיתת אומ"ץ, כיתת יורים – מורים ותלמידים – מי כאן הטובים? מי כאן הרעים?

אני לא יודע אם זה יתרון או חיסרון, אבל נדמה לי שאני מזדהה מאוד עם תלמידיי. לפעמים אני חושב שתפקידי הוא להציל אותם מפניי. זה פרדוקס בלתי פתיר, כי אי אפשר להיות בו בזמן בשני מקומות שונים וכה רחוקים זה מזה. כמוהם, גם אני רוצה לא להיות כאן. להיות מורה. כמו שחקן, שהצופים בו הוכרחו להגיע לתיאטרון ומקווים שההצגה תתבטל. השחקנים מורגלים לשחק כל יום את אותו התפקיד בהצגה שעולה על הבמה מאות פעמים. הצופים מסתפקים בדרך כלל בצפייה יחידה בהצגה. בבית הספר המצב הפוך. לתחושתי אני מציג בכל יום מחזה חדש, אולם עבור תלמידיי מדובר משום מה תמיד באותה ההצגה.

"אחת ממטרות הטרגדיה היוונית הייתה לחנך את העם. הסבר כיצד ההתנהגות, הבחירות והגורל של הגיבור הטרגי בטרגדיה שלמדת מסייעים בהשגת מטרה זו." פתיחה, גוף, סיום, בלה בלה בלה. נו כבר, תכתבו משהו, מה זה משנה. אם לא תשתנה. "אבל מי זה פולינקס ומי זה אטאוקלס?"; "אבל מה הקשר שלהם לקראון?"; "אבל למה הוא מחליט להרוג את אנטיגונה?"; "אבל פולינקס בוגד, כמו השמאלנים"; "יאללה, חצופה זאתי. חשה את עצמה, כאילו מה, לא מבינה מי פה המלך?"

"מה, מה אמרת? תגיד, תגיד. דבר בקול רם, אם יש לך ביצים. שנשמע. קוקסינל." דממה מתוחה, מה יהיה עכשיו. זה אני שאמור להגיב. "מותר לו להעיר ומותר לך לכעוס, אבל כדאי שתרגיע." סתם תגובה, חלשה, לא מפוקסת, בוודאי לא מרתיעה. אולי גם אני בתוך תוכי רוצה שכבר יקרה משהו. אפילו מכות, אצלי בשיעור. זה יכול להפיח קצת חיים בגופות המוטלות שורה ארוכה ארוכה, מולי. שיעורי בית למחר. המקהלה: "אבל למה?" קראון: "ככה. כי צריך. די כבר להתבכיין, תקשיבו, תסכמו ויש לכם תשובה." אנטיגונה: "איזה אכזרי אתה. לא מבין שגם לנו יש חיים?" מסך.

בחרתי להיות מורה לספרות כי אני אוהב מאוד לקרוא ואני מחבב אנשים צעירים סקרנים. אבל אולי יש סיבה אחרת, עמוקה יותר, לבחירה. הייתי תלמיד חלש ושנאתי את בית הספר. שבעתי כישלונות שפוררו את הדימוי העצמי שלי. אלמלא הצטיינתי בכדורגל, ספק אם הייתי שורד שתים־עשרה שנות לימוד. הקלישאה אומרת שבאתי לעשות תיקון – לעצמי ולעולם, אבל גם אם זה נכון, זהו הסבר שנטמע בי אחרי שנים רבות של הוראה. נדמה לי שגם חרדת ההזדקנות בחרה בי להוראה, עוד בטרם יכולתי לנסח את הקשר בינה לבין ההיצמדות שלי לעולם, שעבורי, כמו עבור כל אדם מזדקן, הולך ונעלם. הצורך להישאר מעודכן באופנה, בהעדפות המוזיקליות, בריגוש של אהבות ראשונות שחווים תלמידיי, מאלץ אותי לשמור, לפחות למראית עין, על נפש צעירה. ויש עוד סיבה – לנצל את הכוח שלי כדי להשפיע על צעירים, המצויים בתהליך עיצוב אישיותם, בדרך שאני מאמין שהיא הנכונה. אני מודע לניסוח הבעייתי של הדברים וליומרה היהירה, ואף על פי כן אני דבק במטרה זו, שמעצימה קמעה את תחושת הרלוונטיות שלי בעולם. זאת לא שליחות, זאת בחירה. לפעמים אני מרגיש שאין לי ברירה אלא להיות שם, ועם זאת אני מתפתל מדי יום ביומו בשאלות: מהו חינוך? האם אפשר והאם ראוי לחנך בני אדם? האם יש בידי סמכות מוסרית לגעת בנפשות שלא בחרו בי ולא ביקשו ממני להתערב בחייהן?

"המורה, אתה דווקא בסדר, אבל למה צריך לכתוב כל כך הרבה? זה קשה. לומדים הרבה סיפורים, הרבה שירים, אבל אי אפשר ככה ללמוד הרבה, לא הכול נכנס למוח, וגם פרטני לא ממש עוזר, צריך להוריד מהעומס, ילד יכול להתמוטט מרוב עומס, ובנוסף שמגיעים למבחן או מתכונת שוכחים הכול. לפעמים, כמה שפחות עומס יותר קל לזכור, כי כשחושבים על זה לעומק המקצוע מיותר לגמרי, לא רואה את זה עוזר לי בעתיד, מה שכן יכול לעזור לנו בעתיד זה מתמטיקה אנגלית תנ"ך, וזהו בתכלס, ותבין לכל בן אדם יש מוח שונה, לא כל דבר הוא קולט, אלא רק דברים ספציפיים, אז אם אפשר להתחשב בנו התלמידים קצת או לשים שירים שאנחנו מכירים של היום, אני מבטיח לך שכולם יקבלו 100, אפשר לשים לדוגמה אייל גולן יש שם שירים עם משמעות, שירים כאלה אני מבטיח לך שכולם יקבלו 100 בבגרות." אני רוצה לענות. יש צדק בדבריו. אפשר להגיד שהוא ניסח בצורה די מדויקת והגונה את הבעיה שבהוראת מקצוע הספרות. ובכל זאת, אני מנסה להסביר. מדבר בשבח האסתטיקה, מבקש להבהיר שמהותה של תרבות היא הרחבת דעת ומהותו של בידור היא הסחת דעת.

אנחנו קוראים ספרות לא כי זה כיף וחמוד, אלא כי אנחנו בני אדם ויצירה טובה יכולה לשנות את חיינו, להציל אותנו. "המורה, מה, אתה לא שומע? היה צלצול כבר לפני דקה."

"אם לא תשתנה, תורד לכיתה א", כתבה המחנכת שלי ביומני כשהייתי בכיתה ב. אני חוזר ושואל את אמא שלי מה הייתה הבעיה איתי, שתסביר לי מה הדבר הנורא שעשיתי, שמורה מאיימת כך על תלמיד בכיתה ב. "אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, מָחָר אַתָּה מוּמָת" (שמואל א יט 11). משפט תנאי. אני מאיים על תלמיד יב שמסרב לצאת מהכיתה: "אם לא תקום ותצא עכשיו מהכיתה, אתה לא תיכנס לשיעורים שלי הרבה זמן." הוא נשאר לשבת. מאבק עיקש על כבוד. קרב מבטים. הדקות נוקפות. שקט מתוח מסביב. הראש מוצף במחשבות. בסוף ניצחתי. כלומר, טריקת דלת בחבטה ולפניה הכשה ארסית: "יא בן של זונה".

אם לא תשתנה. אבל לְמה יכול ילד בכיתה ב להשתנות. לסופרמן? הפסקה. דבר ראשון לשתות, לא, קודם פיפי, חייב לצלם דפים, אין דפים במכונה, לא, אני לא יכול להיכנס למילוי מקום בכיתה ח, אפשר שנייה את המספריים? גוזר, מדביק, יצא לי עקום. אפשר שנייה עוד פעם את המספריים? גוזר, מדביק, מצלם, נו, איפה הטיפקס? אני חייב לשתות. מישהו התיישב בשירותים, כמה זמן? נגמר. עף לכיתה. שיעור ספרות.

ימים קשים. חטיפת נערים ורציחתם, שריפת נער ערבי, מבצע בעזה, הדרום מופגז, פיגוע, הידוק המצור, פגיעה בילדים חפים מפשע אצלנו ואצלם, הריסת בתים, עקירת מטעים, שריפת חורש, פחד, אבטלה, רעב, ייאוש. גזענות וחינוך לשנאה. הדילמה: פוליטיקה – כן או לא בבית ספרנו? יום בעקבות לוחמים, סיור הכרת יחידות צה"ל בבקו"ם, שבוע גדנ"ע, מפגש עם לוחמים בוגרי בית הספר, סדנת הכנה לשירות משמעותי עם קצינים במילואים. אני רוצה לספר על חברון. איך החיילים השתינו מגג בית על שולחן האוכל שבחצר. מתבייש. באוזניים רותחות אני מאזין לדברי הבלע, להסתה המעודנת, לנאורות המדומה, לחשיבה הדוגמטית, לגניבת הדעת. ורק מילה אחת הס מלהזכיר: "כיבוש". גם אני כבוש. שותק.

פגישה ברחוב.

– "מה שלומך, המורה יובל? עדיין מלמד ספרות?"

– "כן, מלמד. רגיל. שום דבר חדש."

– "אתה יודע המורה, בזכותך קראתי בפעם הראשונה ספר מהתחלה עד הסוף."

– "איזה יופי, איזה ספר קראת?"

– "חמישים גוונים של אפור."

– "כל הכבוד."

יש רגעים. "אז באקזיסטנציאליזם כל בן אדם יכול לבחור מה שבא לו?"; "אם אף אחד בעולם לא מאמין באלוהים, אז זה אומר שאין אלוהים?"; "מה הבעיה לקום וללכת כשמרגישים שיש סכנת חיים?" המורה, אני רוצה להגיד לך תודה.

אני מציע פרשנות פוליטית לסיפור "הסייף" של עגנון. הייתכן שעגנון היה גזען? ואולי "על השחיטה" עשוי לעורר הזדהות בכיתת לימוד פלסטינית? ומה הייתה עושה אנטיגונה בעמונה? והאם יש סרבנות מוסרית? והאם יש הבדל בין מוות ושכול יהודי למוות ושכול מוסלמי? ביקשתי מהתלמידים לנסות לדמיין את עצמם כמי שנולדו בצד האחר – הצעתי מינוח חלופי למילה "מחבל" – "לוחם חירות". תלמיד זועם ירה לעברי: "הלוואי שהבת שלך תיהרג בפיגוע, אולי אז תבין שלא עושים השוואות כאלה."

"המורה, למי אתה מצביע בבחירות?"

נכנס הביתה, צונח על הספה, נרדם, מתעורר, גורר את עצמי למטבח, אוכל תירס מקופסת שימורים, חושב לאיזה שפל עוד אגיע היום, מחר, כשאסע שוב לתיכון ההזדמנות האחרונה.

 

***

המורה

כְּשֶׁנִּסְגֶּרֶת הַדֶּלֶת אַתְּ שָׁם לְבַד
בִּסְּבַךְ הַשֻּׁלְחָנוֹת הַמִּתְפַּתְּלִים
שָׁטָה בִּנְּהָרוֹת שֶׁל אוֹתִיּוֹת וּמִסְפָּרִים
וּנְעוּרִים.
הֵם עָפִים מֵעַל הַמִּלִּים הָרוֹשְׁפוֹת
מַבִּיטִים תָּמִיד הַחוּצָה
וַחֲלוֹמוֹתֵיהֶם מִזְדַּהֲרִים בַּשֶּׁמֶשׁ
כְּמוֹ חֲסִידוֹת בְּעוֹנַת הַנְּדִידָה.
בְּיָדַיִם נְקִיוֹת
בְּלִי כּוֹבַע וּבְלֹא מַקֶּל קְסָמִים
הַרְקִידִי אֶת כִּסְּאוֹת הַפְּלַסְטִיק
שַׁחְרְרִי אֶת צְחוֹק הַיְּלָדִים.

 

כיתה חטא

הַצִּלְצוּל הָיָה דַּחְפּוֹר
וְשֻׁלְחָנוֹת הַכְּתִיבָה סוּדְרוּ
בְּשּׁוּרוֹת יְשָׁרוֹת כְּמוֹ קְבָרִים טְרִיִּים
בְּסוֹף עוֹד יוֹם שֶׁל מִלְחָמָה.

רָצִיתִי לַחֲפֹר אֶת בֵּית הַסֵּפֶר
לְשַׁחְרֵר אֶת הַיְּלָדִים שֶׁנִּרְדְּמוּ
וְנָפְלוּ מֵהַשֻּׁלְחָנוֹת הַמִּטַלְטְלִים
בַּסְּעָרָה.

אֲבָל הַבִּנְיָן הָיָה נָעוּל
וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי עַל כִּסֵּא פְּלַסְטִיק
בְּתוֹךְ מַחְבֶּרֶת חֶשְׁבּוֹן
שֶׁדַּלְתוֹתֶיהָ נִסְגְּרוּ עָלַי בְּכָל פַּעַם

שֶׁנִּסִּיתִי לַחְשֹׁב עַל חֹפֶשׁ.

 

בית הספר

כְּמוֹ בִּמְעָרָה וּמְנוֹרָה שֶׁפּוֹלֶטֶת קְצָת עָשָׁן
וּצְלָלִים רוֹקְדִים עַל הַקִּירוֹת.
כְּשֶׁאַתֶּם פּוֹקְחִים לְרֶגַע אֶת הָעֵינַיִם
נַעֲשָׂה מְעַט אוֹר.

וְאָז צִלְצוּל פַּעֲמוֹן וּדְלָתוֹת נִפְרָצוֹת
וְשׁוּב אַתֶּם כְּלָבִים נוֹבְחִים־נוֹשְׁכִים
רוֹדְפִים אַחַר טֶרֶף
בָּרְחוֹבוֹת.

אֲנִי נִשְׁכָּב עִם הַפָּנִים אֶל הָרִצְפָּה
מְכַסֶּה אֶת רֹאשִׁי בְּיָדַי
וּמְנַסֶּה לְהִזָּכֵר אֵיפֹה נִמְצָא
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ כָּל מָה שֶׁלָּמַדְתִּי יִשָּׁכַח.

 

יובל פז הוא מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. ספר שיריו, "תן למפלצות בשקט", ראה אור בהוצאת אבן חושן ב־2013. שיר פרי עטו פורסם בגיליון 25 של המוסך.

 

» במדור "מיוחד" בגיליון המוסך הקודם: אוטופיות שכתבו נשים, ברשימה מאת דפנה לוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הבֵּיתי, האלבֵּיתי והפיוטי: שני צירים ברומן "אנשים כמונו" לנעה ידלין

מאת איריס רילוב

 

הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה.
הָרְחוֹב מְבַעְבֵּעַ.
תַּחַת הַפְּסִיעוֹת
הַמִּדְרָכָה גּוֹאָה
וְרֵיחַ חֲרִיכָה.

מתוך השיר "אחוזת בית" מאת טל ניצן (ערב רגיל, עם עובד, 2006).

 

העולם בחוץ רותח, עולה על גדותיו, באופן מטפורי וגם פשוטו כמשמעו: מעשי זוועה, אלימות, שנאה, ניצול, זוהמה, התחממות האקלים, שעוד רגע קט תבעיר את הרחובות, תמֵס את הקרחונים ותציף את ערי החוף. רק ביתנו, מבצרנו – כך נדמה לנו – מחכה קריר וממוזג, מזמין ומנחם. הביתה, הביתה, אנו מבקשים, מתכחשים לאפשרות כי הבית – כפי שמלמדים אותנו החיים, הספרות, הפסיכואנליזה – יכול להתהפך עלינו בכל רגע, להפוך מעוטף ומלטף למלכודת אימים, כפי שכותבת ניצן בהמשך השיר:

 

הַבַּיְתָה
לַפִילְם נוּאַר הַקָּטָן שֶׁלָּנוּ
עִם לַהֲבֵי הַמְּאַוְרֵר
הַמְּנַסְּרִים אֶת הַנְּשִׁימָה הַמְּעֻבָּה
וְצִלְלֵיהֵם, רוֹדְפִים וְנִרְדָּפִים עַל הַתִּקְרָה.

 

במסה מרתקת שייחד פרויד לתופעת האימה העולה מבית – מסה שהפכה לציון דרך תרבותי ונכס צאן ברזל לחוקרי ספרות ופסיכואנליטיקאים – הוא טבע את המושג Das Unheimliche – "האַלבֵּיתי" (בתרגומה המבריק של ד"ר רות גינזבורג; האלביתי, רסלינג, 2012): "האלביתי הוא אותו סוג של מעורר האימה החוזר אל המוכר משכבר, שאנו אמונים עליו מימים ימימה" (עמ' 45). האלביתי הוא אפוא הביתי שהופך להפך הגמור מעצמו, לזר, מנוכר וטורפני, ודווקא בשל היפוך הציפייה הטבעית הוא מעורר אימה גדולה כל כך.

בדרך שונה לחלוטין מזו השִירִית של ניצן, בעט פרוזאי בוטח וקולח, מציירת נֹעה ידלין בספרה אנשים כמונו (כנרת זמורה־ביתן, 2019) את אותה תנועה של כמיהה למקום בטוח, של חיפוש מפלט מן הניכור והבדידות, מגסות הרחוב ומן המגע התכליתי והנצלני בין אנשים, ממעשים אכזריים המתחוללים לא רק אי שם בעולם הגדול (הג'נוסייד היזידי מבליח מדי פעם בסיפור, כמו גם ניצולן של נשים בעולם הפורנו), אלא גם במיקרוקוסמוס הפרטי שמתחת לאף (חרם פוגעני שילדות מטילות על ילדה שחורה, למשל). אלא שהחיפוש, למרבה הצער, נדון לכישלון כשהמשאלה הפשוטה והטבעית לבית מתנפצת שוב ושוב אל חומת חוסר ההיתכנות.

ספרה של ידלין נפתח בתיאור מבלבל ובוטה של חוויה אלבֵּיתית – אובייקט מוכר וידוע עובר הזרה ומצטייר כמשהו אחר לגמרי: אסנת, גיבורת הספר, שהסיפור נמסר מנקודת מבטה, חולפת על פני המחשב של בעלה דרור, ומשהו לוכד את תשומת ליבה: "ברגע הראשון לא הבחינה בה: המחשב הושתק, והכּוּס החי, הפעור על המסך בפינת העבודה המאולתרת, נדמה לה ממרחק כמו דבר אחר בכלל, אולי מין שומר מסך בסגנון טרופי. אבל כשחלפה שוב על פניה, ראתה אותה פתאום במלואה: אישה עירומה, אישה של פורנו, גונחת בלי קול". "שומר מסך בסגנון טרופי" הוא דימוי מעורפל למדי, שעשוי להעלות על הדעת, אולי, בהקשר של איבר המין הנשי והאימה הגברית מבולענותו, את לועו של צמח טורף, מפתה, חלקלק וקטלני (פרויד מציין כי גברים נוירוטים מסוימים מאוימים מאיבר המין הנשי, וזהו לדידו מקרה של חרדה אלביתית, חלחלה מפני מה שהוא למעשה "השער למולדתו הישנה של האדם" [האלביתי, עמ' 77]). אלא שכאן הולמת כאגרוף בבטן דווקא פעולת החִפצוּן, כאשר "הכּוּס החי" – איבר אנושי, פועם ורוטט, של אישה בשר ודם המושתקת "בלי קול" (ואסנת מבחינה בה, באישה, וגם מחליפה עימה בהמשך מבטים של שותפות גורל) – הופך לדימוי גרפי מופשט, מנותק מהֶקשר, המעורר גירוי אוטומטי, מֶכניסטי, שבינו ובין יחסים אנושיים אין כל דבר ועניין, כפי שמרגישה אסנת כאשר "גם היא תכף נהנית, בלית ברירה".

אסנת, גיבורת הספר, דרור בעלה ושתי בנותיהם, בני מה שנקרא "מעמד הביניים פלוס", עשו מעשה נועז מבחינתם ועברו לבית ששיפצו בהשקעה גדולה בלהיט הנדל"ני הבא – שכונה חלשה אך מתחדשת בדרום תל אביב. סצינת הפתיחה המתוארת לעיל מתרחשת "ימים ספורים אחרי שעברו לשכונה", כאשר בני הזוג פורקים ארגזים בביתם החדש. שום דבר ואף אחד לא מצאו עדיין את מקומם, ואסנת, יותר מכולם, מתקשה בכך, לכל אורך הרומן. דרור, מתברר, מפתח תוכנה המזהה רכיבים פורנוגרפיים בדימויים ויזואליים באינטרנט כדי למנוע מילדים גישה לחומרים אלה – אך באסנת עולה התהיה אם "יש לה מין בן זוג […] שמקדיש את החיים שלו להגנה על ילדים", או שמא דרור "לא סתם צופה בזה כי הוא חייב. כי זאת עבודה. הוא נהנה". מיהו דרור? האם הוא גבר רגיש ונבון, שוויוני ואכפתי, או שמא בטלן השקוע בצפייה בפורנו, שמשתמש במיזם התקוע שלו כתירוץ להשתמט מתפקידו כשותף לפרנסה? ולאן הוא נעלם כשהוא יוצא לשעות ארוכות לחוף הים ואינו עונה לטלפון שלו? האם הוא מנהל רומן?

כבר ממשפטי הפתיחה של הספר נראה שהמעבר לבית החדש ולשכונה הזרה מערער את כל המוכר והבטוח – חוויה שהולכת ותופחת בהמשך הספר. בדירתם הקודמת דרור היה צופה בסרטי הפורנו בחדר העבודה שלו, הרחק מעיני הבנות, "אבל כאן חדר העבודה מלא בארגזים; והבית החדש מרעיד את הקרקע תחת הרגלים ישנים. והנה דרור כבר מפקיר ככה את הנשים שלו, ברשלנות. ופתאום לא ידעה אם את נשות הפורנו הוא מפקיר לגורלן כמין סרסור שלומיאל, או אולי אותן, אותה ואת הבנות".

אלמנט רב־עוצמה השזור בעלילת הספר בספר הוא הכלב. כלב, זאב שבּוּיָת, הוא מוטיב אלבֵֵּיתי קדום ואפקטיבי להפליא בספרות: קרברוס המיתולוגי שומר השאול, כלבם של בני בסקרוויל, בָּלָק העגנוני, ועוד. זוג חבריהם החדשים של אסנת ודרור מן השכונה מגדלים כלבים מגזע אימתני במיוחד (האם מתוך אהבת בעלי חיים, או שמא לצורכי מסחר תועלתניים וציניים?). אי־הוודאות שמלווה את כל העלילה, והתנודה בין הביתי לאלבֵֵּיתי, מתגלמות בדחיסות בגופו השרירי של כלב צעיר שמביאים החברים לגיבורי הספר, ספק כמחווה חברית חמה – שישמח את הילדות, שישמור על הבית – ספק כסוס טרויאני (כנרמז משמו, "פוני"), הרובץ באמצע הסלון ולועס את ראשי הבובות של הילדות, ואולי, אולי אף יותר מזה. הכלב מאיים להשיר מעליו את מוֹסרוֹת הבִּיוּת, ופראות טבעו עלולה להתלקח בכל רגע. רק בסוף הרומן מתחוור, אולי, הציטוט של אוגוסט סטרינדברג, שידלין בחרה כמוטו לרומן: "אנשים שמחזיקים כלבים הינם מוגי־לב שאין להם אומץ לנשוך אנשים בעצמם".

החוץ המאיים והתוקפני מגולם בסיפור יותר מכול בדמותו של השכן ישראל, איש קשה ורע מזג (ששמו מרמז אולי על האלימות והגסות של הסביבה הישראלית המחוספסת). אירועים מצמררים המתרחשים בבית וסביבתו – מתקפת מקקים מחליאה המתרחשת לאחר שמאן דהוא פתח את מכסה הביוב בחצר, פריצה הרסנית לבית ("הספות היו שחוטות, קרועות בסכין"), ששיאה ערימת צואה (של אדם? של כלב?) על רצפת חדר האמבטיה, בין בקבוקי שמפו מדממים – מיוחסים לו, אך נותרים בצל של אי־ודאות. ישראל, המייצג את האחר – מי שוודאי אינו זכאי לתואר "אנשים כמונו" – הוא ספק עבריין מסוכן ונקמני, ספק אדם בודד ונרגן שהג'נטריפקציה שעברה השכונה משבשת את חייו, והוא הופך להיות "החשוד המיידי", בשל דעותיהם הקדומות, חשדנותם וחרדותיהם של גיבורי הספר הבורגניים.

לצד הרתיעה מן החוץ הזר, החיפוש המתמיד אחר ביתיות מרגיעה והכמיהה הבורגנית לחזור ולחיות בין "אנשים כמונו", משורטטת ברומן גם התנועה ההפוכה: התשוקה אל החוץ ואל האחר. זו מתגלמת בעיקר בתשוקה המינית. המשאלה ל"סקס אחר" רוחשת בסביבותיה של אסנת ומחלחלת אליה – החל מהפורנו, שמאיים לחדור אל הבית ולהשחית את נפשות הילדות, דרך הגילוי של אסנת על רומן שמנהלת אחותה הנשואה, וכלה בתשוקתה של אסנת עצמה לגלעד, אקס מיתולוגי מסעיר שבאופן מטריד היא חוזרת ופוגשת בהֵקשר הביתי (גלעד הוא בנה של אשתו השנייה של אביה של אסנת, והיא קובלת: "לא לעיתים קרובות אבא שלך מתחתן עם אמא של בחור שזרק אותך אחרי זיון וחצי"). הסקס האחר שבחוץ מרגש ומלא הבטחות מפתות בהרבה מאלה של הסקס הביתי, שהוא דווקא טוב ונעים, אבל מוכר, אין בו מן הסכנה, ולכן אולי חסר בו איזה להט: "ככל שדרור הלך ושקע בעניין הזה, כן הלכה והתחזקה באסנת תחושה שהמין שלה הוא מין מקולקל. שהוא לא מספיק. והיה להם מין בסדר גמור; אבל מסביב לה רחשו דברים, נשים עשו דברים, בפורנו, בפייסבוק […] אפשר לשאוף ליותר, צריך; להיות מרוצה זה להיות עצלן, חוטא, אדיש לאפשרות לאושר". שורה אחרונה זו מקפלת בחובה רק שמץ מן הביקורת החברתית שספרה של ידלין – כמו גם ספריה הקודמים – רווי בה; מבט ציני, אפילו סאטירי, על הקפיטליזם, על החתירה לאושר ועושר שמכניסה ממד צרכני ותחרותי לכל היבט של החיים האנושיים, גם זה האינטימי ביותר, ודנה אותנו לאי־שקט מתמיד.

ומפעם לפעם עולה ברומן הגעגוע. כמו מבוע תת־קרקעי של עדינות הוא בוקע, ודווקא במקומות הבלתי־צפויים ביותר. רגע אחרי שאסנת נכלמת מן ההיתקלות בגלעד בעת ביקור המשפחה בביתה החדש, רגע אחרי שעולה בה זיכרון המפגש המיני ביניהם, המעורר התרגשות, עונג, כעס, המתגלגל בלשון ישירה כל כך – "היא ישבה בכיסא מלוכלך בלי תחתונים ולא היה אכפת לה […] היא זוכרת שהם ראו סרט ארוך, היא רצתה שהוא ייגמר כדי שהם שוב יזדיינו. היא הסתכלה סביבה, פן יבקיעו מחשבותיה את דרכן החוצה: יזדיינו בתחת, לא סתם" – ממשיכות המחשבות לנדוד, ובמעבר מפתיע: "פתאום חשבה על אמא שלה. היחידה שיודעת שהיא ילדה, אסנת, ושהדבר הזה לא ישתנה. אבל עכשיו שהיא מתה כבר אין לה הוכחה, היא איבדה את הקבלה, אין לה עוד זכות לתבוע את זה". מתברר שאסנת, ילדה בת ארבעים ואחת, התייתמה מאמה, וחיפוש נחמת הביתי מקבל משמעות עמוקה הרבה יותר, של כמיהה אל החיק האימהי הרך שאבד.

דמות האישה ללא אם שמחפשת מקום שבו תרגיש בבית מעלה על הדעת דמות אחרת מספר ישראלי אחר, אחר לגמרי, מאת סופרת בת דורה של ידלין, שיצא בסמיכות זמנים: שנות העשרים של יערה שחורי (כתר, 2019). בספרה של שחורי, שהוגדר כממואר, ואפשר לראות בו גם סיפור חניכה, מתוארת דמותה של יערה בת העשרים שיוצאת מן הקיבוץ אל העיר הגדולה, עוברת בין דירות שכורות מתפוררות, גברים איומים ועבודות מתסכלות, בעודה חותרת למצוא את זהותה, את מקומה בעולם ואת ייעודה כמשוררת. ההבדלים בין שני הרומנים – המצוינים שניהם, כל אחד בדרכו – עצומים, ותקצר היריעה מלפרטם: בעלילה, באפיון הדמויות, ובעיקר בנוסח ובפואטיקה. אלא שמשהו במבנה העומק של שניהם מהדהד, באוזניי, בצליל דומה; הצליל של גיבורה נשית נעדרת אֵם. הגיבורה של שחורי אמנם לא התייתמה מאמה באופן קונקרטי, אך האֵם מתוארת ברומן באופן מובהק כאישה שנחלשת ומאבדת את אחיזתה בעולם, שאינה מסוגלת לתת לבתה עוגן בטוח, תחושה של בסיס וזהות. כמעט מיד בפתח שנות העשרים כותבת שחורי: "את לומדת להגדיר את העולם בצירופים פשוטים ויעילים. בזמן הזה אימך נלכדת בדיכאון שקט שמתלפף סביבה כמו צמח טורף".

אחד המאפיינים המובהקים והבולטים של שנות העשרים הוא סגנונו הפיוטי, המהלך קסם; "לספר הזה מצורף זוג כנפיים", כותב עליו המבקר עמיחי שלו (אודות, גיליון 12). הנה משפט לדוגמה: "הלכת משם לאט, כמו שהולכים בחלום. הפה שלך נמלא צמר גפן או תולעי משי". הגיבורה, כאמור, שואפת לכתוב שירה. השירה היא עבורה משאת נפש וייעוד, והמשאלה להיות למשוררת היא הכוח המניע שמאפשר לה להמשיך להתהלך בעולם גס ומחוספס, כשהיא כמעט נטולת עור. לשונו הפיוטית היפהפייה של הרומן תואמת להפליא את מהות הכמיהה שבציר המרכזי שלו.

על פני השטח, הפואטיקה של אנשים כמונו של ידלין היא בדיוק ההפך מן הפיוט של שחורי: הרומן דובר בלשון פרוזאית, מיומנת ומהוקצעת, לשון־קטנות של ביקורת חברתית, לפעמים לעגנית. אלא שמתחת למארג לשון החולין התכליתית, זו שמלהטטת בדיאלוגים של שפת דיבור יומיומית ואינה נרתעת מביטויים בוטים, אפילו גסים – מפכֶּה זרם נסתר ודק מאוד של פיוט שמבליח מדי פעם, כמו בתיאור הגעגוע לאם המתה.

אחד מרגעי השיא של הרומן, לטעמי, מתרחש בסצנה שבה אסנת גונבת לעצמה, במהלך מסע עסקים באירופה, מפגש עם מושא תשוקתה, גלעד. המפגש מתקיים בכיכר הקתדרלה של שטרסבורג, אחת הקתדרלות הגותיות היפות בעולם. הבחירה של ידלין למקם את המפגש מתחת למבנה הארכיטקטוני המרהיב, המתנשא לשמיים אינה מקרית בעיניי. הקתדרלה מייצגת את הכמיהה האנושית ליפה ולנשגב, המתבטאת באדריכלות מונומנטלית, באמנות, במוזיקה וכמובן בשירה. וכאן עולָה באופן מובהק האופציה של הפיוטי כמוצא אפשרי לחיפוש של אסנת, אולי אפילו כגאולה: הנה היא נמצאת ממש שם, מתנוססת מעליה. אך המפגש מדשדש וכושל, התשוקה אינה נענית, אסנת אינה מצליחה להמריא, והכול סביבה מצטייר כתפאורה מזויפת: ״היא הביטה אל הכנסייה, גסה כמעט ביופייה המוגזם, בשפעת פרטיה […] לרגע נראתה לה לא אמיתית; כמו אתר צילומים רשלני, חיקוי בינוני של עיר אירופית. גם הם אולי: סצנה רומנטית צולעת״.

כך נע הרומן אנשים כמונו על פני שני הצירים: בממד העלילה – על ציר הביתי–האלביתי, נתיב התנועה הראשי של הסיפור, שמוביל את קוראיו אל מחוזות האימה שבתוך המוּכּר, ובממד הלשון, כמו גם במבנה העומק– על ציר הפרוזאי–הפיוטי, שמסמן אפשרות לגאולה המתגלמת ביפה ובנשגב, אפשרות אשר שבה ומוחמצת בשל חרדתם של הגיבורים השקועים במוסכמות הבורגנות ובסיפוקיה הקטנים, ואינם מסוגלים להתרומם.

.

איריס רילוב היא פסיכולוגית קלינית, מנחת סדנאות ומתרגמת. בשנים האחרונות שימשה כעמיתת הוראה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ספר שיריה הראשון, "על ציר האפשר", ראה אור ביוני 2019, וספר פרוזה ראשון שלה עומד לראות אור בשנה הקרובה (שניהם בהוצאת פרדס). זכתה בפרסים על סיפורים קצרים שכתבה. שירים פרי עטה פורסמו במוסך, וכן רשימה על הספרות והתשוקה הנשית בסיפוריה של אליס מונרו.

.

 

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי על "נמר גימ"ל" מאת לירן גולוד

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן