מודל 2019 | אלתרמן בבית המשפט

"הקרחת הבהיקה ממרומי כס המשפט כירח מרגיע, ושלום הרגיש כי גם הצדק זקוק לפעמים לשעות פגרה, לאוויר צח ולחילוץ עצמות." רשימה מתוך אוסף המאמרים החדש מאת נתן אלתרמן, "סער ופרץ: פרוזה ומאמרים, 1931–1940"

נתן אלתרמן

.

בספר סער ופרץ: פרוזה ומאמרים, 1931–1940 (הקיבוץ המאוחד; בעריכת אורי ש. כהן וגדעון טיקוצקי) נאספו יצירותיו המוקדמות של נתן אלתרמן בפרוזה, שנדפסו בעיתונים ובכתבי העת הספרותיים, למן רשימות ששלח לעיתון "הארץ" בהיותו סטודנט לאגרונומיה בנאנסי שבצרפת בשנת 1931, והוא כבן עשרים ואחת, ועד המאמרים שפרסם ערב מלחמת העולם השנייה וסמוך לפריצתה, לאחר ששמו כבר הלך לפניו בקרב קהל הקוראים והכותבים.

כמחצית הרשימות, עשרים וחמש, לא כונסו מעולם בספר; הטקסט שלהלן הוא אחד מאלו, ולמעשה עינינו זוכות לשזוף אותו מחדש כמעט שמונים ושש שנה לאחר פרסומו הראשון בעיתונות. זהו מעין פיליטון, ספק משועשע ספק עצוב, על פרשה של מה בכך בבית משפט השלום בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי, שאלתרמן, בעיני המשורר שלו, רואה בה יותר מסתם זוטא.

גדעון טיקוצקי

 

***

 

פרשת אמין
("סטייה לירית")
'הארץ', 16.10.1933

.

הזבובים פיהקו בפרהסיה על ערמות התיקים של בית משפט השלום. שלום השַּׁמש (זה שעל שמו נקרא בית המשפט) הסתכל בהם ופיהק אף הוא. פניו, שהתייחסו לפי צבעם החום ואדישותם השמנונית על סוג עדות המזרח, הפיקו שיעמום סטואי. כפתורי הנחושת שעל בגדו, בגד השרד, דהו זה כבר; צווארונו הנוקשה והגבוה נתרכך וענד, כצמד עלים בצבע חאקי, את גבעול צווארו הרופף ואת פרח גולגולתו הנובלת. אפילו כובע הפרווה הגדול, שעשה את קומתו גבוהה כפליים מכפי שהיא באמת, לא הוסיף כל עניין לחייו. המשפטים התנהלו בתבונת־עצלתיים ובשוויון נפש חוקי. רובם נדחו ליום זה מן השבוע שעבר ורובם יידחו לשבוע הבא. בעד סקנדל המפריע את שלום הציבור משלמים מאתיים וחמישים מא"י ומאה מא"י הוצאות המשפט. נסיעה בלתי זהירה עולה בערך פחות או יותר ואפילו חוק השטרות החדש אינו דן למיתה בשום מקרה.

שלום פלט עוד פיהוק בכוונה תחילה וראה כיצד השיעמום מלטף את גולגולתו החדגונית של השופט.

תובעים, נתבעים ועדים משתי הדתות מילאו את טורי הספסלים אשר באולם. ביטחון, פחד, יהירות, חשד וכעס מתאפק ישבו כבושים ולחוצים זה ליד זה וזה מאחורי זה. תרבושי הערבים התנפחו והסמיקו ממחשבת סתר וראשיהם המגולים של היהודים הזקֵנים כאילו נהפכו — הזקָן נראה כבלורית והגולגולת המגולחת כסנטר. כולם היו משוני פרצוף וזרים לעצמם. המשפט כפה עליהם את השקט והציפייה כגיגית גדולה וכבדה, שהבדילה אותם לזמן־מה מן החיים ומכל שאר הדאגות.

לא כן אנשי הביזנס מן המרכז המסחרי. אלה הרגישו כאן את עצמם כבתוך שלהם. בית המשפט הוא אחורי הקלעים של במת הבורסה, ואין חכם כבעל הניסיון… הם התהלכו בחצר הצרה או שוחחו כנופיות־כנופיות, כיהודים שהימים הנוראים עוברים עליהם בחצר בית הכנסת, וחיכו בקוצר רוח סבלני שיקראום לעלות לתורה.

בבוקר, לעת היאסף אנשי המקנה והממכר, מכריז השופט מעל הקתדרה את שמות האנשים העתידים להתייצב לפניו באותו יום, ושלום עומד ליד הדלת, קולט כל מילה ומשדר אותה, כמגביר קול להבדיל, לקהל המצטופף בחוץ. את השמות הערביים הוא מבטא בלי כל התאמצות, כלאחר פה. ואילו האשכנזיים יוצאים מבין שיניו בריסוק של חָסֵר וְיָתֵר, כמתים שראו אור לאחר גלגול מחילות ארוך באדמת סלעים… רק הוותיקים מכירים את עצמם מיד באינטרפרטציה של שלום ואינם מכריחים אותו לחזור כמה פעמים, בשינויי נוסחה, על אותו שם; ואף הוא מכיר את כולם ומבטא אותם בנעימת חסד של "מה לידידי בביתי?.."

אבל אפילו המִּפקד, זה שיש בו תמיד משהו חדש ומפתיע, נסתיים הפעם ללא כל מאורע, ואפשר להגיד כי לולא קרה מה שקרה אחר כך, היה יום זה עובר על שלום בחוסר עניין גמור.

לכאורה היה זה דבר של מה בכך. כמעט לא כלום. השופט מכריז: "אמין חמדי אלבורדוג׳אני!" שלום חוזר: "אמין חמדי אלבורדוג׳אני!.." ואחד הערבים קם ממקומו, נדחק בין הספסלים, עומד לפני הקתדרה ומתחיל בוכה.

הוא זקֵן. הוא קטן וצנום. דומה כמעט לתימני אבל אינו סומך, כנראה, על "יהודים רחמנים בני רחמנים" ורועד כולו כאילו עמד בפני בית דין צבאי.

הבוץ מכסה את רגליו כשכבת מלט קשה, גל סמרטוטים מסובך עוטף את גופו כמין תחבושת גדולה ופניו השחומים האפירו מרוב אימה.

שלום מתקרב אליו וסוקר אותו היטב־היטב ובעניין רב, כילד המסתכל בצב שנהפך על גבו. הערבי ממשיך לבכות ושלום נושא ראשו אל השופט, כאומר:

"עלינו לעשות משהו".

"אמין חמדי אלבורדוג'אני", אומר השופט, "אם אתה בוכה אפשר לחשוב שאתה אשם".

המתרגם ממלא את חובתו.

הערבי נדהם מפני ההיגיון ה"מוסקובי" ומתחיל להיחנק בדמעותיו.

שלום נושא שוב ראשו אל השופט, כאומר:

"יפה, יפה, יישר כוח. עכשיו יכולים אנו לפתוח בבירור האשמה".

אז מתנשא השוטר התובע וקורא מן הכתב כי אמין נכנס לבית מסחר לתמרוקים "עדינה" על מנת לקנות לעצמו בקבוק מי בושם. (עיניהם של השַּׁמש שלום ושל שופט השלום מתפקעות מרוב תימהון). לאחר שקיבל את הבקבוק הושיט למוכר חצי לירה. הלה פתח את הקופה כדי לסלק לו את העודף ואז תחב גם הנאשם את ידו לתוך הקופה.

המתרגם ממלא חובתו ומודיע לאמין כי הוא נאשם באשמת גנֵבה.

בעליה של "עדינה" חובש כובע לראשו, מניח ידו על ספר הספרים, נשבע כי יגיד את האמת ורק את האמת ומספר כי אמנם תחב אמין את ידו לתוך הקופה.

"מתי?" שואל השופט.

"יחד עמי, כשרציתי לתת לו את העודף".

"לא בשעה שפנית הצדה לבחור בשבילו את הבקבוק?"

"לא!"

שלום אינו יודע מה לחשוב, וסומך על השופט, כי הלה ודאי חושב משהו.

שני העדים — בעל הסנדלריה שמשמאל ל"עדינה" ובעל האטליז שמימינה — חובשים בזה אחר זה את כובע השבועה, מניחים ידיהם על ספר הספרים, נשבעים כי יגידו את האמת ורק את האמת ומודיעים כי אמין נכנס אצלם על מנת לפרוט חצי לירה ותחב את ידו לתוך הקופה.

"מתי?" שואל השופט.

והתשובות כנ"ל.

שלום חושב כי העסק ביש, והשופט אינו יודע מה לחשוב.

חקירת הנאשם מתחלקת ללא כל מעצור, בקלות נואשת.

"לָמה הלכת לפרוט את הכסף?"

"כדי לקנות את הבקבוק…"

"לָמה תחבת את ידך לתוך הקופה?"

"כדי למהר לקנות את הבקבוק…"

"לאיזה צורך?"

"לצורך הניקיון…" עונה אמין בקול חנוק. יבבתו המסכנה נבלעת בצחוק הקהל, ושלום מחכה לשופט ומתחיל מחייך יחד עמו. כמה זה מוזר! ההוכחות ברורות. אמין אשם בכוונת גנֵבה (או אפילו שוד!). הצדק דורש להענישו, ובכל זאת… בכל זאת מרגיש שלום כי אין הוא ככל הנאשמים הבזויים. כי הוא אחר. כי צריך לזַכּותו. צריך אפילו להודות לו… מפני מה? אולי מפני שהוא מצחיק כל כך!.. אבל בעל בית המסחר לתמרוקים "עדינה" אינו צוחק כלל. הוא בוער, אם אפשר לומר כך, באש הנקמה. הוא דורש משפט צדק. הוא רואה את עצמו מקופח ומגוחך אם יזַכו את אמין. שלום מתאווה תאווה גדולה לאחוז בעורפו ולטלטלו החוצה. רגע קט הוא נבהל מפני רגש בלתי חוקי זה. רק רגע קט כי הנה גם השופט פונה אל התובע והבעת פניו איננה ידידותית כלל.

"רבי יהודי", הוא אומר לו, "דע לך כי אין אני יכול לעשות כל רע לנאשם אמין חמדי אלבורדוג'אני. אתה בעצמך אשם, אתה ועוד אשר כמוך. רועדים אתם על כל פרוטה פן תיגע בה יד זר… רק תחב זה את ידו לתוך הקופה וכבר תקפה אתכם הבהלה. הניחוהו תחילה לעשות את אשר זמם ואחר כך תִּפסוהו והביאוהו אלַי, לאמור: 'הנה אמין אשר גנב כך וכך גרושים!..' או־אז אשית עליו עונש. השומע אתה, רבי יהודי, אז אהיה מוכרח להענישו!.."

בעליה של "עדינה" כובש פניו בחזייתו וממלמל:

"טוב, אדוני השופט, בפעם אחרת אם ירצה השם!.."

"אמין", ממשיך השופט, "משוגע אתה או טיפש, אך להיות גנב לא תצלח. לא כך גונבים. החשוב ביותר הוא למצוא רגע כושר. השומע אתה, אמין? רגע כושר — הנה הדבר החשוב ביותר. בלעדיו אין תועלת בחריצוּת כפיים וברגליים קלות. הנה למשל, פונה לו בעל החנות לחפש את הבקבוק אשר דרשת ואתה מתקרב לקופה… מתקרב… ופתאום — פותח, חוטף ורץ!"

המתרגם ממלא את חובתו ומפרש לאמין את נאום השופט, דבר לא נעדר. הלה מתבייש, מרכין ראשו ועונה במבוכה:

"טוב, אדוני השופט, בפעם אחרת… אינשאללה!.."

הדממה ארכה רק רגע קט מאוד. הֵדָם הלירי של הדברים לא נאלם עדיין והאבסורד לא הספיק עוד ליהפך לטיפשות. הנתבעים המדוכאים נתעודדו וחייכו בלי רצון ובלי כוונה מול השופט האבהי. השוטרים שכחו את בגד השרד האוסר את גופם ועיניהם שפעו רוך אזרחי. הקרחת הבהיקה ממרומי כס המשפט כירח מרגיע, ושלום הרגיש כי גם הצדק זקוק לפעמים לשעות פגרה, לאוויר צח ולחילוץ עצמות.

 

נתן אלתרמן, "סער ופרץ: פרוזה ומאמרים, 1931–1940", עורכים: אורי ש. כהן וגדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד, 2019.

 

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "שיבה לריימס" מאת דידיה אריבון, בתרגום מיכל בן־נפתלי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו