המלצות המוסך | זר חגיגי לראש השנה

מערכת המוסך ממליצה על תשעה ספרים שראו אור בשנים האחרונות וחבל מאוד שתפספסו

אנה לוקשבסקי, שש־בש, שמן על בד, 90X70 ס"מ, 2013

.

השמלה / לאה איני

ממליצה: דורית שילה

 

"ידעתי שהיא משקרת. או לפחות ההתחלה נכונה, וכל היתר הוא הפרזה יתרה עד עיוות מוחלט של המציאות. אבל גם ידעתי שאילו היתה לי אוזן נוספת, הייתי מקשיב לה בשלושתן", כך אומר המספר בסיפור הקצר "ביאטריס", לקראת סוף הספר השמלה, קובץ הסיפורים של לאה איני. כך הוא אומר כדי לתאר את הגיבורה ובעצם מילותיו מתאר את חוויית הקריאה שלי בסיפורים; נדמה היה לי שנכתבו מתוך תקיעת שופר ארוכה שמפלחת את האוויר ושואבת אליה את כל החמצן שבריאות. לא רק לשלוש אוזניים אלא גם לשלוש ריאות זקוקה הקוראת כדי לקרוא את ספרה האחרון של איני, משום שהרבה מקום לנשימה הוא לא מותיר לה. אי אפשר לבלוע את הספר בלגימה אחת, יש בו גודש, אך לא כזה שיוצר פקק. זהו גודש בעל תנועה כה רבה עד שאפשר לדמיין אותו מטייל בין הדפים כיצור חי.

בכל מקום שבו לאה איני מניחה את אצבעה בסיפוריה היא יוצרת עולמות קטנים, הן במרחב (חדרי מדרגות, בניינים נטושים, מרפסות תחומות בתריסים) והן בזמן (השואה, מלחמת יום כיפור וההווה נחווים כמקשה טמפורלית אחת). העולמות הקטנים האלה, שהפתיעו אותי בכל פעם מחדש, הופכים את המקומות שיש בהם לרוב שתיקה או הזנחה למלאי דמיון וחיים. אך אל לנו לדמיין גודש צבעוני, שוקק, קרנבלי כמעין סיפורי קנטרברי מודרניים כתובים בעברית עכשווית ונקייה; מלנכוליה מרחפת מעל פני כל סיפורי הקובץ, והקרנבל נצבע בגוני שלכת. תהלוכת הדמויות, שרק סופרת כמו איני יכולה לברוא, צועדת לה לאיטה ודורשת את מקומה, כי שלא כמו שנכתב על הגיבורה הסופרת בסיפור "בגלל הסיפורים", איני "מעולם לא התיימרה להיות כובשת הכאוס, וברגע שאחריו מדריכת הכאוס־תוּר למבקשי משמעות. החלל היה ונותר לעצמו, לא חשוב מה או כמה כתבה. כך שהיא היתה שקרנית בחסד ולא אכזרית חסרת רחמים". נראה שאיני השליטה בספרה האחרון כאוס חדש על הכאוס המוכר, מילאה את החלל בחללים שהיא יצרה, ומה שייתכן שנכתב בחוסר רחמים נקרא בחמלה גדולה.

 

לאה איני, "השמלה", כתר, 2019

 

 

***

שיבה לריימס / דידיה אריבון

ממליצה: ריקי כהן

 

דבר כזה לא מתרחש הרבה. האירוע הנדיר שבו ספר מגיע אלייך, וקריאתו מעניקה לך לא רק חוויית קריאה רגשית ואינטלקטואלית, אלא גם תבנוּת מחדש של התודעה; החיים שחיית, הביוגרפיה שלך, הנסיבות שהובילו אותך לאן שהובילו מתעדכנים בפרספקטיבה נוספת. שיבה לריימס מחולל את הדברים האלו עבורי, אף שהמחבר ואני מגיעים מלאום, רקע ומגדר שונים לגמרי. אריבון הוא סוציולוג צרפתי נודע, שנולד וגדל למשפחה ענייה ונחשלת, שהתגוררה באחת מעיירות הפועלים הנידחות בצרפת. בגיל עשרים, שנים אחדות לאחר שעמד על זהותו המינית ההומוסקסואלית – דבר שאיים להמיט עליו אלימות (נוספת) מצד אביו ואחיו – הוא התנתק ממשפחתו, עבר לפריז, למד שם באוניברסיטה, מימש חופש מיני והתקבל לחוגים האינטלקטואלים של העיר. הוא ניתק את הקשר עם רוב בני משפחתו להוציא שיחות טלפון נדירות עם אמו. שלושים שנה אחרי כן, הוא מתבשר על מות אביו, והבשורה מביאה אותו לקשר מחודש עם האם ולחשבון נפש על נסיבות הניתוק. הוא מחליט לנסוע אל העיירה שבה התיישבו הוריו לאחר שהפסיק לבקרם, עיירה שאינה רק גאוגרפיה עבורו כי אם סמל לחיים שדחה.

אריבון כתב את ספרו בסוגה המשלבת ממואר וניתוח סוציולוגי, ולטעמי השילוב עולה יפה, והם אינם מחלישים זה את זה. הניתוח הפוליטי־סוציולוגי של הביוגרפיה שלו מעניק לקוראת כלים חדשים להעמיק בהם את הבנתה ולהרחיב את ידיעותיה, והכתיבה הממוארית מעוררת שלל זיקות רגשיות, לא רק הזדהות, ואלה מונעות מהניתוח הסוציולוגי להיות אקדמי וקר. אריבון מנתח את המהפך שעבר מעמד הפועלים, מתמיכה בקומוניזם לתמיכה בימין הקיצוני, והתאוריה שלו מתאימה היטב לאקלים הפוליטי הישראלי הנוכחי, על אף היעדרו של השד העדתי בסיפור שלו. הבעיה של השמאל היא אותה בעיה שם וכאן, וגם הסיבות לשנאת הזר ואימוץ השנאה כרגש מוביל של מצביעי הימין.

אריבון מבין מאוחר את המחיר ששילם על הכחשת זהותו המעמדית, מחיר שנאלץ לשלם כדי לממש את זהותו ההומוסקסואלית בחייו החדשים ולהתקבל בקרב האליטות; בבית משפחתו הוא נאלץ להסתיר את נטייתו, ואילו בעיר הגדולה הסתיר והשתיק את הרקע המשפחתי והמעמדי שלו. הבושה היא מנת חלקו בכל אחת מהבחירות. גם הפרספקטיבה הפמיניסטית בהקשר המעמדי מתבהרת לו ולקוראת בניתוח הזה, עם חידוש הקשר עם אמו: אמו שימשה עוזרת בית, וכשגופה שוב לא עמד בזה נעשתה פועלת ייצור במפעל. אלא שהיו לה שאיפות אחרות – להיות מורה ואישה משכילה, אולם נסיבות חייה מנעו ממנה לממש אותן, ובמפגש המאוחר אריבון עומד על המחיר הנורא:

כשאני רואה אותה היום, גופה נוקשה מכאבים הנובעים מקושי המשימות שהיה עליה לבצע במרוצת כמעט 15 שנה, עומדת לפני פס ייצור ומחברת מכסים לצנצנות זכוכית, זכאית להתחלף ל־10 דקות בבוקר ול־10 דקות אחרי הצהריים כדי ללכת לשירותים, אני המום מהמשמעות המוחשית, הפיזית של חוסר השוויון החברתי. אפילו המילים האלו, "חוסר שיוויון" נראות לי כמו לשון סגי נהור הנוטלת את הממד הממשי מהמצב: האלימות הערומה של הניצול.

שיבה לריימס הוא מהספרים החשובים שקראתי.

 

דידיה אריבון, "שיבה לריימס", עם עובד, 2019. מצרפתית: מיכל בן נפתלי

 

 

***

בדממה דוברת הדממה / הוגו מוּחיקה

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

 

אם יש אֵי שם ארץ שהיא ארץ השירה, ויש בה דרכים רבות ושונות, אזי מאם הדרך המובילה, נאמר, מפול צלאן לאלחנדרה פיסארניק יש הסתעפות, מעט צידית, וההסתעפות הזו מובילה אל שיריו המופלאים של המשורר הארגנטיני הוגו מוחיקה. במפתיע, מה שהופך את ההסתעפות הזו להסתעפות נפרדת מהם היא הבחירה לחיות.
לַיְלָה שָׁלֵם אַכֶּה
בְּתֹף הַלַּיְלָה,

כָּל הַחַיִּים בְּדֶלֶת
הַחַיִּים
עַד שֶׁתִּפָּתַח

עַד יְצִיאָתִי מִחוּץ כֹּה רָב

מהי הבחירה הזו, לחיות? איך בכלל אפשר לעשות בחירה כזו לאחר הקשבה צלולה, שלמה, שאין בה רגע של זיוף חושים, כמו זו שנותן לנו מוחיקה בשירים שבספר זה? "כל אדם הוא פליט התאבדות", הוא כותב בשיר "מגולף בשברי־אבן". עיתים גלויות, עיתים חבויות, ייתכן שאפשר לקרוא כל שיר מהשירים בספר כשואל את השאלות הללו, ואולי פעמים רבות שלהפך, כשיר הבוחר לוותר על השאלות הללו ומביא רק את הקיום הפשוט החי, נוכח, עם השאלות הללו; את עצם ההיוֹת איתן.

לִחְיוֹת כְּמוֹ מִתַּחַת לַיָּם
שָׁם לִנְשֹׁם פֵּרוּשׁוֹ לִבְלֹעַ מָוֶת

אוֹ כְּמוֹ לְחַפֵּשׂ
בֵּן אָבוּד בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן

מִבְּלִי לָדַעַת הֵיכָן הוּא
מִבְּלִי לָדַעַת אִם נוֹלַד.

בדממה דוברת הדממה הוא ספר התרגומים הראשון משיריו של מוחיקה לעברית (לאחרונה פורסם ספר נוסף משיריו: חומר עירום, הוצאת קשב לשירה, גם הוא בתרגום שלמה אביו). כשאני מגששת אחר המילים המדויקות לכתוב בהן על הספר הדק הזה – ואיך אפשר למצוא מילים מדויקות לספר שהוא הדיוק עצמו – על הצלילות הזו, הנדירה, מילים שלא יחטאו גם לצניעות הנקייה שבו, שבה אליי שוב ושוב המילה "נס". אלא שעורך הסדרה, רפי וייכרט, כבר כתב את המילה הזו בדיוק בפנים העטיפה: "אני מסתכל על השירה הזאת כעל נס"; וכל שאפשר להוסיף כעת על המשפט הזה הוא רק הגריעה של כ"ף הדימיון מהמשפט, כי השירה הזאת איננה כמו, אלא היא נס. מעבר לאפשרי לפשר, ממש כמו הנס חסר־הפשר שבנכונות לעמוד כל החיים בדלת החיים, עד שתיפתח.

 

הוגו מוחיקה, "בדממה דוברת הדממה", קשב לשירה, 2016. מספרדית: שלמה אֲביו

 

 

***

מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין

ממליצה: טל ניצן

 

צעירה שברירית ומעורערת מנסה להתגבר על טראומה עלומה ובד בבד לתפקד בעולם המבוגרים – למלא את תביעותיו הבלתי אפשריות מול השכנים, בעל הבית, גובי חוב, החורף המשתולל "כמו אחרון הפושעים" ובעיקר מול ילדיה ולמענם, כנגד כל הסיכויים. כוחותיה דלים גם לפשוטות שבמשימות, לצחצח שיניים או להחזיר את הילד מהגן: "לא היה שום כוח בעולם שיעזור לי ללכת ולאסוף אותו." הולך ומתחוור לה שהתקווה להגן על ילדיה פרדוקסלית, מאחר שהסכנה הגדולה המאיימת עליהם זו היא עצמה: "יש רגעים שהכול נראה רע. שאין מוצא. שרק אמא יכולה לעזור. הבעיה היתה שאני הייתי האמא."

חרדות האימהוּת העמוקות והמודחקות ביותר מתפרצות בלי בלמים ברומן האמיץ הזה, והקריאה בו מסעירה ומסחררת כמו לונה פארק מהגיהינום, שהאם ושני ילדיה מיטלטלים בו ברכבת השדים הרעועה שלהם. בניגוד לחוסר השליטה המתואר, הכתיבה של ברנשטיין מרהיבה, בטוחה וסוחפת, לעתים וירטואוזית. השליטה שלה בזרם התודעה של הגיבורה־המספרת מושלמת. מחר ניסע ללונה פארק הוא ספר מצמית, מיצירות הפרוזה המרשימות שראו השנה בעברית.

 

אילנה ברנשטיין, "מחר ניסע ללונה פארק", כנרת זמורה ביתן, 2018

 

 

***

מַלְאָכִי / עמרי לבנת

ממליץ: מיכאל מקרובסקי

 

קצרים, אניני טעם ומלאי אינספור רפרנסים לתולדות השירה – מוטיבים אפיים נבואיים, שירת החשק, שירה אלגורית, הגיוגרפיה, פסטורלה על סף המדבר ועוד ועוד – שיריו של עמרי לבנת שופעים שמחה עדינה של עיסוק קלידוסקופי בשפה.

נדמה שהשמחה משמשת כמוטיב המרכזי של הספר, כגרעין המלכד שלו. חמישים השירים שלו מציירים דמות בשם מלאכי (או שמא "מלאך" עם כינוי קניין: המלאך שלי) ומוסרים כמה פרטים על קורותיה ועל יחסיו של הדובר איתה. מלאכי הוא משוטט, "רָפוּי וּבִלְתִּי מְכֻוָּן כְּפֶה יָשֵׁן" (שיר א). הוא משוטט להנאתו במרחב הארצישראלי־לבנטיני, בין פרדסי תאנים לבין שדות חיטה צהובים בימי הקיץ שרעים לו (הו, כמה רעים באמת). את נתיבו מכוונת חדוות הגילוי – ויתרה מזאת: הבריאה – ולא הישמרות מאוימת: המרחב נברא ממש מתוך מלאכי, על קצה לשונו, תוך כדי שיטוט. שלל תבניות המרחב המוכרות לנו מתמזגות בגופו המשוטט לכדי תנועת עליזוּת אחת. במובן הזה הפרדסים והשדות אינם שונים במהותם מאותה "טִירָה שֶׁבְּכַדֶּיהָ הַגְּדוֹלִים יְשֵׁנוֹת חַיּוֹת הַטִּירָה" (שיר מג). זוהי אולי ההמצאה הגדולה של הספר: איחוד המרחבים המנוגדים תוך יצירת שפה ילידית משותפת לכולם.

שמחתו של מלאכי תואמת את אווירת הפלרטוט האינטלקטואלי המתלווה לקריאת הספר, שנדמה שהוא נהנה לשחק ולבלבל את קוראיו. למשל המספר חמישים: באופן מסורתי הוא מסמל רמת מוגמרות ובשלות מסוימת ("נ' שערי בינה / קדושה"), כך שאנו עלולים לקרוא את הספר בתור יומן מקודד היטב של מסע ממוקד לעבר בשלות שכזו. אלא שבמקום לחפש משמעויות נסתרות אולי עדיף פשוט להתלוות למלאכי בשיטוטיו. אולי אז נבין מה הופך את השפה הארכאית והמלומדת שלו, שנדמה שנולדה עוד קודם בלבול השפות הבבלי, לאקטואלית כל כך.

 

עמרי לבנת, "מלאכי", הקיבוץ המאוחד, 2019

 

.
מיכאל מקרובסקי, מתרגם וסטודנט לפילוסופיה ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית. יליד מוסקבה. רכז מערכת המוסך.

 

***

שׂרה, פשוטה וגבוהה / פטרישיה מקלקלן

ממליצה: תמר וייס

 

נרטיב האסופי היה מאז ומעולם כר פורה לסיפורים נוגעים ללב. טמונה בו, בין היתר, המשאלה הכמוסה להיות נבחר, להיבחר מחדש – כך, כמו שאת, ילדה בעלת חסרונות ויתרונות, לא צאצאית ביולוגית שהוריה צריכים לאהוב פשוט כי היא בשר מבשרם. משאלה זו היא אולי היפוכה של חרדת הנטישה. ספר הילדים שרה, פשוטה וגבוהה מאת פטרישיה מקלקלן – שגם כשראה אור בעברית בשנית דומה שלא זכה לתשומת לב מספקת – מציב שלושה "אסופים" כאלה שרוצים להיבחר: אנה, הילדה שמספרת את הסיפור, אחיה כָּלב ואביה ג'ייקוב, הגרים לבדם אי שם בערבה הגדולה, הרחק ממקום יישוב, בסוף המאה התשע־עשרה. הם מתכתבים עם שרה, אישה שנענתה למודעה שפרסם ג'ייקוב "דרושה עזרה", ומחפשים בלי הרף ובדאגה סימנים לכך שהיא מתאימה להם, שהיא רוצה בהם, שהיא תבוא, שהיא תישאר.

"אני חזקה ורגילה לעבודה קשה ואני מוכנה לנסוע, אבל אני לא צייתנית," מזהירה שרה את האב, ולבת היא כותבת, "כן, אני יודעת לקלוע שיער ואני יודעת להכין נזיד ולאפות לחם, אם כי אני מעדיפה לבנות מדפי ספרים ולצייר". שרה מגיעה ומביאה איתה חתול וצדפים ואת מה שהיא – את היותה, כפי שהיא מגדירה כדי שיזהו אותה בתחנת הרכבת, "פשוטה וגבוהה".

זהו סיפור, כפי שאפשר לנחש, פשוט וגבוה. קצר, מאופק וסוער. ואולי שלושה סיפורים במקביל, לגילים שונים – סיפור על היקשרות בין אישה לאיש, בין אישה לילדים, בין אישה למקום. מקלקלן מפוררת בתבונה ובעדינות את הזרוּת. היא לא ממוססת אותה, אלא מפזרת אותה סביב הבקתה בערבה כמו דשן, ומשרטטת את הכמיהה לשייכות, את קסם הרגעים שבהם א/נשים בוחרים להשתייך זה לזה, מחדש.

 

פטרישיה מקלקלן, "שרה, פשוטה וגבוהה", עם עובד, 2017. מאנגלית: דוד נגב

 

 

***

Blueprint for Revolution / Srdja Popovic and Matthew Miller

ממליצה: לידיה מלטין

 

עליתי לארץ מיוגוסלביה לפני עשרים ושתיים שנה, אבל אני עדיין לא קוראת ספרים בעברית. אולי כי כשאני מגיעה לקריאה, אני מחפשת אסקפיזם, וקל יותר בשפה אחרת.

הספר Blueprint for Revolution יצא לראשונה בשנת 2015, והוא רלוונטי במיוחד גם היום, אולי יותר מתמיד.

אם יוצאים למחות – כדאי לפחות לצאת מוכנים; לנהל את המחאות בחוכמה, להצטייד בחוש הומור, ולהשתדל ליהנות. זה מה שהספר הזה בא ללמד.

בתחילת שנות האלפיים היה פופוביץ ממובילי המחאה שהפילה את שלטונו של מילושביץ אחרי המלחמה שפירקה את יוגוסלביה. את רוב ימי התיכון שלי ביליתי בהפגנות. אחת המסקנות שהגעתי אליהן, שגם באה לידי ביטוי בספר, היא שלצעוק בקבוצה זה כיף ונותן הרגשה של שייכות ואחדות. אבל בסופו של עניין יצאתי מובסת: ארבע שנים של הפגנות ברחוב לא הזיזו כלום. בסופו של עניין אני ועוד צעירים רבים עזבנו את המדינה. ואז הגיעה המהפכה האמיתית.

היא קרתה בשקט, בסודיות (אחרת היו כולאים את כולם), וברגע האמת השלטון לא הבין מאיפה היא באה בכלל. היא נעשתה בהומור, בחוכמה ובהתמדה. דוגמה מצוינת לכך היא ארגון מסיבת יום הולדת המונית למילושביץ בנוכחות אלפיים משתתפים. כל משתתף היה יכול להצטרף לכרטיס ברכה משותף ולהביא מתנה. בין המתנות היו אזיקים, מדי אסיר וכרטיס טיסה – בכיוון אחד בלבד – להאג.

הקריאה בספרם של פופוביץ ומילר קלילה וזורמת ומשלבת קטעים שימושיים, מצחיקים ולעיתים מזעזעים (בכל זאת, מהפכות). הוא שופע סיפורים אישיים של פופוביץ לצד סיפורים ידועים פחות על גנדי, קינג, מנדלה ועוד. מוזכרת שם אפילו "מחאת הקוטג'" בישראל (למי שאינם זוכרים, בשנת 2011, באמצעות קבוצת פייסבוק, הצטרפו מאל אלף איש לחרם על גבינת הקוטג' ולמחאה על יוקר המחייה. המחאה צברה התעניינות תקשורתית והובילה לירידה משמעותית במכירות הקוטג' בישראל ולהורדת מחירים בקטגוריה). פופוביץ ומילר סוקרים הרבה התנגדויות מוצלחות אך גם כישלונות שאפשר להפיק מהם לקחים. מסריו של הספר ברורים – התנגדות לא־אלימה עדיפה על התנגדות אלימה, לא רק מתוך אידאולוגיה (מוצדקת לחלוטין כמובן), אלא פשוט כי התנגדות לא־אלימה היא הרבה יותר אפקטיבית. התארגנות שיש לה מטרה ברורה יכולה להגיע להישגים מעבר למצופה. תשומת לב רבה מוקדשת בספר לכך שהומור הוא מרכיב חשוב והכרחי ומעשים קטנים יכולים להגיע רחוק. גם על כוחן של אמנות ומוזיקה לביטוי אישי ומשותף נכתב בו, ועל כוחו של אוכל לחבר אנשים.

לי הספר הזה נותן בעיקר תקווה והשראה – שאפשר לשנות, שיש עוד אנשים שחושבים שאפשר לפעול לשינוי ושיש סיכוי לעתיד יותר טוב.

 

Srdja Popovic & Matthew Miller, Blueprint for Revolution: How to Use Rice Pudding, Lego Men and other Non-Violent Techniques to to Galvanize Communities, Overthrow Dictators or Simply Change the World, Spigel & Grau Trade, 2015

 

.
לידיה מלטין, מייסדת ומנהלת עמותת בר-קיימא לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום, לליווי פרויקטים בתחום האמנות והתרבות (ביניהם המוסך). יוצרת "ירושלמית" – פנזין וידאו ותרבות, ומנהלת "הביורו" – סטודיו שיתופי לאמנות וביורוקרטיה.

 

***

דוֹּ / מיכל מוגרבי

ממליץ: גיא פרל

 

ספר השירה שאמליץ לקחתו אל הסתיו הוא דוֹּ, ספר שיריה השני של המשוררת מיכל מוגרבי. דוֹּ מאתגר את הקוראת או הקורא, ובקריאה ראשונה עשוי אף לאיים עליהם. שירים רבים בו דמו בעיניי לסולמות ששלביהם קורסים תחת רגלי הניצב עליהם (שירים רבים מחולקים לבתים קצרים הנדמים לשלבי סולם) – כל שלב בסולם מורכב מדימויים מופשטים, לעיתים הרמטיים, עד כי יש שהחוויה היא של ירידה או אף קריסה אל מקום שאין להתמצא בו או להבינו. תחושה זו משחזרת אצל הקורא את חווייתה הקיומית של המשוררת והוא קורס יחד עימה.

מוגרבי חותרת אל שירה מזוקקת, או כהגדרתה: "כְּשֶׁהַשִּׁירָה נוֹעֶצֶת סַכִּין וּמַזְלֵג בְּגַב הַמִּלָּה וּבוֹצַעַת אֵיבָרֶיהָ לְמִסְפָּרִים רִאשׁוֹנִיִּים" ("לא", עמ' 5). פירוק השפה למרכיביה הראשוניים מוביל לחוויית הקריסה הזו, ובו כוחו הייחודי של הספר. מבחינה זו, מעניין להשוות בין דוֹּ לבין החלומות נטו על צידם, ספר שיריה הקודם של מוגרבי (קשב לשירה, 2016), אשר גם אותו אפיינה פואטיקה הרמטית ומאתגרת במיוחד. דוֹּ מרוכך מקודמו, וייתכן שהדבר נעוץ בריבוי השירים העוסקים בהפיכת המשוררת לאם. חלק מן השירים מדגימים את האלכימיה המורכבת המתרחשת כאשר "כָּל הַגּוּף נִלְחָץ אֶל שְׁנֵי חֲדָרִים קְשִׁיחִים כְּדֵי לְזַקֵּק אֶת הַוִּיסְקִי לְחָלָב" ("אבן הפינה של האני", עמ' 27). ואם לחזור אל דימוי הסולם, מעת לעת מובילה הקריאה אל שורות שגם ביופיין וגם בתוכנן לא רק מייצבות את הסולם אלא אף מציעות נחמה ומזמינות לטפס בו. דוגמה אחת מני רבות היא שלוש השורות החותמות את השיר הפותח את המחזור "תולדותיךָ הקטנות", מחזור העוסק בהפיכת המשוררת לאם ובקשר שלה עם בנה: "אָז עָנָן כָּהוּי כָּבֵד כְּמוֹ עֲטִינֵי פָּרָה / נִסְחָט לִכְבוֹדְךָ / אֶל חֲצִי הַכּוֹס הַיְּתוֹמָה" ("אני חייבת לחסל אותי", עמ' 35). שורות אלו מדגימות היטב את אלכימיית הפיכת הוויסקי לחלב של שירת ההורות בספר – תהליך מתמשך המחייב יצירת מגע הן עם היבטיה המוארים של ההורות והן עם "היבטי הצל" שלה. דוגמה נוספת היא שורות הסיום של השיר "עיניו זוהרות כמו חיה חשוכת קול" (עמ' 41), הנוגעות באור ובצל, בחיים ובמוות, ביחד ובלבד שההורות שוזרת אלו באלו: "רֶגֶשׁ שָׁפוּי שֶׁל אִמָּא וּבֵן / וְאֵין כְּלוֹת לָרָצוֹן // לָמוּת מִמֶּנּוּ, לָמוּת אִתּוֹ. / בְּזִכָּרוֹן מֻקְדָּם מְקֻעְקָעִים // הַחַיִּים כְּמוֹ עָלֶה שֶׁנִּצְמָד לָרוּחַ / קָרוּעַ, שַׁקְרָן, מְסֻמָּם. // אֲנִי מַדְלִיקָה עָשָּׁן בְּעֵינָיו / עֵינַיִם זוֹהֲרוֹת כְּמוֹ חַיָּה // וּמְעַט לִפְנֵי שֶׁהַיּוֹם מְשַׁלֵּחַ אֶת שִׁמְשׁוֹ / הוּא עוֹזֵב אוֹתִי לְאַט וְחוֹזֵר אֵלַי / / כִּמְעַט".

השיר "געגוע" (עמ' 14) הוא דוגמה לפואטיקה הנדירה של מוגרבי בספר זה. כל בית/שלב בסולם הפואטי עשוי מדימויים מורכבים הסובבים חסך, היעדר וריק. פואטיקת המספרים הראשוניים של המשוררת מובילה את הקורא לגעת בקצות אצבעותיו בגופו החסר והבלתי נראה של הגעגוע. בסיום השיר, בתחתית הסולם, מופיעות שתי שורות נדירות ביופיין המשיבות אותו חזרה אל ראשו מצויד בשני דימויים – הראשון מזמין להתענג על הבדידות, השני ליצור.

 

געגוע

זֶה לַחֲצוֹת פַּרְק הוֹמֶה דְּמֻיּוֹת
לָגַעַת רַק בִּקְצוֹת
הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּף בִּלְתִּי-נִרְאֶה וּלְהִכָּווֹת

זֶה כְּשֶׁשִּׂפְתֵי הַשֶּׁקֶט נִנְעָלוֹת עַל שֹׁרֶשׁ
הַלֵּב וְכָל הַשּׂוֹרֵף וְגַם מִי
שֶׁשּׂוֹרֵט נִמְלָט כְּמוֹ הַחֲשֵׁכָה מֵהַמַּרְאֶה

אוֹ נִחוּשׁ שֶׁל מֶזֶג הָאֲוִיר הַקָּדוּם
וְהַצּוּרוֹת שֶׁנִבְרְאוּ בּוֹ
בְּלִי לִנְגֹּס אֶת הָאוֹר

לֹא יַעֲזֹר לִסְפֹּר כַּמָּה עֲנָנִים הִתְחַזּוּ לְקַטָּר
וְכַמָּה לְבַת יַעֲנָה
וְלֶעָנָף

רַק לְהַקְפִּיד לְקַלֵּף מֵהָעֵץ אֶת הָעוֹר
לְרוֹצֵץ אֶת הַפֵּרוֹת
וְלֶאֱכֹל עֵשֶׂב לַאֲרוּחַת בֹּקֶר צָהֳרַיִם וְעֶרֶב

וְלֹא לָקוּם בַּבֹּקֶר גַּם לֹא
בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהָרִיק מִתְעַקֵּם כְּמוֹ גַּב
שֶׁלֹּא פּוֹגֵשׁ בְּגַב כִּי

גַּעְגּוּעַ הוּא מַכָּה שֶׁלֹּא נִכְתְּבָה עַל הַקִּיר
הוּא קִיר מָחִיק
הוּא הַמַּחַק

וְעַכְשָׁו הַכֹּל מֵהַתְחָלָה:
יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל עוּגַת הַבְּדִידוּת וְעֵט דֻּבְדְּבָן.

 

מיכל מוגרבי, "דוֹּ", ספרי עיתון 77, 2019

 

 

***

לעולם אל תיתן לי ללכת / קאזואו אישיגורו

ממליצה: דפנה לוי

 

ספרו הטוב ביותר, לטעמי, של חתן פרס נובל לספרות קאזואו אישיגורו, תורגם השנה סוף־סוף לעברית, כמעט חמש־עשרה שנה אחרי שנכתב. אישיגורו הוא מהסופרים המרחפים בקלות מז׳אנר לז׳אנר מבלי לאבד את היכולת לספר סיפור מרתק, ומבלי לוותר על האנושיות של דמויותיהם לטובת רעשי רקע. אחרי אמן של העולם הצף (כתר, 2001; תרגמה עידית שורר), שבו צייר יפני קשיש מתקשה למצוא את מקומו בעולם שלאחר המלחמה, שארית היום (כנרת, 2006; תרגמה צילה אלעזר), שהביא את סיפורם של באטלר וסוכנת בית באחוזה אנגלית בשנות החמישים, וכשהיינו יתומים (הספריה החדשה, 2001; תרגם מאיר ויזלטיר), שבמרכזו תעלומה בלשית היסטורית בשנחאי, אישיגורו עובר בטבעיות רבה למדע בדיוני, או ליתר דיוק לסיפור על ילדים ובני נוער בפנימייה מטופחת, במין אנגליה עתידנית משופרת, ורק בעומק הסיפור מתגלים האלמנטים העתידניים הספקולטיביים המעצימים כל כך את ההתרחשויות.

הילדים בפנימיית ״היילשאם״ גדלים בסביבה מגוננת ויש להם מדריכים המקפידים לטפח את היצירתיות שלהם ולהרחיב את אופקיהם. ממש כמו לקוראים, גם להם אין מושג למה הם בעצם שם, מאין באו ואיזה עתיד מצפה להם. שלושה מהם, קאתי, טומי ורות׳, מתנהלים במין משולש של חיבה־אהבה רצוף תהפוכות, ונתמכים זה בזה בניסיונותיהם המרתקים להבין את העולם. אישיגורו מוביל את הדרך באותה כתיבה עדינה אבל טעונה, מלאת הומור אבל גם מטרידה מאוד, שבזכותה הוא מצליח לברוא עולם כמעט אידילי, שדי בחריצת ציפורן אחת כדי לגלות את הדרמה הטרגית שמתחת לציפוי שלו. לצד העלילה עולים נושאים מטרידים רבים הנוגעים לעולם שבו אנו חיים, זה שבו המדע והטכנולוגיה משרתים את הכסף הגדול. אישיגורו, בחוכמה רבה, אינו מטיף ואינו מניח לדמויות לנאום. הוא משאיר את כל העבודה לסיפור, וזה אינו פוסק לרגע מלהיות מותח, נוגע ללב ומרתק.

 

קאזואו אישיגורו, "לעולם אל תיתן לי ללכת", הקיבוץ המאוחד, 2019. מאנגלית: אלינוער ברגר

 

 

.

» זר ההמלצות האביבי של המוסכניקיות

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו