פרוזה | ממתי לימודי ישראל כוללים את לימודי פלסטין?

"המסכים הרבועים כבו אחד־אחד. דממה השתררה בחדר העבודה של ג׳רלדין, שהשקיף אל הרחוב עטור העצים שכבר היה שרוי באפלה. היא סובבה את כיסא המחשב שלה ובהתה בדלת הכניסה. אף קול של טפיפות צעדים לא נשמע." סיפור קצר מאת יונתן שגיב

ליאור שטיינר, ללא כותרת, רישום על ניירות, 40X30 ס"מ, 2014

.

ההחלטה

מאת יונתן שגיב

 

הוועדה המארגנת של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל התכנסה ביום ראשון, 10 במרץ, 2018. השיחה התנהלה באמצעות סקייפ. שמונה ערוצי וידאו פיצלו את המסך שחיבר בין המשתתפים שישבו בביתם או במשרדם ברחבי העולם. ההרגשה הייתה חגיגית אם כי מעט מתוחה. זאת הייתה שיחת הוועידה הראשונה שהתקיימה בין כל חברי הוועדה מאז הכנס הראשון בתולדות האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שנערך בשנה שעברה במקסיקו סיטי וזכה להצלחה מסחררת. הצלחה זאת, חשוב לציין במאמר מוסגר, כלל לא הייתה דבר מובן מאליו לאור ההתנגדות העזה שהפגינו הפדרציה האמריקאית ללימודי ישראל שהוקמה עוד ב־1985 והוועד האירופאי ללימודי ישראל שנוסד כבר ב־2009, להקמת האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שקמה אך ורק לפני שנתיים. אך כפי שטרחה להבהיר נשיאת האגודה, ג׳רלדין אריקסון מאוניברסיטת שטוטגרט אשר בגרמניה, במכתב פתוח באנגלית שהתפרסם בכתבי העת הנחשבים ביותר, החל מ״פרופטקסטס״ המשך ב״איי־ג׳יי־אס ריוויו״ וכלה ב״היברו סטדיז״, אכן היה ביקוש רב, אם לא צורך דחוף, בייסוד האגודה הגלובלית ללימודי ישראל ב־2016, שכן למרבה הצער שדה המחקר של לימודי ישראל עוצב עד כה באמצעות תפיסות אירופוצנטריות ואמריקוצנטריות שהגבילו את החשיבה שלנו על ההיסטוריה של הציונות, על ההתפתחות של מדינת ישראל, על יחסי הגומלין בין הזהות הישראלית לזהות היהודית, ועל הסכסוך הישראלי־פלסטיני בהקשרים גלובליים ומורכבים. (האם להשאיר את המילה ״כיבוש״, הרהרה ג׳רלדין בזמן שהקלידה את המכתב באישון הלילה בחדר העבודה ספון העץ שלה בשעה שבעלה מארק ושתי בנותיה כבר ישנו במיטותיהם בקומה השנייה של הבית שנבנה בסגנון ניאו־קלאסי מאוחר בסוף המאה התשע־עשרה. היא החליטה לבסוף למחוק את המילה. בימים כה מוקדמים לפעילות האגודה, ג׳רלדין העדיפה לבחור שפה ניטרלית יותר, גם לשם האובייקטיביות האקדמית.) היה זה באותו מכתב נודע שג׳רלדין שאלה בלהט אם אין זה נכון להניח כי ההבנה האינטלקטואלית שלנו את החברה הישראלית תעמיק בזכות ייצוג נרחב יותר של אקדמאים יהודים באוסטרליה, שתרומת מחקרם בנושא חברות מהגרים מודרניות לא תסולא פז. האם לא נרוויח, הוסיפה ג׳רלדין, מתרומתם של כלכלנים יהודים בדרום־אמריקה, השסועה עד היום במאבק היסטורי בין קפיטליזם כוחני למרקיסיזם רדיקלי, לניתוח העומק הנדרש של המורשת הסוציאל־דמוקרטית של מדינת ישראל? והאם באמת אנו יכולים להרשות לעצמנו, סיימה ג׳רלדין בתוקף, לוותר על קולם של תאורטיקנים פוליטים מדרום־אפריקה שיוכלו להאיר במחקרם האקדמי את ההקבלות וההבדלים בין המשטרים של שתי המדינות בעבר ובהווה, ובכך לסלול את הדרך להבנה אחרת ונחוצה של יחסי הכוחות במזרח התיכון ואולי אף לקידום שינוי פוליטי באזור?

לאור טענות מוצדקות אלו, מיותר אם כן לציין שהמכתב של ג׳רלדין אריקסון לא רק סתם את הגולל על ההתנגדות להקמת האגודה הגלובלית ללימודי ישראל אלא אף הבטיח סופית את המימון הנדיב ביותר לעריכת הכנס הראשון הן מאת המוסד האמריקאי לחקר החברה הישראלית אשר בניו־יורק והן מאת מכון רוזנפלד לקידום הדמוקרטיה הישראלית אשר בלונדון. ואכן, הכנס, שנערך באוניברסיטת הלאומית של מקסיקו סיטי, התגלה כטור דה פורס אקדמי עם שלושה ימים של מושבים, עשרות הרצאות ומאה שלושים וארבעה חוקרים שהגיעו מכל קצוות תבל, כמו ישראל, ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, צרפת, איטליה, שוודיה, ספרד ואף מקסיקו. אפילו בינגבינג פאן, דוקטורנטית ללימודי ספרות עברית משנחאי, הגיעה לכנס המוצלח על מנת להרצות על התרגום הראשון של ברנר לסינית ותרומתו להבנת הגאונות הכלכלית היהודית.

אך למרות החגיגיות שניכרה במילות הפתיחה של ג׳רלדין בסיכומה את הצלחת הכנס הראשון, היה ניתן לחוש את המתח שנבנה בכל שמונת המסכים המפוצלים כבר בתחילת השיחה. המתח נבע, בין השאר, מהידיעה כי בסיומה של שיחת הוועידה, שנקבעה על מנת לדון בכנס השנתי הבא, תיערך הצבעה על הסעיף האחרון בלו"ז שהפיצה מבעוד מועד בדייקנותה הרגילה סופי תומאס, מנהלת הכנס הבריטית בת העשרים ושמונה שהצטרפה לאגודה לאחר פרישתה מניהול אירועים לקרן ההון בלומברג. הסעיף המדובר התמקד באישור החוקה של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל שנכתבה כבר בשנה שעברה בידי שניים מחברי הוועדה, ההיסטוריונית פרנצ׳סקה לאורי מהאוניברסיטה האמריקאית ברומא והאנתרופולוג סטיג וולנברג מאוניברסיטת סטוקהולם, אך מעולם לא אושרה בהצבעה בשיחת הוועידה בשנה שעברה.

סופי הצטמררה קלות כשהיא נזכרה באותה שיחה שהתארכה מארבע שעות לשש וחצי שעות עקב ויכוחים על סעיף אחד בחוקה והסתיימה רק כששניים מחברי הוועדה, עמנואל הלוי ונטלי חזן, פרשו בכעס מהפגישה, אף שעמדותיהם לגבי הסעיף הנידון סתרו זו את זו. לאקדמאים, כפי שסופי גילתה בסעודה המסכמת של חברי הוועדה לחגיגת הצלחת הכנס בשנה שעברה, יש היכולת הנדירה והלא בהכרח נחוצה להפוך אפילו החלפת מתכון פשוט של לחם בננה לדיון ארכני על האפשרות להגדיר בכלל את המונחים ״פשוט״ ו״מורכב״. בהתאם, חודשיים וחצי נדרשו עבור עשרת חברי הוועדה רק על מנת לקבוע את התאריך לקיום השיחה על הכנס שעתיד להיערך בשנה הבאה. העמיתה שהחליפה את סופי בבלומברג הספיקה באותו משך הזמן כבר לערוך כנס על העתיד של טכנולוגיית הבלוקצ׳יין שבאמצעותו גייסה עשרה מיליון פאונד לבניית חממה חדשה לסטרטאפים בלונדון. ואצלם? גם לאחר חודשיים וחצי וחמישים ושבעה אימיילים, שלושה מחברי הוועדה נעדרו לבסוף מהשיחה הנוכחית עקב ״התנגשות בלוחות הזמנים״.

אולי זה לא יהיה איום כמו השיחה הקודמת שנגמרה ללא החלטה, סופי ניסתה להרגיע את עצמה. אולי הפעם הדיון יסתיים בהכרעה מהירה למדי כפי שקרה בעניין סוגיית קבלתם של אקדמאים מהאוניברסיטה של אריאל לכנס. גם במקרה זה נשמעו טיעונים חשובים ורבים לכאן ולכאן: נגד חרם אקדמי, בעד ציות לחוק הבינלאומי, נגד לגיטימציה לכוחו של התוקפן, בעד ייצוג דעות אינטלקטואלי ללא משוא פנים, נגד פוליטיזציה של האקדמי, בעד האקדמיזציה של הפוליטי. וגם פה, הוועדה ממש נקרעה לשניים תוך כדי צעקות והאשמות בדבר יושרה אינטלקטואלית ואובייקטיביות מוסרית אך כשג׳רלדין הזכירה בפה רפה בסוף הדיון בן השעה כי הן המוסד האמריקאי לחקר החברה הישראלית והן מכון רוזנפלד לקידום הדמוקרטיה הישראלית כתבו אתמול כי אם הוועדה הגלובלית ללימודי ישראל תסרב לקבל אקדמאים מאוניברסיטת אריאל לכנס הם ייאלצו לבטל את המימון של האירוע, לפתע נמצא פתרון. המרצים מאריאל יוכלו לבוא לכנס אך ללא תג של שיוך אקדמי, ועל נוסחת פלא זו הצביעו לחיוב כל חברי הוועדה. מי בלב שלם ומי בלב חלקי, אך כולם הסכימו שהתמונה תמיד מורכבת ובהחלט צריך להסתכל עליה במלואה.

כיאה להליכות ולנימוסים שלמדה בקווין קולג׳, סופי הסתירה היטב את דאגתה מאחורי פנים שלוות. צמתה הבהירה והמלופפת התנודדה קלות על כתפיה בזמן שאצבעותיה המעודנות הקלידו בחריצות את תקציר נאום הפתיחה של ג׳רלדין, שבינתיים דיווחה כי חברי הוועדה ישמחו לדעת שהרצאתה של בינגבינג פאן על ברנר בסינית כיכבה בכל סרטוני הקידום שנשלחו לתורמים הוותיקים והפוטנציאליים של האגודה כראייה ל״גלובל ריץ׳״ של הכנס הראשון. ג׳רלדין דחפה שוב את משקפיה העבים במעלה אפה החד והמשיכה בנאומה בשעה ששאר חברי הוועדה המארגנת הנהנו בקשב רב, וכמו סופי ניסו אף הם להסתיר את דאגתם מאחורי פרצוף קשוב ומנומס. היה זה פרופסור רוברט פלדמן מאוניברסיטת ניו־יורק ששבר ראשון את קשר העין בין שמונת המסכים כשהציץ בשעון הרולקס שעל פרק ידו השמנמן וחשב לעצמו שנטייתה הגרמנית של ג׳רלדין לשאול לדעה של כל אחד ואחד מהנוכחים על כל נושא זניח עוד תגרום לו לאחר לארוחת הערב עם המשקיעים החדשים בחברת הנדל״ן של אשתו. דוקטור שנטל סלמן מהסורבון דווקא הטתה את פניה המאורכות אל מול המצלמה כראייה לתשומת ליבה, אך בו זמנית קירבה אליה מתחת לעינית מצלמת המחשב את מבחני סוף הסמסטר שהמתינו אצלה לבדיקה. ממקום מושבה במטבח המהודר של אחד מבתי הקמפוס של הסגל האקדמי של אוניברסיטת ברנדייס, דוקטור נטלי חזן חזרה בראשה על דרישתה, שתנוסח בנימוס הפתלתל שהאירופאים בוועדה כה מעריכים, כי השנה חייבים להגדיל את הייצוג הנשי של הדוברים בכנס, ושלחה מבט נוקב במסך של פרופסור פרנצ׳סקה לאורי המבוגרת מכולם, שאפילו לא טרחה להביט אל המצלמה. למען האמת טעתה נטלי בשיפוטה, שכן פרנצ׳סקה, שבגיל שישים ושתיים פשוט עדיין לא הבינה איך לתפעל שני מכשירים אלקטרוניים יחדיו, דווקא הייתה שקועה כל כולה בנושאי האגודה. במשך ארבעים דקות מתחילת השיחה פרנצ׳סקה שלחה ושלחה הודעות בוואטסאפ לדוקטור סטיג וולנברג לגבי תיאום עמדותיהם על התיקון המוצע לחוקה, אך הגבר הצעיר, הנאה וקצר הרוח שנראה בפינת המסך העליונה השמאלית עדיין לא ענה. אולי לפרופסורית וותיקה עם קביעות יש זמן להתעסק בהורדות ידיים, חשב לעצמו סטיג במורת רוח, אבל הוא התכוון להקדיש את הזמן של השיחה המיותרת הזאת לסריקת אתרי עבודה אקדמיים בתקווה למשרה שתגאל אותו מעשור של הוראה בשכר מינימום. שלא לציין שסטיג וולנברג לא היה כלל וכלל במצב רוח סביר להשתתפות ערה בשיחה. וכמוהו כל שאר חברי הוועדה, שעדיין התרעמו זה על זה בסתר שבגלל ההתעקשות הבלתי סבירה של האחרים על לוחות הזמנים המקודשים שלהם, הם שוב נאלצו לקבוע את הפגישה ליום ראשון, וסוף השבוע פשוט נהרס. כולם חשו כך. כולם, כלומר, למעט פרופסור עמנואל הלוי אשר ישב ביום ראשון זה במשרדו באוניברסיטת בר אילן, מאושר מכך ששיחת הוועידה נקבעה ליום עבודה, ואקסטטי מכך שסוף־סוף מצא את הפרוטוקול של ישיבת הממשלה שמוכיח מעל כל צל של ספק שכבר ב־1952, ולא ב־1955 כפי שנטען, התחילה התפיסה הביטחונית הישראלית שכוננה את מה שהוא טבע כ"מדיניות המעגלים השלובים עם נסיכויות המפרץ".

שלוש השעות הבאות של שיחת הוועידה עברו על מי מנוחות, חשבה לעצמה ג׳רלדין, שניצחה במיומנות על השיחה מרובת המשתתפים, המבטאים, והנושאים הטיעונים. אז נכון, בחירת המקום של הכנס העתידי נתקלה בקשיים לא צפויים (וינה? אירופוצנטרי! בוסטון? אמריקוצנטרי! ניו־דלהי? שיתוף פעולה עם דיכוי נשים), ונכון, גם המועד של הכנס לא התקבל כמובן מאליו (ספטמבר? בעייתי, תחילת השנה האקדמית באמריקה. אוקטובר? תחילת השנה האקדמית בישראל ואירופה. ינואר? ראש השנה האזרחית. אפריל? פסח. אז יוני? כולם בחופשה עד ספטמבר), ונכון שאף פעם לא קל להחליט אילו דוברים מרכזיים להזמין (בני מוריס? רוברט הציע. יותר מדי ימני, אמרה נטלי. רות גביזון? נידבה שנטל. יותר מדי שמאלנית, פסק עמנואל. באיזה עולם רות גביזון שמאלנית? התערבה פרנצ׳סקה ומיד שלפה את השם ענת מטר), ונכון שאף אירוע התרבות הסוגר התגלה כנושא קמעה רגיש (הסדרה ״מעברות״? הציעה שנטל. אני לא חושב שצריך להפוך כל אירוע תרבות לאירוע פוליטי, רוברט העיר. אבל התרבותי הרי הוא הוא הפוליטי, הדגישה נטלי, והנה שוב היא מקשקשת עם הפוקו שלה, פניו של עמנואל הפכו אדומות במשרדו), וכך נקפו להן השעות, והדיונים נמשכו, והמסכים הבהבו, והראשים נדו בזמן שמילים ארוכות הוחלפו ונקישות עטים נמרצות נשמעו, ורק במסך השמאלי התחתון, שבו נשקפה הצמה של סופי שהקלידה, שררה דממה. אך לבסוף, לאחר ארבע שעות, אין להכחיש, חשבה בלבה ג׳רלדין בסיפוק, כי התמונה אכן התבהרה. הכנס יתקיים באוניברסיטת ניו־דלהי (עם התנגדות של שנטל ונטלי שנרשמה בפרוטוקול) בחודש ספטמבר (עם התנגדות של רוברט) ויארח את בני מוריס ורות גביזון להרצאות אורח (עם התנגדות של פרנצ׳סקה) ויסתיים בשיחה עם דויד גרוסמן על ספרו החדש ועם כיבוד כשר (אף התנגדות לא נרשמה).

״נהדר״, סיכמה ג׳רלדין, עיניה האפורות זרחו בביטחון מאחורי משקפיה הכבדים וחיוך מאופק עלה על שפתיה הדקות, רק ניע קל של אפה המחודד הסגיר את דאגתה לגבי ההחלטה על הסעיף האחרון שנותר באג׳נדה. היא ניצלה את עינייהם המושפלות של שאר חברי הוועדה, שבלשו לרגע בטלפונים הניידים שלהם אחר הודעות וביקרו בזריזות ברשתות החברתיות, והפנתה את ראשה אל עבר מבואת ביתה. עיניה ננעצו בדלת הכניסה הסגורה. מארק עדיין לא חזר הביתה מהאימון. זאת כבר הפעם השנייה השבוע שהוא מבלה שלוש שעות במכון שנמצא במרחק עשר דקות הליכה מהבית. בעשרים ואחת שנות נישואיהם מארק מעולם לא הוכיח את עצמו כספורטאי כה מסור, וג׳רלדין הרגישה צורך פתאומי להזדקף בכסאה. היא שלפה שערה אפורה של החתול טאבי מסוודר הגולף השחור שמסגר את גופה הדק ופניה הצרות, החזירה את מבטה אל המסך, כפתה על עצמה ריכוז וחזרה לדבר.

״הגענו כעת,״ ג׳רלדין כחכחה בגרונה, ״לסעיף האחרון באג׳נדה שסופי היקרה שלחה בשבוע שעבר לכולנו. ושוב תודה, סופי, על עבודה קפדנית ומזהירה. כזכור, אנחנו כבר אישרנו בשנה שעברה את רוב סעיפי החוקה ואני שמחה לומר שברגע שנצביע עליה, ההתנהלות של האגודה הגלובלית ללימודי ישראל תעמוד בסטנדרט הגבוה ביותר של שקיפות מלאה. אישרנו את הסעיפים שנוגעים להרכב הוועדה, למקורות המימון, הרוטציה של חברי הוועדה, ניהול ההצבעות והמשכורת החודשית של סופי שלנו וכעת רק נותר להצביע על הנוסח של מטרות האגודה, שאותו מצאנו בפעם הקודמת, כאמור, שנוי במחלוקת, ועל כן, החלטנו לדחות את ההצבעה לפגישה הנוכחית. עכשיו, כדאי אולי שפרנצ׳סקה או סטיג אשר כתבו את החוקה כולה, ושעשו באמת עבודה נפלאה, יחזרו על הצעתם, שכן אני מאמינה שרוברט ושנטל נעדרו מהפגישה שעברה.״

״תודה ג׳רלדין,״ אמרה פרנצ׳סקה, קולה הגס העלה חיוך מאולץ על פניה של ג׳רלדין, ״אני רוצה גם לציין שפטריק שנעדר מהישיבה היום עזר לנסח את התיקון המדובר למטרות האגודה. וסטיג, פטריק ואנוכי מאמינים שהניסוח הנוכחי הוא הדרך היחידה לאגודה הגלובלית להפגין יושרה אינטלקטואלית. ואני אקריא את המטרות,״ פרנצ׳סקה השפילה את ראשה מול עינית המחשב בסלון ביתה רחב הידיים ברומא, ״האגודה הגלובלית ללימודי ישראל היא ארגון חברים שפתוח לכל האינדיווידואלים אשר עוסקים או חולקים עניין בחקר האינטלקטואלי של החברה, הפוליטיקה והתרבות הישראלית ובהתפתחות ההיסטורית של כל האספקטים האלו בישראל ובפלסטין המודרנית.״

שתיקה השתררה אחר שתי המילים האחרונות. פרנצ׳סקה הרימה את ראשה. הבזק של גופים בתנועה נראה על המסכים סביבה. רוברט קירב את ראשו הקירח אל עינית המצלמה כאילו הוא מנסה לשמוע צליל שחמק מאוזניו. נטלי הנהנה במרץ מופגן. שנטל הניחה את העט שבו עד רגע זה חילקה ציונים בחשאי לערימת המחברות שעל ברכיה. תחת גבותיו האפורות, עיניו של עמנואל הלוי התרחבו לשתי מאורות שחורות. עינית המצלמה אצל סטיג הראתה ערימת ספרים. האף החד של ג׳רלדין נרעד. סופי שמרה על חיוך מנומס. שתי כתפיה הרחבות של פרנצ׳סקה התכנסו כשחקן פוטבול שמתכונן למאבק.

״ובכן,״ המבטא האמריקאי המעוגל של רוברט, שגרם תמיד לשאר חברי הוועדה להחליף מבטים, הדהד בחללים השונים של שמונת המסכים, ״עכשיו אני מבין למה קתרינה ודויד שלצערנו נעדרים היום מהישיבה כתבו לי אתמול. תראי פרנצ׳סקה, לפנינו לא עניין פוליטי, אלא דיסציפלינרי. השאלה פה היא איך אנחנו מגדירים את השדה של לימודי ישראל. והתשובה היא שבדומה לאמריקן סטדיז שלא כוללת את לימודי מקסיקו, ההגדרה של לימודי ישראל, אינה צריכה לכלול שום לאום אחר. אני, כיהודי־אמריקאי, הצטרפתי לוועדה הגלובלית ללימודי ישראל, לא ללימודי פלסטין.״

״שלא לדבר אם בכלל אנחנו יכולים לדבר במקרה הזה מבחינה היסטורית ואנתרופולוגית על לאום אחר.״ הרעים קולו של עמנואל הלוי, שניסה לרסן את עצמו במשרדו אל מול המזכירה שהציצה בו מהחדר השני. עברו ארבעה חודשים מאז הצנתור של הפרופסור המבוגר ואשתו אמרה שאסור לו להתרגז יותר מדי.

״הבעיה עם התשובה הזאת, רוברט,״ נטלי ניסתה לרסן את קולה כדי שיתאים לכבוד שפוסט־דוקטורנטית צעירה על מלגה אמורה לחלוק לפרופסור מבטיח בן ארבעים שרק קיבל קביעות, ״שאתה ועמנואל מניחים שהתפיסה שלכם את השדה היא א־פוליטית, אבל הרי ההדרה של פלסטין אל מחוץ לישראל הן בשיח והן במציאות החומרית היא מראש הפעלת כוח פוליטית.״

״נאטאלייי,״ האנגלית המחודדת במבטא הצרפתי של ז׳קלין רשרשה ברמקולים של המחשב, ״אני אמנם מסכימה איתך שכמובן לא ניתן להפריד את הפרטי מהפוליטי אבל זו אינה תשובה הולמת לחוסר הדיוק של הטופוס שמוצג פה, ואני מתנצלת מראש, פרנצ׳סקה וסטיג, אבל למה הכוונה בדיוק בפלסטין המודרנית? האם אנחנו מדברים על פלסטין תחת האימפריה העות'מאנית? המנדטורית? הפוסט־מנדטורית? הקטגוריות פה חייבות להיות מובחנות לפני שנוכל בכלל להצביע על הניסוח.״

״אני מבקשת להרגיע את הטון המתקיף הזה,״ הבהב המסך של פרנצ׳סקה בטון תוקפני, ״אני לא היחידה שעבדה על הניסוח הזה, ואני לא היחידה שמאמינה שהוא חיוני למהות של האגודה וכוונותיה. סטיג, מה אתה חושב?״

שבעה זוגות עיניים הופנו אל המסך האמצעי שלפתע הוחשך.

״סטיג?״ פרנצ׳סקה שאלה.

הריבוע השחור נעלם. שבעת המסכים הסתדרו מחדש.

״סטיג?״ פרנצ׳סקה שוב שאלה, קולה הגס הצטלצל בדממה.

״ייתכן שנותק החיבור שלו לרשת.״ המבטא הבריטי המנומס של סופי נשמע.

״אני חושבת שיש פה טענות חשובות מכל צד,״ ג׳רלדין התחילה לדבר, עיניה שוב נדדו לדלת הכניסה הסגורה, מארק עוד לא שב והדממה של הבית הריק שהשתרעה מחוץ לחדר העבודה הייתה כמעט מכאיבה, ״והנה הצעה, אם המחלוקת עדיין כה עזה, אולי נכתוב את החלק של פלסטין המודרנית במסמך נפרד של הצהרת כוונות, מחוץ לתקנון הרשמי של האגודה.״

״ג׳רלדין,״ קולה של פרנצ׳סקה בקע מהרמקול כירייה, ״את מדברת על דברים טכניים. אני מדברת על המהות שתקבע את רוח המסמך.״

״אבל המסמך, פרנצ׳סקה, הוא פרקטי״, חייך רוברט באבהיות לאישה שהייתה מבוגרת ממנו בעשרים ושתיים שנה, ״ואת מדברת על תאוריה, ואלו שני דברים נפרדים.״

״פרקטיקה ותאוריה לעולם אינן דברים נפרדים, רוברט.״ הטיחה נטלי. המדושנות האמריקאית שליטשה את ניסוחיו גרמה למבטא שלה להישמע באוזניה ישראלי ומחוספס. היא הסמיקה.

״ממתי לימודי ישראל כוללים את לימודי פלסטין?״ עמנואל דפק על השולחן במשרדו, ״מי שמע כדבר הזה בכלל, אולי נטלי, אצלך שם בברנדייס עם כל ההיפים והארגונים של הבי־די־אס זה ככה, אבל כאן? כאן לא יהיה כדבר הזה!״

״אני רק רוצה לציין,״ הקול הצלול של סופי בעבע בעדינותו אל מול המבטאים הישראליים הגרוניים, ״כי ההכללה של פלסטין המודרנית בתקנון הרשמי של האגודה יכולה להוות מכשול בגיוס כספים לאגודה אצל חלק מהתורמים שלנו. וכארגון ללא מטרות רווח, עלינו לחשוב גם פרקט…״

״זאת האחריות הציבורית והאינטלקטואלית שלנו כלפי פלסטין וישראל,״ נטלי קטעה אותה, ״לכסף אין מקום בהחלטה הזאת.״

סופי קברה את מבטה במקלדת. היא גילתה בשנה האחרונה שקשה לה מאוד להתמודד עם הישירות של הישראלים והאיטלקים באגודה. אולי זה האקלים החם שמונע מהם לפתח תרבות דיון ראויה. ג׳רלדין הביטה בצער במזכירתה המובסת. זו הייתה היא שביקשה ממנה להעלות את הטיעון הכלכלי במהלך הדיון בתקווה שזה יביא הפעם להחלטה יותר מהירה.

״ומה נעשה אם הקונפליקט יחריף?״ הקול של שנטל התחדד, ״אתן רוצות, נטלי ופרנצ׳סקה, לכפות את התפיסה האינטלקטואלית שלכן לגבי פלסטין על כל באי הכנס גם במקרה של מלחמה עתידית עם ישראל?״

״ואני מבקשת שוב להפסיק עם הטון המתקיף. אני לא כתבתי את החוקה הזאת לבד ואני לא חושבת שזה אתי שאשיב עליה לבדי.״ פרנצ׳סקה רעמה וחיפשה במבטה את הריבוע של סטיג הנעלם.

״אולי במקום להמשיך להתווכח״, הציעה ג׳רדלין בקול שהיא קיוותה שנשמע בוטח ולא מותש ומודאג, ולא מפרפר כמו שפִרפר ליבה כציפור כלואה ככל שנקפו הדקות ודלת הכניסה לביתה נותרה סגורה, ״עלינו להצביע ולהחליט היום סופית מה ייכתב בתקנון.״

״בסדר גמור.״ עמנואל דפק על השולחן לאחר שהבין מספירת קולות מהירה שמחנה פלסטין יובס.

״אני לא חושבת שזה הוגן להצביע על סוגיה כל כך חשובה בלי שכל חברי הוועדה נוכחים.״ אמרה נטלי במהירות לאחר שהגיעה אל אותה התוצאה.
״אבל אף פעם לא כולנו נוכחים.״ המבטא הצרפתי של שנטל נשמע נוזפני מתמיד.

״אני מסרבת להצביע ללא ההשתתפות הקולקטיבית של מי שניסח איתי את החוקה.״ רעמה פרנצ׳סקה, בפעם האחרונה מבחינתה.

״בסדר גמור, אז אני מציע שנדחה את ההצבעה לשיחה הבאה.״ אמר רוברט, שאף שהסכים עם עמנואל, הבין שאם הוויכוח הזה יימשך, הוא בטוח יאחר לארוחת הערב עם המשקיעים של אשתו. הפנים המותשות של שאר חברי הוועדה התעודדו קלות למשמע הפתרון המובטח.

״אז כולנו מסכימים?״ ג׳רלדין הביטה מבעד למשקפיה בששת הריבועים שריצדו מול פניה, ״אנחנו נדחה את ההחלטה לשיחה הבאה?״

״כן,״ הדהדו בזה אחר זה ששת הקולות.

״מעולה. תרצו לקבוע את השיחה לראשון בשבוע הבא?״ סופי שאלה.

״אני בכנס בראשון הבא.״ נטלי ענתה.

״אז ראשון בעוד שבועיים?״

״אני צריך לשמור על הילדים כי אשתי בנסיעת עבודה.״ רוברט השיב.

״מה לגבי ראשון בתחילת חודש הבא?״

״אני יוצאת עם הסטודנטים שלי לסיור מוזיאלי.״ אמרה פרנצ׳סקה.

״אז סופי תכתוב לכולנו אימייל בשבוע הבא עם תאריכים אפשריים ונחליט אז?״ ג׳רלדין התערבה.

״בסדר גמור.״ שישה קולות ענו במשולב.

התודות נאמרו בזו אחר זו. המסכים הרבועים כבו אחד־אחד. דממה השתררה בחדר העבודה של ג׳רלדין, שהשקיף אל הרחוב עטור העצים שכבר היה שרוי באפלה. היא סובבה את כיסא המחשב שלה ובהתה בדלת הכניסה. אף קול של טפיפות צעדים לא נשמע. אף אור לא נדלק במבואה. ג׳רלדין הסירה את משקפיה ושפשפה את גשר אפה, הכתמים האדומים שהותירו המצבטיים גרמו לפניה להיראות עירומות ופגיעות. היא הרימה את ראשה אל עבר שעון האורלוגין העתיק של אִמה שהיה תלוי בחדר עבודתה. היא תיתן לו עוד עשר דקות. אם הוא לא יחזור עד אז, היא אולי תתקשר אל מארק לשאול מה לוקח לו כל כך הרבה זמן.

 

יונתן שגיב הוא סופר וחוקר ספרות עברית. שני ספריו בסדרת הבלש עודד חפר (החופרת), ״אין סודות בחברה״ (2014) ו״דברים שהשתיקה יפה להם״ (2017) יצאו לאור בהוצאת כתר. בנובמבר 2019 יראה אור הספר השלישי בסדרה.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: שני סיפורים קצרים מאת דבורה שטיינהרט

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | פרויד והמלך המוּרי האחרון

"הצורך של הבן לכבד את האב מושך אותו אחורה, לופת ומייסר, אך גם קושר אותו לשורשיו, שורשים שהם למעשה ביתו האמיתי." ענת צור מהלאל כותבת על השבר והקינה בכתביו של פרויד במלאת 80 שנה לפטירתו

הילה ליזר בג'ה, זרם התודעה, דיו על נייר, 70X50 ס"מ, 2016

.

"כשרואים לראשונה את הים": פרויד, שמונים שנה למותו

מאת ענת צור מהלאל

 

בילדותי צפיתי בסרטו של הבמאי הצרפתי ברטראן טברנייה, יום ראשון בכפר (Un Dimanche a la Campagne). רובו נשכח ממני זה מכבר, אך סצנת הסיום נחקקה בי. האב המבוגר שב בגפו לבית הכפר המתפורר והחשוך לאחר שנפרד מילדיו ונכדיו שבאו לבקר. בשקט שאחרי ההמולה, הוא נכנס לאטלייה שלו (הוא צייר), מתיישב בלאות ומלטף את ידיו חרושות הקמטים. המבט משתהה בתשומת לב על הידיים הנעות בכאב סבלני. אני זוכרת את עצמי מופתעת מההשתהות הזו, שאיכותה המינורית בולטת על רקע ההתרחשויות הדרמטיות שליוו את הסרט. מחווה שכולה תודעת הזמן, הבנת היותנו בני חלוף, נחמת הסערה.

כתיבתו הענפה של פרויד שזורה לאורכה בניסיונות לעגן תהליכי אֵבל בתוך הבנות תאורטיות אינטרוספקטיביות, להבחין בין הנורמלי לפתולוגי בתהליכי האבל ולסייע לאדם לשוב ולאהוב לאחר ההידלדלות שמסב אובדן. עבור פרויד אתגר זה של התגברות על ייסורי האבל או המלנכוליה באמצעות אינטרוספקציה וכישורים אנליטיים היה יעד מקצועי ואישי. כמי שהיה דור ראשון לחילון, שחווה על בשרו בילדותו את שבר היציאה מהמסורת היהודית, מהיידיש ושפת הקודש אל הגרמנית ומן העיירה במוראביה אל הכרך הווינאי, ובבגרותו את המלחמה הגדולה ואת פאתי אסון מלחמת העולם השנייה, מעניין לאתר בכתיבתו את יסודות הקינה. ורד לב כנען, בחיבורה "קינה על האקרופוליס: פרויד והעולם העתיק" (מכאן יט, 2019), מאפיינת את הקינה לא כסוגה ספרותית, אלא כמודוס ספרותי של מצב רגשי, וכותבת כך: "אין הקינה מייצרת ייצוגי צער. קינה איננה ייצוג של רגש ואף איננה חיקוי של כאב, אלא היא עצמה מצב רגשי הלובש צורה ספרותית. קינה היא רגש שדורש קול, יללה, תמלול, ביטוי". גלילי שחר, בפתח הדבר לספר הקינות: שירה הגות ותוגה בעולמו של גרשם שולם (כרמל, 2016), מציע שהקינה מצויה בין ייצוג האובדן, על הצער והאלימות המתלווים אליו, לבין הבעת "הבלתי מצוי והבלתי נאמר בתורת ההוויה". כלומר, הקינה מצויה בשבר בין לשון האנחה, הבכי והיגון, ללשון ההרס וההשחתה, ולאילמות הריקה שמעבר לדיבור.

פרויד אמנם הרבה לכתוב על תהליכי אבל ולנתח את הדינמיקה הלא־מודעת שבבסיסם, אך קשה להעריך שהוא כיוון לכך שחיבוריו ייקראו כקינה. הוא נהג להתגאות בכך שהוא מישיר מבט מפוכח אל המוות ומהרהר במותו שלו מדי יום. למטופלים הזרים ששילמו לו מראש עבור הפגישות האנליטיות נהג לומר שלא יהססו לגבות את יתרת החוב המגיעה להם ממשפחתו אם ימות טרם שהאנליזה הגיעה לסופה. כהוגה דעות ואנליטיקאי הוא הרבה לכתוב על תהליכי אבל, הן ישירות, כמו בחיבורו אבל ומלנכוליה, והן בעקיפין, כאשר דן למשל בחשיבות החילוּן במסה "עתידה של אשליה". כתיבתו פורצת הדרך בתחום זה הדגישה את החידתיות הטמונה בייסורי האבל, לצד חשיבות ההבחנה בין תהליכי אבל רגילים למלנכוליה, תהליכי אבל פתולוגיים שבהם האני של האדם האבל נותר אחוז בצילו של האובייקט האבוד ומסרב להתאושש. הקריאה בכתביו של פרויד מזמנת פער בין טענותיו התאורטיות הרהוטות על אודות האבל לבין עמדתו הרגשית המלנכולית, הנסתרת מאחורי הצללים. יסוד הקינה הנסתר בכתיבתו של פרויד נותן ביטוי לזהותו כיהודי עקור, הן משורשיו הגליציאניים המסורתיים בילדותו, הן מהתרבות האוסטרו־הונגרית שאליה שאף להשתייך בבגרותו.

בחיבורו "ארעיות" (Vergänglichkeit), שנכתב בשנת 1916, בסמוך לאבל ומלנכוליה, פרויד מאיר היבט מסוים של עבודת האבל, והוא היחס לארעיות. הוא מתאר שיחה במהלך טיול בהרים בינו לבין "ידיד שתקן ומשורר צעיר". המשורר מצר על ארעיותו של הטבע, אשר לדידו גוברת על השמחה שמסב יופיו. פרויד אינו מזדהה עם עמדה זו ומתעקש להראות שהארעיות אינה אמורה לעמעם את ההתפעלות האוחזת בנו נוכח תופעות הטבע. פרויד קושר בין צער הארעיות לבין תהליכי אבל; ההכרה כי היופי הוא בן חלוף מפגישה אותנו עם "טעם היגון שבשקיעתו". על כך הוא כותב: "מדוע ההשתחררות הזאת של הליבידו מהאובייקטים שלו היא תהליך מכאיב כל כך איננו יודעים, ולפי שעה אין לנו אפילו השערות. אנחנו רק רואים שהליבידו דבק באובייקטים שלו ואינו מוותר על האובייקטים האבודים גם כשעומדים לרשותו תחליפים. זהו אפוא האבל" (כל המובאות מתוך האסופה תרבות, דת ויהדות, רסלינג, 2008; תרגמו נועה קול ורחל בר חיים).

"ארעיות" היה חיבור מוזמן עבור קובץ זיכרונות פטריוטי בשם "ארצו של גתה". פרויד פותח בקביעות נחרצות בדבר חשיבות ההתגברות על יגון הארעיות ביחסנו אל היופי ובניצחון האופטימיות על המלנכוליה, אלא שמיד לאחר מכן הוא פותח בקינה פעורה, מפתיעה בהקשר האמור, על החורבן שהותירה המלחמה הגדולה בארצו, גם אם לא הייתה מולדתו אלא הארץ שאליה היגר בילדותו:

שנה אחר כך פרצה המלחמה הגדולה וגזלה מן העולם את יופיו. לא רק את יפי הנוף ואת אוצרות האמנות שעמדו בדרכה הרסה המלחמה, היא כילתה גם את גאוותנו על הישגי התרבות, את הכבוד שרחשנו להוגים ואמנים רבים, את התקווה שהצלחנו סוף־סוף לגבור על ההבדלים בין אומות וגזעים. היא לכלכה את המדע שלנו שהיה מרומם וחסר פניות, היא הציבה את היצריות שלנו ערום ועריה, התירה מכבלים את הרוחות הרעות שבתוכנו, שהאמנו שבמשך מאות שנים הצלחנו לרסן. היא חזרה והקטינה את מולדתנו, והפכה את האדמה האחרת לזרה ורחוקה. היא גזלה מאתנו דברים כה רבים שאהבנו, והראתה לנו איך הדברים שהיו בעינינו יציבים הם בני חלוף.

דומה כי הפרשנויות הפסיכואנליטיות החדשניות והאמיצות שניסח פרויד מתעמעמות אל מול כאב האובדן הבוהק מקינה זו. ואף שפרויד ממהר לשוב בחיבורו אל אתגר השלמת תהליך האבל והשיבה להשקעת ליבידו באובייקטים קיימים, טבורו הפואטי של החיבור נותר באותה קינה על הארץ האהובה שאבדה, היסודות מעוררי ההתפעלות, המבנים היפים, שקרסו כולם. פרויד מזהה עצמו כאן כבן האומה הגרמנית הגדולה, וזו הזדהות המייצרת אופטימיות ואפשרות לשיקום, אך האופטימיות הזו נדונה להיסדק בהדרגה בעשורים שלאחר מכן עם השלכותיה ההרסניות של אותה מלחמה, ועד לשבר הגלות שנגזר עליו בערוב ימיו.

בשנת 1936, עשרים שנה אחרי כתיבת "הארעיות", מפרסם פרויד את "הפרעת זיכרון על האקרופוליס" (Eine Erinnerungsstörung auf der Akropolis). חיבור זה נכתב כמחווה ליום הולדתו של רומן רולאן, והוא מופנה אליו מעמדת הקורא והחבר המעריץ, וגם מעמדת הזקן שתש כוחו. פרויד פותח את חיבורו בהקדמה שהיא פנייה אישית לרולאן:

התאמצתי ארוכות למצוא דבר־מה שיהא ראוי לך בדרך כלשהי, שיוכל לבטא את התפעלותי מאהבת האמת שלך, מן ההעזה לומר את דעתך ולהסתכן, מאהבת האדם ומן הנכונות להושיט עזרה. או משהו שיעיד על הכרת התודה שאני רוחש לסופר שהנחיל לי הנאה כה רבה ורוממות רוח. זו הייתה ברכה לבטלה; אני מבוגר ממך בעשור, יבולי יבש. מה שנותר לי להציע לך בסופו של דבר, זו מנחתו של מי שירד מנכסיו, 'שידע ימים טובים מאלה'.

בחיבור רב רבדים ואישי זה פרויד סוקר תופעה נפשית משונה שחווה כשלושה עשורים קודם לכן בעת שנסע עם אחיו הצעיר לאתונה, "תופעה מסוג זה שחוויתי בעצמי לפני ימי דור, בשנת 1904, תופעה שאף פעם לא הבנתי, חזרה וצפה בזיכרוני בשנים האחרונות". באופן מפתיע, כמעט מיסטי, מצא עצמו פרויד בעת טיול ביוון על פסגתו של האקרופוליס. בעוד מבטו שוזף את הנוף, הוא כותב, "עלתה בדעתי פתאום מחשבה משונה: כל זה קיים אפוא כפי שלמדנו בבית ספר?!" להבנתו בדיעבד התרחשה בתוכו "תופעת ניכור", ובעוד חלק אחד שלו חווה את המציאות שבה האקרופוליס קיים כזרה, החלק האחר חווה את העצמי המפקפק בקיומו של האקרופוליס כזר. פרויד מכנה את התופעה "הפרעת זיכרון" (Eine Erinnerungsstörung), ולא למשל הפרעת מציאות, מכיוון שהיא אחוזה לדידו בזיכרון, בכמיהות עבר שקיננו בתוכו שנים ארוכות: "כשאני נזכר בלהט כמיהותיי לנסוע ולראות את העולם בהיותי תלמיד גימנסיה וגם אחר כך, ועד כמה מאוחר החלו להתממש, איני מתפלא על ה'השפעה בדיעבד' (Nachwirkung) הזאת על האקרופוליס; הייתי אז בן ארבעים ושמונה שנים".

האסוציאציות לוקחות את פרויד לקינה ספרותית מהמאה החמש־עשרה, "הקינה המפורסמת של המאורים הספרדים, 'ay de mi alhama' (אבוי אלהמה שלי) מספרת איך המלך בואבדיל (Boabdil) מקבל את הבשורה על נפילת עירו אלהמה". המלך בואבדיל היה המלך המוּרי האחרון של גרנדה ומשמעות נפילת העיר הייתה קץ שלטונו. הוא אינו מסוגל להכיר בכך ומחליט להתייחס לידיעה כאל non arrivé. ועם זאת, הקינה קיימת, והיא נמצאת בתהום הנפערת בין מציאות האובדן לבין הכרה בו. פרויד מציג את הקינה בשפת המקור ספרדית:

Cartas le fueron venidas
Que Alhama era ganada
Las cartas echó en el fuego
Y al mensajero matara

פרויד בוחר שלא לתרגם בגוף הטקסט את הקינה לגרמנית ומותיר אותה כמסר אניגמטי בעל איכות זרה־מוכרת (במהדורה הסטנדרטית נוסף תרגום אנגלי של הקינה: "הביאו לו מכתבים / שאלהמה נפלה. / את המכתבים זרק לאש / ואת השליח הרג"). אלוזיה ספרותית היסטורית זו מהדהדת את תחושתו של פרויד באותה עת, כמלך המקונן על מלכות שהייתה ואיננה עוד. המעבר של פרויד במקום זה מהשפה הגרמנית שבה כתב לקינה הספרדית מבלי להידרש לתרגום מסמן את הקינה כאזור השבר, גבול ההכרה והמילה, בין העולם שהיה לעולם שיהיה.

תופעת הניכור הנקודתית העומדת במרכז החיבור מסמנת את אזור השבר המתמשך בין האני המשתוקק לפרוץ את גבולות כור מחצבתו ולכבוש מחוזות ידע חדשים, לבין ייסורי האשמה והספקות העצמיים הכרוכים בהזדהות עם הכור שממנו בא. הקינה המאוחרת של המלך הגולה המכחיש את נפילת ממלכתו משתקפת באספקלריה רב־ממדית בתחושות הניכור של הגבר בן הארבעים ושמונה על פסגת האקרופוליס ובאדם הזקן שתש כוחו ו"יבולו יבש". העיניים הנישאות קדימה נפגשות עם אלה המביטות לאחור. תחושת חוסר האונים המלווה את הזקנה מתחברת בזיכרון לתחושת חוסר האונים של פרויד הילד והנער המתאווה לפרוץ את גבולות ביתו ולעוף למרחבים. פרויד בוחן חוויה של ניכור עצמי שתקפה אותו על האקרופוליס, משאת חלומותיו של "היהודי החילוני החדש", ובאופן סובטילי כורך אותה בשבר המודרנה ובשבר ביחסיו עם אביו. אביו של פרויד היה יהודי מסורתי, "אוסטיודן" (Ostjuden) דובר יידיש, ובמילותיו של פרויד: "אבא שלנו היה סוחר, לא הייתה לו השכלה תיכונית, אתונה לא הייתה משמעותית במיוחד עבורו". לקראת סוף חיבורו, הוא נותן ביטוי לקינה הפרטית שלו. והנה היא, קינתו של פרויד:

אין זה נכון שבשנות לימודיי בגימנסיה פקפקתי אי־פעם בקיומה הממשי של אתונה. אכן פקפקתי בכך שאוכל אי־פעם לראות את אתונה. לנסוע הרחק עד כדי כך, "עד כדי כך להרחיק לכת", נראה לי לחלוטין לא אפשרי. זה קשור לתנאי החיים המצומצמים והדלים בנעוריי. הכמיהה לנסוע הייתה גם בלי ספק ביטוי למשאלה להימלט מהלחץ הזה, משהו קרוב לדחף שמניע כל כך הרבה מתבגרים לברוח מהבית. כבר מזמן היה לי ברור שחלק גדול מהחשק לנסוע, מהרצון להגשים את המשאלה המוקדמת הזו, נעוץ בחוסר שביעות הרצון שלי מהבית ומהמשפחה. כשרואים לראשונה את הים, כשחוצים את האוקיינוס, כשערים וארצות שבמשך זמן רב היו בחזקת משאלות רחוקות מהישג יד הופכות ממשיות, או־אז חשים כגיבורים שהגשימו מעשים נפלאים לאין שיעור.

בערוב ימיו מבין פרויד את הפרעת הזיכרון שתקפה אותו על האקרופוליס לא רק כאשמה שמקורה בניצחון אדיפלי – אשמה על השארת האב מאחור, אלא בדיעבד גם כ"רגש של כבוד למתים". הצורך של הבן לכבד את האב מושך אותו אחורה, לופת ומייסר, אך גם קושר אותו לשורשיו, שורשים שהם למעשה ביתו האמיתי. כאמור, הקינה מצויה באזור השבר בין הנאמר לבלתי ניתן להיאמר, בין המבט הנישא קדימה לבין זה המביט לאחור, בין לפיתת השורשים לכמיהה לפרוץ הלאה והרחק. ופרויד חותם את חיבורו במילים הנותנות ביטוי מאוחר לקשר זה, הבלתי ניתן להתרה, בין האב לבן, קשר שבו שני הצדדים זקוקים לסלחנות ולחמלה, "מאז זקנתי ואני עצמי זקוק לסלחנות וכבר איני יכול לנסוע".

החיבור פורסם כאמור לקראת יום הולדתו של רומאן רולן בינואר 1936, בעת שרוחות המלחמה באירופה גברו והתעצמו. במרץ 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית. תחת איומים הולכים וגוברים הצליח פרויד להגר ללונדון עם משפחתו ביוני באותה שנה. פרויד דימה אז את חוויית ההגירה שנגזרה עליו לגָלוּת, וזו העצימה את הזדהותו עם שורשיו היהודיים. ב־23 בספטמבר 1939, בעקבות ייסורי ההתמודדות עם מחלת הסרטן, ביקש פרויד בן ה־83 מרופאו לסייע לו לסיים את חייו. לעתים היד המכוונת את אירועי ההיסטוריה היא מסתורית מכל מסתורין, שכן קריאה בחיבורו זה של פרויד, שנכתב זמן לא רב לפני שהוא עצמו נדרש לצאת בבהילות מהעיר שבה חי ופעל רוב חייו, מאפשרת לשמוע בקינתו של המלך המוּרי האחרון את קולו העתידי של פרויד הגולה, האינטלקטואל היהודי הווינאי האחרון.

 

ענת צור מהלאל היא פסיכולוגית קלינית מומחית ובעלת תואר שלישי מטעם החוג לספרות עברית והשוואתית, אוניברסיטת חיפה. פרסמה בכתבי עת פסיכואנליטיים וספרותיים בארץ ובעולם. עמיתת מחקר בתוכנית המחקר הבין־תחומית בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה ומלמדת שם בתוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית. ספרה, Reading Freud’s Patients: Memoir, Narrative, and the Analysand, עתיד להתפרסם בקרוב בהוצאת ראוטלדג'.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: יורם מלצר ברשימה אישית על בורחס

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

המוסך מחפש התחלה של סיפור!

עם תחילת השנה החדשה, בואו להתחיל סיפור טוב עם המוסך! שלחו אלינו התחלות של סיפורים שנרצה להמשיך לקרוא. פרטים בפנים

.

המוסך מחפש התחלות

"So much for endings. Beginnings are always more fun", אמרה מרגרט אטווד, ובתרגום חופשי: עזבו סופים. התחלות הן תמיד יותר כיפיות!

המוסך מזמין אתכן/ם לשלוח לנו פתיחות של סיפורים פרי עטכן/ם. הפתיחות שאהבנו יתפרסמו בגיליון אחרי החגים של המוסך (גיליון 62).

יש לשלוח פתיחה אחת בלבד, באורך של 150 מילים לכל היותר.

את הפתיחה שלחו לכתובת: hamussach@gmail.com

בשורת הנושא ציינו "התחלות" ואת שם הכותב/ת.

תאריך אחרון למשלוח: 29 בספטמבר.

בהצלחה!

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

חייל אס אס, קצין בצה"ל ומרגל: סיפורו של אולריך שנפט

אולריך שנפט היה חייל אס אס לשעבר שחיפש דרך להיטיב את מצבו אחרי מלחמת העולם השניה: אז הוא התחזה ליהודי והתגייס לצה"ל

1

צפיתם בסדרה "המרגל" על אלי כהן ואתם רוצים עוד? ההיסטוריה של מדינת ישראל היא קרקע פורייה לסיפורי ריגול נועזים, ואין כמו סיפור ריגול מהסוג המותח ביותר: כזה עם נאצים.

גבריאל זיסמן הגיע לארץ ישראל בשנת 1949 אחרי מסע מפרך מגרמניה למרסיי, העפלה, מעצר של יותר משנה בקפריסין וגיוס ל"הגנה". באופן טבעי, כשהגיע לארץ, התגייס זיסמן הצעיר לצבא ההגנה לישראל שאך הוקם ועבר קורס מפקדי כיתות. לאחר מכן עבר גם קורס קצינים, קיבל דרגת סגן־משנה והועבר לחיל התותחנים.

אך ב-1952 נקטעה הקריירה הצבאית המבטיחה לאחר שהתעוררו חשדות סביב התנהגותו של זיסמן: מידע אנונימי חשף כי בהיותו שתוי הראה זיסמן לחבריו את תמונתו במדי אס אס וסיפר להם כי זהותו בדויה. ברבות השנים התגלה כי זיסמן הוא למעשה אולריך שנפט, גרמני יליד 1923 שהיה איש צבא נאצי ששירת בחזית הרוסית והאיטלקית במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה, ובעקבות שותפו לדירה שהיה ממוצא יהודי, גילה כי היהודים נהנים מסיוע כספי ומחבילות מזון שקיבלו מארגוני סיוע אמריקנים – מצרכים מבוקשים מאוד בגרמניה המוכה של אחרי המלחמה. שנפט החליט להתחזות לפליט ולהגיע לישראל, במטרה להמשיך לאחר מכן ליעד אחר.

1
תמונתו של אולריך שנפט במדי צה"ל

המשך הסיפור לא פחות מדהים מההתחזות הבלתי נתפסת. מאוכזב מהפיטורים מצה"ל בחר זיסמן־שנפט לעבוד בעבודות מזדמנות תוך כדי שהוא מתגורר בביתם של שני עולים מגרמניה. שם, ניהל רומן עם בעלת הבית, ושם שקלו השניים להותיר את הבעל הנבגד מאחור ולשוב יחדיו לגרמניה. לצערו של שנפט, ישראל לא אפשרה לבעלי דרכון ישראלי להיכנס לגרמניה באותה תקופה. הקשיים במסעו גרמו לשנפט להציע את שירותיו למודיעין המצרי. הוא הוטס לקהיר וחשף בפני המצרים ידיעות רבות על צה"ל ויחידותיו.

1
מתוך "מעריב", 18 באפריל 1958

סיפור לכידתו של שנפט בידי שירותי הביטחון הישראליים ראוי לסרט משל עצמו. הוא פורסם ברבים רק שנים רבות אחר כך. אם תקראו את הידיעות העיתונאיות המצורפות כאן תבינו אותו רק ברמז. על פי כלי התקשורת של שנות החמישים, שנפט נשלח לישראל בשנית בידי מפעיליו הערבים במטרה לאסוף כאן מודיעין, ונאסר בגעתו. אך הסיפור האמיתי נועז עוד יותר: אנשי המוסד הם שאיתרו את שנפט בגרמניה (בין השאר בעקבות מכתב שגולל את סיפורו ונשלח מאת בעלה של האישה שעימה ניהל שנפט רומן). הם אלו שבסיפור כיסוי שכנעו את שנפט להגיע שוב לישראל בתואנת ריגול לטובת עיראק. הם אלו שלכדו אותו בנחיתתו בנמל התעופה בלוד והביאוהו למשפט. את הסיפור המלא, שגדוש בעוד לא מעט פרטים מהממים אחרים, תוכלו לקרוא בספר "המרגלים" מאת יוסי מלמן ואיתן הבר.

1
מתוך ביטאון צה"ל "במחנה" בו נחשף הסיפור לראשונה
1
את הכתבה בעיתון "במחנה" ליוו איורים של אירועי מפתח בסיפור

1

זהו קיצור סיפורו הבלתי יאמן של חייל האס אס שנעשה קצין בצה"ל. לאחר מאסרו גורש שנפט מהארץ וחזר לגרמניה. מאז נעלמו עקבותיו ואף אין יודעים אם הוא עודו בחיים. כל היודע דבר על מקום הימצאו – אנא ספרו לנו בתגובות.

 

כתבות נוספות:

כך נלכד "האיש שלנו בדמשק" אלי כהן

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

יוני הדואר האמיצות מגינות על המולדת