מיוחד | חצופה אנטיגונה הזאתי

"אני פותח את הדלת ונכנס. בפנים יושבים בדממה תשעה או עשרה, רובם בוהים במסך הטלפון שבידם. שניים יושבים על השולחנות, גבם מופנה אליי ופניהם צמודות אל החלון, מביטים בשלווה בגשם הקל." יובל פז, מורה לספרות, ברשימה ושירים לרגל יום המורים העולמי שחל השבוע

שמעון פינטו, רכילות, שמן על בד , 180X150 ס"מ, 2011

.

יומני היקר

מאת יובל פז

 

"אִם לֹא תִּשְׁתַּנֶּה
תּוּרַד לְכִתָּה א"
כָּתַבְתְּ בְּיוֹמָנִי
כְּשֶׁהָיִיתִי בְּכִתָּה ב.

הַמּוֹרָה, אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָךְ
תּוֹדָה.

בִּזְכוּתֵךְ הִשְׁתַּנֵּיתִי.
בִּזְכוּתֵךְ, בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי פּוֹתֵחַ יוֹמָן
עוֹמֶדֶת מוּלִי כִּיתַת יוֹרִים.

 

בוקר. אני יושב במכונית המוסתרת חלקית מתחת לעץ. השעה כבר שמונה וחמש דקות, אבל ברכב הסגור אני לא יכול לשמוע את הצלצול. אני נשאר לשבת לפחות עד שיסתיים שיר שאני אוהב. זה שיר עצוב, אז אני מחכה לשיר שיושמע אחריו. קשה לי לצאת ליום החדש, שמתחיל בשעתיים ספרות לכיתה יב 5. צועד אל הכיתה, מדלג בין שלוליות בוציות, משתדל לשמור על הנעליים יבשות.

מבעד לשמיים אפורים זרזיף גשם דוקר קלות בראשי ובצווארי. צעדים אחרונים לפני פתיחת דלת הכיתה, וכמו בכל בוקר, אני מקווה שאמצא אותה ריקה. זה קורה לפעמים, למשל כשהתלמידים יוצאים לסיור לימודי או לפעילות כלשהי שלא הודיעו עליה מראש, ואז מתפשטת בתוכי תחושת הקלה, הדומה אולי לזו של אדם שיוצא לקרב ומגלה לשמחתו שהיריב שלו נכנע בטרם מאבק. זהו ניצחון שלא משתווה כמובן לניצחון ממשי בקרב, אך יש בו מן החסד והנחמה בזכות הכאב, ואולי המוות, שנחסך.

אבל לא הבוקר הזה. אני פותח את הדלת ונכנס. בפנים יושבים בדממה תשעה או עשרה, רובם בוהים במסך הטלפון שבידם. שניים יושבים על השולחנות, גבם מופנה אליי ופניהם צמודות אל החלון, מביטים בשלווה בגשם הקל. אני מברך בבוקר טוב וזוכה לתגובה קלושה. כולנו עייפים. אני יושב ליד השולחן וקורא בשמותיהם. עניין שבשגרה. חלק אומרים כן, חלק מתעלמים, מישהי אומרת בקול מתנגן: "אני פהההה" ומחייכת כמי ששמחה לראות אותי. מתחילים. בוקר טוב, אש! כיתת מב"ר, כיתת אתג"ר, כיתת אומ"ץ, כיתת יורים – מורים ותלמידים – מי כאן הטובים? מי כאן הרעים?

אני לא יודע אם זה יתרון או חיסרון, אבל נדמה לי שאני מזדהה מאוד עם תלמידיי. לפעמים אני חושב שתפקידי הוא להציל אותם מפניי. זה פרדוקס בלתי פתיר, כי אי אפשר להיות בו בזמן בשני מקומות שונים וכה רחוקים זה מזה. כמוהם, גם אני רוצה לא להיות כאן. להיות מורה. כמו שחקן, שהצופים בו הוכרחו להגיע לתיאטרון ומקווים שההצגה תתבטל. השחקנים מורגלים לשחק כל יום את אותו התפקיד בהצגה שעולה על הבמה מאות פעמים. הצופים מסתפקים בדרך כלל בצפייה יחידה בהצגה. בבית הספר המצב הפוך. לתחושתי אני מציג בכל יום מחזה חדש, אולם עבור תלמידיי מדובר משום מה תמיד באותה ההצגה.

"אחת ממטרות הטרגדיה היוונית הייתה לחנך את העם. הסבר כיצד ההתנהגות, הבחירות והגורל של הגיבור הטרגי בטרגדיה שלמדת מסייעים בהשגת מטרה זו." פתיחה, גוף, סיום, בלה בלה בלה. נו כבר, תכתבו משהו, מה זה משנה. אם לא תשתנה. "אבל מי זה פולינקס ומי זה אטאוקלס?"; "אבל מה הקשר שלהם לקראון?"; "אבל למה הוא מחליט להרוג את אנטיגונה?"; "אבל פולינקס בוגד, כמו השמאלנים"; "יאללה, חצופה זאתי. חשה את עצמה, כאילו מה, לא מבינה מי פה המלך?"

"מה, מה אמרת? תגיד, תגיד. דבר בקול רם, אם יש לך ביצים. שנשמע. קוקסינל." דממה מתוחה, מה יהיה עכשיו. זה אני שאמור להגיב. "מותר לו להעיר ומותר לך לכעוס, אבל כדאי שתרגיע." סתם תגובה, חלשה, לא מפוקסת, בוודאי לא מרתיעה. אולי גם אני בתוך תוכי רוצה שכבר יקרה משהו. אפילו מכות, אצלי בשיעור. זה יכול להפיח קצת חיים בגופות המוטלות שורה ארוכה ארוכה, מולי. שיעורי בית למחר. המקהלה: "אבל למה?" קראון: "ככה. כי צריך. די כבר להתבכיין, תקשיבו, תסכמו ויש לכם תשובה." אנטיגונה: "איזה אכזרי אתה. לא מבין שגם לנו יש חיים?" מסך.

בחרתי להיות מורה לספרות כי אני אוהב מאוד לקרוא ואני מחבב אנשים צעירים סקרנים. אבל אולי יש סיבה אחרת, עמוקה יותר, לבחירה. הייתי תלמיד חלש ושנאתי את בית הספר. שבעתי כישלונות שפוררו את הדימוי העצמי שלי. אלמלא הצטיינתי בכדורגל, ספק אם הייתי שורד שתים־עשרה שנות לימוד. הקלישאה אומרת שבאתי לעשות תיקון – לעצמי ולעולם, אבל גם אם זה נכון, זהו הסבר שנטמע בי אחרי שנים רבות של הוראה. נדמה לי שגם חרדת ההזדקנות בחרה בי להוראה, עוד בטרם יכולתי לנסח את הקשר בינה לבין ההיצמדות שלי לעולם, שעבורי, כמו עבור כל אדם מזדקן, הולך ונעלם. הצורך להישאר מעודכן באופנה, בהעדפות המוזיקליות, בריגוש של אהבות ראשונות שחווים תלמידיי, מאלץ אותי לשמור, לפחות למראית עין, על נפש צעירה. ויש עוד סיבה – לנצל את הכוח שלי כדי להשפיע על צעירים, המצויים בתהליך עיצוב אישיותם, בדרך שאני מאמין שהיא הנכונה. אני מודע לניסוח הבעייתי של הדברים וליומרה היהירה, ואף על פי כן אני דבק במטרה זו, שמעצימה קמעה את תחושת הרלוונטיות שלי בעולם. זאת לא שליחות, זאת בחירה. לפעמים אני מרגיש שאין לי ברירה אלא להיות שם, ועם זאת אני מתפתל מדי יום ביומו בשאלות: מהו חינוך? האם אפשר והאם ראוי לחנך בני אדם? האם יש בידי סמכות מוסרית לגעת בנפשות שלא בחרו בי ולא ביקשו ממני להתערב בחייהן?

"המורה, אתה דווקא בסדר, אבל למה צריך לכתוב כל כך הרבה? זה קשה. לומדים הרבה סיפורים, הרבה שירים, אבל אי אפשר ככה ללמוד הרבה, לא הכול נכנס למוח, וגם פרטני לא ממש עוזר, צריך להוריד מהעומס, ילד יכול להתמוטט מרוב עומס, ובנוסף שמגיעים למבחן או מתכונת שוכחים הכול. לפעמים, כמה שפחות עומס יותר קל לזכור, כי כשחושבים על זה לעומק המקצוע מיותר לגמרי, לא רואה את זה עוזר לי בעתיד, מה שכן יכול לעזור לנו בעתיד זה מתמטיקה אנגלית תנ"ך, וזהו בתכלס, ותבין לכל בן אדם יש מוח שונה, לא כל דבר הוא קולט, אלא רק דברים ספציפיים, אז אם אפשר להתחשב בנו התלמידים קצת או לשים שירים שאנחנו מכירים של היום, אני מבטיח לך שכולם יקבלו 100, אפשר לשים לדוגמה אייל גולן יש שם שירים עם משמעות, שירים כאלה אני מבטיח לך שכולם יקבלו 100 בבגרות." אני רוצה לענות. יש צדק בדבריו. אפשר להגיד שהוא ניסח בצורה די מדויקת והגונה את הבעיה שבהוראת מקצוע הספרות. ובכל זאת, אני מנסה להסביר. מדבר בשבח האסתטיקה, מבקש להבהיר שמהותה של תרבות היא הרחבת דעת ומהותו של בידור היא הסחת דעת.

אנחנו קוראים ספרות לא כי זה כיף וחמוד, אלא כי אנחנו בני אדם ויצירה טובה יכולה לשנות את חיינו, להציל אותנו. "המורה, מה, אתה לא שומע? היה צלצול כבר לפני דקה."

"אם לא תשתנה, תורד לכיתה א", כתבה המחנכת שלי ביומני כשהייתי בכיתה ב. אני חוזר ושואל את אמא שלי מה הייתה הבעיה איתי, שתסביר לי מה הדבר הנורא שעשיתי, שמורה מאיימת כך על תלמיד בכיתה ב. "אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, מָחָר אַתָּה מוּמָת" (שמואל א יט 11). משפט תנאי. אני מאיים על תלמיד יב שמסרב לצאת מהכיתה: "אם לא תקום ותצא עכשיו מהכיתה, אתה לא תיכנס לשיעורים שלי הרבה זמן." הוא נשאר לשבת. מאבק עיקש על כבוד. קרב מבטים. הדקות נוקפות. שקט מתוח מסביב. הראש מוצף במחשבות. בסוף ניצחתי. כלומר, טריקת דלת בחבטה ולפניה הכשה ארסית: "יא בן של זונה".

אם לא תשתנה. אבל לְמה יכול ילד בכיתה ב להשתנות. לסופרמן? הפסקה. דבר ראשון לשתות, לא, קודם פיפי, חייב לצלם דפים, אין דפים במכונה, לא, אני לא יכול להיכנס למילוי מקום בכיתה ח, אפשר שנייה את המספריים? גוזר, מדביק, יצא לי עקום. אפשר שנייה עוד פעם את המספריים? גוזר, מדביק, מצלם, נו, איפה הטיפקס? אני חייב לשתות. מישהו התיישב בשירותים, כמה זמן? נגמר. עף לכיתה. שיעור ספרות.

ימים קשים. חטיפת נערים ורציחתם, שריפת נער ערבי, מבצע בעזה, הדרום מופגז, פיגוע, הידוק המצור, פגיעה בילדים חפים מפשע אצלנו ואצלם, הריסת בתים, עקירת מטעים, שריפת חורש, פחד, אבטלה, רעב, ייאוש. גזענות וחינוך לשנאה. הדילמה: פוליטיקה – כן או לא בבית ספרנו? יום בעקבות לוחמים, סיור הכרת יחידות צה"ל בבקו"ם, שבוע גדנ"ע, מפגש עם לוחמים בוגרי בית הספר, סדנת הכנה לשירות משמעותי עם קצינים במילואים. אני רוצה לספר על חברון. איך החיילים השתינו מגג בית על שולחן האוכל שבחצר. מתבייש. באוזניים רותחות אני מאזין לדברי הבלע, להסתה המעודנת, לנאורות המדומה, לחשיבה הדוגמטית, לגניבת הדעת. ורק מילה אחת הס מלהזכיר: "כיבוש". גם אני כבוש. שותק.

פגישה ברחוב.

– "מה שלומך, המורה יובל? עדיין מלמד ספרות?"

– "כן, מלמד. רגיל. שום דבר חדש."

– "אתה יודע המורה, בזכותך קראתי בפעם הראשונה ספר מהתחלה עד הסוף."

– "איזה יופי, איזה ספר קראת?"

– "חמישים גוונים של אפור."

– "כל הכבוד."

יש רגעים. "אז באקזיסטנציאליזם כל בן אדם יכול לבחור מה שבא לו?"; "אם אף אחד בעולם לא מאמין באלוהים, אז זה אומר שאין אלוהים?"; "מה הבעיה לקום וללכת כשמרגישים שיש סכנת חיים?" המורה, אני רוצה להגיד לך תודה.

אני מציע פרשנות פוליטית לסיפור "הסייף" של עגנון. הייתכן שעגנון היה גזען? ואולי "על השחיטה" עשוי לעורר הזדהות בכיתת לימוד פלסטינית? ומה הייתה עושה אנטיגונה בעמונה? והאם יש סרבנות מוסרית? והאם יש הבדל בין מוות ושכול יהודי למוות ושכול מוסלמי? ביקשתי מהתלמידים לנסות לדמיין את עצמם כמי שנולדו בצד האחר – הצעתי מינוח חלופי למילה "מחבל" – "לוחם חירות". תלמיד זועם ירה לעברי: "הלוואי שהבת שלך תיהרג בפיגוע, אולי אז תבין שלא עושים השוואות כאלה."

"המורה, למי אתה מצביע בבחירות?"

נכנס הביתה, צונח על הספה, נרדם, מתעורר, גורר את עצמי למטבח, אוכל תירס מקופסת שימורים, חושב לאיזה שפל עוד אגיע היום, מחר, כשאסע שוב לתיכון ההזדמנות האחרונה.

 

***

המורה

כְּשֶׁנִּסְגֶּרֶת הַדֶּלֶת אַתְּ שָׁם לְבַד
בִּסְּבַךְ הַשֻּׁלְחָנוֹת הַמִּתְפַּתְּלִים
שָׁטָה בִּנְּהָרוֹת שֶׁל אוֹתִיּוֹת וּמִסְפָּרִים
וּנְעוּרִים.
הֵם עָפִים מֵעַל הַמִּלִּים הָרוֹשְׁפוֹת
מַבִּיטִים תָּמִיד הַחוּצָה
וַחֲלוֹמוֹתֵיהֶם מִזְדַּהֲרִים בַּשֶּׁמֶשׁ
כְּמוֹ חֲסִידוֹת בְּעוֹנַת הַנְּדִידָה.
בְּיָדַיִם נְקִיוֹת
בְּלִי כּוֹבַע וּבְלֹא מַקֶּל קְסָמִים
הַרְקִידִי אֶת כִּסְּאוֹת הַפְּלַסְטִיק
שַׁחְרְרִי אֶת צְחוֹק הַיְּלָדִים.

 

כיתה חטא

הַצִּלְצוּל הָיָה דַּחְפּוֹר
וְשֻׁלְחָנוֹת הַכְּתִיבָה סוּדְרוּ
בְּשּׁוּרוֹת יְשָׁרוֹת כְּמוֹ קְבָרִים טְרִיִּים
בְּסוֹף עוֹד יוֹם שֶׁל מִלְחָמָה.

רָצִיתִי לַחֲפֹר אֶת בֵּית הַסֵּפֶר
לְשַׁחְרֵר אֶת הַיְּלָדִים שֶׁנִּרְדְּמוּ
וְנָפְלוּ מֵהַשֻּׁלְחָנוֹת הַמִּטַלְטְלִים
בַּסְּעָרָה.

אֲבָל הַבִּנְיָן הָיָה נָעוּל
וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי עַל כִּסֵּא פְּלַסְטִיק
בְּתוֹךְ מַחְבֶּרֶת חֶשְׁבּוֹן
שֶׁדַּלְתוֹתֶיהָ נִסְגְּרוּ עָלַי בְּכָל פַּעַם

שֶׁנִּסִּיתִי לַחְשֹׁב עַל חֹפֶשׁ.

 

בית הספר

כְּמוֹ בִּמְעָרָה וּמְנוֹרָה שֶׁפּוֹלֶטֶת קְצָת עָשָׁן
וּצְלָלִים רוֹקְדִים עַל הַקִּירוֹת.
כְּשֶׁאַתֶּם פּוֹקְחִים לְרֶגַע אֶת הָעֵינַיִם
נַעֲשָׂה מְעַט אוֹר.

וְאָז צִלְצוּל פַּעֲמוֹן וּדְלָתוֹת נִפְרָצוֹת
וְשׁוּב אַתֶּם כְּלָבִים נוֹבְחִים־נוֹשְׁכִים
רוֹדְפִים אַחַר טֶרֶף
בָּרְחוֹבוֹת.

אֲנִי נִשְׁכָּב עִם הַפָּנִים אֶל הָרִצְפָּה
מְכַסֶּה אֶת רֹאשִׁי בְּיָדַי
וּמְנַסֶּה לְהִזָּכֵר אֵיפֹה נִמְצָא
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ כָּל מָה שֶׁלָּמַדְתִּי יִשָּׁכַח.

 

יובל פז הוא מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. ספר שיריו, "תן למפלצות בשקט", ראה אור בהוצאת אבן חושן ב־2013. שיר פרי עטו פורסם בגיליון 25 של המוסך.

 

» במדור "מיוחד" בגיליון המוסך הקודם: אוטופיות שכתבו נשים, ברשימה מאת דפנה לוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו