פרוזה | מבעד למראה יש רק פחדים

"אם כבר קמתי, אני אציץ במסדרון, אנסה לשמוע צעדים. השמיעה שלי מצוינת. אין צעדים. אם אני לא שומעת צעדים, אז אין, בטוח. למה שיהיו? האיש עם הפנים המפחידות מחכה לי בחדר, מחכה שם על הכיסא." סיפור קצר מאת אורית נוימאיר פוטשניק

ליאור שטיינר, לנשק ציור, שמן על בד, 120X60 ס"מ, 2013

.

השמיעה הכי טובה בעולם

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

הם מתעוררים מוקדם, יותר מדי מוקדם, ומדליקים את הרדיו בקולי קולות. כמו רעש אדמה קטן, אני מרגישה את קולות השדרנים של חדשות הבוקר, עולים מהרצפה ומרעידים את המיטה. אני קוברת את הראש מתחת לכרית, מנסה לא לשמוע, לישון עוד קצת, להשקיט. אבל מתחת לכרית חשוך, חשוך מדי. אי אפשר לא לשמוע ולא לראות בבת אחת, זה מפחיד, צריך לבחור. עדיף לא לשמוע. כן, בהחלט, לא לשמוע. אני תוהה, אולי בכל זאת עדיף לא לראות. לא לראות דבר, חושך מוחלט. קול הרדיו הבוקע מהרצפה ממשיך לטלטל את המיטה שלי. למה הם קמים כל כך מוקדם בבוקר? בשביל מה? הם ישנו טוב בלילה, זה מה שבטוח. אולי בכל זאת עדיף לא לראות דבר, מי שלא רואה ביום, בטח גם לא רואה את כל מה שמתרחש בלילה. בלילה, אנשים עם פנים מפחידות באים אל החדר שלי. אני יודעת שאני מדמיינת. אני יודעת שאלה רק הבגדים על הכיסא, אז אני מסתובבת לצד השני. אבל הפנים המאיימות עדיין מביטות בי מהכיסא. אני יודעת שהן שם. אז אני קמה ומזיזה את הבגדים, שייראו אחרת. אם כבר קמתי, אני אציץ במסדרון, אנסה לשמוע צעדים. השמיעה שלי מצוינת. אין צעדים. אם אני לא שומעת צעדים, אז אין, בטוח. למה שיהיו? האיש עם הפנים המפחידות מחכה לי בחדר, מחכה שם על הכיסא. אני נכנסת בזהירות, שוב מזיזה את הבגדים על הכיסא, בוחנת אותם מכל הצדדים ונכנסת למיטה, פנים לקיר. אני לא מתאפקת ומתהפכת, הוא שם, מסתכל בי. האיש עם העורב מסתכל בי והמקור המחודד של העורב קצת פתוח. כבר נורא מאוחר. הצליל של השקט משגע אותי. השקט נדחף לאוזניים כמו אוזניות הסיליקון של יאיר. השקט מנסה להחריש אותי, אבל אני שומעת הכול. כולם הופכים לעיוורים וחירשים בלילה, ישנים כדי שיהיה להם כוח לכל העיוורים והחירשים במשך היום. כולם חוץ ממני. אני תקועה כאן לבד בחדר, עם האיש הזה והעורב שלו עם המקור המחודד. הם מסתכלים בי ויודעים שאני כאן לבד, שאף אחד לא ישמע. אני מחליטה לברוח. אני עוקפת את הכיסא וממהרת במסדרון ועוצרת בפתח החדר שלהם. הם ישנים – חירשים ועיוורים. אני נכנסת ביניהם. הם לא זזים. מה זה עוזר לי להיות בין עיוורים וחירשים? אני מעירה את אמא. "אמא, יש לי פחדים". אם הייתי מספרת לה שהבגדים על הכיסא שלי הופכים לאנשים מפחידים וחיות מפחידות, אם הייתי אומרת לה שאני מפחדת מהבגדים שלי ואפילו שהם כבר לא בגדים, זאת אומרת שהם לא רק בגדים, עד שהייתי גומרת להסביר את כל זה, אבא היה מתעורר ומתעצבן. אז אני אומרת "יש לי פחדים". את המשפט הזה שמעתי ממנה. כלומר לא שמעתי, ראיתי. לפעמים אני רואה אותם מדברים. היא ישבה במטבח עם השכנה והן שתו את הקפה שלהן ואני ישבתי בסלון ורקמתי את הרקמה שלי לפי דוגמה וראיתי אותה: "לילדה יש פחדים בלילות". אני יכולה לראות את הלָמֶד מתגלגלת כאילו היא חישוק שעוזב את הלשון או בועה שפורחת ממנה ואת הדָלֶת שמקפיצה אותה כמו כדורסל: דָה. את השִׁין קל לראות. את זה בטח כולם יכולים לראות, כמו נשיקה. אבל נשיקות שכולם יכולים לקבל. נשיקות שכולם יכולים לקבל, לא שוות הרבה. שִׁין זו אות פּוּשְׁטִית. את הפֵּא קשה למצוא. היא מתחבאת מאחורי הבֵּית ומאחורי המֵם, קשה להבחין בה, קשה להבדיל. אבל אני רואה. ראיתי את המורה של יאיר מנסה ללמד אותו את זה. ראיתי דרך המראה, בשיעורים הפרטיים שלו במרכז לחינוך חירשים ברמת אביב. אמא תמיד גוררת אותי איתו לשיעורים האלה ברמת אביב. אני אחותו הגדולה, אבל קטנה מדי בשביל להישאר לבד. ככה היא אומרת. לפעמים אני מביאה איתי את הרקמה שלי, או ספר. פעם הבאתי כדור והקפצתי אותו במסדרון. אבל אז היא קראה לי ואמרה שזה עושה יותר מדי רעש. למי אכפת מהרעש? כל הבניין הזה מלא ילדים כמו יאיר שלא שומעים כלום. בסוף הבנתי שלא צריך רקמה וספרים וכדור. הכי מעניין לשבת איתה ולהסתכל לצד השני של המראה.

יש שם מראה מיוחדת. בשביל יאיר זו מראה רגילה והוא יכול לראות רק את עצמו ואת המורה שלו ואת מה שיש בתוך החדר. אני ואמא, שיושבות בתוך חדר קטן וחשוך מהצד השני, לא רואות את עצמנו. אנחנו רואות את יאיר ואת המורה שלו. הוא לא יודע שאנחנו מסתכלות עליו. הוא לא יודע שאנחנו יכולות לראות אותו. אנחנו כמו אלוהים שרואה דרך מראה מיוחדת כזו שהוא בנה מסביב לכל העולם. סתם, אין אלוהים באמת. זה רק סיפור, אגדה, כמו שלגייה או סינדרלה. ככה אבא הסביר לי. אלוהים זה סתם סיפור שאנשים מספרים כדי שיהיה להם קל לקבל דברים רעים שקורים להם, כמו למשל אם נולד להם ילד חירש או עיוור. יותר קל להם אם הם מאמינים שיש מישהו שחשב על כל הדברים האלה ושיש סיבה למה שהוא עשה. יותר קל להם אם הם מאמינים שמישהו שומר עליהם ומעמיד אותם בנסיונות, שאלה מין מבחנים כאלה שאלוהים יודע שהם יכולים להצליח בהם. האמונה בזה עוזרת להם להתמודד עם הפחדים שלהם. אבל אנחנו לא צריכים את הסיפור הזה. אנחנו יכולים להתמודד לבד. ככה אבא אמר. המורה הפרטית של יאיר מנסה, מהצד השני של המראה של אלוהים, ללמד אותו את ההבדל בין "בֵּית" ל"פֵּא". הם משחקים בבלונים ונושפים על נרות. הוא יושב שם עם האוזניות באוזניים ומכשיר השמיעה הגדול תלוי על החזה ומסתכל בה בעיניים גדולות. היא נורא יפה. יש לה תלתלים חומים ארוכים והיא לוקחת את היד הקטנה שלו ושמה אותה על השפתיים שלה: "פָּה!". איזה כיף לו. זאת לא היתה נשיקה פּוּשְׁטִית. נשיקה כזאת לא כל אחד יכול לקבל.

הרדיו ממשיך לטרטר מבעד לרצפה וברגלים של המיטה. למה הם קמים כל כך מוקדם? אין להם בעיה לישון וגם אם יש להם בעיה, אין להם בעיה לפתור אותה. "ליאורי לכי למיטה שלך, את חייבת ללמוד לישון לבד". "יורם, אי אפשר להמשיך ככה. אני רק מקווה שהיא תצליח להירדם סוף־סוף". אני שומעת אותה אחרי שאני יוצאת ומתחילה לחזור לכיוון החדר שלי. השמיעה שלי הכי טובה בעולם. אני הולכת בשקט לכיוון הכיסא, שולחת יד מעבר למשענת ומזיזה קצת את הבגדים ובקפיצה אחת נכנסת למיטה ומתהפכת לקיר. אני לא מעיזה להסתובב לכיוון החדר, לכיוון הכיסא. אני מסתובבת.

אוף! אני לא רוצה לקום כל כך מוקדם. עוד מעט ממילא אצטרך לקום, להתלבש, להסתרק. אמא מסרקת אותי כל בוקר. מתירה את הקשרים מהלילה וזה כואב. אני משתדלת לא לצעוק אבל אני צועקת. יש עוד כמה אנשים שהשמיעה שלהם די טובה, למשל השכנה שלנו מהדירה הסמוכה. אחרי שאני צועקת היא יוצאת מהדלת שלה ופותחת את שלנו, נשענת על המשקוף מחייכת את חיוך הליפסטיק שלה ואומרת לי: "ליאורה, בשביל להיות יפה צריך לסבול". איזה שטויות. אולי היא חושבת ככה כי היא כל כך מתעקשת להיות יפה אבל לא כל כך הולך לה עם כל הליפסטיק והצבעים לעיניים והעקבים והחצאיות המתנפחות שלה. את החצאיות היא גוזרת ומקצרת ותופרת מחדש במכונת התפירה שלה. היא בטח חושבת שהיא תופרת יותר טוב מאשר בחנות. חושבת את עצמה. אבא לא אוהב אנשים שחושבים את עצמם וגם אנשים שמדברים שטויות, אבל על השטויות של השכנה הוא לא אומר שום דבר אף פעם. אמא שלי הכי יפה. יותר יפה מהשכנה ואפילו יותר יפה מהמורה לדיבור של יאיר והיא לא סובלת בכלל בשביל זה ולא צריכה לסבול. היא לא צועקת ולא בוכה. יאיר בוכה כל הזמן וצורח. יש לו כאבי אוזניים והוא כל הזמן חולה. כל פעם הם לוקחים אותו לעשות ניקוז אצל ד"ר הורביץ שדוקר אותו באוזן והוא צורח. הם הסבירו לי מה קורה מאחורי הדלת אצל ד"ר הורביץ, אבל לא נתנו לי לראות. אני מחכה בחוץ. אצל ד"ר הורביץ אין מראה מיוחדת, רק קירות רגילים ודלת רגילה והם לא נותנים לי להיכנס. אני יושבת על כורסה מחוץ לחדר הטיפולים ומקשיבה לצרחות. השמיעה שלי הכי טובה בעולם, אבל גם אנשים עם שמיעה פחות טובה היו יכולים לשמוע את זה. כל הרחוב יכול לשמוע את זה.

בסוף אני יוצאת מהמיטה ומושכת את הבגדים מהכיסא. הם משמיעים מן לחש כזה, כמו נשיפה ומשק כנפיים. כמעט אי אפשר לשמוע אותו עם הצעקות של הקריין מהרדיו, אבל אני יכולה. אלה העורב והאיש עם הפנים המפחידות. אני יודעת את זה אפילו שאני כבר לא יכולה לראות אותם, אפילו שהם רק בגדים, מכנסיים וחולצת בית ספר כחולה. גם הם התעוררו מהשדרנים של החדשות, אם הם במקרה ישנו בלילה. אבל אני יודעת שהם לא ישנו כי גם אני לא ישנתי. השדרן של החדשות מעיר אותם ואומר להם להסתלק מהבגדים, כי אסור להם לגעת בי, אסור להם. הם רק פחדים ועם פחדים צריך להתמודד. ככה אמא ואבא אמרו לי.

השמיעה שלי הכי טובה בעולם ואני גם רואה מרחוק את כל מה שהמבוגרים אומרים. אני יכולה להסתכל על השפתיים שלהם ולראות את כל מה שהם אומרים. הם לא יודעים שאני רואה. הם עסוקים מדי ביאיר ובצרות שלהם, כאילו הם מאחורי מראה, כמו המראה המיוחדת מהשיעורים הפרטיים של יאיר ברמת אביב, מראה מיוחדת שאלוהים בנה מסביב לעולם. הם רואים רק את עצמם ואת ההשתקפות של הצרות שלהם ולא יודעים שאני מסתכלת עליהם מהצד השני, מהמקום שבו יושבים אלה שמחכים. הם לא יודעים. הם יכולים להתמודד בלעדיי.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. לאחרונה ראה אור ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל" (פרדס). סיפור זה הוא פרסום ראשון שלה בפרוזה.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: סיפור קצר מאת יונתן שגיב

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו