.
ההחלטה
מאת יונתן שגיב
הוועדה המארגנת של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל התכנסה ביום ראשון, 10 במרץ, 2018. השיחה התנהלה באמצעות סקייפ. שמונה ערוצי וידאו פיצלו את המסך שחיבר בין המשתתפים שישבו בביתם או במשרדם ברחבי העולם. ההרגשה הייתה חגיגית אם כי מעט מתוחה. זאת הייתה שיחת הוועידה הראשונה שהתקיימה בין כל חברי הוועדה מאז הכנס הראשון בתולדות האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שנערך בשנה שעברה במקסיקו סיטי וזכה להצלחה מסחררת. הצלחה זאת, חשוב לציין במאמר מוסגר, כלל לא הייתה דבר מובן מאליו לאור ההתנגדות העזה שהפגינו הפדרציה האמריקאית ללימודי ישראל שהוקמה עוד ב־1985 והוועד האירופאי ללימודי ישראל שנוסד כבר ב־2009, להקמת האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שקמה אך ורק לפני שנתיים. אך כפי שטרחה להבהיר נשיאת האגודה, ג׳רלדין אריקסון מאוניברסיטת שטוטגרט אשר בגרמניה, במכתב פתוח באנגלית שהתפרסם בכתבי העת הנחשבים ביותר, החל מ״פרופטקסטס״ המשך ב״איי־ג׳יי־אס ריוויו״ וכלה ב״היברו סטדיז״, אכן היה ביקוש רב, אם לא צורך דחוף, בייסוד האגודה הגלובלית ללימודי ישראל ב־2016, שכן למרבה הצער שדה המחקר של לימודי ישראל עוצב עד כה באמצעות תפיסות אירופוצנטריות ואמריקוצנטריות שהגבילו את החשיבה שלנו על ההיסטוריה של הציונות, על ההתפתחות של מדינת ישראל, על יחסי הגומלין בין הזהות הישראלית לזהות היהודית, ועל הסכסוך הישראלי־פלסטיני בהקשרים גלובליים ומורכבים. (האם להשאיר את המילה ״כיבוש״, הרהרה ג׳רלדין בזמן שהקלידה את המכתב באישון הלילה בחדר העבודה ספון העץ שלה בשעה שבעלה מארק ושתי בנותיה כבר ישנו במיטותיהם בקומה השנייה של הבית שנבנה בסגנון ניאו־קלאסי מאוחר בסוף המאה התשע־עשרה. היא החליטה לבסוף למחוק את המילה. בימים כה מוקדמים לפעילות האגודה, ג׳רלדין העדיפה לבחור שפה ניטרלית יותר, גם לשם האובייקטיביות האקדמית.) היה זה באותו מכתב נודע שג׳רלדין שאלה בלהט אם אין זה נכון להניח כי ההבנה האינטלקטואלית שלנו את החברה הישראלית תעמיק בזכות ייצוג נרחב יותר של אקדמאים יהודים באוסטרליה, שתרומת מחקרם בנושא חברות מהגרים מודרניות לא תסולא פז. האם לא נרוויח, הוסיפה ג׳רלדין, מתרומתם של כלכלנים יהודים בדרום־אמריקה, השסועה עד היום במאבק היסטורי בין קפיטליזם כוחני למרקיסיזם רדיקלי, לניתוח העומק הנדרש של המורשת הסוציאל־דמוקרטית של מדינת ישראל? והאם באמת אנו יכולים להרשות לעצמנו, סיימה ג׳רלדין בתוקף, לוותר על קולם של תאורטיקנים פוליטים מדרום־אפריקה שיוכלו להאיר במחקרם האקדמי את ההקבלות וההבדלים בין המשטרים של שתי המדינות בעבר ובהווה, ובכך לסלול את הדרך להבנה אחרת ונחוצה של יחסי הכוחות במזרח התיכון ואולי אף לקידום שינוי פוליטי באזור?
לאור טענות מוצדקות אלו, מיותר אם כן לציין שהמכתב של ג׳רלדין אריקסון לא רק סתם את הגולל על ההתנגדות להקמת האגודה הגלובלית ללימודי ישראל אלא אף הבטיח סופית את המימון הנדיב ביותר לעריכת הכנס הראשון הן מאת המוסד האמריקאי לחקר החברה הישראלית אשר בניו־יורק והן מאת מכון רוזנפלד לקידום הדמוקרטיה הישראלית אשר בלונדון. ואכן, הכנס, שנערך באוניברסיטת הלאומית של מקסיקו סיטי, התגלה כטור דה פורס אקדמי עם שלושה ימים של מושבים, עשרות הרצאות ומאה שלושים וארבעה חוקרים שהגיעו מכל קצוות תבל, כמו ישראל, ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה, שוודיה, ספרד ואף מקסיקו. אפילו בינגבינג פאן, דוקטורנטית ללימודי ספרות עברית משנחאי, הגיעה לכנס המוצלח על מנת להרצות על התרגום הראשון של ברנר לסינית ותרומתו להבנת הגאונות הכלכלית היהודית.
אך למרות החגיגיות שניכרה במילות הפתיחה של ג׳רלדין בסיכומה את הצלחת הכנס הראשון, היה ניתן לחוש את המתח שנבנה בכל שמונת המסכים המפוצלים כבר בתחילת השיחה. המתח נבע, בין השאר, מהידיעה כי בסיומה של שיחת הוועידה, שנקבעה על מנת לדון בכנס השנתי הבא, תיערך הצבעה על הסעיף האחרון בלו"ז שהפיצה מבעוד מועד בדייקנותה הרגילה סופי תומאס, מנהלת הכנס הבריטית בת העשרים ושמונה שהצטרפה לאגודה לאחר פרישתה מניהול אירועים לקרן ההון בלומברג. הסעיף המדובר התמקד באישור החוקה של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שנכתבה כבר בשנה שעברה בידי שניים מחברי הוועדה, ההיסטוריונית פרנצ׳סקה לאורי מהאוניברסיטה האמריקאית ברומא והאנתרופולוג סטיג וולנברג מאוניברסיטת סטוקהולם, אך מעולם לא אושרה בהצבעה בשיחת הוועידה בשנה שעברה.
סופי הצטמררה קלות כשהיא נזכרה באותה שיחה שהתארכה מארבע שעות לשש וחצי שעות עקב ויכוחים על סעיף אחד בחוקה והסתיימה רק כששניים מחברי הוועדה, עמנואל הלוי ונטלי חזן, פרשו בכעס מהפגישה, אף שעמדותיהם לגבי הסעיף הנידון סתרו זו את זו. לאקדמאים, כפי שסופי גילתה בסעודה המסכמת של חברי הוועדה לחגיגת הצלחת הכנס בשנה שעברה, יש היכולת הנדירה והלא בהכרח נחוצה להפוך אפילו החלפת מתכון פשוט של לחם בננה לדיון ארכני על האפשרות להגדיר בכלל את המונחים ״פשוט״ ו״מורכב״. בהתאם, חודשיים וחצי נדרשו עבור עשרת חברי הוועדה רק על מנת לקבוע את התאריך לקיום השיחה על הכנס שעתיד להיערך בשנה הבאה. העמיתה שהחליפה את סופי בבלומברג הספיקה באותו משך הזמן כבר לערוך כנס על העתיד של טכנולוגיית הבלוקצ׳יין שבאמצעותו גייסה עשרה מיליון פאונד לבניית חממה חדשה לסטרטאפים בלונדון. ואצלם? גם לאחר חודשיים וחצי וחמישים ושבעה אימיילים, שלושה מחברי הוועדה נעדרו לבסוף מהשיחה הנוכחית עקב ״התנגשות בלוחות הזמנים״.
אולי זה לא יהיה איום כמו השיחה הקודמת שנגמרה ללא החלטה, סופי ניסתה להרגיע את עצמה. אולי הפעם הדיון יסתיים בהכרעה מהירה למדי כפי שקרה בעניין סוגיית קבלתם של אקדמאים מהאוניברסיטה של אריאל לכנס. גם במקרה זה נשמעו טיעונים חשובים ורבים לכאן ולכאן: נגד חרם אקדמי, בעד ציות לחוק הבינלאומי, נגד לגיטימציה לכוחו של התוקפן, בעד ייצוג דעות אינטלקטואלי ללא משוא פנים, נגד פוליטיזציה של האקדמי, בעד האקדמיזציה של הפוליטי. וגם פה, הוועדה ממש נקרעה לשניים תוך כדי צעקות והאשמות בדבר יושרה אינטלקטואלית ואובייקטיביות מוסרית אך כשג׳רלדין הזכירה בפה רפה בסוף הדיון בן השעה כי הן המוסד האמריקאי לחקר החברה הישראלית והן מכון רוזנפלד לקידום הדמוקרטיה הישראלית כתבו אתמול כי אם הוועדה הגלובלית ללימודי ישראל תסרב לקבל אקדמאים מאוניברסיטת אריאל לכנס הם ייאלצו לבטל את המימון של האירוע, לפתע נמצא פתרון. המרצים מאריאל יוכלו לבוא לכנס אך ללא תג של שיוך אקדמי, ועל נוסחת פלא זו הצביעו לחיוב כל חברי הוועדה. מי בלב שלם ומי בלב חלקי, אך כולם הסכימו שהתמונה תמיד מורכבת ובהחלט צריך להסתכל עליה במלואה.
כיאה להליכות ולנימוסים שלמדה בקווין קולג׳, סופי הסתירה היטב את דאגתה מאחורי פנים שלוות. צמתה הבהירה והמלופפת התנודדה קלות על כתפיה בזמן שאצבעותיה המעודנות הקלידו בחריצות את תקציר נאום הפתיחה של ג׳רלדין, שבינתיים דיווחה כי חברי הוועדה ישמחו לדעת שהרצאתה של בינגבינג פאן על ברנר בסינית כיכבה בכל סרטוני הקידום שנשלחו לתורמים הוותיקים והפוטנציאליים של האגודה כראייה ל״גלובל ריץ׳״ של הכנס הראשון. ג׳רלדין דחפה שוב את משקפיה העבים במעלה אפה החד והמשיכה בנאומה בשעה ששאר חברי הוועדה המארגנת הנהנו בקשב רב, וכמו סופי ניסו אף הם להסתיר את דאגתם מאחורי פרצוף קשוב ומנומס. היה זה פרופסור רוברט פלדמן מאוניברסיטת ניו־יורק ששבר ראשון את קשר העין בין שמונת המסכים כשהציץ בשעון הרולקס שעל פרק ידו השמנמן וחשב לעצמו שנטייתה הגרמנית של ג׳רלדין לשאול לדעה של כל אחד ואחד מהנוכחים על כל נושא זניח עוד תגרום לו לאחר לארוחת הערב עם המשקיעים החדשים בחברת הנדל״ן של אשתו. דוקטור שנטל סלמן מהסורבון דווקא הטתה את פניה המאורכות אל מול המצלמה כראייה לתשומת ליבה, אך בו זמנית קירבה אליה מתחת לעינית מצלמת המחשב את מבחני סוף הסמסטר שהמתינו אצלה לבדיקה. ממקום מושבה במטבח המהודר של אחד מבתי הקמפוס של הסגל האקדמי של אוניברסיטת ברנדייס, דוקטור נטלי חזן חזרה בראשה על דרישתה, שתנוסח בנימוס הפתלתל שהאירופאים בוועדה כה מעריכים, כי השנה חייבים להגדיל את הייצוג הנשי של הדוברים בכנס, ושלחה מבט נוקב במסך של פרופסור פרנצ׳סקה לאורי המבוגרת מכולם, שאפילו לא טרחה להביט אל המצלמה. למען האמת טעתה נטלי בשיפוטה, שכן פרנצ׳סקה, שבגיל שישים ושתיים פשוט עדיין לא הבינה איך לתפעל שני מכשירים אלקטרוניים יחדיו, דווקא הייתה שקועה כל כולה בנושאי האגודה. במשך ארבעים דקות מתחילת השיחה פרנצ׳סקה שלחה ושלחה הודעות בוואטסאפ לדוקטור סטיג וולנברג לגבי תיאום עמדותיהם על התיקון המוצע לחוקה, אך הגבר הצעיר, הנאה וקצר הרוח שנראה בפינת המסך העליונה השמאלית עדיין לא ענה. אולי לפרופסורית וותיקה עם קביעות יש זמן להתעסק בהורדות ידיים, חשב לעצמו סטיג במורת רוח, אבל הוא התכוון להקדיש את הזמן של השיחה המיותרת הזאת לסריקת אתרי עבודה אקדמיים בתקווה למשרה שתגאל אותו מעשור של הוראה בשכר מינימום. שלא לציין שסטיג וולנברג לא היה כלל וכלל במצב רוח סביר להשתתפות ערה בשיחה. וכמוהו כל שאר חברי הוועדה, שעדיין התרעמו זה על זה בסתר שבגלל ההתעקשות הבלתי סבירה של האחרים על לוחות הזמנים המקודשים שלהם, הם שוב נאלצו לקבוע את הפגישה ליום ראשון, וסוף השבוע פשוט נהרס. כולם חשו כך. כולם, כלומר, למעט פרופסור עמנואל הלוי אשר ישב ביום ראשון זה במשרדו באוניברסיטת בר אילן, מאושר מכך ששיחת הוועידה נקבעה ליום עבודה, ואקסטטי מכך שסוף־סוף מצא את הפרוטוקול של ישיבת הממשלה שמוכיח מעל כל צל של ספק שכבר ב־1952, ולא ב־1955 כפי שנטען, התחילה התפיסה הביטחונית הישראלית שכוננה את מה שהוא טבע כ"מדיניות המעגלים השלובים עם נסיכויות המפרץ".
שלוש השעות הבאות של שיחת הוועידה עברו על מי מנוחות, חשבה לעצמה ג׳רלדין, שניצחה במיומנות על השיחה מרובת המשתתפים, המבטאים, והנושאים הטיעונים. אז נכון, בחירת המקום של הכנס העתידי נתקלה בקשיים לא צפויים (וינה? אירופוצנטרי! בוסטון? אמריקוצנטרי! ניו־דלהי? שיתוף פעולה עם דיכוי נשים), ונכון, גם המועד של הכנס לא התקבל כמובן מאליו (ספטמבר? בעייתי, תחילת השנה האקדמית באמריקה. אוקטובר? תחילת השנה האקדמית בישראל ואירופה. ינואר? ראש השנה האזרחית. אפריל? פסח. אז יוני? כולם בחופשה עד ספטמבר), ונכון שאף פעם לא קל להחליט אילו דוברים מרכזיים להזמין (בני מוריס? רוברט הציע. יותר מדי ימני, אמרה נטלי. רות גביזון? נידבה שנטל. יותר מדי שמאלנית, פסק עמנואל. באיזה עולם רות גביזון שמאלנית? התערבה פרנצ׳סקה ומיד שלפה את השם ענת מטר), ונכון שאף אירוע התרבות הסוגר התגלה כנושא קמעה רגיש (הסדרה ״מעברות״? הציעה שנטל. אני לא חושב שצריך להפוך כל אירוע תרבות לאירוע פוליטי, רוברט העיר. אבל התרבותי הרי הוא הוא הפוליטי, הדגישה נטלי, והנה שוב היא מקשקשת עם הפוקו שלה, פניו של עמנואל הפכו אדומות במשרדו), וכך נקפו להן השעות, והדיונים נמשכו, והמסכים הבהבו, והראשים נדו בזמן שמילים ארוכות הוחלפו ונקישות עטים נמרצות נשמעו, ורק במסך השמאלי התחתון, שבו נשקפה הצמה של סופי שהקלידה, שררה דממה. אך לבסוף, לאחר ארבע שעות, אין להכחיש, חשבה בלבה ג׳רלדין בסיפוק, כי התמונה אכן התבהרה. הכנס יתקיים באוניברסיטת ניו־דלהי (עם התנגדות של שנטל ונטלי שנרשמה בפרוטוקול) בחודש ספטמבר (עם התנגדות של רוברט) ויארח את בני מוריס ורות גביזון להרצאות אורח (עם התנגדות של פרנצ׳סקה) ויסתיים בשיחה עם דויד גרוסמן על ספרו החדש ועם כיבוד כשר (אף התנגדות לא נרשמה).
״נהדר״, סיכמה ג׳רלדין, עיניה האפורות זרחו בביטחון מאחורי משקפיה הכבדים וחיוך מאופק עלה על שפתיה הדקות, רק ניע קל של אפה המחודד הסגיר את דאגתה לגבי ההחלטה על הסעיף האחרון שנותר באג׳נדה. היא ניצלה את עינייהם המושפלות של שאר חברי הוועדה, שבלשו לרגע בטלפונים הניידים שלהם אחר הודעות וביקרו בזריזות ברשתות החברתיות, והפנתה את ראשה אל עבר מבואת ביתה. עיניה ננעצו בדלת הכניסה הסגורה. מארק עדיין לא חזר הביתה מהאימון. זאת כבר הפעם השנייה השבוע שהוא מבלה שלוש שעות במכון שנמצא במרחק עשר דקות הליכה מהבית. בעשרים ואחת שנות נישואיהם מארק מעולם לא הוכיח את עצמו כספורטאי כה מסור, וג׳רלדין הרגישה צורך פתאומי להזדקף בכסאה. היא שלפה שערה אפורה של החתול טאבי מסוודר הגולף השחור שמסגר את גופה הדק ופניה הצרות, החזירה את מבטה אל המסך, כפתה על עצמה ריכוז וחזרה לדבר.
״הגענו כעת,״ ג׳רלדין כחכחה בגרונה, ״לסעיף האחרון באג׳נדה שסופי היקרה שלחה בשבוע שעבר לכולנו. ושוב תודה, סופי, על עבודה קפדנית ומזהירה. כזכור, אנחנו כבר אישרנו בשנה שעברה את רוב סעיפי החוקה ואני שמחה לומר שברגע שנצביע עליה, ההתנהלות של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל תעמוד בסטנדרט הגבוה ביותר של שקיפות מלאה. אישרנו את הסעיפים שנוגעים להרכב הוועדה, למקורות המימון, הרוטציה של חברי הוועדה, ניהול ההצבעות והמשכורת החודשית של סופי שלנו וכעת רק נותר להצביע על הנוסח של מטרות האגודה, שאותו מצאנו בפעם הקודמת, כאמור, שנוי במחלוקת, ועל כן, החלטנו לדחות את ההצבעה לפגישה הנוכחית. עכשיו, כדאי אולי שפרנצ׳סקה או סטיג אשר כתבו את החוקה כולה, ושעשו באמת עבודה נפלאה, יחזרו על הצעתם, שכן אני מאמינה שרוברט ושנטל נעדרו מהפגישה שעברה.״
״תודה ג׳רלדין,״ אמרה פרנצ׳סקה, קולה הגס העלה חיוך מאולץ על פניה של ג׳רלדין, ״אני רוצה גם לציין שפטריק שנעדר מהישיבה היום עזר לנסח את התיקון המדובר למטרות האגודה. וסטיג, פטריק ואנוכי מאמינים שהניסוח הנוכחי הוא הדרך היחידה לאגודה הגלובלית להפגין יושרה אינטלקטואלית. ואני אקריא את המטרות,״ פרנצ׳סקה השפילה את ראשה מול עינית המחשב בסלון ביתה רחב הידיים ברומא, ״האגודה הגלובלית ללימודי ישראל היא ארגון חברים שפתוח לכל האינדיווידואלים אשר עוסקים או חולקים עניין בחקר האינטלקטואלי של החברה, הפוליטיקה והתרבות הישראלית ובהתפתחות ההיסטורית של כל האספקטים האלו בישראל ובפלסטין המודרנית.״
שתיקה השתררה אחר שתי המילים האחרונות. פרנצ׳סקה הרימה את ראשה. הבזק של גופים בתנועה נראה על המסכים סביבה. רוברט קירב את ראשו הקירח אל עינית המצלמה כאילו הוא מנסה לשמוע צליל שחמק מאוזניו. נטלי הנהנה במרץ מופגן. שנטל הניחה את העט שבו עד רגע זה חילקה ציונים בחשאי לערימת המחברות שעל ברכיה. תחת גבותיו האפורות, עיניו של עמנואל הלוי התרחבו לשתי מאורות שחורות. עינית המצלמה אצל סטיג הראתה ערימת ספרים. האף החד של ג׳רלדין נרעד. סופי שמרה על חיוך מנומס. שתי כתפיה הרחבות של פרנצ׳סקה התכנסו כשחקן פוטבול שמתכונן למאבק.
״ובכן,״ המבטא האמריקאי המעוגל של רוברט, שגרם תמיד לשאר חברי הוועדה להחליף מבטים, הדהד בחללים השונים של שמונת המסכים, ״עכשיו אני מבין למה קתרינה ודויד שלצערנו נעדרים היום מהישיבה כתבו לי אתמול. תראי פרנצ׳סקה, לפנינו לא עניין פוליטי, אלא דיסציפלינרי. השאלה פה היא איך אנחנו מגדירים את השדה של לימודי ישראל. והתשובה היא שבדומה לאמריקן סטדיז שלא כוללת את לימודי מקסיקו, ההגדרה של לימודי ישראל, אינה צריכה לכלול שום לאום אחר. אני, כיהודי־אמריקאי, הצטרפתי לוועדה הגלובלית ללימודי ישראל, לא ללימודי פלסטין.״
״שלא לדבר אם בכלל אנחנו יכולים לדבר במקרה הזה מבחינה היסטורית ואנתרופולוגית על לאום אחר.״ הרעים קולו של עמנואל הלוי, שניסה לרסן את עצמו במשרדו אל מול המזכירה שהציצה בו מהחדר השני. עברו ארבעה חודשים מאז הצנתור של הפרופסור המבוגר ואשתו אמרה שאסור לו להתרגז יותר מדי.
״הבעיה עם התשובה הזאת, רוברט,״ נטלי ניסתה לרסן את קולה כדי שיתאים לכבוד שפוסט־דוקטורנטית צעירה על מלגה אמורה לחלוק לפרופסור מבטיח בן ארבעים שרק קיבל קביעות, ״שאתה ועמנואל מניחים שהתפיסה שלכם את השדה היא א־פוליטית, אבל הרי ההדרה של פלסטין אל מחוץ לישראל הן בשיח והן במציאות החומרית היא מראש הפעלת כוח פוליטית.״
״נאטאלייי,״ האנגלית המחודדת במבטא הצרפתי של ז׳קלין רשרשה ברמקולים של המחשב, ״אני אמנם מסכימה איתך שכמובן לא ניתן להפריד את הפרטי מהפוליטי אבל זו אינה תשובה הולמת לחוסר הדיוק של הטופוס שמוצג פה, ואני מתנצלת מראש, פרנצ׳סקה וסטיג, אבל למה הכוונה בדיוק בפלסטין המודרנית? האם אנחנו מדברים על פלסטין תחת האימפריה העות'מאנית? המנדטורית? הפוסט־מנדטורית? הקטגוריות פה חייבות להיות מובחנות לפני שנוכל בכלל להצביע על הניסוח.״
״אני מבקשת להרגיע את הטון המתקיף הזה,״ הבהב המסך של פרנצ׳סקה בטון תוקפני, ״אני לא היחידה שעבדה על הניסוח הזה, ואני לא היחידה שמאמינה שהוא חיוני למהות של האגודה וכוונותיה. סטיג, מה אתה חושב?״
שבעה זוגות עיניים הופנו אל המסך האמצעי שלפתע הוחשך.
״סטיג?״ פרנצ׳סקה שאלה.
הריבוע השחור נעלם. שבעת המסכים הסתדרו מחדש.
״סטיג?״ פרנצ׳סקה שוב שאלה, קולה הגס הצטלצל בדממה.
״ייתכן שנותק החיבור שלו לרשת.״ המבטא הבריטי המנומס של סופי נשמע.
״אני חושבת שיש פה טענות חשובות מכל צד,״ ג׳רלדין התחילה לדבר, עיניה שוב נדדו לדלת הכניסה הסגורה, מארק עוד לא שב והדממה של הבית הריק שהשתרעה מחוץ לחדר העבודה הייתה כמעט מכאיבה, ״והנה הצעה, אם המחלוקת עדיין כה עזה, אולי נכתוב את החלק של פלסטין המודרנית במסמך נפרד של הצהרת כוונות, מחוץ לתקנון הרשמי של האגודה.״
״ג׳רלדין,״ קולה של פרנצ׳סקה בקע מהרמקול כירייה, ״את מדברת על דברים טכניים. אני מדברת על המהות שתקבע את רוח המסמך.״
״אבל המסמך, פרנצ׳סקה, הוא פרקטי״, חייך רוברט באבהיות לאישה שהייתה מבוגרת ממנו בעשרים ושתיים שנה, ״ואת מדברת על תאוריה, ואלו שני דברים נפרדים.״
״פרקטיקה ותאוריה לעולם אינן דברים נפרדים, רוברט.״ הטיחה נטלי. המדושנות האמריקאית שליטשה את ניסוחיו גרמה למבטא שלה להישמע באוזניה ישראלי ומחוספס. היא הסמיקה.
״ממתי לימודי ישראל כוללים את לימודי פלסטין?״ עמנואל דפק על השולחן במשרדו, ״מי שמע כדבר הזה בכלל, אולי נטלי, אצלך שם בברנדייס עם כל ההיפים והארגונים של הבי־די־אס זה ככה, אבל כאן? כאן לא יהיה כדבר הזה!״
״אני רק רוצה לציין,״ הקול הצלול של סופי בעבע בעדינותו אל מול המבטאים הישראליים הגרוניים, ״כי ההכללה של פלסטין המודרנית בתקנון הרשמי של האגודה יכולה להוות מכשול בגיוס כספים לאגודה אצל חלק מהתורמים שלנו. וכארגון ללא מטרות רווח, עלינו לחשוב גם פרקט…״
״זאת האחריות הציבורית והאינטלקטואלית שלנו כלפי פלסטין וישראל,״ נטלי קטעה אותה, ״לכסף אין מקום בהחלטה הזאת.״
סופי קברה את מבטה במקלדת. היא גילתה בשנה האחרונה שקשה לה מאוד להתמודד עם הישירות של הישראלים והאיטלקים באגודה. אולי זה האקלים החם שמונע מהם לפתח תרבות דיון ראויה. ג׳רלדין הביטה בצער במזכירתה המובסת. זו הייתה היא שביקשה ממנה להעלות את הטיעון הכלכלי במהלך הדיון בתקווה שזה יביא הפעם להחלטה יותר מהירה.
״ומה נעשה אם הקונפליקט יחריף?״ הקול של שנטל התחדד, ״אתן רוצות, נטלי ופרנצ׳סקה, לכפות את התפיסה האינטלקטואלית שלכן לגבי פלסטין על כל באי הכנס גם במקרה של מלחמה עתידית עם ישראל?״
״ואני מבקשת שוב להפסיק עם הטון המתקיף. אני לא כתבתי את החוקה הזאת לבד ואני לא חושבת שזה אתי שאשיב עליה לבדי.״ פרנצ׳סקה רעמה וחיפשה במבטה את הריבוע של סטיג הנעלם.
״אולי במקום להמשיך להתווכח״, הציעה ג׳רדלין בקול שהיא קיוותה שנשמע בוטח ולא מותש ומודאג, ולא מפרפר כמו שפִרפר ליבה כציפור כלואה ככל שנקפו הדקות ודלת הכניסה לביתה נותרה סגורה, ״עלינו להצביע ולהחליט היום סופית מה ייכתב בתקנון.״
״בסדר גמור.״ עמנואל דפק על השולחן לאחר שהבין מספירת קולות מהירה שמחנה פלסטין יובס.
״אני לא חושבת שזה הוגן להצביע על סוגיה כל כך חשובה בלי שכל חברי הוועדה נוכחים.״ אמרה נטלי במהירות לאחר שהגיעה אל אותה התוצאה.
״אבל אף פעם לא כולנו נוכחים.״ המבטא הצרפתי של שנטל נשמע נוזפני מתמיד.
״אני מסרבת להצביע ללא ההשתתפות הקולקטיבית של מי שניסח איתי את החוקה.״ רעמה פרנצ׳סקה, בפעם האחרונה מבחינתה.
״בסדר גמור, אז אני מציע שנדחה את ההצבעה לשיחה הבאה.״ אמר רוברט, שאף שהסכים עם עמנואל, הבין שאם הוויכוח הזה יימשך, הוא בטוח יאחר לארוחת הערב עם המשקיעים של אשתו. הפנים המותשות של שאר חברי הוועדה התעודדו קלות למשמע הפתרון המובטח.
״אז כולנו מסכימים?״ ג׳רלדין הביטה מבעד למשקפיה בששת הריבועים שריצדו מול פניה, ״אנחנו נדחה את ההחלטה לשיחה הבאה?״
״כן,״ הדהדו בזה אחר זה ששת הקולות.
״מעולה. תרצו לקבוע את השיחה לראשון בשבוע הבא?״ סופי שאלה.
״אני בכנס בראשון הבא.״ נטלי ענתה.
״אז ראשון בעוד שבועיים?״
״אני צריך לשמור על הילדים כי אשתי בנסיעת עבודה.״ רוברט השיב.
״מה לגבי ראשון בתחילת חודש הבא?״
״אני יוצאת עם הסטודנטים שלי לסיור מוזיאלי.״ אמרה פרנצ׳סקה.
״אז סופי תכתוב לכולנו אימייל בשבוע הבא עם תאריכים אפשריים ונחליט אז?״ ג׳רלדין התערבה.
״בסדר גמור.״ שישה קולות ענו במשולב.
התודות נאמרו בזו אחר זו. המסכים הרבועים כבו אחד־אחד. דממה השתררה בחדר העבודה של ג׳רלדין, שהשקיף אל הרחוב עטור העצים שכבר היה שרוי באפלה. היא סובבה את כיסא המחשב שלה ובהתה בדלת הכניסה. אף קול של טפיפות צעדים לא נשמע. אף אור לא נדלק במבואה. ג׳רלדין הסירה את משקפיה ושפשפה את גשר אפה, הכתמים האדומים שהותירו המצבטיים גרמו לפניה להיראות עירומות ופגיעות. היא הרימה את ראשה אל עבר שעון האורלוגין העתיק של אִמה שהיה תלוי בחדר עבודתה. היא תיתן לו עוד עשר דקות. אם הוא לא יחזור עד אז, היא אולי תתקשר אל מארק לשאול מה לוקח לו כל כך הרבה זמן.
יונתן שגיב הוא סופר וחוקר ספרות עברית. שני ספריו בסדרת הבלש עודד חפר (החופרת), ״אין סודות בחברה״ (2014) ו״דברים שהשתיקה יפה להם״ (2017) יצאו לאור בהוצאת כתר. בנובמבר 2019 יראה אור הספר השלישי בסדרה.
» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: שני סיפורים קצרים מאת דבורה שטיינהרט
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
