המלצות המוסך | זר חגיגי לראש השנה

מערכת המוסך ממליצה על תשעה ספרים שראו אור בשנים האחרונות וחבל מאוד שתפספסו

אנה לוקשבסקי, שש־בש, שמן על בד, 90X70 ס"מ, 2013

.

השמלה / לאה איני

ממליצה: דורית שילה

 

"ידעתי שהיא משקרת. או לפחות ההתחלה נכונה, וכל היתר הוא הפרזה יתרה עד עיוות מוחלט של המציאות. אבל גם ידעתי שאילו היתה לי אוזן נוספת, הייתי מקשיב לה בשלושתן", כך אומר המספר בסיפור הקצר "ביאטריס", לקראת סוף הספר השמלה, קובץ הסיפורים של לאה איני. כך הוא אומר כדי לתאר את הגיבורה ובעצם מילותיו מתאר את חוויית הקריאה שלי בסיפורים; נדמה היה לי שנכתבו מתוך תקיעת שופר ארוכה שמפלחת את האוויר ושואבת אליה את כל החמצן שבריאות. לא רק לשלוש אוזניים אלא גם לשלוש ריאות זקוקה הקוראת כדי לקרוא את ספרה האחרון של איני, משום שהרבה מקום לנשימה הוא לא מותיר לה. אי אפשר לבלוע את הספר בלגימה אחת, יש בו גודש, אך לא כזה שיוצר פקק. זהו גודש בעל תנועה כה רבה עד שאפשר לדמיין אותו מטייל בין הדפים כיצור חי.

בכל מקום שבו לאה איני מניחה את אצבעה בסיפוריה היא יוצרת עולמות קטנים, הן במרחב (חדרי מדרגות, בניינים נטושים, מרפסות תחומות בתריסים) והן בזמן (השואה, מלחמת יום כיפור וההווה נחווים כמקשה טמפורלית אחת). העולמות הקטנים האלה, שהפתיעו אותי בכל פעם מחדש, הופכים את המקומות שיש בהם לרוב שתיקה או הזנחה למלאי דמיון וחיים. אך אל לנו לדמיין גודש צבעוני, שוקק, קרנבלי כמעין סיפורי קנטרברי מודרניים כתובים בעברית עכשווית ונקייה; מלנכוליה מרחפת מעל פני כל סיפורי הקובץ, והקרנבל נצבע בגוני שלכת. תהלוכת הדמויות, שרק סופרת כמו איני יכולה לברוא, צועדת לה לאיטה ודורשת את מקומה, כי שלא כמו שנכתב על הגיבורה הסופרת בסיפור "בגלל הסיפורים", איני "מעולם לא התיימרה להיות כובשת הכאוס, וברגע שאחריו מדריכת הכאוס־תוּר למבקשי משמעות. החלל היה ונותר לעצמו, לא חשוב מה או כמה כתבה. כך שהיא היתה שקרנית בחסד ולא אכזרית חסרת רחמים". נראה שאיני השליטה בספרה האחרון כאוס חדש על הכאוס המוכר, מילאה את החלל בחללים שהיא יצרה, ומה שייתכן שנכתב בחוסר רחמים נקרא בחמלה גדולה.

 

לאה איני, "השמלה", כתר, 2019

 

 

***

שיבה לריימס / דידיה אריבון

ממליצה: ריקי כהן

 

דבר כזה לא מתרחש הרבה. האירוע הנדיר שבו ספר מגיע אלייך, וקריאתו מעניקה לך לא רק חוויית קריאה רגשית ואינטלקטואלית, אלא גם תבנוּת מחדש של התודעה; החיים שחיית, הביוגרפיה שלך, הנסיבות שהובילו אותך לאן שהובילו מתעדכנים בפרספקטיבה נוספת. שיבה לריימס מחולל את הדברים האלו עבורי, אף שהמחבר ואני מגיעים מלאום, רקע ומגדר שונים לגמרי. אריבון הוא סוציולוג צרפתי נודע, שנולד וגדל למשפחה ענייה ונחשלת, שהתגוררה באחת מעיירות הפועלים הנידחות בצרפת. בגיל עשרים, שנים אחדות לאחר שעמד על זהותו המינית ההומוסקסואלית – דבר שאיים להמיט עליו אלימות (נוספת) מצד אביו ואחיו – הוא התנתק ממשפחתו, עבר לפריז, למד שם באוניברסיטה, מימש חופש מיני והתקבל לחוגים האינטלקטואלים של העיר. הוא ניתק את הקשר עם רוב בני משפחתו להוציא שיחות טלפון נדירות עם אמו. שלושים שנה אחרי כן, הוא מתבשר על מות אביו, והבשורה מביאה אותו לקשר מחודש עם האם ולחשבון נפש על נסיבות הניתוק. הוא מחליט לנסוע אל העיירה שבה התיישבו הוריו לאחר שהפסיק לבקרם, עיירה שאינה רק גאוגרפיה עבורו כי אם סמל לחיים שדחה.

אריבון כתב את ספרו בסוגה המשלבת ממואר וניתוח סוציולוגי, ולטעמי השילוב עולה יפה, והם אינם מחלישים זה את זה. הניתוח הפוליטי־סוציולוגי של הביוגרפיה שלו מעניק לקוראת כלים חדשים להעמיק בהם את הבנתה ולהרחיב את ידיעותיה, והכתיבה הממוארית מעוררת שלל זיקות רגשיות, לא רק הזדהות, ואלה מונעות מהניתוח הסוציולוגי להיות אקדמי וקר. אריבון מנתח את המהפך שעבר מעמד הפועלים, מתמיכה בקומוניזם לתמיכה בימין הקיצוני, והתאוריה שלו מתאימה היטב לאקלים הפוליטי הישראלי הנוכחי, על אף היעדרו של השד העדתי בסיפור שלו. הבעיה של השמאל היא אותה בעיה שם וכאן, וגם הסיבות לשנאת הזר ואימוץ השנאה כרגש מוביל של מצביעי הימין.

אריבון מבין מאוחר את המחיר ששילם על הכחשת זהותו המעמדית, מחיר שנאלץ לשלם כדי לממש את זהותו ההומוסקסואלית בחייו החדשים ולהתקבל בקרב האליטות; בבית משפחתו הוא נאלץ להסתיר את נטייתו, ואילו בעיר הגדולה הסתיר והשתיק את הרקע המשפחתי והמעמדי שלו. הבושה היא מנת חלקו בכל אחת מהבחירות. גם הפרספקטיבה הפמיניסטית בהקשר המעמדי מתבהרת לו ולקוראת בניתוח הזה, עם חידוש הקשר עם אמו: אמו שימשה עוזרת בית, וכשגופה שוב לא עמד בזה נעשתה פועלת ייצור במפעל. אלא שהיו לה שאיפות אחרות – להיות מורה ואישה משכילה, אולם נסיבות חייה מנעו ממנה לממש אותן, ובמפגש המאוחר אריבון עומד על המחיר הנורא:

כשאני רואה אותה היום, גופה נוקשה מכאבים הנובעים מקושי המשימות שהיה עליה לבצע במרוצת כמעט 15 שנה, עומדת לפני פס ייצור ומחברת מכסים לצנצנות זכוכית, זכאית להתחלף ל־10 דקות בבוקר ול־10 דקות אחרי הצהריים כדי ללכת לשירותים, אני המום מהמשמעות המוחשית, הפיזית של חוסר השוויון החברתי. אפילו המילים האלו, "חוסר שיוויון" נראות לי כמו לשון סגי נהור הנוטלת את הממד הממשי מהמצב: האלימות הערומה של הניצול.

שיבה לריימס הוא מהספרים החשובים שקראתי.

 

דידיה אריבון, "שיבה לריימס", עם עובד, 2019. מצרפתית: מיכל בן נפתלי

 

 

***

בדממה דוברת הדממה / הוגו מוּחיקה

ממליצה: לאה קליבנוף־רון

 

אם יש אֵי שם ארץ שהיא ארץ השירה, ויש בה דרכים רבות ושונות, אזי מאם הדרך המובילה, נאמר, מפול צלאן לאלחנדרה פיסארניק יש הסתעפות, מעט צידית, וההסתעפות הזו מובילה אל שיריו המופלאים של המשורר הארגנטיני הוגו מוחיקה. במפתיע, מה שהופך את ההסתעפות הזו להסתעפות נפרדת מהם היא הבחירה לחיות.
לַיְלָה שָׁלֵם אַכֶּה
בְּתֹף הַלַּיְלָה,

כָּל הַחַיִּים בְּדֶלֶת
הַחַיִּים
עַד שֶׁתִּפָּתַח

עַד יְצִיאָתִי מִחוּץ כֹּה רָב

מהי הבחירה הזו, לחיות? איך בכלל אפשר לעשות בחירה כזו לאחר הקשבה צלולה, שלמה, שאין בה רגע של זיוף חושים, כמו זו שנותן לנו מוחיקה בשירים שבספר זה? "כל אדם הוא פליט התאבדות", הוא כותב בשיר "מגולף בשברי־אבן". עיתים גלויות, עיתים חבויות, ייתכן שאפשר לקרוא כל שיר מהשירים בספר כשואל את השאלות הללו, ואולי פעמים רבות שלהפך, כשיר הבוחר לוותר על השאלות הללו ומביא רק את הקיום הפשוט החי, נוכח, עם השאלות הללו; את עצם ההיוֹת איתן.

לִחְיוֹת כְּמוֹ מִתַּחַת לַיָּם
שָׁם לִנְשֹׁם פֵּרוּשׁוֹ לִבְלֹעַ מָוֶת

אוֹ כְּמוֹ לְחַפֵּשׂ
בֵּן אָבוּד בְּתוֹךְ הֶהָמוֹן

מִבְּלִי לָדַעַת הֵיכָן הוּא
מִבְּלִי לָדַעַת אִם נוֹלַד.

בדממה דוברת הדממה הוא ספר התרגומים הראשון משיריו של מוחיקה לעברית (לאחרונה פורסם ספר נוסף משיריו: חומר עירום, הוצאת קשב לשירה, גם הוא בתרגום שלמה אביו). כשאני מגששת אחר המילים המדויקות לכתוב בהן על הספר הדק הזה – ואיך אפשר למצוא מילים מדויקות לספר שהוא הדיוק עצמו – על הצלילות הזו, הנדירה, מילים שלא יחטאו גם לצניעות הנקייה שבו, שבה אליי שוב ושוב המילה "נס". אלא שעורך הסדרה, רפי וייכרט, כבר כתב את המילה הזו בדיוק בפנים העטיפה: "אני מסתכל על השירה הזאת כעל נס"; וכל שאפשר להוסיף כעת על המשפט הזה הוא רק הגריעה של כ"ף הדימיון מהמשפט, כי השירה הזאת איננה כמו, אלא היא נס. מעבר לאפשרי לפשר, ממש כמו הנס חסר־הפשר שבנכונות לעמוד כל החיים בדלת החיים, עד שתיפתח.

 

הוגו מוחיקה, "בדממה דוברת הדממה", קשב לשירה, 2016. מספרדית: שלמה אֲביו

 

 

***

מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין

ממליצה: טל ניצן

 

צעירה שברירית ומעורערת מנסה להתגבר על טראומה עלומה ובד בבד לתפקד בעולם המבוגרים – למלא את תביעותיו הבלתי אפשריות מול השכנים, בעל הבית, גובי חוב, החורף המשתולל "כמו אחרון הפושעים" ובעיקר מול ילדיה ולמענם, כנגד כל הסיכויים. כוחותיה דלים גם לפשוטות שבמשימות, לצחצח שיניים או להחזיר את הילד מהגן: "לא היה שום כוח בעולם שיעזור לי ללכת ולאסוף אותו." הולך ומתחוור לה שהתקווה להגן על ילדיה פרדוקסלית, מאחר שהסכנה הגדולה המאיימת עליהם זו היא עצמה: "יש רגעים שהכול נראה רע. שאין מוצא. שרק אמא יכולה לעזור. הבעיה היתה שאני הייתי האמא."

חרדות האימהוּת העמוקות והמודחקות ביותר מתפרצות בלי בלמים ברומן האמיץ הזה, והקריאה בו מסעירה ומסחררת כמו לונה פארק מהגיהינום, שהאם ושני ילדיה מיטלטלים בו ברכבת השדים הרעועה שלהם. בניגוד לחוסר השליטה המתואר, הכתיבה של ברנשטיין מרהיבה, בטוחה וסוחפת, לעתים וירטואוזית. השליטה שלה בזרם התודעה של הגיבורה־המספרת מושלמת. מחר ניסע ללונה פארק הוא ספר מצמית, מיצירות הפרוזה המרשימות שראו אור השנה בעברית.

 

אילנה ברנשטיין, "מחר ניסע ללונה פארק", כנרת זמורה ביתן, 2018

 

 

***

מַלְאָכִי / עמרי לבנת

ממליץ: מיכאל מקרובסקי

 

קצרים, אניני טעם ומלאי אינספור רפרנסים לתולדות השירה – מוטיבים אפיים נבואיים, שירת החשק, שירה אלגורית, הגיוגרפיה, פסטורלה על סף המדבר ועוד ועוד – שיריו של עמרי לבנת שופעים שמחה עדינה של עיסוק קלידוסקופי בשפה.

נדמה שהשמחה משמשת כמוטיב המרכזי של הספר, כגרעין המלכד שלו. חמישים השירים שלו מציירים דמות בשם מלאכי (או שמא "מלאך" עם כינוי קניין: המלאך שלי) ומוסרים כמה פרטים על קורותיה ועל יחסיו של הדובר איתה. מלאכי הוא משוטט, "רָפוּי וּבִלְתִּי מְכֻוָּן כְּפֶה יָשֵׁן" (שיר א). הוא משוטט להנאתו במרחב הארצישראלי־לבנטיני, בין פרדסי תאנים לבין שדות חיטה צהובים בימי הקיץ שרעים לו (הו, כמה רעים באמת). את נתיבו מכוונת חדוות הגילוי – ויתרה מזאת: הבריאה – ולא הישמרות מאוימת: המרחב נברא ממש מתוך מלאכי, על קצה לשונו, תוך כדי שיטוט. שלל תבניות המרחב המוכרות לנו מתמזגות בגופו המשוטט לכדי תנועת עליזוּת אחת. במובן הזה הפרדסים והשדות אינם שונים במהותם מאותה "טִירָה שֶׁבְּכַדֶּיהָ הַגְּדוֹלִים יְשֵׁנוֹת חַיּוֹת הַטִּירָה" (שיר מג). זוהי אולי ההמצאה הגדולה של הספר: איחוד המרחבים המנוגדים תוך יצירת שפה ילידית משותפת לכולם.

שמחתו של מלאכי תואמת את אווירת הפלרטוט האינטלקטואלי המתלווה לקריאת הספר, שנדמה שהוא נהנה לשחק ולבלבל את קוראיו. למשל המספר חמישים: באופן מסורתי הוא מסמל רמת מוגמרות ובשלות מסוימת ("נ' שערי בינה / קדושה"), כך שאנו עלולים לקרוא את הספר בתור יומן מקודד היטב של מסע ממוקד לעבר בשלות שכזו. אלא שבמקום לחפש משמעויות נסתרות אולי עדיף פשוט להתלוות למלאכי בשיטוטיו. אולי אז נבין מה הופך את השפה הארכאית והמלומדת שלו, שנדמה שנולדה עוד קודם בלבול השפות הבבלי, לאקטואלית כל כך.

 

עמרי לבנת, "מלאכי", הקיבוץ המאוחד, 2019

 

.
מיכאל מקרובסקי, מתרגם וסטודנט לפילוסופיה ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית. יליד מוסקבה. רכז מערכת המוסך.

 

***

שׂרה, פשוטה וגבוהה / פטרישיה מקלקלן

ממליצה: תמר וייס

 

נרטיב האסופי היה מאז ומעולם כר פורה לסיפורים נוגעים ללב. טמונה בו, בין היתר, המשאלה הכמוסה להיות נבחר, להיבחר מחדש – כך, כמו שאת, ילדה בעלת חסרונות ויתרונות, לא צאצאית ביולוגית שהוריה צריכים לאהוב פשוט כי היא בשר מבשרם. משאלה זו היא אולי היפוכה של חרדת הנטישה. ספר הילדים שרה, פשוטה וגבוהה מאת פטרישיה מקלקלן – שגם כשראה אור בעברית בשנית דומה שלא זכה לתשומת לב מספקת – מציב שלושה "אסופים" כאלה שרוצים להיבחר: אנה, הילדה שמספרת את הסיפור, אחיה כָּלב ואביה ג'ייקוב, הגרים לבדם אי שם בערבה הגדולה, הרחק ממקום יישוב, בסוף המאה התשע־עשרה. הם מתכתבים עם שרה, אישה שנענתה למודעה שפרסם ג'ייקוב "דרושה עזרה", ומחפשים בלי הרף ובדאגה סימנים לכך שהיא מתאימה להם, שהיא רוצה בהם, שהיא תבוא, שהיא תישאר.

"אני חזקה ורגילה לעבודה קשה ואני מוכנה לנסוע, אבל אני לא צייתנית," מזהירה שרה את האב, ולבת היא כותבת, "כן, אני יודעת לקלוע שיער ואני יודעת להכין נזיד ולאפות לחם, אם כי אני מעדיפה לבנות מדפי ספרים ולצייר". שרה מגיעה ומביאה איתה חתול וצדפים ואת מה שהיא – את היותה, כפי שהיא מגדירה כדי שיזהו אותה בתחנת הרכבת, "פשוטה וגבוהה".

זהו סיפור, כפי שאפשר לנחש, פשוט וגבוה. קצר, מאופק וסוער. ואולי שלושה סיפורים במקביל, לגילים שונים – סיפור על היקשרות בין אישה לאיש, בין אישה לילדים, בין אישה למקום. מקלקלן מפוררת בתבונה ובעדינות את הזרוּת. היא לא ממוססת אותה, אלא מפזרת אותה סביב הבקתה בערבה כמו דשן, ומשרטטת את הכמיהה לשייכות, את קסם הרגעים שבהם א/נשים בוחרים להשתייך זה לזה, מחדש.

 

פטרישיה מקלקלן, "שרה, פשוטה וגבוהה", עם עובד, 2017. מאנגלית: דוד נגב

 

 

***

Blueprint for Revolution / Srdja Popovic and Matthew Miller

ממליצה: לידיה מלטין

 

עליתי לארץ מיוגוסלביה לפני עשרים ושתיים שנה, אבל אני עדיין לא קוראת ספרים בעברית. אולי כי כשאני מגיעה לקריאה, אני מחפשת אסקפיזם, וקל יותר בשפה אחרת.

הספר Blueprint for Revolution יצא לראשונה בשנת 2015, והוא רלוונטי במיוחד גם היום, אולי יותר מתמיד.

אם יוצאים למחות – כדאי לפחות לצאת מוכנים; לנהל את המחאות בחוכמה, להצטייד בחוש הומור, ולהשתדל ליהנות. זה מה שהספר הזה בא ללמד.

בתחילת שנות האלפיים היה פופוביץ ממובילי המחאה שהפילה את שלטונו של מילושביץ אחרי המלחמה שפירקה את יוגוסלביה. את רוב ימי התיכון שלי ביליתי בהפגנות. אחת המסקנות שהגעתי אליהן, שגם באה לידי ביטוי בספר, היא שלצעוק בקבוצה זה כיף ונותן הרגשה של שייכות ואחדות. אבל בסופו של עניין יצאתי מובסת: ארבע שנים של הפגנות ברחוב לא הזיזו כלום. בסופו של עניין אני ועוד צעירים רבים עזבנו את המדינה. ואז הגיעה המהפכה האמיתית.

היא קרתה בשקט, בסודיות (אחרת היו כולאים את כולם), וברגע האמת השלטון לא הבין מאיפה היא באה בכלל. היא נעשתה בהומור, בחוכמה ובהתמדה. דוגמה מצוינת לכך היא ארגון מסיבת יום הולדת המונית למילושביץ בנוכחות אלפיים משתתפים. כל משתתף היה יכול להצטרף לכרטיס ברכה משותף ולהביא מתנה. בין המתנות היו אזיקים, מדי אסיר וכרטיס טיסה – בכיוון אחד בלבד – להאג.

הקריאה בספרם של פופוביץ ומילר קלילה וזורמת ומשלבת קטעים שימושיים, מצחיקים ולעיתים מזעזעים (בכל זאת, מהפכות). הוא שופע סיפורים אישיים של פופוביץ לצד סיפורים ידועים פחות על גנדי, קינג, מנדלה ועוד. מוזכרת שם אפילו "מחאת הקוטג'" בישראל (למי שאינם זוכרים, בשנת 2011, באמצעות קבוצת פייסבוק, הצטרפו מאל אלף איש לחרם על גבינת הקוטג' ולמחאה על יוקר המחייה. המחאה צברה התעניינות תקשורתית והובילה לירידה משמעותית במכירות הקוטג' בישראל ולהורדת מחירים בקטגוריה). פופוביץ ומילר סוקרים הרבה התנגדויות מוצלחות אך גם כישלונות שאפשר להפיק מהם לקחים. מסריו של הספר ברורים – התנגדות לא־אלימה עדיפה על התנגדות אלימה, לא רק מתוך אידאולוגיה (מוצדקת לחלוטין כמובן), אלא פשוט כי התנגדות לא־אלימה היא הרבה יותר אפקטיבית. התארגנות שיש לה מטרה ברורה יכולה להגיע להישגים מעבר למצופה. תשומת לב רבה מוקדשת בספר לכך שהומור הוא מרכיב חשוב והכרחי ומעשים קטנים יכולים להגיע רחוק. גם על כוחן של אמנות ומוזיקה לביטוי אישי ומשותף נכתב בו, ועל כוחו של אוכל לחבר אנשים.

לי הספר הזה נותן בעיקר תקווה והשראה – שאפשר לשנות, שיש עוד אנשים שחושבים שאפשר לפעול לשינוי ושיש סיכוי לעתיד יותר טוב.

 

Srdja Popovic & Matthew Miller, Blueprint for Revolution: How to Use Rice Pudding, Lego Men and other Non-Violent Techniques to to Galvanize Communities, Overthrow Dictators or Simply Change the World, Spigel & Grau Trade, 2015

 

.
לידיה מלטין, מייסדת ומנהלת עמותת בר-קיימא לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום, לליווי פרויקטים בתחום האמנות והתרבות (ביניהם המוסך). יוצרת "ירושלמית" – פנזין וידאו ותרבות, ומנהלת "הביורו" – סטודיו שיתופי לאמנות וביורוקרטיה.

 

***

דוֹּ / מיכל מוגרבי

ממליץ: גיא פרל

 

ספר השירה שאמליץ לקחתו אל הסתיו הוא דוֹּ, ספר שיריה השני של המשוררת מיכל מוגרבי. דוֹּ מאתגר את הקוראת או הקורא, ובקריאה ראשונה עשוי אף לאיים עליהם. שירים רבים בו דמו בעיניי לסולמות ששלביהם קורסים תחת רגלי הניצב עליהם (שירים רבים מחולקים לבתים קצרים הנדמים לשלבי סולם) – כל שלב בסולם מורכב מדימויים מופשטים, לעיתים הרמטיים, עד כי יש שהחוויה היא של ירידה או אף קריסה אל מקום שאין להתמצא בו או להבינו. תחושה זו משחזרת אצל הקורא את חווייתה הקיומית של המשוררת והוא קורס יחד עימה.

מוגרבי חותרת אל שירה מזוקקת, או כהגדרתה: "כְּשֶׁהַשִּׁירָה נוֹעֶצֶת סַכִּין וּמַזְלֵג בְּגַב הַמִּלָּה וּבוֹצַעַת אֵיבָרֶיהָ לְמִסְפָּרִים רִאשׁוֹנִיִּים" ("לא", עמ' 5). פירוק השפה למרכיביה הראשוניים מוביל לחוויית הקריסה הזו, ובו כוחו הייחודי של הספר. מבחינה זו, מעניין להשוות בין דוֹּ לבין החלומות נטו על צידם, ספר שיריה הקודם של מוגרבי (קשב לשירה, 2016), אשר גם אותו אפיינה פואטיקה הרמטית ומאתגרת במיוחד. דוֹּ מרוכך מקודמו, וייתכן שהדבר נעוץ בריבוי השירים העוסקים בהפיכת המשוררת לאם. חלק מן השירים מדגימים את האלכימיה המורכבת המתרחשת כאשר "כָּל הַגּוּף נִלְחָץ אֶל שְׁנֵי חֲדָרִים קְשִׁיחִים כְּדֵי לְזַקֵּק אֶת הַוִּיסְקִי לְחָלָב" ("אבן הפינה של האני", עמ' 27). ואם לחזור אל דימוי הסולם, מעת לעת מובילה הקריאה אל שורות שגם ביופיין וגם בתוכנן לא רק מייצבות את הסולם אלא אף מציעות נחמה ומזמינות לטפס בו. דוגמה אחת מני רבות היא שלוש השורות החותמות את השיר הפותח את המחזור "תולדותיךָ הקטנות", מחזור העוסק בהפיכת המשוררת לאם ובקשר שלה עם בנה: "אָז עָנָן כָּהוּי כָּבֵד כְּמוֹ עֲטִינֵי פָּרָה / נִסְחָט לִכְבוֹדְךָ / אֶל חֲצִי הַכּוֹס הַיְּתוֹמָה" ("אני חייבת לחסל אותי", עמ' 35). שורות אלו מדגימות היטב את אלכימיית הפיכת הוויסקי לחלב של שירת ההורות בספר – תהליך מתמשך המחייב יצירת מגע הן עם היבטיה המוארים של ההורות והן עם "היבטי הצל" שלה. דוגמה נוספת היא שורות הסיום של השיר "עיניו זוהרות כמו חיה חשוכת קול" (עמ' 41), הנוגעות באור ובצל, בחיים ובמוות, ביחד ובלבד שההורות שוזרת אלו באלו: "רֶגֶשׁ שָׁפוּי שֶׁל אִמָּא וּבֵן / וְאֵין כְּלוֹת לָרָצוֹן // לָמוּת מִמֶּנּוּ, לָמוּת אִתּוֹ. / בְּזִכָּרוֹן מֻקְדָּם מְקֻעְקָעִים // הַחַיִּים כְּמוֹ עָלֶה שֶׁנִּצְמָד לָרוּחַ / קָרוּעַ, שַׁקְרָן, מְסֻמָּם. // אֲנִי מַדְלִיקָה עָשָּׁן בְּעֵינָיו / עֵינַיִם זוֹהֲרוֹת כְּמוֹ חַיָּה // וּמְעַט לִפְנֵי שֶׁהַיּוֹם מְשַׁלֵּחַ אֶת שִׁמְשׁוֹ / הוּא עוֹזֵב אוֹתִי לְאַט וְחוֹזֵר אֵלַי / / כִּמְעַט".

השיר "געגוע" (עמ' 14) הוא דוגמה לפואטיקה הנדירה של מוגרבי בספר זה. כל בית/שלב בסולם הפואטי עשוי מדימויים מורכבים הסובבים חסך, היעדר וריק. פואטיקת המספרים הראשוניים של המשוררת מובילה את הקורא לגעת בקצות אצבעותיו בגופו החסר והבלתי נראה של הגעגוע. בסיום השיר, בתחתית הסולם, מופיעות שתי שורות נדירות ביופיין המשיבות אותו חזרה אל ראשו מצויד בשני דימויים – הראשון מזמין להתענג על הבדידות, השני ליצור.

 

געגוע

זֶה לַחֲצוֹת פַּרְק הוֹמֶה דְּמֻיּוֹת
לָגַעַת רַק בִּקְצוֹת
הָאֶצְבָּעוֹת בְּגוּף בִּלְתִּי-נִרְאֶה וּלְהִכָּווֹת

זֶה כְּשֶׁשִּׂפְתֵי הַשֶּׁקֶט נִנְעָלוֹת עַל שֹׁרֶשׁ
הַלֵּב וְכָל הַשּׂוֹרֵף וְגַם מִי
שֶׁשּׂוֹרֵט נִמְלָט כְּמוֹ הַחֲשֵׁכָה מֵהַמַּרְאֶה

אוֹ נִחוּשׁ שֶׁל מֶזֶג הָאֲוִיר הַקָּדוּם
וְהַצּוּרוֹת שֶׁנִבְרְאוּ בּוֹ
בְּלִי לִנְגֹּס אֶת הָאוֹר

לֹא יַעֲזֹר לִסְפֹּר כַּמָּה עֲנָנִים הִתְחַזּוּ לְקַטָּר
וְכַמָּה לְבַת יַעֲנָה
וְלֶעָנָף

רַק לְהַקְפִּיד לְקַלֵּף מֵהָעֵץ אֶת הָעוֹר
לְרוֹצֵץ אֶת הַפֵּרוֹת
וְלֶאֱכֹל עֵשֶׂב לַאֲרוּחַת בֹּקֶר צָהֳרַיִם וְעֶרֶב

וְלֹא לָקוּם בַּבֹּקֶר גַּם לֹא
בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהָרִיק מִתְעַקֵּם כְּמוֹ גַּב
שֶׁלֹּא פּוֹגֵשׁ בְּגַב כִּי

גַּעְגּוּעַ הוּא מַכָּה שֶׁלֹּא נִכְתְּבָה עַל הַקִּיר
הוּא קִיר מָחִיק
הוּא הַמַּחַק

וְעַכְשָׁו הַכֹּל מֵהַתְחָלָה:
יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל עוּגַת הַבְּדִידוּת וְעֵט דֻּבְדְּבָן.

 

מיכל מוגרבי, "דוֹּ", ספרי עיתון 77, 2019

 

 

***

לעולם אל תיתן לי ללכת / קאזואו אישיגורו

ממליצה: דפנה לוי

 

ספרו הטוב ביותר, לטעמי, של חתן פרס נובל לספרות קאזואו אישיגורו, תורגם השנה סוף־סוף לעברית, כמעט חמש־עשרה שנה אחרי שנכתב. אישיגורו הוא מהסופרים המרחפים בקלות מז׳אנר לז׳אנר מבלי לאבד את היכולת לספר סיפור מרתק, ומבלי לוותר על האנושיות של דמויותיהם לטובת רעשי רקע. אחרי אמן של העולם הצף (כתר, 2001; תרגמה עידית שורר), שבו צייר יפני קשיש מתקשה למצוא את מקומו בעולם שלאחר המלחמה, שארית היום (כנרת, 2006; תרגמה צילה אלעזר), שהביא את סיפורם של באטלר וסוכנת בית באחוזה אנגלית בשנות החמישים, וכשהיינו יתומים (הספריה החדשה, 2001; תרגם מאיר ויזלטיר), שבמרכזו תעלומה בלשית היסטורית בשנחאי, אישיגורו עובר בטבעיות רבה למדע בדיוני, או ליתר דיוק לסיפור על ילדים ובני נוער בפנימייה מטופחת, במין אנגליה עתידנית משופרת, ורק בעומק הסיפור מתגלים האלמנטים העתידניים הספקולטיביים המעצימים כל כך את ההתרחשויות.

הילדים בפנימיית ״היילשאם״ גדלים בסביבה מגוננת ויש להם מדריכים המקפידים לטפח את היצירתיות שלהם ולהרחיב את אופקיהם. ממש כמו לקוראים, גם להם אין מושג למה הם בעצם שם, מאין באו ואיזה עתיד מצפה להם. שלושה מהם, קאתי, טומי ורות׳, מתנהלים במין משולש של חיבה־אהבה רצוף תהפוכות, ונתמכים זה בזה בניסיונותיהם המרתקים להבין את העולם. אישיגורו מוביל את הדרך באותה כתיבה עדינה אבל טעונה, מלאת הומור אבל גם מטרידה מאוד, שבזכותה הוא מצליח לברוא עולם כמעט אידילי, שדי בחריצת ציפורן אחת כדי לגלות את הדרמה הטרגית שמתחת לציפוי שלו. לצד העלילה עולים נושאים מטרידים רבים הנוגעים לעולם שבו אנו חיים, זה שבו המדע והטכנולוגיה משרתים את הכסף הגדול. אישיגורו, בחוכמה רבה, אינו מטיף ואינו מניח לדמויות לנאום. הוא משאיר את כל העבודה לסיפור, וזה אינו פוסק לרגע מלהיות מותח, נוגע ללב ומרתק.

 

קאזואו אישיגורו, "לעולם אל תיתן לי ללכת", הקיבוץ המאוחד, 2019. מאנגלית: אלינוער ברגר

 

 

.

» זר ההמלצות האביבי של המוסכניקיות

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | נשים כותבות עתיד

"בעוד דיסטופיה יכולה להעמיד במרכז מאבק אדירים, האוטופיה מציגה אידיליה, וזו חותרת נגד העניין והדרמה וממיתה את העימותים. החיסרון הזה היה יתרון לרומנים האוטופיים הנשיים שנכתבו במאה התשע־עשרה." דפנה לוי על ארבע אוטופיות נשיות נשכחות

מירב היימן ואילת כרמי, מתוך פרויקט וידאו משותף: שביל ישראל, התהלוכה, 2018 (צילום: אילן שריף)

.

מאת דפנה לוי

 

בקרב על הסקרנות, המתח ודפיקות הלב המואצות, הדיסטופיות מנצחות בנוק־אאוט. ספרים כמו מעשה השפחה של מרגרט אטווד (והמשכו שזה עתה ראה אור – The Testaments),וThe Power של נעמי אולדרמן, או Vox של כריסטינה דלצ׳ר הופכים לרבי מכר לא רק בזכות הכתיבה הנהדרת אלא גם – ואולי בעיקר – כי הם נוגעים בפחדים שאנחנו מדחיקים היטב: שמא המציאות הנוראה שמתוארת בהם תתגשם בחיינו. שמא הקריקטורה שפורסמה לאחרונה בניו יורק טיימס, שבה נראית ספרנית מעבירה את 1984, את פרנהייט 451, את המשפט ואת משחקי הרעב ממדף הספרות למדפי העיון – בעצם לא כל כך מצחיקה.

דיסטופיות, גם אם לא נכתבו במפורש כמניפסטים הקוראים לפעולה, יכולות להיקרא גם כתוכניות למהפכה עתידית. בעולמות שמוצגים בהן הכול נרמס: כבוד האדם, חופש הביטוי, החירות, הסביבה. ולב הסיפור מבקש מרד, מישהו שירים את הראש ויפרע את הכללים. אוטופיות, לעומתן, מתקשות לעשות את כל זה, ולו משום שהכלים הספרותיים העומדים לרשותן דלים יותר. בעוד דיסטופיה יכולה להעמיד במרכז מאבק אדירים, ולקדם כך את הקריאה לפעולה בעולם שמחוץ לסיפור, האוטופיה מציגה אידיליה, וזו חותרת נגד העניין והדרמה וממיתה את העימותים, שהם כלי משובח לקידום עלילה. ההכרזות האידאולוגיות שמאחורי הסיפור נאמרות בקול מעודן יותר. הן לא בהכרח חריפות פחות, והן בהחלט עשויות לשמש מנוע לחשיבה על שינוי, אבל דרושים להן לשם כך קוראים רגישים פי כמה.

החיסרון הזה היה יתרון לרומנים האוטופיים הנשיים שנכתבו במאה התשע־עשרה. הימים הם ימי ההמצאות הגדולות (הטלפון, מנוע הבערה הפנימית, הנורה), קצת לפני שה. ג׳. ווילס כתב את מכונת הזמן, קצת לפני הסופרג׳יסטיות, כשנשים החלו לדמיין את חייהן משתנים במהירות. כשהן כתבו סיפורים על עולמות אלטרנטיביים הן עטפו אותם בוורוד, כדי שחתרנותם – כלומר המסר שייתכן עולם שבו נשים וגברים מנהלים חיים שוויוניים והוא אינו קורס – לא תבלוט למרחוק.

ספרה של מרי גריפית׳, Three Hundred Years Hence, ראה אור בשנת 1836 ונחשב לרומן האוטופי הראשון שכתבה אישה. גריפית', שהייתה מדענית, התאלמנה בגיל צעיר, רכשה לעצמה אחוזה והקדישה את חייה למחקר ולכתיבת מאמרים בתחום החקלאות. רק בגיל שישים היא החלה לכתוב סיפורים קצרים ונובלות, ולבסוף גם את הרומן העתידני הזה, שבמרכזו עומד גבר בשם אדגר. אדגר נרדם בביתו בפילדלפיה בשעה שמפולת שלג קוברת את ביתו, ומתעורר רק כעבור שלוש מאות שנה. הוא נדהם לגלות כי בשנת 2135 נשים זוכות להשכלה, כולם חיים ברווחה והעולם – וזה מרגש אותו במיוחד – אינו מסריח. הטבק הוצא אל מחוץ לחוק, הסוסים והכלבים נעלמו ועימם הגללים, ומדענית (אישה!) המציאה חיסון לכל מגפה. הגברים נמצאים שם, אבל הם ברקע, לא מנהלים את העניינים, ולכן, לפי גריפית', אין בעולם ההוא אלימות. יותר מזה, אישה שמוכיחה כי בעלה אלכוהוליסט זוכה מיד בגירושים.

הנשים של גריפית' נראו בוודאי משוחררות בהרבה לקוראות בנות תקופתה. ממרחק של למעלה ממאה שמונים שנה צריך להתאמץ להבחין במהפכנות שלו, להתעלם מן ההשפעה הדתית של אותם ימים ולהעריך את הניסיון לטעון שנשים יכולות לתרום לחברה לא פחות מגברים. כשגריפית' כותבת על נשים – צנועות אמנם, מאופקות ומנומסות – שפועלן תרם כל כך לשיפור החברה, היא למעשה אומרת שמתן זכויות לנשים אינו ״ויתור״ מצד הגברים, וגם לא ״התחשבות״, אלא אמצעי להיטיב עם כלל החברה.

.

 

בעולם האוטופי שכתבה מרי אי בראדלי־ליין בשנת 1890 אין גברים כלל. ספרה, Mizora: A Prophecy, נושא כותרת משנה ארוכה שלפיה תוכנו הוא דוח אמיתי שנמצא בין מסמכיה של נסיכה רוסית גולה, המתעד את מסעותיה אל בטן האדמה. המסמך מתיימר לתאר נאמנה את הנשים שפגשה שם ואת מנהגיהן, ממש כפי שעשה למואל גוליבר מאה שנה קודם לכן. בראדלי־ליין, מורה אמריקאית שנטען כי הסתירה מבעלה את העובדה שהיא כותבת על עולם שבו נשים חיות טוב יותר בזכות היעדר גברים, התכוונה לתאר עולם אידיאלי, אבל עשתה זו מבעד לעיניים שלא ממש חומלות על האחר. כך למשל תושבי מיזורה, המדינה האוטופית לכאורה המתקיימת עמוק בתוך כדור הארץ, הם כולם בלונדינים ומתעבים כהי עור. הזיהוי בין עור בהיר לחוכמה, טוב לב ומוסריות הוא מוחלט. הנשים מגיעות לשלטון אחרי שפרצו מהומות במדינה והגברים חוסלו בהן בשיטתיות. ממש כפי שהגזענות שקופה לבראדלי־ליין, כך גם הגדרות של נשיות. במיזורה הנשים אמנם עוסקות במדע ואמנות, אבל חלק גדול מזמנן מוקדש לציור ורקמה, יש להן חיבה משונה לפרחים והן לא מזדקנות. הן גם שמנות כולן, ולכן נחשבות יפהפיות, משום שרזון מסמל מחלות ועוני.

בסופו של סיפור, הנסיכה, ורה שמה, חוזרת לרוסיה ומשכנעת את אחת הצעירות החסונות זהובות השיער להתלוות אליה כדי להביא עימה את בשורת השחרור, השוויון והשלווה לנשים שם. ניסיונן כמובן כושל, וורה גם אינה מצליחה ליישם במולדתה את כל הפלאות שראתה במיזורה: טכנולוגיה משוכללת החוסכת מפועלות את הצורך בעבודה קשה, בחירות שוויוניות וחיים ללא פשע. כמו רבים מספרי המדע הבדיוני באותם ימים, בראדלי־ליין אינה מאריכה בהסברים. כשהמיזוריות משתמשות ב״וידיאופון״ או מורידות גשם באמצעות פיזור חלקיקים בעלי מטען חשמלי, אוכלות בשר שמקורו במעבדה ולא מן החי ורוחצות במים ריחניים ממריצים, היא אינה מפרטת איך ולמה. נדמה שהיא כתבה חזון, והותירה לאחיותיה בדורות הבאים את מלאכת ההגשמה שלו.

 

 

 

הספר Man's Rights; or, How Would You Like It מאת אנני דֶנטון־קרידג', סופרת וסופרג'יסטית ילידת אנגליה, ראה אור ב־1870. הוא מורכב מתשעה סיפורים, כל אחד על חלום, וברובם המספרת מגיעה למאדים ומגלה שם חברה הנשלטת על ידי נשים המדכאות גברים. אותם סממנים הכרחיים של טכנולוגיה עתידנית – המשחררת נשים ממטלות תחזוקה הכובלות אותן לביתן – מככבים גם כאן, וגם אותו חזון: בחלומות האחרונים המספרת מגיעה למדינת ארצות הברית העתידנית, שבראשה עומדת נשיאה, וחזון שוויוני יותר הוגשם בה. נשים עוסקות בכל סוגי המלאכות, הגברים אינם מדוכאים אך גם אינם נצלנים, והחברה משגשגת. המחברת, דנטון־קרידג׳, היגרה עם בעלה לארצות הברית ושם פרסמה עיתון בעל אופי ספיריטואליסטי. ב־Man's Rights היא מזהה את עצמה עם המספרת, ולבסוף אפילו מגיעה למסקנה כי אלה נבואות ויש להגשימן. גם היא העדיפה אוטופיה על פני דיסטופיה: לא חזון אפוקליפטי שבו המשך דיכוי הנשים מוביל לחורבן החברה, אלא ממתק מפתה למתנגדי הסופרג׳יסטיות, סוכריה בדמות תיאור של חברה אידילית מפותחת בהרבה מהנוכחית, שתוכל לצמוח רק אם יכירו בזכות הנשים לשוויון.

.

 

שרלוט פרקינס־גילמן, גם היא אקטיביסטית, מחברת הסיפור הקצר ופורץ הגבולות ״הטפט הצהוב״, כתבה ב־1915 את הרומן ארצן (Herland; הוצאת אסטרולוג, 2002, תרגמה הדס וייס). הוא התפרסם לראשונה כסיפור בהמשכים בכתב עת, וראה אור כספר רק שישים וארבע שנים לאחר מכן. באוטופיה שלה הגיבורות אינן צריכות להתחבט בשאלת דיכוי הגברים, משום שהן מתרבות רבייה א־מינית וחיות בחברה שוויונית. כולן רגישות אך לא רגשניות, ובוודאי לא היסטריות. הן מרסנות בקלות את הדחפים האימהיים שלהן כדי למנוע התפוצצות אוכלוסין וגם מוותרות על העונג המיני למען חיים ללא גברים. אפשרויות מיניות אחרות אינן נידונות, אף שהגענו כבר לראשית המאה העשרים, וגם השוויון חורק פה ושם, למשל כשנשים שאינן מתאימות לתו התקן הגופני מעודָדות שלא ללדת ילדים. ובכל מקרה, תינוקות נמסרים לרשות הקהילה. הגברים, אגב, לא הושמדו אלא נכחדו באסון טבע אלפי שנים קודם לכן, ובהיעדרם אין קנאה או תחרות בין הנשים, והשלווה שורה בכול.

העלילה שפרקינס־גילמן טווה כדי להציג את האוטופיה־לכאורה הזו – כאמור, מתחת לפני השטח יש ביטויים שונים לדיכוי – היא סבוכה, ובמרכזה שלושה טיילים האובדים באמזונס ומחפשים את ארץ הנשים המיתולוגית שהם משוכנעים שתהיה עבורם גן עדן. כשהם מגיעים אליה, הם נראים לנשים כפראי אדם בורים. אחד מהם אכן מנסה לאנוס אישה, אך מוכרע בקלות. באמצעות הגברים הנוכחים שוב ושוב שכל ההנחות שהביאו איתם מהעולם ״ההוא״ על אודות נשים הן מלאכותיות וחסרות בסיס טבעי, יש לפרקינס־גילמן הזדמנות לומר כי לא זו בלבד שנשים מסוגלות להתקיים בכוחות עצמן, אלא שללא גברים הן חוות חופש והעצמה אישית שהחברה הממוגדרת מדכאת בהן.

.

 

שנים אחרי ארבעת הרומנים החלוציים הללו, מדף האוטופיות הנשיות (והדיסטופיות, משום שהגבול לא תמיד ברור לגמרי) כורע תחת כובדן של יצירות מצוינות רבות, שבכולן מצוירים עולמות אשר מרגע שהסתלקה מהם הפטריארכיה, הלכו עימה גם הגזענות, ההומופוביה, האלימות, העוני ואפילו הלכלוך. נדמה כי הבחירה הזו, לכתוב מהלך כזה במעטה של פנטזיות עתידניות, לא נועד להצהיר על עליונות נשית דווקא, אלא להציע לנשים את האפשרות לשאול מה הן רוצות, על מה הן חולמות, ממה הן מפחדות, לא כחלק מעולם גברי אלא בעולם חדש, עולם משל עצמן.

 

 

» במדור "מיוחד" בגיליון הקודם של המוסך: מקבץ שירים לסוף העולם מאת מירלה משה אלבו

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ילדים | גיורא חמיצר יוצא להרפתקה חדשה – ריאיון

"לכתוב ספר מענג פי אלף מלכתוב תסריט. אני נהנה מהעובדה שזה הסיפור שלי ואף אחד לא יקפוץ פתאום ויגיד לי אין תקציב לאוטובוס שתום גרה בו."

גיורא חמיצר (צילום: נעם בן גוריון)

.

שיחה עם גיורא חמיצר לכבוד הספר השני בסדרה "רוני ותום", שראה אור לאחרונה

.

מקום: בית קפה ברחוב בלפור בתל אביב

שעה: לפנות ערב

על השולחן: שתי כוסות ערק, שני כדורי שוקולד, הספר רוני ותום 2

משוחחים: גיורא חמיצר ודורית שילה

 

דורית: גיורא, אתה היוצר של סדרות הילדים הטלוויזיוניות מהמצליחות בארץ ("השמינייה", "האי", "החממה", "השכונה"), ולאחרונה גם בעולם, לאחר שנטפליקס הפיקה גרסה אמריקאית לסדרה החממה. והנה החלטת פתאום שאתה פונה לכתיבת ספרים. כבר יצאו שני ספרים בסדרה בשם "רוני ותום", שמגוללת את הרפתקאותיהם של שני ילדים תל אביביים שנקלעים לתעלומה סבוכה ואחר כך הופכים לבלשים. הספרים יצאו סמוך למדי זה לזה, קצת כמו שני פרקים בסדרת טלוויזיה.

גיורא: נכון. ובאמת הבנייה של הספרים היא כמו בנייה של תסריט. אני עובד באותה השיטה.

דורית: כלומר אתה יודע מראש את ההתחלה, האמצע והסוף?

גיורא: לא, מה פתאום. יש לי התחלה אבל אני אף פעם לא יודע מה יהיה בפרק הבא. אני הולך עם הסיפור. הסיפור הוא בעיניי העיקר, ואני מזכיר את זה לעצמי כל הזמן. חשוב יותר מדמויות, מדיאלוגים או מכל דבר אחר, כל עוד העלילה רצה ואתה יודע איפה נמצאים הצופים שלך בכל רגע ורגע, אתה תגיע למקום הנכון.

דורית: אבל פה מדובר בספר. אתה צריך למלא במילים דברים שעל המסך מתמלאים במראות. צריך תיאורים, מחשבות, דגשים שבדרך כלל לא זקוקים להם בתסריט. איך התמודדת עם זה?

גיורא: זה נכון. כשכתבתי את הספרים ניסיתי לדמיין את הסצנה, את מה שהייתי רוצה לצלם, ואת זה כתבתי במילים – וזה בדיוק מה שמרגש אותי באמת בכתיבת ספרות. העלילה היא המסלול של רכבת הרים, אבל הנוף שנשקף משני צידיה הוא המקום שלי לצרף אליה דברים נוספים. אלמלא הייתה עלילה, שום דבר לא היה זז, זה ברור; אבל הערך המוסף של הכתיבה הספרותית הוא מה שמסביב לעלילה.

דורית: ולמה בעצם "רוני ותום" זה ספר ולא תסריט?

גיורא: לשאלה שלך יש כמה תשובות. ראשית, לכתוב ספר מענג פי אלף מלכתוב תסריט. כשאני כותב תסריט אני מראש יודע שיהרסו לי אותו. יבואו הבמאי והמפיק והשחקן והעורך ואלף ואחד גורמים נוספים ויתערבו לי. המטרה שלי היא להישאר עם שישים אחוז ממה שכתבתי. כשאני כותב ספר לא מרחפת מעליי הפשרה הזאת. אני כותב משפט וזה משפט שהילדים יקראו. אני יכול להתעכב על פסקה עד שתהיה בול ולדעת שהאפקט הושג. אני נהנה מהעובדה שזה הסיפור שלי ואף אחד לא יקפוץ פתאום ויגיד לי אין תקציב לאוטובוס שתום גרה בו, או למה יש כל כך הרבה סצנות בלילה. סיבה שנייה היא החיבור לילדים. בכל יום אני מקבל באינסטגרם כעשרים הודעות ממעריצים. כחמש־עשרה מהן הן על הסדרות הטלוויזיוניות, וזה כמובן משמח. אבל כשילד מספר לי שהוא גמר את הספר ביום או כשאב מדווח לי על ההנאה של ילדו, שלא קורא אף פעם – אלה ההודעות שהכי כיף לי לקבל, גם כי זה שלי, אין מתווכחים ביני לבין היצירה שלי.

דורית: איך החלטת לכתוב לילדים?

גיורא: צירוף מקרים הביא אותי לעולם הילדים, ואני חושב על זה הרבה. בכלל, לקריירה של יוצר טלוויזיה הגעתי לגמרי במקרה. עד 2004 חייתי בניו יורק, די בבטלה, כלומר בבטלה נפשית, כי התפרנסתי מערוץ הילדים. אני מסתכל אחורנית ובמונחים של היום זה היה די מופרע: חברות הכבלים היו אז מפעל להדפסת כסף והם יכלו לכלכל אותי כל השנים בניו יורק רק כי שלחתי להם פקס פעם בשבוע עם רעיון לפורמט או שאלות טריוויה. היום זה לא היה קורה. הם החזיקו אותי שם תשע שנים שבהן לא הייתי צריך לעשות הרבה. היה ברור לנו, לי ולאשתי עדי, שאנחנו הולכים להישאר שם. עמדנו לקבל את הגרין קארד לאחר שנים שחייתי על ויזת אמן. הכול הוביל לשם. אבל האמת היא שהייתי אבוד נורא. מצד אחד לא הגשמתי את עצמי בשום צורה, לא היה לי שום דבר משלי שאהבתי. התייחסתי לעבודה כאל משהו שעושים כדי לשלם חשבונות. זלזלתי במה שאני עושה וגם בעצמי. מצד שני, המחשבה לחזור לארץ הייתה מזעזעת מבחינתי. ואז – יד הגורל: ביום חידוש הוויזה לא קיבלה את פנינו הפקידה שהייתה אמורה רק לאשר את הבקשה שלנו ולשחרר אותנו לדרכנו. במקומה נפלנו על פקידה אחרת, והיא העבירה אותנו חקירה צולבת וגירשה אותנו מאמריקה. מצאנו את עצמנו בתל אביב ב־2004, בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה, ולא היינו מוכנים לזה. בדיוק כמו שייקחו אותי מכאן עכשיו ויגרשו אותי. שוק נוראי. אבל בסופו של דבר זה הציל את חיי, הבנתי שאני צריך לעשות עם עצמי משהו, ושאני לא יכול לחזור אחורנית ולחזור לעשות את אותם הדברים.

דורית: וכל השנים האלה לא כתבת?

גיורא: לא כתבתי מילה.

דורית: קראת?

גיורא: קראתי המון. הדבר הכי טוב שיצא לי מאמריקה זה ללמוד לקרוא באנגלית. עולם שלם נפתח בפניי. אז וגם היום אני קורא בעיקר נון־פיקשן. ספגתי המון מהשנים בניו יורק אבל לא נתתי שום דבר בחזרה.

דורית: מה זאת אומרת?

גיורא: לא יצרתי משהו בעל משמעות בשום תחום, והתסכול הלך וגבר ואז הכול התפוצץ בסדרה הראשונה שכתבתי, השמינייה. באותה שנה ראשונה אחרי החזרה ארצה, קודם כול למדתי איך כותבים תסריט. אלה היו שנים מסחררות, אינטנסיביות, של פרץ כתיבה, ונוסף על כך הסדרה הצליחה. ומאז אותו רגע אני מנסה להבין מה עבד באותה סדרה ראשונה. גם די מהר הבנתי שיש לי יכולת אינטואיטיבית לזהות מה ילדים אוהבים, ולאהוב אותם בחזרה, וזאת המומחיות שלי היום. מה גם שבעולם, לא רק בארץ, אין כמעט סדרות טלוויזיוניות לקהל הזה, לילדים בגיל 9–13, ילדים שקוראים לבד, אבל עדיין לא הגיעו לגיל ההתבגרות. גיליתי שאני יודע לדבר לילדים בגילים האלה, אבל בו־בזמן קורה גם מהלך הפוך: אני מקבע את הגיל הזה בזיכרונות הילדות שלי.

 

"השמינייה", פרץ של כתיבה
"השמינייה", פרץ של כתיבה

"החממה", הצלחה עולמית
"החממה", הצלחה עולמית

 

דורית: ובמעבר מהסדרות לספרות נשארת בגילים האלה, 9–13? זה אזור הנוחות שלך?

גיורא: זה לא היה מתוכנן בכלל. הרעיון לכתוב ספר עלה כי לקחתי את הילדים שלי להצגה שמבוססת על סדרת ספרי ילדים, מאוד לא נהניתי בה וזה עצבן אותי. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאין טקסטים טובים יותר לילדים בגילם. אבל כשהתחלתי לכתוב גיליתי שאני מכוון גבוה יותר בגיל, שאני לא באמת יודע לכתוב לגיל 6–7, שאגב מבחינה מסחרית אליו כדאי לכוון אם רוצים להרוויח כסף, גיל ראשית קריאה.

ברוני ותום רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לכתוב ספר. קדמו להם ספרים שנכתבו בעקבות הסדרות שלי, אבל לא כתבתי אותם לבד. עזרתי בהנדוס העלילה, אבל בסופו של דבר כתבו אותם אחרות: עטרה אופק ודניאלה שפיגלמן. אף פעם לא הרגשתי שאלה ספרים שלי ותמיד קיננה בי המחשבה שאולי אני לא יודע לכתוב. כשאני כותב תסריט אין חשיבות לעברית שלי או לאיך שאני בונה משפט. אחרי פרק אחד או שניים ראיתי שזה בעצם קל לי וזה עובד, ואז נרגעתי. המשותף לכתיבה שלי לסדרות ולספרים הוא המקום שממנו אני כותב. אני כותב מתוך חרדה תמידית שמה שאני עושה לא מספיק טוב. עם זאת, את הספרים ניגשתי לכתוב אחרי שכבר כתבתי שמונה מאות פרקים של סדרות, כמות עצומה שהקנתה לי מיומנות רבה. לא מובן מאליו לעבוד בתחום הזה: הקהל נשאר צעיר, אבל אני הולך ומזדקן.

דורית: ולמבוגרים היית רוצה לכתוב?

גיורא: אני לא חושב שאכתוב למבוגרים כי אני לא בטוח שאיהנה. נכון שילדים הם קהל צרכני, אבל יש בי בעיקר צורך להשפיע. גיליתי משהו שאני טוב בו, אז אני לא חייב ללכת ולשנות אותו, בייחוד אם אני נהנה.

דורית: מה קראת בילדותך?

גיורא: קראתי את כל הספרים שהיו בבית, חלקם ספרי ילדים וחלקם של מבוגרים. אלה שזכורים לי התגלגלו להיות תחום העיסוק שלי – ספרי אריך קסטנר, חסמב"ה, השביעייה הסודית, אהבתי מאוד את שרלוק הולמס, תמיד ספרים עם עלילה חזקה מאוד. אני אומר את זה כמובן בדיעבד, אלה דברים שאני מנתח היום. גדלתי בשיכון למ"ד והיינו העניים היחידים בשכונה שהייתה שיא הנובורישיות. ההורים התגרשו וגדלתי רק עם אמא שלי. את אבא שלי ראיתי מעט בשנים האלה של ביה"ס היסודי. קראתי בעצם את ספרי הילדות של אמא, ספרים כמו מחניים, אי המטמון. אני זוכר את חוברות טרזן, אבל בכלל לא הייתי תולעת ספרים וראיתי המון טלוויזיה. הייתי הרבה לבד, בן יחיד להוריי אז. אהבתי מאוד את דבורה עומר, אני זוכרת שהכרחתי את אמא שלי לנסוע לעתלית ולצאת בעקבות שרה גיבורת ניל"י. אהבתי לקרוא ספרים, אבל זה לא היה מרכז חיי. לעומת זאת קראתי שלושה עיתונים ביום… אהבתי מאוד פוליטיקה, מגיל אפס עניין אותי כל מה שקשור לידע ועובדות, ורחשתי חיבה גדולה לאנציקלופדיות. בניו יורק למדתי היסטוריה ארבע שנים בקולג', אבל לא כדי לרכוש מקצוע או לפתח קריירה אלא בשביל הכיף. בדיעבד אני מצטער על זה, זה היה קל מדי, אני מצר על כך שלא העמקתי.

 

 

דורית: אמרת קודם שבכתיבה לילדים אתה מקבע את זיכרונות הילדות שלך. במה זה מתבטא?

גיורא: היה לי "מזל" שבילדותי הייתי מבחינה חברתית מה שנקרא "בתחתית שרשרת המזון", השנים ביסודי ובחטיבת הביניים היו נוראיות, מעין שנות בעל זבוב כאלה. אבל בתיכון פתאום גיליתי שאני מוזיקאי ופרחתי וחוויתי שלוש שנים נפלאות. שני הקטבים בחוויות הילדות שלי הם השראה לכתיבה.

דורית: אז בעצם אתה כבר שנים כותב את שנות ילדותך הכואבות, את גיל 9–13 שלך? אתה בעצם כותב לך ילדות חדשה? עושה לך תיקון?

גיורא: לא חשבתי על זה ככה. ייתכן מאוד. בואי נאמר שכשאני כותב איזו דמות של בן, מעין ספורטאי אמריקאי שיהיה כיף לעשות לו משהו מעצבן – הילד שהייתי הוא שכותב אותו.

דורית: אתה כותב מפצע?

גיורא: בוודאי.

דורית: אבל זה לא הדימוי שלך. מבחוץ אתה נראה הילד החכם, המצליח, המקובל.

גיורא: אבל לא הייתי ילד כזה בכלל, הייתי ילד להורים גרושים בשכונה שאף אחד בה לא היה גרוש כמעט. קינאתי מאוד במשפחות. הבניין שגרנו בו היה תחליף למשפחה שלי, ואני זוכר מה זה אומר להגיע בצהריים לבית ריק, כשאמא שלי בעבודה, וריח המרק נישא באוויר מבית של משפחה אחרת, זה היה פצע.

דורית: בגלל זה בספרים שלך המשפחה של רוני כל הזמן מסביב לשולחן?

גיורא: המשפחה של רוני היא המשפחה שאף פעם לא הייתה לי. היום כן יש לנו ארוחות כאלה בבית כי עדי, אשתי, שבאה מבית כזה, הנהיגה אותן אצלנו.

דורית: כמו שרוני מגלה שחברתו תום רעבה והוא מבקש מאבא שלו להכין עוד סנדוויץ', בשבילה.

גיורא: בדיוק. ניסיתי לעשות את זה עדין מאוד בספר, את הרגעים שרוני מגלה משהו על תום פתאום, שהוא מבין מה זה להיות בלי משפחה ומה זה להיות עני. למשל בסדרה השכונה לא רציתי לכתוב דמויות סטריאוטיפיות מדי של עשירים. מובן שאי אפשר להמציא עולם שאין לו אחיזה במציאות, אבל תפקידי לשנות את הסטריאוטיפים, לא להנציח אותם; לשחק איתם ולתעתע, אבל את השבלונות הסטריאוטיפיות האלה שמעוגנות במציאות חוויתי על בשרי.

דורית: בוא נישאר רגע עם המציאות והאופן שבו אתה תופס אותה בספרים שלך. התפאורה של תל אביב מוכּרת, על עטיפת הספרים אפילו מופיעה מפת העיר, אבל אתה עושה עם המציאות מה שמתחשק לך – מערות סודיות מופיעות אצלך בטבעיות, ואת תום הילדה החלטת לשכן באוטובוס צהוב, כמו הסקול־באס האמריקאים שאין בארץ, ובכלל – במציאות היינו ישר מתקשרים לשירותי הרווחה. אצלך בספר זה הגיוני. זאת תעוזה?

גיורא: אני לא רואה בזה תעוזה משום שלכל ספר ההיגיון שלו. כל ספר חייב שיהיה לו עולם משלו, עולם מיוחד וחד־פעמי. הוא לא יכול להיות ראליסטי לגמרי אבל גם לא פנטסטי לגמרי. אני לא צריך לספר לילדים את מה שהם רואים, מה שקיים, אלא אני בא לספר סיפור אחר. פנטזיה מעולם לא משכה אותי, אבל גם אין לי עניין להביא את העולם שהוא בדיוק כמו העולם שלנו, אז פתאום יש בו ילדה שגרה באוטובוס צהוב אמריקאי, או מערה סודית או אפשרות לנסוע בזמן – זה נהדר בעיניי. אני לא המצאתי את זה, עשו את זה רבים לפניי. את העולם המיוחד הזה צריך גם לעצב לפי מה שילדים בגיל הזה צריכים ורוצים: ראשית תחושת שייכות למשהו שהוא גדול מהם, זה יכול להיות לצורך העניין חבורה וכולם רוצים להיות חלק מהחבורה הזאת. גם הפרדה מההורים היא מהותית. הילדים יכולים לסמוך רק על עצמם. ההורים לא יבואו לעזרתם. לפעמים זה משום שאבא אלכוהוליסט, לפעמים כי הגיבור באונייה בלב ים, ולרוב כי ההורים מתו. אם ההורים יכולים כל הזמן לעזור זה לא מעניין. אצל אניד בלייטון מרגישים בניכור הורי טבוע מראש, מדובר במנטליות אחרת ותקופה אחרת. בישראל כיום הסיפור הוא אחר לגמרי, כי התא המשפחתי לוחץ יותר. אתגר נוסף מבחינתי הוא להראות מורכבויות. אני רגיש לזה מאוד. הדיסונסנס בדמויות שהן ספק טובות ספק רעות מרתק אותי ואני אוהב לשחק איתו, להראות לילדים שאין דבר כזה טוב טוטאלי או רע טוטאלי. להצליח להבין את המניעים של הרע או להתבלבל לא לדעת יותר אם הוא באמת רע או אולי קצת טוב. אלה רגעים חזקים מאוד. למשל בספרים של רוני ותום יש את הדמות של יריב. הוא ילד מרגיז אבל ברגע האמת הוא מתגלה כחבר טוב שתמיד יגיש לך עזרה, אחר כך הוא יחזור להיות מעצבן.

דורית: אפרופו מורכבויות, לא יכולתי שלא לשים לב שהספרים שלך שוויוניים מאוד, זה בא מתוך אג'נדה פמיניסטית?

גיורא: אין לי אג'נדה. אומר לך את זה בפשטות: דמויות של בנות מעניינות יותר מבנים. גם שחקניות מעניינות יותר משחקנים, גברים כדמויות הם הרבה יותר פשוטים להפעלה. כלומר אני לא שואל את עצמי אם זה פמיניסטי או לא, אבל אני יודע שאם אני רוצה לכתוב סיפור ואני רוצה שהוא יהיה מעניין, חייבות להיות בו בנות כגיבורות מרכזיות. זה ברור לי לגמרי. בספרים של רוני ותום יש בכלל משחק של זהויות. לתום יש שם של בן ולרוני שם שהוא גם של בת. רציתי זוג שההיררכיה ביניהם לא ברורה. הדבר היחיד שאולי יש בו אגנד'ה הוא ההקפדה שלי שתמיד הילדים שאני כותב יהיו סקרנים. זה חשוב לי מאוד. אני יודע שהאופן שבו הילדים שאני כותב מדברים ומתנהלים לא יהיה אף פעם ייצוג אמיתי של הילדים היום, ואני מהרהר הרבה בשאלה באיזה שלב ילדים מאבדים את הסקרנות.

.

גיורא חמיצר, סדרת "רוני ותום", תכלת, 2019

» במדור שיחה בגיליון הקודם של המוסך: מיכל בן־נפתלי בעקבות צאת ספרה, "בגד מאש"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | ממתי לימודי ישראל כוללים את לימודי פלסטין?

"המסכים הרבועים כבו אחד־אחד. דממה השתררה בחדר העבודה של ג׳רלדין, שהשקיף אל הרחוב עטור העצים שכבר היה שרוי באפלה. היא סובבה את כיסא המחשב שלה ובהתה בדלת הכניסה. אף קול של טפיפות צעדים לא נשמע." סיפור קצר מאת יונתן שגיב

ליאור שטיינר, ללא כותרת, רישום על ניירות, 40X30 ס"מ, 2014

.

ההחלטה

מאת יונתן שגיב

 

הוועדה המארגנת של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל התכנסה ביום ראשון, 10 במרץ, 2018. השיחה התנהלה באמצעות סקייפ. שמונה ערוצי וידאו פיצלו את המסך שחיבר בין המשתתפים שישבו בביתם או במשרדם ברחבי העולם. ההרגשה הייתה חגיגית אם כי מעט מתוחה. זאת הייתה שיחת הוועידה הראשונה שהתקיימה בין כל חברי הוועדה מאז הכנס הראשון בתולדות האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שנערך בשנה שעברה במקסיקו סיטי וזכה להצלחה מסחררת. הצלחה זאת, חשוב לציין במאמר מוסגר, כלל לא הייתה דבר מובן מאליו לאור ההתנגדות העזה שהפגינו הפדרציה האמריקאית ללימודי ישראל שהוקמה עוד ב־1985 והוועד האירופאי ללימודי ישראל שנוסד כבר ב־2009, להקמת האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שקמה אך ורק לפני שנתיים. אך כפי שטרחה להבהיר נשיאת האגודה, ג׳רלדין אריקסון מאוניברסיטת שטוטגרט אשר בגרמניה, במכתב פתוח באנגלית שהתפרסם בכתבי העת הנחשבים ביותר, החל מ״פרופטקסטס״ המשך ב״איי־ג׳יי־אס ריוויו״ וכלה ב״היברו סטדיז״, אכן היה ביקוש רב, אם לא צורך דחוף, בייסוד האגודה הגלובלית ללימודי ישראל ב־2016, שכן למרבה הצער שדה המחקר של לימודי ישראל עוצב עד כה באמצעות תפיסות אירופוצנטריות ואמריקוצנטריות שהגבילו את החשיבה שלנו על ההיסטוריה של הציונות, על ההתפתחות של מדינת ישראל, על יחסי הגומלין בין הזהות הישראלית לזהות היהודית, ועל הסכסוך הישראלי־פלסטיני בהקשרים גלובליים ומורכבים. (האם להשאיר את המילה ״כיבוש״, הרהרה ג׳רלדין בזמן שהקלידה את המכתב באישון הלילה בחדר העבודה ספון העץ שלה בשעה שבעלה מארק ושתי בנותיה כבר ישנו במיטותיהם בקומה השנייה של הבית שנבנה בסגנון ניאו־קלאסי מאוחר בסוף המאה התשע־עשרה. היא החליטה לבסוף למחוק את המילה. בימים כה מוקדמים לפעילות האגודה, ג׳רלדין העדיפה לבחור שפה ניטרלית יותר, גם לשם האובייקטיביות האקדמית.) היה זה באותו מכתב נודע שג׳רלדין שאלה בלהט אם אין זה נכון להניח כי ההבנה האינטלקטואלית שלנו את החברה הישראלית תעמיק בזכות ייצוג נרחב יותר של אקדמאים יהודים באוסטרליה, שתרומת מחקרם בנושא חברות מהגרים מודרניות לא תסולא פז. האם לא נרוויח, הוסיפה ג׳רלדין, מתרומתם של כלכלנים יהודים בדרום־אמריקה, השסועה עד היום במאבק היסטורי בין קפיטליזם כוחני למרקיסיזם רדיקלי, לניתוח העומק הנדרש של המורשת הסוציאל־דמוקרטית של מדינת ישראל? והאם באמת אנו יכולים להרשות לעצמנו, סיימה ג׳רלדין בתוקף, לוותר על קולם של תאורטיקנים פוליטים מדרום־אפריקה שיוכלו להאיר במחקרם האקדמי את ההקבלות וההבדלים בין המשטרים של שתי המדינות בעבר ובהווה, ובכך לסלול את הדרך להבנה אחרת ונחוצה של יחסי הכוחות במזרח התיכון ואולי אף לקידום שינוי פוליטי באזור?

לאור טענות מוצדקות אלו, מיותר אם כן לציין שהמכתב של ג׳רלדין אריקסון לא רק סתם את הגולל על ההתנגדות להקמת האגודה הגלובלית ללימודי ישראל אלא אף הבטיח סופית את המימון הנדיב ביותר לעריכת הכנס הראשון הן מאת המוסד האמריקאי לחקר החברה הישראלית אשר בניו־יורק והן מאת מכון רוזנפלד לקידום הדמוקרטיה הישראלית אשר בלונדון. ואכן, הכנס, שנערך באוניברסיטת הלאומית של מקסיקו סיטי, התגלה כטור דה פורס אקדמי עם שלושה ימים של מושבים, עשרות הרצאות ומאה שלושים וארבעה חוקרים שהגיעו מכל קצוות תבל, כמו ישראל, ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה, שוודיה, ספרד ואף מקסיקו. אפילו בינגבינג פאן, דוקטורנטית ללימודי ספרות עברית משנחאי, הגיעה לכנס המוצלח על מנת להרצות על התרגום הראשון של ברנר לסינית ותרומתו להבנת הגאונות הכלכלית היהודית.

אך למרות החגיגיות שניכרה במילות הפתיחה של ג׳רלדין בסיכומה את הצלחת הכנס הראשון, היה ניתן לחוש את המתח שנבנה בכל שמונת המסכים המפוצלים כבר בתחילת השיחה. המתח נבע, בין השאר, מהידיעה כי בסיומה של שיחת הוועידה, שנקבעה על מנת לדון בכנס השנתי הבא, תיערך הצבעה על הסעיף האחרון בלו"ז שהפיצה מבעוד מועד בדייקנותה הרגילה סופי תומאס, מנהלת הכנס הבריטית בת העשרים ושמונה שהצטרפה לאגודה לאחר פרישתה מניהול אירועים לקרן ההון בלומברג. הסעיף המדובר התמקד באישור החוקה של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שנכתבה כבר בשנה שעברה בידי שניים מחברי הוועדה, ההיסטוריונית פרנצ׳סקה לאורי מהאוניברסיטה האמריקאית ברומא והאנתרופולוג סטיג וולנברג מאוניברסיטת סטוקהולם, אך מעולם לא אושרה בהצבעה בשיחת הוועידה בשנה שעברה.

סופי הצטמררה קלות כשהיא נזכרה באותה שיחה שהתארכה מארבע שעות לשש וחצי שעות עקב ויכוחים על סעיף אחד בחוקה והסתיימה רק כששניים מחברי הוועדה, עמנואל הלוי ונטלי חזן, פרשו בכעס מהפגישה, אף שעמדותיהם לגבי הסעיף הנידון סתרו זו את זו. לאקדמאים, כפי שסופי גילתה בסעודה המסכמת של חברי הוועדה לחגיגת הצלחת הכנס בשנה שעברה, יש היכולת הנדירה והלא בהכרח נחוצה להפוך אפילו החלפת מתכון פשוט של לחם בננה לדיון ארכני על האפשרות להגדיר בכלל את המונחים ״פשוט״ ו״מורכב״. בהתאם, חודשיים וחצי נדרשו עבור עשרת חברי הוועדה רק על מנת לקבוע את התאריך לקיום השיחה על הכנס שעתיד להיערך בשנה הבאה. העמיתה שהחליפה את סופי בבלומברג הספיקה באותו משך הזמן כבר לערוך כנס על העתיד של טכנולוגיית הבלוקצ׳יין שבאמצעותו גייסה עשרה מיליון פאונד לבניית חממה חדשה לסטרטאפים בלונדון. ואצלם? גם לאחר חודשיים וחצי וחמישים ושבעה אימיילים, שלושה מחברי הוועדה נעדרו לבסוף מהשיחה הנוכחית עקב ״התנגשות בלוחות הזמנים״.

אולי זה לא יהיה איום כמו השיחה הקודמת שנגמרה ללא החלטה, סופי ניסתה להרגיע את עצמה. אולי הפעם הדיון יסתיים בהכרעה מהירה למדי כפי שקרה בעניין סוגיית קבלתם של אקדמאים מהאוניברסיטה של אריאל לכנס. גם במקרה זה נשמעו טיעונים חשובים ורבים לכאן ולכאן: נגד חרם אקדמי, בעד ציות לחוק הבינלאומי, נגד לגיטימציה לכוחו של התוקפן, בעד ייצוג דעות אינטלקטואלי ללא משוא פנים, נגד פוליטיזציה של האקדמי, בעד האקדמיזציה של הפוליטי. וגם פה, הוועדה ממש נקרעה לשניים תוך כדי צעקות והאשמות בדבר יושרה אינטלקטואלית ואובייקטיביות מוסרית אך כשג׳רלדין הזכירה בפה רפה בסוף הדיון בן השעה כי הן המוסד האמריקאי לחקר החברה הישראלית והן מכון רוזנפלד לקידום הדמוקרטיה הישראלית כתבו אתמול כי אם הוועדה הגלובלית ללימודי ישראל תסרב לקבל אקדמאים מאוניברסיטת אריאל לכנס הם ייאלצו לבטל את המימון של האירוע, לפתע נמצא פתרון. המרצים מאריאל יוכלו לבוא לכנס אך ללא תג של שיוך אקדמי, ועל נוסחת פלא זו הצביעו לחיוב כל חברי הוועדה. מי בלב שלם ומי בלב חלקי, אך כולם הסכימו שהתמונה תמיד מורכבת ובהחלט צריך להסתכל עליה במלואה.

כיאה להליכות ולנימוסים שלמדה בקווין קולג׳, סופי הסתירה היטב את דאגתה מאחורי פנים שלוות. צמתה הבהירה והמלופפת התנודדה קלות על כתפיה בזמן שאצבעותיה המעודנות הקלידו בחריצות את תקציר נאום הפתיחה של ג׳רלדין, שבינתיים דיווחה כי חברי הוועדה ישמחו לדעת שהרצאתה של בינגבינג פאן על ברנר בסינית כיכבה בכל סרטוני הקידום שנשלחו לתורמים הוותיקים והפוטנציאליים של האגודה כראייה ל״גלובל ריץ׳״ של הכנס הראשון. ג׳רלדין דחפה שוב את משקפיה העבים במעלה אפה החד והמשיכה בנאומה בשעה ששאר חברי הוועדה המארגנת הנהנו בקשב רב, וכמו סופי ניסו אף הם להסתיר את דאגתם מאחורי פרצוף קשוב ומנומס. היה זה פרופסור רוברט פלדמן מאוניברסיטת ניו־יורק ששבר ראשון את קשר העין בין שמונת המסכים כשהציץ בשעון הרולקס שעל פרק ידו השמנמן וחשב לעצמו שנטייתה הגרמנית של ג׳רלדין לשאול לדעה של כל אחד ואחד מהנוכחים על כל נושא זניח עוד תגרום לו לאחר לארוחת הערב עם המשקיעים החדשים בחברת הנדל״ן של אשתו. דוקטור שנטל סלמן מהסורבון דווקא הטתה את פניה המאורכות אל מול המצלמה כראייה לתשומת ליבה, אך בו זמנית קירבה אליה מתחת לעינית מצלמת המחשב את מבחני סוף הסמסטר שהמתינו אצלה לבדיקה. ממקום מושבה במטבח המהודר של אחד מבתי הקמפוס של הסגל האקדמי של אוניברסיטת ברנדייס, דוקטור נטלי חזן חזרה בראשה על דרישתה, שתנוסח בנימוס הפתלתל שהאירופאים בוועדה כה מעריכים, כי השנה חייבים להגדיל את הייצוג הנשי של הדוברים בכנס, ושלחה מבט נוקב במסך של פרופסור פרנצ׳סקה לאורי המבוגרת מכולם, שאפילו לא טרחה להביט אל המצלמה. למען האמת טעתה נטלי בשיפוטה, שכן פרנצ׳סקה, שבגיל שישים ושתיים פשוט עדיין לא הבינה איך לתפעל שני מכשירים אלקטרוניים יחדיו, דווקא הייתה שקועה כל כולה בנושאי האגודה. במשך ארבעים דקות מתחילת השיחה פרנצ׳סקה שלחה ושלחה הודעות בוואטסאפ לדוקטור סטיג וולנברג לגבי תיאום עמדותיהם על התיקון המוצע לחוקה, אך הגבר הצעיר, הנאה וקצר הרוח שנראה בפינת המסך העליונה השמאלית עדיין לא ענה. אולי לפרופסורית וותיקה עם קביעות יש זמן להתעסק בהורדות ידיים, חשב לעצמו סטיג במורת רוח, אבל הוא התכוון להקדיש את הזמן של השיחה המיותרת הזאת לסריקת אתרי עבודה אקדמיים בתקווה למשרה שתגאל אותו מעשור של הוראה בשכר מינימום. שלא לציין שסטיג וולנברג לא היה כלל וכלל במצב רוח סביר להשתתפות ערה בשיחה. וכמוהו כל שאר חברי הוועדה, שעדיין התרעמו זה על זה בסתר שבגלל ההתעקשות הבלתי סבירה של האחרים על לוחות הזמנים המקודשים שלהם, הם שוב נאלצו לקבוע את הפגישה ליום ראשון, וסוף השבוע פשוט נהרס. כולם חשו כך. כולם, כלומר, למעט פרופסור עמנואל הלוי אשר ישב ביום ראשון זה במשרדו באוניברסיטת בר אילן, מאושר מכך ששיחת הוועידה נקבעה ליום עבודה, ואקסטטי מכך שסוף־סוף מצא את הפרוטוקול של ישיבת הממשלה שמוכיח מעל כל צל של ספק שכבר ב־1952, ולא ב־1955 כפי שנטען, התחילה התפיסה הביטחונית הישראלית שכוננה את מה שהוא טבע כ"מדיניות המעגלים השלובים עם נסיכויות המפרץ".

שלוש השעות הבאות של שיחת הוועידה עברו על מי מנוחות, חשבה לעצמה ג׳רלדין, שניצחה במיומנות על השיחה מרובת המשתתפים, המבטאים, והנושאים הטיעונים. אז נכון, בחירת המקום של הכנס העתידי נתקלה בקשיים לא צפויים (וינה? אירופוצנטרי! בוסטון? אמריקוצנטרי! ניו־דלהי? שיתוף פעולה עם דיכוי נשים), ונכון, גם המועד של הכנס לא התקבל כמובן מאליו (ספטמבר? בעייתי, תחילת השנה האקדמית באמריקה. אוקטובר? תחילת השנה האקדמית בישראל ואירופה. ינואר? ראש השנה האזרחית. אפריל? פסח. אז יוני? כולם בחופשה עד ספטמבר), ונכון שאף פעם לא קל להחליט אילו דוברים מרכזיים להזמין (בני מוריס? רוברט הציע. יותר מדי ימני, אמרה נטלי. רות גביזון? נידבה שנטל. יותר מדי שמאלנית, פסק עמנואל. באיזה עולם רות גביזון שמאלנית? התערבה פרנצ׳סקה ומיד שלפה את השם ענת מטר), ונכון שאף אירוע התרבות הסוגר התגלה כנושא קמעה רגיש (הסדרה ״מעברות״? הציעה שנטל. אני לא חושב שצריך להפוך כל אירוע תרבות לאירוע פוליטי, רוברט העיר. אבל התרבותי הרי הוא הוא הפוליטי, הדגישה נטלי, והנה שוב היא מקשקשת עם הפוקו שלה, פניו של עמנואל הפכו אדומות במשרדו), וכך נקפו להן השעות, והדיונים נמשכו, והמסכים הבהבו, והראשים נדו בזמן שמילים ארוכות הוחלפו ונקישות עטים נמרצות נשמעו, ורק במסך השמאלי התחתון, שבו נשקפה הצמה של סופי שהקלידה, שררה דממה. אך לבסוף, לאחר ארבע שעות, אין להכחיש, חשבה בלבה ג׳רלדין בסיפוק, כי התמונה אכן התבהרה. הכנס יתקיים באוניברסיטת ניו־דלהי (עם התנגדות של שנטל ונטלי שנרשמה בפרוטוקול) בחודש ספטמבר (עם התנגדות של רוברט) ויארח את בני מוריס ורות גביזון להרצאות אורח (עם התנגדות של פרנצ׳סקה) ויסתיים בשיחה עם דויד גרוסמן על ספרו החדש ועם כיבוד כשר (אף התנגדות לא נרשמה).

״נהדר״, סיכמה ג׳רלדין, עיניה האפורות זרחו בביטחון מאחורי משקפיה הכבדים וחיוך מאופק עלה על שפתיה הדקות, רק ניע קל של אפה המחודד הסגיר את דאגתה לגבי ההחלטה על הסעיף האחרון שנותר באג׳נדה. היא ניצלה את עינייהם המושפלות של שאר חברי הוועדה, שבלשו לרגע בטלפונים הניידים שלהם אחר הודעות וביקרו בזריזות ברשתות החברתיות, והפנתה את ראשה אל עבר מבואת ביתה. עיניה ננעצו בדלת הכניסה הסגורה. מארק עדיין לא חזר הביתה מהאימון. זאת כבר הפעם השנייה השבוע שהוא מבלה שלוש שעות במכון שנמצא במרחק עשר דקות הליכה מהבית. בעשרים ואחת שנות נישואיהם מארק מעולם לא הוכיח את עצמו כספורטאי כה מסור, וג׳רלדין הרגישה צורך פתאומי להזדקף בכסאה. היא שלפה שערה אפורה של החתול טאבי מסוודר הגולף השחור שמסגר את גופה הדק ופניה הצרות, החזירה את מבטה אל המסך, כפתה על עצמה ריכוז וחזרה לדבר.

״הגענו כעת,״ ג׳רלדין כחכחה בגרונה, ״לסעיף האחרון באג׳נדה שסופי היקרה שלחה בשבוע שעבר לכולנו. ושוב תודה, סופי, על עבודה קפדנית ומזהירה. כזכור, אנחנו כבר אישרנו בשנה שעברה את רוב סעיפי החוקה ואני שמחה לומר שברגע שנצביע עליה, ההתנהלות של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל תעמוד בסטנדרט הגבוה ביותר של שקיפות מלאה. אישרנו את הסעיפים שנוגעים להרכב הוועדה, למקורות המימון, הרוטציה של חברי הוועדה, ניהול ההצבעות והמשכורת החודשית של סופי שלנו וכעת רק נותר להצביע על הנוסח של מטרות האגודה, שאותו מצאנו בפעם הקודמת, כאמור, שנוי במחלוקת, ועל כן, החלטנו לדחות את ההצבעה לפגישה הנוכחית. עכשיו, כדאי אולי שפרנצ׳סקה או סטיג אשר כתבו את החוקה כולה, ושעשו באמת עבודה נפלאה, יחזרו על הצעתם, שכן אני מאמינה שרוברט ושנטל נעדרו מהפגישה שעברה.״

״תודה ג׳רלדין,״ אמרה פרנצ׳סקה, קולה הגס העלה חיוך מאולץ על פניה של ג׳רלדין, ״אני רוצה גם לציין שפטריק שנעדר מהישיבה היום עזר לנסח את התיקון המדובר למטרות האגודה. וסטיג, פטריק ואנוכי מאמינים שהניסוח הנוכחי הוא הדרך היחידה לאגודה הגלובלית להפגין יושרה אינטלקטואלית. ואני אקריא את המטרות,״ פרנצ׳סקה השפילה את ראשה מול עינית המחשב בסלון ביתה רחב הידיים ברומא, ״האגודה הגלובלית ללימודי ישראל היא ארגון חברים שפתוח לכל האינדיווידואלים אשר עוסקים או חולקים עניין בחקר האינטלקטואלי של החברה, הפוליטיקה והתרבות הישראלית ובהתפתחות ההיסטורית של כל האספקטים האלו בישראל ובפלסטין המודרנית.״

שתיקה השתררה אחר שתי המילים האחרונות. פרנצ׳סקה הרימה את ראשה. הבזק של גופים בתנועה נראה על המסכים סביבה. רוברט קירב את ראשו הקירח אל עינית המצלמה כאילו הוא מנסה לשמוע צליל שחמק מאוזניו. נטלי הנהנה במרץ מופגן. שנטל הניחה את העט שבו עד רגע זה חילקה ציונים בחשאי לערימת המחברות שעל ברכיה. תחת גבותיו האפורות, עיניו של עמנואל הלוי התרחבו לשתי מאורות שחורות. עינית המצלמה אצל סטיג הראתה ערימת ספרים. האף החד של ג׳רלדין נרעד. סופי שמרה על חיוך מנומס. שתי כתפיה הרחבות של פרנצ׳סקה התכנסו כשחקן פוטבול שמתכונן למאבק.

״ובכן,״ המבטא האמריקאי המעוגל של רוברט, שגרם תמיד לשאר חברי הוועדה להחליף מבטים, הדהד בחללים השונים של שמונת המסכים, ״עכשיו אני מבין למה קתרינה ודויד שלצערנו נעדרים היום מהישיבה כתבו לי אתמול. תראי פרנצ׳סקה, לפנינו לא עניין פוליטי, אלא דיסציפלינרי. השאלה פה היא איך אנחנו מגדירים את השדה של לימודי ישראל. והתשובה היא שבדומה לאמריקן סטדיז שלא כוללת את לימודי מקסיקו, ההגדרה של לימודי ישראל, אינה צריכה לכלול שום לאום אחר. אני, כיהודי־אמריקאי, הצטרפתי לוועדה הגלובלית ללימודי ישראל, לא ללימודי פלסטין.״

״שלא לדבר אם בכלל אנחנו יכולים לדבר במקרה הזה מבחינה היסטורית ואנתרופולוגית על לאום אחר.״ הרעים קולו של עמנואל הלוי, שניסה לרסן את עצמו במשרדו אל מול המזכירה שהציצה בו מהחדר השני. עברו ארבעה חודשים מאז הצנתור של הפרופסור המבוגר ואשתו אמרה שאסור לו להתרגז יותר מדי.

״הבעיה עם התשובה הזאת, רוברט,״ נטלי ניסתה לרסן את קולה כדי שיתאים לכבוד שפוסט־דוקטורנטית צעירה על מלגה אמורה לחלוק לפרופסור מבטיח בן ארבעים שרק קיבל קביעות, ״שאתה ועמנואל מניחים שהתפיסה שלכם את השדה היא א־פוליטית, אבל הרי ההדרה של פלסטין אל מחוץ לישראל הן בשיח והן במציאות החומרית היא מראש הפעלת כוח פוליטית.״

״נאטאלייי,״ האנגלית המחודדת במבטא הצרפתי של ז׳קלין רשרשה ברמקולים של המחשב, ״אני אמנם מסכימה איתך שכמובן לא ניתן להפריד את הפרטי מהפוליטי אבל זו אינה תשובה הולמת לחוסר הדיוק של הטופוס שמוצג פה, ואני מתנצלת מראש, פרנצ׳סקה וסטיג, אבל למה הכוונה בדיוק בפלסטין המודרנית? האם אנחנו מדברים על פלסטין תחת האימפריה העות'מאנית? המנדטורית? הפוסט־מנדטורית? הקטגוריות פה חייבות להיות מובחנות לפני שנוכל בכלל להצביע על הניסוח.״

״אני מבקשת להרגיע את הטון המתקיף הזה,״ הבהב המסך של פרנצ׳סקה בטון תוקפני, ״אני לא היחידה שעבדה על הניסוח הזה, ואני לא היחידה שמאמינה שהוא חיוני למהות של האגודה וכוונותיה. סטיג, מה אתה חושב?״

שבעה זוגות עיניים הופנו אל המסך האמצעי שלפתע הוחשך.

״סטיג?״ פרנצ׳סקה שאלה.

הריבוע השחור נעלם. שבעת המסכים הסתדרו מחדש.

״סטיג?״ פרנצ׳סקה שוב שאלה, קולה הגס הצטלצל בדממה.

״ייתכן שנותק החיבור שלו לרשת.״ המבטא הבריטי המנומס של סופי נשמע.

״אני חושבת שיש פה טענות חשובות מכל צד,״ ג׳רלדין התחילה לדבר, עיניה שוב נדדו לדלת הכניסה הסגורה, מארק עוד לא שב והדממה של הבית הריק שהשתרעה מחוץ לחדר העבודה הייתה כמעט מכאיבה, ״והנה הצעה, אם המחלוקת עדיין כה עזה, אולי נכתוב את החלק של פלסטין המודרנית במסמך נפרד של הצהרת כוונות, מחוץ לתקנון הרשמי של האגודה.״

״ג׳רלדין,״ קולה של פרנצ׳סקה בקע מהרמקול כירייה, ״את מדברת על דברים טכניים. אני מדברת על המהות שתקבע את רוח המסמך.״

״אבל המסמך, פרנצ׳סקה, הוא פרקטי״, חייך רוברט באבהיות לאישה שהייתה מבוגרת ממנו בעשרים ושתיים שנה, ״ואת מדברת על תאוריה, ואלו שני דברים נפרדים.״

״פרקטיקה ותאוריה לעולם אינן דברים נפרדים, רוברט.״ הטיחה נטלי. המדושנות האמריקאית שליטשה את ניסוחיו גרמה למבטא שלה להישמע באוזניה ישראלי ומחוספס. היא הסמיקה.

״ממתי לימודי ישראל כוללים את לימודי פלסטין?״ עמנואל דפק על השולחן במשרדו, ״מי שמע כדבר הזה בכלל, אולי נטלי, אצלך שם בברנדייס עם כל ההיפים והארגונים של הבי־די־אס זה ככה, אבל כאן? כאן לא יהיה כדבר הזה!״

״אני רק רוצה לציין,״ הקול הצלול של סופי בעבע בעדינותו אל מול המבטאים הישראליים הגרוניים, ״כי ההכללה של פלסטין המודרנית בתקנון הרשמי של האגודה יכולה להוות מכשול בגיוס כספים לאגודה אצל חלק מהתורמים שלנו. וכארגון ללא מטרות רווח, עלינו לחשוב גם פרקט…״

״זאת האחריות הציבורית והאינטלקטואלית שלנו כלפי פלסטין וישראל,״ נטלי קטעה אותה, ״לכסף אין מקום בהחלטה הזאת.״

סופי קברה את מבטה במקלדת. היא גילתה בשנה האחרונה שקשה לה מאוד להתמודד עם הישירות של הישראלים והאיטלקים באגודה. אולי זה האקלים החם שמונע מהם לפתח תרבות דיון ראויה. ג׳רלדין הביטה בצער במזכירתה המובסת. זו הייתה היא שביקשה ממנה להעלות את הטיעון הכלכלי במהלך הדיון בתקווה שזה יביא הפעם להחלטה יותר מהירה.

״ומה נעשה אם הקונפליקט יחריף?״ הקול של שנטל התחדד, ״אתן רוצות, נטלי ופרנצ׳סקה, לכפות את התפיסה האינטלקטואלית שלכן לגבי פלסטין על כל באי הכנס גם במקרה של מלחמה עתידית עם ישראל?״

״ואני מבקשת שוב להפסיק עם הטון המתקיף. אני לא כתבתי את החוקה הזאת לבד ואני לא חושבת שזה אתי שאשיב עליה לבדי.״ פרנצ׳סקה רעמה וחיפשה במבטה את הריבוע של סטיג הנעלם.

״אולי במקום להמשיך להתווכח״, הציעה ג׳רדלין בקול שהיא קיוותה שנשמע בוטח ולא מותש ומודאג, ולא מפרפר כמו שפִרפר ליבה כציפור כלואה ככל שנקפו הדקות ודלת הכניסה לביתה נותרה סגורה, ״עלינו להצביע ולהחליט היום סופית מה ייכתב בתקנון.״

״בסדר גמור.״ עמנואל דפק על השולחן לאחר שהבין מספירת קולות מהירה שמחנה פלסטין יובס.

״אני לא חושבת שזה הוגן להצביע על סוגיה כל כך חשובה בלי שכל חברי הוועדה נוכחים.״ אמרה נטלי במהירות לאחר שהגיעה אל אותה התוצאה.
״אבל אף פעם לא כולנו נוכחים.״ המבטא הצרפתי של שנטל נשמע נוזפני מתמיד.

״אני מסרבת להצביע ללא ההשתתפות הקולקטיבית של מי שניסח איתי את החוקה.״ רעמה פרנצ׳סקה, בפעם האחרונה מבחינתה.

״בסדר גמור, אז אני מציע שנדחה את ההצבעה לשיחה הבאה.״ אמר רוברט, שאף שהסכים עם עמנואל, הבין שאם הוויכוח הזה יימשך, הוא בטוח יאחר לארוחת הערב עם המשקיעים של אשתו. הפנים המותשות של שאר חברי הוועדה התעודדו קלות למשמע הפתרון המובטח.

״אז כולנו מסכימים?״ ג׳רלדין הביטה מבעד למשקפיה בששת הריבועים שריצדו מול פניה, ״אנחנו נדחה את ההחלטה לשיחה הבאה?״

״כן,״ הדהדו בזה אחר זה ששת הקולות.

״מעולה. תרצו לקבוע את השיחה לראשון בשבוע הבא?״ סופי שאלה.

״אני בכנס בראשון הבא.״ נטלי ענתה.

״אז ראשון בעוד שבועיים?״

״אני צריך לשמור על הילדים כי אשתי בנסיעת עבודה.״ רוברט השיב.

״מה לגבי ראשון בתחילת חודש הבא?״

״אני יוצאת עם הסטודנטים שלי לסיור מוזיאלי.״ אמרה פרנצ׳סקה.

״אז סופי תכתוב לכולנו אימייל בשבוע הבא עם תאריכים אפשריים ונחליט אז?״ ג׳רלדין התערבה.

״בסדר גמור.״ שישה קולות ענו במשולב.

התודות נאמרו בזו אחר זו. המסכים הרבועים כבו אחד־אחד. דממה השתררה בחדר העבודה של ג׳רלדין, שהשקיף אל הרחוב עטור העצים שכבר היה שרוי באפלה. היא סובבה את כיסא המחשב שלה ובהתה בדלת הכניסה. אף קול של טפיפות צעדים לא נשמע. אף אור לא נדלק במבואה. ג׳רלדין הסירה את משקפיה ושפשפה את גשר אפה, הכתמים האדומים שהותירו המצבטיים גרמו לפניה להיראות עירומות ופגיעות. היא הרימה את ראשה אל עבר שעון האורלוגין העתיק של אִמה שהיה תלוי בחדר עבודתה. היא תיתן לו עוד עשר דקות. אם הוא לא יחזור עד אז, היא אולי תתקשר אל מארק לשאול מה לוקח לו כל כך הרבה זמן.

 

יונתן שגיב הוא סופר וחוקר ספרות עברית. שני ספריו בסדרת הבלש עודד חפר (החופרת), ״אין סודות בחברה״ (2014) ו״דברים שהשתיקה יפה להם״ (2017) יצאו לאור בהוצאת כתר. בנובמבר 2019 יראה אור הספר השלישי בסדרה.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: שני סיפורים קצרים מאת דבורה שטיינהרט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן