.
מאת דפנה לוי
בקרב על הסקרנות, המתח ודפיקות הלב המואצות, הדיסטופיות מנצחות בנוק־אאוט. ספרים כמו מעשה השפחה של מרגרט אטווד (והמשכו שזה עתה ראה אור – The Testaments),וThe Power של נעמי אולדרמן, או Vox של כריסטינה דלצ׳ר הופכים לרבי מכר לא רק בזכות הכתיבה הנהדרת אלא גם – ואולי בעיקר – כי הם נוגעים בפחדים שאנחנו מדחיקים היטב: שמא המציאות הנוראה שמתוארת בהם תתגשם בחיינו. שמא הקריקטורה שפורסמה לאחרונה בניו יורק טיימס, שבה נראית ספרנית מעבירה את 1984, את פרנהייט 451, את המשפט ואת משחקי הרעב ממדף הספרות למדפי העיון – בעצם לא כל כך מצחיקה.
דיסטופיות, גם אם לא נכתבו במפורש כמניפסטים הקוראים לפעולה, יכולות להיקרא גם כתוכניות למהפכה עתידית. בעולמות שמוצגים בהן הכול נרמס: כבוד האדם, חופש הביטוי, החירות, הסביבה. ולב הסיפור מבקש מרד, מישהו שירים את הראש ויפרע את הכללים. אוטופיות, לעומתן, מתקשות לעשות את כל זה, ולו משום שהכלים הספרותיים העומדים לרשותן דלים יותר. בעוד דיסטופיה יכולה להעמיד במרכז מאבק אדירים, ולקדם כך את הקריאה לפעולה בעולם שמחוץ לסיפור, האוטופיה מציגה אידיליה, וזו חותרת נגד העניין והדרמה וממיתה את העימותים, שהם כלי משובח לקידום עלילה. ההכרזות האידאולוגיות שמאחורי הסיפור נאמרות בקול מעודן יותר. הן לא בהכרח חריפות פחות, והן בהחלט עשויות לשמש מנוע לחשיבה על שינוי, אבל דרושים להן לשם כך קוראים רגישים פי כמה.
החיסרון הזה היה יתרון לרומנים האוטופיים הנשיים שנכתבו במאה התשע־עשרה. הימים הם ימי ההמצאות הגדולות (הטלפון, מנוע הבערה הפנימית, הנורה), קצת לפני שה. ג׳. ווילס כתב את מכונת הזמן, קצת לפני הסופרג׳יסטיות, כשנשים החלו לדמיין את חייהן משתנים במהירות. כשהן כתבו סיפורים על עולמות אלטרנטיביים הן עטפו אותם בוורוד, כדי שחתרנותם – כלומר המסר שייתכן עולם שבו נשים וגברים מנהלים חיים שוויוניים והוא אינו קורס – לא תבלוט למרחוק.
ספרה של מרי גריפית׳, Three Hundred Years Hence, ראה אור בשנת 1836 ונחשב לרומן האוטופי הראשון שכתבה אישה. גריפית', שהייתה מדענית, התאלמנה בגיל צעיר, רכשה לעצמה אחוזה והקדישה את חייה למחקר ולכתיבת מאמרים בתחום החקלאות. רק בגיל שישים היא החלה לכתוב סיפורים קצרים ונובלות, ולבסוף גם את הרומן העתידני הזה, שבמרכזו עומד גבר בשם אדגר. אדגר נרדם בביתו בפילדלפיה בשעה שמפולת שלג קוברת את ביתו, ומתעורר רק כעבור שלוש מאות שנה. הוא נדהם לגלות כי בשנת 2135 נשים זוכות להשכלה, כולם חיים ברווחה והעולם – וזה מרגש אותו במיוחד – אינו מסריח. הטבק הוצא אל מחוץ לחוק, הסוסים והכלבים נעלמו ועימם הגללים, ומדענית (אישה!) המציאה חיסון לכל מגפה. הגברים נמצאים שם, אבל הם ברקע, לא מנהלים את העניינים, ולכן, לפי גריפית', אין בעולם ההוא אלימות. יותר מזה, אישה שמוכיחה כי בעלה אלכוהוליסט זוכה מיד בגירושים.
הנשים של גריפית' נראו בוודאי משוחררות בהרבה לקוראות בנות תקופתה. ממרחק של למעלה ממאה שמונים שנה צריך להתאמץ להבחין במהפכנות שלו, להתעלם מן ההשפעה הדתית של אותם ימים ולהעריך את הניסיון לטעון שנשים יכולות לתרום לחברה לא פחות מגברים. כשגריפית' כותבת על נשים – צנועות אמנם, מאופקות ומנומסות – שפועלן תרם כל כך לשיפור החברה, היא למעשה אומרת שמתן זכויות לנשים אינו ״ויתור״ מצד הגברים, וגם לא ״התחשבות״, אלא אמצעי להיטיב עם כלל החברה.
.
בעולם האוטופי שכתבה מרי אי בראדלי־ליין בשנת 1890 אין גברים כלל. ספרה, Mizora: A Prophecy, נושא כותרת משנה ארוכה שלפיה תוכנו הוא דוח אמיתי שנמצא בין מסמכיה של נסיכה רוסית גולה, המתעד את מסעותיה אל בטן האדמה. המסמך מתיימר לתאר נאמנה את הנשים שפגשה שם ואת מנהגיהן, ממש כפי שעשה למואל גוליבר מאה שנה קודם לכן. בראדלי־ליין, מורה אמריקאית שנטען כי הסתירה מבעלה את העובדה שהיא כותבת על עולם שבו נשים חיות טוב יותר בזכות היעדר גברים, התכוונה לתאר עולם אידיאלי, אבל עשתה זו מבעד לעיניים שלא ממש חומלות על האחר. כך למשל תושבי מיזורה, המדינה האוטופית לכאורה המתקיימת עמוק בתוך כדור הארץ, הם כולם בלונדינים ומתעבים כהי עור. הזיהוי בין עור בהיר לחוכמה, טוב לב ומוסריות הוא מוחלט. הנשים מגיעות לשלטון אחרי שפרצו מהומות במדינה והגברים חוסלו בהן בשיטתיות. ממש כפי שהגזענות שקופה לבראדלי־ליין, כך גם הגדרות של נשיות. במיזורה הנשים אמנם עוסקות במדע ואמנות, אבל חלק גדול מזמנן מוקדש לציור ורקמה, יש להן חיבה משונה לפרחים והן לא מזדקנות. הן גם שמנות כולן, ולכן נחשבות יפהפיות, משום שרזון מסמל מחלות ועוני.
בסופו של סיפור, הנסיכה, ורה שמה, חוזרת לרוסיה ומשכנעת את אחת הצעירות החסונות זהובות השיער להתלוות אליה כדי להביא עימה את בשורת השחרור, השוויון והשלווה לנשים שם. ניסיונן כמובן כושל, וורה גם אינה מצליחה ליישם במולדתה את כל הפלאות שראתה במיזורה: טכנולוגיה משוכללת החוסכת מפועלות את הצורך בעבודה קשה, בחירות שוויוניות וחיים ללא פשע. כמו רבים מספרי המדע הבדיוני באותם ימים, בראדלי־ליין אינה מאריכה בהסברים. כשהמיזוריות משתמשות ב״וידיאופון״ או מורידות גשם באמצעות פיזור חלקיקים בעלי מטען חשמלי, אוכלות בשר שמקורו במעבדה ולא מן החי ורוחצות במים ריחניים ממריצים, היא אינה מפרטת איך ולמה. נדמה שהיא כתבה חזון, והותירה לאחיותיה בדורות הבאים את מלאכת ההגשמה שלו.
הספר Man's Rights; or, How Would You Like It מאת אנני דֶנטון־קרידג', סופרת וסופרג'יסטית ילידת אנגליה, ראה אור ב־1870. הוא מורכב מתשעה סיפורים, כל אחד על חלום, וברובם המספרת מגיעה למאדים ומגלה שם חברה הנשלטת על ידי נשים המדכאות גברים. אותם סממנים הכרחיים של טכנולוגיה עתידנית – המשחררת נשים ממטלות תחזוקה הכובלות אותן לביתן – מככבים גם כאן, וגם אותו חזון: בחלומות האחרונים המספרת מגיעה למדינת ארצות הברית העתידנית, שבראשה עומדת נשיאה, וחזון שוויוני יותר הוגשם בה. נשים עוסקות בכל סוגי המלאכות, הגברים אינם מדוכאים אך גם אינם נצלנים, והחברה משגשגת. המחברת, דנטון־קרידג׳, היגרה עם בעלה לארצות הברית ושם פרסמה עיתון בעל אופי ספיריטואליסטי. ב־Man's Rights היא מזהה את עצמה עם המספרת, ולבסוף אפילו מגיעה למסקנה כי אלה נבואות ויש להגשימן. גם היא העדיפה אוטופיה על פני דיסטופיה: לא חזון אפוקליפטי שבו המשך דיכוי הנשים מוביל לחורבן החברה, אלא ממתק מפתה למתנגדי הסופרג׳יסטיות, סוכריה בדמות תיאור של חברה אידילית מפותחת בהרבה מהנוכחית, שתוכל לצמוח רק אם יכירו בזכות הנשים לשוויון.
.
שרלוט פרקינס־גילמן, גם היא אקטיביסטית, מחברת הסיפור הקצר ופורץ הגבולות ״הטפט הצהוב״, כתבה ב־1915 את הרומן ארצן (Herland; הוצאת אסטרולוג, 2002, תרגמה הדס וייס). הוא התפרסם לראשונה כסיפור בהמשכים בכתב עת, וראה אור כספר רק שישים וארבע שנים לאחר מכן. באוטופיה שלה הגיבורות אינן צריכות להתחבט בשאלת דיכוי הגברים, משום שהן מתרבות רבייה א־מינית וחיות בחברה שוויונית. כולן רגישות אך לא רגשניות, ובוודאי לא היסטריות. הן מרסנות בקלות את הדחפים האימהיים שלהן כדי למנוע התפוצצות אוכלוסין וגם מוותרות על העונג המיני למען חיים ללא גברים. אפשרויות מיניות אחרות אינן נידונות, אף שהגענו כבר לראשית המאה העשרים, וגם השוויון חורק פה ושם, למשל כשנשים שאינן מתאימות לתו התקן הגופני מעודָדות שלא ללדת ילדים. ובכל מקרה, תינוקות נמסרים לרשות הקהילה. הגברים, אגב, לא הושמדו אלא נכחדו באסון טבע אלפי שנים קודם לכן, ובהיעדרם אין קנאה או תחרות בין הנשים, והשלווה שורה בכול.
העלילה שפרקינס־גילמן טווה כדי להציג את האוטופיה־לכאורה הזו – כאמור, מתחת לפני השטח יש ביטויים שונים לדיכוי – היא סבוכה, ובמרכזה שלושה טיילים האובדים באמזונס ומחפשים את ארץ הנשים המיתולוגית שהם משוכנעים שתהיה עבורם גן עדן. כשהם מגיעים אליה, הם נראים לנשים כפראי אדם בורים. אחד מהם אכן מנסה לאנוס אישה, אך מוכרע בקלות. באמצעות הגברים הנוכחים שוב ושוב שכל ההנחות שהביאו איתם מהעולם ״ההוא״ על אודות נשים הן מלאכותיות וחסרות בסיס טבעי, יש לפרקינס־גילמן הזדמנות לומר כי לא זו בלבד שנשים מסוגלות להתקיים בכוחות עצמן, אלא שללא גברים הן חוות חופש והעצמה אישית שהחברה הממוגדרת מדכאת בהן.
.
שנים אחרי ארבעת הרומנים החלוציים הללו, מדף האוטופיות הנשיות (והדיסטופיות, משום שהגבול לא תמיד ברור לגמרי) כורע תחת כובדן של יצירות מצוינות רבות, שבכולן מצוירים עולמות אשר מרגע שהסתלקה מהם הפטריארכיה, הלכו עימה גם הגזענות, ההומופוביה, האלימות, העוני ואפילו הלכלוך. נדמה כי הבחירה הזו, לכתוב מהלך כזה במעטה של פנטזיות עתידניות, לא נועד להצהיר על עליונות נשית דווקא, אלא להציע לנשים את האפשרות לשאול מה הן רוצות, על מה הן חולמות, ממה הן מפחדות, לא כחלק מעולם גברי אלא בעולם חדש, עולם משל עצמן.
» במדור "מיוחד" בגיליון הקודם של המוסך: מקבץ שירים לסוף העולם מאת מירלה משה אלבו
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
