המלחין שהצליח לעצבן את הנשיא שז"ר

אנדרה היידו, מגדולי המלחינים והאתנומוזיקולוגים בהיסטוריה הישראלית, חתן פרס ישראל, לא תמיד היה בלב הקונצנזוס

1

אנדרה היידו בביתו בירושלים. צילום: דנה שמעוני

שקט ודממה השתררו באולם כשהגיע רגע השיא ביצירה "משחק פסחא", יצירה מודרנית שכתב המלחין, חתן פרס ישראל לעתיד, אנדרה היידו. קול בודד העז לומר: "כבוד הנשיא, סליחה", לעבר הנשיא זלמן שז"ר שנתן חסותו לקונצרט המיוחד שנערך באוניברסיטה העברית בינואר 1971. זו הייתה הפעם השנייה בלבד שהיצירה הושמעה לקהל, לאחר שבכורת הקונצרט נערכה ערב קודם בתל אביב.

1

הקונצרט החגיגי היה "טסטימוניום": אירוע מיוחד שנערך אז בפעם השנייה, ולכבודו חוברו בכל פעם יצירות על עולם התנ"ך והיהדות. באותה שנה נתבקשו המלחינים המשתתפים על ידי מייסדת הקונצרט, רחה פריאר, לעסוק בימי הביניים. מי כמו אנדרה היידו מתאים לחבר יצירה בנושא? היידו, מגדולי האתנומוזיקולוגים בהיסטוריה הישראלית, אומנם התנגד לקישור בין הביוגרפי למוזיקלי, ובכל זאת, נספר כאן מעט על חייו יוצאי הדופן של האיש המרתק הזה.

אנדרה היידו נולד למשפחה יהודית בבודפשט בשנת 1932. הוא שרד את השואה ואחריה למד מוזיקה אצל גדולי המלחינים ההונגריים, ובהם בלה ברטוק וזולטן קודאי, שעסקו גם בהלחנה וגם במחקר אתנומוזיקולוגי. בעקבותיהם החל היידו את עיסוקו באתנומוזיקולוגיה ובפולקלור. הוא בילה שעות ארוכות בחברת בני הרומה המקומיים (מי שכונו בעבר "צוענים"), למד את שפתם וחקר את עולמם המוזיקלי.

משם המשיך היידו לפריז, שאליה הגיע בעקבות אירועי המרד ההונגרי ב-1956, אך לא מצא את עצמו שם והתפרנס בדוחק. הוא החליט לעבור לתוניסיה, ושם, בקרב הקהילה הייחודית של יהודי ג'רבה, גם "גילה מחדש" את יהדותו. כששב לצרפת החל ללמוד גמרא ולקיים מצוות. ההמשך היה אך טבעי: בעידודו של מי שהקים את ארכיון הצליל הלאומי והמרכז לחקר המוזיקה היהודית, ד"ר ישראל אדלר, עלה היידו לארץ ופנה למחקר של מוזיקה עממית אחרת: המוזיקה החסידית ונעימות הלימוד בבית המדרש.

על רקע זה, כאשר נתבקש לחבר יצירה לטסטימוניום, היה זה טבעי שהיידו יחבר מחזה מוזיקלי שעוסק במערכת היחסים בין יהודים לנוצרים, באנטישמיות ובמקומה בעולם. זהו אותו "משחק פסחא" ידוע לשמצה. במרכז היצירה מתוארת חבורת ילדים נוצרים שרוצחת את חברם המתחזה ליהודי במהלך משחק.

 

בריאיון שנערך עימו כמה שנים אחר כך, קרא ליצירה "פרובוקציה מכוונת": "זו הייתה מעין פסיכואנליזה של הנצרות…[האנטישמיות] תעבור מן העולם רק עם העולם עצמו". את היצירה כולה כפי שהוקלטה באותו ערב גורלי אפשר לשמוע כאן.

1
קטע מתוך "משחק הפסחא" בכתב ידו של היידו. באדיבות ארכיון היידו בספרייה הלאומית
1
מתוך מוסף "ימים ולילות" של עיתון "מעריב", 29 בינואר 1971

את הנשיא שז"ר זה הרגיז. היהודים במחזה לא מגיבים לרצח שמתחולל על מדרגות בית המדרש, והפסיביות הזו לא מצאה חן בעיניו. הוא נטש את האירוע ולא הגיע לקבלת הפנים החגיגית שנערכה לכבודו לאחר המופע. זמן מה לאחר מכן נערכה פגישה ליישור ההדורים בין המלחין לבין הנשיא, ללא הצלחה יתרה, אך הרגשות הסוערים שככו. בשנות התשעים כבר אפשר היה לשמוע את היצירה השערורייתית בשידורי רדיו של "קול המוזיקה". היידו עצמו המשיך בקריירה כחוקר, מרצה, ומלחין שחיבר יצירות על משניות, הלחין גם פסוקים מספר קהלת, ועוד.

1
מתוך עיתון "דבר", 6 בינואר 1971

דמותו המיוחדת של היידו ושיטות הלימוד שלו שנתנו מקום לאלתור, משכה אל תחת כנפיו שורת תלמידים ארוכה. גם מלחינים ויוצרים ישראליים המוכרים לקהל הרחב העריצו את המלחין שנפטר ב-2016: גיל שוחט, יוני רכטר, האחים יונתן ואהרן רזאל ועוד רבים אחרים.

על מערכת היחסים בין היצירות של אנדרה היידו לבין היהדות, הציונות והמוזיקה האומנותית בישראל, אפשר לשמוע עוד בהרצאתו הקרובה של המוזיקולוג ד"ר אסף שלג שתתקיים במסגרת סדרת "חוקר בצהריים" ביום שני, ו' במרחשון תש"פ, 4.11.2019 בשעה 14:00.

 

כתבות נוספות

החוקר המסתורי של קסמי המוזיקה

הצלילים של משה וילנסקי: מ"כלניות" ועד "סתו"

 

 

לשחק כדורגל בעברית

השוער הוא המלך, החלוצים פקידים: איך ומתי התחילו לשחק כדורגל בארץ ישראל?

כדורגל

נבחרת הכדורגל של הגדוד העברי, 1917

במשך שנים שכבה בארכיון מכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט, חוברת קטנה בשם: כדור רגל. החוברת הקצרה, שבה 23 עמודים, לא הייתה מושכת ודאי תשומת לב רבה מדי אילולא הייתה סמלית כל כך עבור התפתחות הכדורגל בארץ ישראל, ענף הספורט הפופולרי ביותר במדינה כיום.

אין איש יודע בוודאות מתי התחילו המתיישבים היהודים לשחק כדורגל בארץ ישראל. עדויות ראשונות שהופיעו בעיתוני התקופה אפשר למצוא החל מ-1912, ועל פי עדויות אישיות התקיימו משחקים גם לפני כן, ב-1910. אותם משחקים לא התקיימו במסגרת תחרותית מסודרת. רוב המשחקים הראשונים התקיימו בין קבוצות מאולתרות שהוקמו לצורך המשחק עצמו, ובכל מרחב שיכול היה להיקרא "מגרש". בחלוף הזמן, הוקמו קבוצות על ידי אגודות ספורט שעסקו בכמה ענפי ספורט, כדוגמת אגודת "ראשון לציון" שהוקמה ביפו ב-1906 ונעשתה ברבות השנים למכבי תל אביב המוכרת לנו כיום. קבוצות הוקמו גם בבתי ספר כדוגמת "הגימנסיה הרצליה", ובמושבות היהודיות השונות.

קטע מתוך עיתון "החירות" שיצא בירושלים בעשור השני של המאה ה-20 תיאר בחביבות משחק כדורגל שנערך בשבת במושבה ראשון לציון: "על כיכר רחב ידיים… יוצאים צעירי המושבה, רעננים, מלאים־כח, לשחק במשחק הזה שהוא כעין התעמלות". לשוער קרא הכותב "מלך", עליו מגינים שרים ופקידי צבא, דימויים שנלקחו ודאי ממשחק השחמט. מעניין לראות כבדרך אגב את היחס החיובי לפעילות ספורטיבית בשבת, והכותב ציין שגם "מלמדי תלמוד התורה" הגיעו לצפות במשחק (אין בכך כדי לרמוז שהייתה זו עמדת כלל הישוב: חוגים אורתודוקסים התנגדו למשחקים בשבת, ובירושלים אף נרשמו עימותים סביב הנושא ב-1931).

 

1
"החירות", 12 ביוני 1912

שלטון המנדט הבריטי הביא לתנופה משמעותית במיסוד ובפופולריזציה של המשחק בארץ ישראל. החיבה המקומית לכדורגל (בניגוד להתעלמות מענפי ספורט בריטים אחרים כמו קריקט) השתלבה בשאיפותיהם הספורטיביות של חיילי מולדת הכדורגל. בשנות ה-20 הוקמו קבוצות חדשות רבות, בעיקר יהודיות ופחות מכך ערביות, וגם קבוצות של יחידות צבא ומשטרה בריטיות. בשנים אלו ייסד השלטון את הגביע הארץ ישראלי, ובסוף העשור הוקמה התאחדות הכדורגל הארץ־ישראלית. הקמת ההתאחדות סימלה את סוף שלב ה"חיתולים" של הכדורגל העברי בישראל.

1

1

ראוי להקדיש כעת גם כמה מילים לראשיתו של הכדורגל הפלסטיני בארץ ישראל, שהתפתח במקביל לזה העברי שתיארנו לעיל. קבוצת הכדורגל הפלסטינית הראשונה כאן הוקמה בבית הספר האנגלי "סנט ג'ורג'" בירושלים, ככל הנראה בחמש השנים הראשונות של המאה העשרים. את הענף הובילו בני המעמד הגבוה והבינוני, בעיקר ממוצא נוצרי, שהושפעו ממורים ו"מתווכים" אירופאים שהגיעו לאזור. קבוצות ערביות מאולתרות שיחקו לא פעם נגד יריבות יהודיות, וגם בתקופת המנדט התקיימו משחקים חוצי מגזרים. בסוף שנות ה-20 פרח שיתוף הפעולה בין קבוצות יהודיות לערביות ואיפשר את הקמת התאחדות הכדורגל של ארץ ישראל. עם זאת, מאורעות תרפ"ט סתמו את הגולל על מערכת היחסים האידילית ושנתיים לאחר מכן הוקמה התאחדות כדורגל פלסטינית עצמאית.

1

אך כאן נשוב אל אותה חוברת קטנה שהזכרנו בפתיחה. "התפוצצות" ענף הכדורגל לאחר הגעת הבריטים לארץ ראויה אולי לכתבה משלה, אך החוברת הזו נכתבה על רקע אותם משחקים מאולתרים על מגרשי חול וכורכר, כשלשחקנים בקושי היו תלבושות רשמיות. כותרתה פשוטה: "כדור רגל", והיא נכתבה בידי אחד מאנשי המפתח של התפתחות ההתעמלות והספורט בישראל, צבי נשרי (אורלוב). ולמה אנחנו מקדישים לחוברת קטנה כזו כתבה שלמה? משום שככל הידוע, זוהי הפעם הראשונה שבה תורגמה לעברית חוקת הכדורגל.

1

צבי נשרי היה מורה להתעמלות ב"גימנסיה הרצליה" (שכזכור הוקמה בה קבוצת כדורגל שאף נחשבה לאחת הקבוצות המוצלחות בשלהי השלטון העות'מאני) ולמעשה חלוץ בתחום החינוך הגופני בארץ ישראל. את הכשרתו בתחום ההתעמלות קיבל במהלך שירותו בצבא הרוסי, ולאחר מכן בשורת השתלמויות באירופה במסגרתן רכש ידע מקצועי בהוראה, באנטומיה ובפיזיולוגיה. נשרי ראה בחינוך לספורט ובהפצת הספורט העממי משימה לאומית, והקדיש את חייו לכך: הוא כתב שורת ספרים וחוברות שהניחו את הבסיס להוראת החינוך הגופני העברי מהגן ועד לפעילות אגודות הספורט לבוגרים. כיאה לחסיד "יהדות השרירים" מבית מדרשו של מקס נורדאו, האמין נשרי שהספורט הוא אמצעי לשמירה על הבריאות ולהגשמת אידיאלים כמו משמעת, דבקות במשימה וחוסן לאומי.

1
נשרי במהלך שיעור התעמלות ב"גימנסיה הרצליה", אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

נשרי היה חסיד של התעמלות ככלל, ובפרט של שיטת ההתעמלות השוודית שהתמקדה בתרגילים אישיים. אם כך, טוען החוקר ד"ר חיים קאופמן, העובדה שכתב חוברת שעוסקת בכדורגל מצביעה על הפופולריות הגדולה של המשחק בקרב תלמידיו בגימנסיה. הכהן הגדול של ההתעמלות האינדיבידואלית בארץ ישראל נכנע לקהל – וגם כך עשה את עבודת התרגום לעילא ולעילא.

החוברת נפתחת בתיאור "שדה המשחק" ומצורף לה שרטוט של המגרש. על אף שהיא קצרה מאוד, היא יורדת לפרטים כדוגמת טיב הנעליים שעל השחקנים ("משחקים" בלשון התקופה) לנעול ואילו מכנסיים עליהם ללבוש. נשרי היה מעודכן כנראה גם בהתפתחותו הטקטית של המשחק באותה עת, והוא תיאר בחוברת את המערך הטקטי שהיה מקובל באותה תקופה: חמישה שחקני התקפה שמאחוריהם שלושה "רצים" ולבסוף 2 "מגינים" ושוער.

1

אמרנו "מגינים" ו"שוער", אבל כיצד נוצר אוצר המילים שבעזרתו אנחנו מסוגלים לכתוב את הכתבה הזאת שעוסקת בכדורגל? מהחוברת של צבי נשרי. על פי כל ההערכות, נשרי היה הראשון שהמציא שורת מושגי מפתח בתחום הכדורגל שרובם משמשים אותנו עד היום. בחוברת הקטנה מופיעים לראשונה בעברית מונחים כמו "חלוץ", "מגן", "שוער" ו"בעיטת עונשין". חלק מהמונחים שטבע נשרי לא שרדו: "רצים" הפכו ל"קשרים", "בעיטת זווית" היא היום "בעיטת קרן" ו"מחיצת השוער" נקראת "רחבת החמש", משום שאורכה חמישה מטרים.

1

זאת ועוד, נשרי הוא הוא זה שטבע את המושג שהפך לקלישאה של הסברים על כדורגל: ה"נבדל". כדי להסביר את המושג הלא פשוט מצורפים לחוברת איורים המדגימים מצבי משחק שבהם נמצא שחקן בנבדל. תוכלו לעיין בהם בעצמכם כדי לגלות שהם בעצמם לא פשוטים כל כך להבנה (מה גם שחוק הנבדל שוּנה ברבות השנים).

1

בין לבין מפורטים כמובן חוקי המשחק הבסיסיים והאיסורים הנהוגים בשפתו של מורה עברי פאר אקסלנס: "צריך להיזהר במשחק מדברים העלולים להביא לידי אסון… אסור להכשיל את המתנגד ברגל או להפילו באיזה אופן אחר". על תפקידו של השופט נכתב: "למען הימנע מהתנהגות גסה במשחק מחויב השופט להזהיר את המשחק אשר ישחק לא כהוגן, ובהישנות המקרה (במקרים רציניים גם בפעם הראשונה) עליו לפסול את החוטא ולהרחיקו מהמשחק".

נשרי, המחנך בנשמתו, לא יכול היה לסיים את עיבוד חוקת הכדורגל סתם כך: בסופה של החוברת הוא צירף "חוקי שמירת בריאות" ובהם אסר על משחק בחודשי הקיץ החמים ובשעות החמות של ימי החורף. "על המשחקים ללבוש בגדים מיוחדים למשחק… כשמזג האוויר קר ילבשו תכף בהיגמר המשחק בגדים חמים וימהרו לחדר ההלבשה או הביתה". על "חוק בריאות" אחר שהוסיף שם נשרי עוברים שחקנים רבים עד היום: "אסור לשכב על הארץ לנוח". בשני העמודים האחרונים בחוברת כתב נשרי תרגילי אימון אפשריים ללימוד בעיטה, מסירה ולהכנה למשחקים.

כך עשה הכדורגל הישראלי את צעדיו הראשונים. יתכן שעד היום הוא לא רשם המון הצלחות גדולות מדי, אבל אנחנו – כמו אוהדי כדורגל – תמיד שומרים על תקווה.

 

בהכנת כתבה זו סייעו:

עומר עינב, אוניברסיטת תל אביב, בשלל נושאים ועניינים.

ד"ר חיים קאופמן, מכון וינגייט, ומאמרו המצוין "ראשיתו של הכדורגל העברי בארץ ישראל 1910-1928".

עוזי דן, "הארץ".

תודה גדולה לשרה יהלומי מן הספריה הלאומית שבלעדיה כתבה זו לא היתה נכתבת.

 

כתבות נוספות

פוט-בול בשבת? עבודה זרה!

כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל)

 

 

שירה | הלילה חם ולח ועירום למחצה

שירים מאת ריקי דסקל, גליה ברס, דן ערמון, דבורה זגורי ועמרי משורר הרים

יוסי מרק, מנוחה נכונה, שמן על בד, 195X100 ס"מ, 2002

.

ריקי דסקל

אחד ועוד אחד

הֶעָלִים נוֹשְׁרִים עַד לְעֵירֹם מָלֵא
מִלְּמַעְלָה אֲנִי רוֹאָה אֶת הֶעָרִים גַּחְלִילִיּוֹת
מִלְּמַטָּה אַתְּ הוֹפֶכֶת אַט אַט לִהְיוֹת
אֶבֶן רֹאשָׁה קֶשֶׁת קְבוּרָה
בְּלֵב הָאֲדָמָה שֶׁלִּי
וּכְמוֹ אוֹהֵד כַּדּוּרֶגֶל שָׁבוּר מֵהֶפְסֵדִים
אֲנִי רוֹצָה לִדְחֹף אֲגוּדָל וְזֶרֶת
אֶל מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן
לִשְׁרֹק וְלִשְׁרֹק עַד
שֶׁתִּתְנַעֲרִי וְתָקוּמִי
אֵינִי יְכוֹלָה לִכְתֹּב אֶת הַמִּלָּה עָפָר
אֲנִי חַיֶּבֶת
לֹא תִֹּשְמְעִי עוֹד קוֹל צִפּוֹר
אֲנִי חַיֶּבֶת
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ תִּסְתַּכְּלִי עַל כָּל שׁוּרַת הַפְּסָלִים הַזּוֹ
לְהַצְחִיק אוֹתָךְ
אֵיךְ הַלַּשְׁלֶשֶׁת זוֹרֶמֶת עַל
חֲלוּדַת עֵינֵיהֶם בְּאֹפֶן שָׁוֶה
לְהַצְחִיק אוֹתָךְ
לִרְאוֹת אֶת שִׁנַּיִךְ הַקְּטַנּוֹת הַקְּצוּבוֹת
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ תִּרְאִי אֵיךְ הַהִיסְטוֹרְיָה
נֶאֱנֶקֶת תַּחְתָּם תַּחַת
הָרְמָחִים הַגְּלִימוֹת הַצְּלָבִים הַזְּקָנִים הַסְּפָרִים
תַּחַת כְּבוֹד הַפָלוּס שֶׁלָּהֶם דּוֹקֵר
אֶת הַשָּׁמַיִם מִינָרֶט וְעוֹד מִינָרֶט וְעוֹד מִינָרֶט
לְהַצְחִיק אוֹתָךְ
אֲבָל אָז כְּבָר הִסְתַּכַּלְתְּ עָלַי שׁוּב
בַּמַּבָּט הַזֶּה שֶׁחָצָה זֶה מִכְּבָר אֶת מֶרְחַב הַכְּאֵב
וְיִשָּׁאֵר תָּמִיד בַּמֶּרְחָב הַקָּפוּא שֶׁל הַוַּדָּאוּת

אֶחָד וְעוֹד אֶחָד
שָׁלֵו וְזָקוּף נִצָּב מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּאִישׁוֹנַיִךְ.

 

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. משתתפת לצד הזמרת נגה אשד במופע "עוברות אורח", העוסק בהגירתם של המוני ישראלים לברלין (תיאטרון אלפא, ביימה מלכה מרין). במוסך התפרסמו שירים פרי עטה והספד למשוררת גבריאלה אלישע.

 

 

גליה ברס

 That Day At King’s College  

הָגְרַנְטָה מְפַתָּה אוֹתִי
נָהָר נוֹצֵץ בַּשֶּׁמֶשׁ
מַסִּיחַ אֶת דַּעְתִּי

הָרַעְיוֹן מֵקִיץ בִּי לַחְצוֹת
אֶת הַגְּבוּל וְלִרְמֹס
אֶת הַעֵשֶׂב הַלַּח אַךְ
וִירְגִ'ינְיָה מְזַנֶּקֶת לַעֲצֹר בַּעֲדִי
רַק לְחַבְרֵי סֶגֶל הַדֶּשֶׁא מֻתָּר

אֲנִי שׁוֹלַחַת יָד
אֶל הָרֶחֶם הַמֵּימִית
שֶׁל הַזְּאֵבָה הָאֵם
מְחַלֶּצֶת אֲבָנִים מִן הַכִּלְיָה
הַבֶּהָלָה מִשְׁתַּכְפֶּלֶת
אֲנִי מְחַלֶּצֶת אֲבָנִים מִן הַכִּלְיָה
כּוֹרָה לִי קֶבֶר בְּרַחְמָהּ

אִם לֹא הָיָה קַר כָּל כָּךְ,
הָיִיתִי יוֹרֶדֶת לִשְׂחוֹת

 

מיסטיקה מטריאליסטית

זְרוֹעוֹת דַּקּוֹת פְּרוּשׂוֹת עַל הַמִּיטָה, הַגּוּף מְבוּסַר הַנְּעוּרִים שׁוֹכֵב עַל צִלּוֹ חַלּוֹן פָּתוּחַ, הַלַּיְלָה חַם וְלָח וְעֵרֹם לְמֶחֱצָה, אֲלֻמַּת זָהָב מַרְגִּיעָה אֶת הַחֹשֶׁךְ. הַתַּחְתּוֹנִים בְּצֶבַע בְּרוֹנְזָה, כְּחֻלִּים מֵחֲלוּדָה. שָׁקֵט מִכְּדֵי לָזוּז. הָרָזוֹן הַבְּתוּלִי שֶׁלְּךָ נִשְׁקָף כְּצֵל עָמוּם, הַגּוּף שׁוֹכֵב עַל צִלּוֹ. הֶבְלֵי אַשְׁמָה נִשְׁאָפִים פְּנִימָה הַחוּצָה. הַיּוֹם אֵינֶנּוּ

 

גליה ברס היא משוררת ואמנית רב־תחומית. בוגרת בית הספר לאמנויות המילה בירושלים.

 

 

דן ערמון


יֶלֶד שֶׁהַשָּׂפָה הָיְתָה בּוֹ
רוֹחֶשֶׁת אֱמֶת

כְּמוֹ מִרְצֶפֶת רְטֻבָּה
בְּיוֹם גֶּשֶׁם
לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ בְּלִי לְמַהֵר
אֶל בּוֹר הַמְּצִיאוּת

 

דג

ֹשוּב שָלֶּכֶת.
פֶּלֶא בְּעֵינַי
ֹשֶׁהִגַּעְתִּי עַד כָּאן.

פְּרֵדָה מְחַדֶּדֶת
חִבּוּרֵי אַהֲבָה.
לֵךְ לְדַרְכְּךָ.

בַּדִּים חוּמִים
עַל רֶקַע אָפֹר.
נִפְלָא הַנִּגְלֶה.

מְרַצֵּד פִֹּשְרוֹ
הַנִּסְתָּר בַּכֹּל
כְּדָג חֲמַקְמָק.

 

דן ערמון, יליד 1948, בוגר החינוך הממלכתי-דתי ובעל תואר ראשון באוניברסיטה העברית. עוסק בטכניקת אלכסנדר. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה ב״סימן קריאה״ וב״קיבוץ המאוחד״. ספרו האחרון, "תנועות", ראה אור לפני שנתיים בהוצאת קשב לשירה.

 

 

דבורה זגורי

תמונה של אִמי

אֵין לִי תְּמוּנָה שֶׁל אִמִּי
כְּפִי שֶׁהָיְתָה פַּעַם,
יֵשׁ לִי תְּמוּנָה שֶׁל עַצְמִי
כְּפִי שֶׁאֲנִי הַיּוֹם.
אִלּוּ הִכַּרְנוּ זוֹ אֶת זוֹ
הָיִיתִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ אִם הֵן דּוֹמוֹת.
הַיּוֹם אֲנִי הָאֵם
וְלָךְ אֵין בְּרֵרָה אֶלָּא לִהְיוֹת בִּתִּי.
לָבוֹא לְמִטָּתִי בַּבֹּקֶר כְּדֵי שֶׁאֶקְלַע לָךְ צַמּוֹת
(יִתָּכֵן שֶׁהַשֵּׂעָר הַזֶּה שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי הָיָה שֶׁל אִמִּי)
לָשֶׁבֶת אֶל הַשֻּׁלְחָן וּלְעַקֵּם אֶת הָאַף מוּל הַצַּלַּחַת.
עַד שֶׁאֶרְצֶה שֶׁתַּכִּירִי אוֹתִי מְאוֹד
גַּם כְּשֶׁאֲנִי בּוֹכָה וְצוֹעֶקֶת,
שֶׁלֹּא נַחְזֹר לְכָאן שׁוּב בְּגִלְגּוּל הָפוּךְ
וְלֹא אַכִּיר אוֹתָךְ
כְּשֶׁתִּהְיִי אַתְּ אִמִּי.
כְּשֶׁתִּתְעַבְּרִי בְּיַלְדָּה עִם הַשֵּׂעָר הַזֶּה שֶׁלָּנוּ.

שְׁעוֹן הַחוֹל שֶׁל אִמִּי הוֹלֵךְ וְאוֹזֵל
(זוֹ קְלִישָׁאָה שְׁעוֹן חוֹל,
גַּם הַמָּוֶת הוּא קְלִישָׁאָה נוֹרָאָה
וּבְכָל זֹאת, הַפַּחַד מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּל יוֹם.)
עוֹד מְעַט שׁוּב לֹא יִהְיֶה לִי אִכְפַּת.
לִפְנֵי שֶׁיִּפְּלוּ בִּי כָּל הַגַּרְגִּירִים
בּוֹאִי וַהֲיִי בִּתִּי.

 

דבורה זגורי היא בוגרת מסגרת החינוך החרדית. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי, ומוסמכת לימודי טיפול זוגי ומשפחתי. הנחתה סדנאות כתיבה במגוון מסגרות. כותבת סיפור חודשי במגזין "לנשמה". משלימה בימים אלו רומן ביכורים וספר ילדים שני.

 

 

עמרי משורר הרים

שֶׁטֶט בִּקְצוֹת הַלַּיִל

כֹּה מְאֻחָר שֶׁהַכְּבָשִׂים סוֹפְרוֹת אוֹתְךָ.
בַּנָּהָר עָלִים רוֹקְדִים חֶרֶשׁ
לְגַלֵּי שִׁיר־אַשְׁכָּבָתָם…

יָרֵחַ מִתְרַפֵּק עַל עָנָן.
צְוָחָה דַּקָּה תּוֹעָה בַּחֹרֶשׁ.

תִּרְזָה מִתְעַרְטֶלֶת בְּרַעַד
לִבְדֹלַח פְּנִינֵי הַטַּל.

בִּרְחוֹב מוּגָף חַלּוֹן,
הָעֶלֶם עִם הַלַּיְלָה שַָׂח.

 

Vagabundentum an der Grenze der Nacht

So spät ist es, dass die Schafe dich zählen.
Im Flusse tanzen still die Blätter
Auf den Wellen ihres Trauerfeierlieds…

Verstohlen schmiegt der Mond sich ans Gewölk,
Im Haine irrt ein schriller Schrei umher.

Die Linde entblösst sich schaudernd
Zu Perlen aus kristallnem Taue.

In einer Gasse verschlossner Fenster
Spricht der Jüngling mit der Nacht.

 

עמרי משורר הרים, במקור מירושלים, מתגורר כיום בשוויץ. עוסק בכתיבה, תרגום שירה והוראת עברית. שיר פרי עטו הופיע בגיליון 32 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת יערי שלם, הדר לוטן, אבישי חורי ושחר ברם

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מבעד למראה יש רק פחדים

"אם כבר קמתי, אני אציץ במסדרון, אנסה לשמוע צעדים. השמיעה שלי מצוינת. אין צעדים. אם אני לא שומעת צעדים, אז אין, בטוח. למה שיהיו? האיש עם הפנים המפחידות מחכה לי בחדר, מחכה שם על הכיסא." סיפור קצר מאת אורית נוימאיר פוטשניק

ליאור שטיינר, לנשק ציור, שמן על בד, 120X60 ס"מ, 2013

.

השמיעה הכי טובה בעולם

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

הם מתעוררים מוקדם, יותר מדי מוקדם, ומדליקים את הרדיו בקולי קולות. כמו רעש אדמה קטן, אני מרגישה את קולות השדרנים של חדשות הבוקר, עולים מהרצפה ומרעידים את המיטה. אני קוברת את הראש מתחת לכרית, מנסה לא לשמוע, לישון עוד קצת, להשקיט. אבל מתחת לכרית חשוך, חשוך מדי. אי אפשר לא לשמוע ולא לראות בבת אחת, זה מפחיד, צריך לבחור. עדיף לא לשמוע. כן, בהחלט, לא לשמוע. אני תוהה, אולי בכל זאת עדיף לא לראות. לא לראות דבר, חושך מוחלט. קול הרדיו הבוקע מהרצפה ממשיך לטלטל את המיטה שלי. למה הם קמים כל כך מוקדם בבוקר? בשביל מה? הם ישנו טוב בלילה, זה מה שבטוח. אולי בכל זאת עדיף לא לראות דבר, מי שלא רואה ביום, בטח גם לא רואה את כל מה שמתרחש בלילה. בלילה, אנשים עם פנים מפחידות באים אל החדר שלי. אני יודעת שאני מדמיינת. אני יודעת שאלה רק הבגדים על הכיסא, אז אני מסתובבת לצד השני. אבל הפנים המאיימות עדיין מביטות בי מהכיסא. אני יודעת שהן שם. אז אני קמה ומזיזה את הבגדים, שייראו אחרת. אם כבר קמתי, אני אציץ במסדרון, אנסה לשמוע צעדים. השמיעה שלי מצוינת. אין צעדים. אם אני לא שומעת צעדים, אז אין, בטוח. למה שיהיו? האיש עם הפנים המפחידות מחכה לי בחדר, מחכה שם על הכיסא. אני נכנסת בזהירות, שוב מזיזה את הבגדים על הכיסא, בוחנת אותם מכל הצדדים ונכנסת למיטה, פנים לקיר. אני לא מתאפקת ומתהפכת, הוא שם, מסתכל בי. האיש עם העורב מסתכל בי והמקור המחודד של העורב קצת פתוח. כבר נורא מאוחר. הצליל של השקט משגע אותי. השקט נדחף לאוזניים כמו אוזניות הסיליקון של יאיר. השקט מנסה להחריש אותי, אבל אני שומעת הכול. כולם הופכים לעיוורים וחירשים בלילה, ישנים כדי שיהיה להם כוח לכל העיוורים והחירשים במשך היום. כולם חוץ ממני. אני תקועה כאן לבד בחדר, עם האיש הזה והעורב שלו עם המקור המחודד. הם מסתכלים בי ויודעים שאני כאן לבד, שאף אחד לא ישמע. אני מחליטה לברוח. אני עוקפת את הכיסא וממהרת במסדרון ועוצרת בפתח החדר שלהם. הם ישנים – חירשים ועיוורים. אני נכנסת ביניהם. הם לא זזים. מה זה עוזר לי להיות בין עיוורים וחירשים? אני מעירה את אמא. "אמא, יש לי פחדים". אם הייתי מספרת לה שהבגדים על הכיסא שלי הופכים לאנשים מפחידים וחיות מפחידות, אם הייתי אומרת לה שאני מפחדת מהבגדים שלי ואפילו שהם כבר לא בגדים, זאת אומרת שהם לא רק בגדים, עד שהייתי גומרת להסביר את כל זה, אבא היה מתעורר ומתעצבן. אז אני אומרת "יש לי פחדים". את המשפט הזה שמעתי ממנה. כלומר לא שמעתי, ראיתי. לפעמים אני רואה אותם מדברים. היא ישבה במטבח עם השכנה והן שתו את הקפה שלהן ואני ישבתי בסלון ורקמתי את הרקמה שלי לפי דוגמה וראיתי אותה: "לילדה יש פחדים בלילות". אני יכולה לראות את הלָמֶד מתגלגלת כאילו היא חישוק שעוזב את הלשון או בועה שפורחת ממנה ואת הדָלֶת שמקפיצה אותה כמו כדורסל: דָה. את השִׁין קל לראות. את זה בטח כולם יכולים לראות, כמו נשיקה. אבל נשיקות שכולם יכולים לקבל. נשיקות שכולם יכולים לקבל, לא שוות הרבה. שִׁין זו אות פּוּשְׁטִית. את הפֵּא קשה למצוא. היא מתחבאת מאחורי הבֵּית ומאחורי המֵם, קשה להבחין בה, קשה להבדיל. אבל אני רואה. ראיתי את המורה של יאיר מנסה ללמד אותו את זה. ראיתי דרך המראה, בשיעורים הפרטיים שלו במרכז לחינוך חירשים ברמת אביב. אמא תמיד גוררת אותי איתו לשיעורים האלה ברמת אביב. אני אחותו הגדולה, אבל קטנה מדי בשביל להישאר לבד. ככה היא אומרת. לפעמים אני מביאה איתי את הרקמה שלי, או ספר. פעם הבאתי כדור והקפצתי אותו במסדרון. אבל אז היא קראה לי ואמרה שזה עושה יותר מדי רעש. למי אכפת מהרעש? כל הבניין הזה מלא ילדים כמו יאיר שלא שומעים כלום. בסוף הבנתי שלא צריך רקמה וספרים וכדור. הכי מעניין לשבת איתה ולהסתכל לצד השני של המראה.

יש שם מראה מיוחדת. בשביל יאיר זו מראה רגילה והוא יכול לראות רק את עצמו ואת המורה שלו ואת מה שיש בתוך החדר. אני ואמא, שיושבות בתוך חדר קטן וחשוך מהצד השני, לא רואות את עצמנו. אנחנו רואות את יאיר ואת המורה שלו. הוא לא יודע שאנחנו מסתכלות עליו. הוא לא יודע שאנחנו יכולות לראות אותו. אנחנו כמו אלוהים שרואה דרך מראה מיוחדת כזו שהוא בנה מסביב לכל העולם. סתם, אין אלוהים באמת. זה רק סיפור, אגדה, כמו שלגייה או סינדרלה. ככה אבא הסביר לי. אלוהים זה סתם סיפור שאנשים מספרים כדי שיהיה להם קל לקבל דברים רעים שקורים להם, כמו למשל אם נולד להם ילד חירש או עיוור. יותר קל להם אם הם מאמינים שיש מישהו שחשב על כל הדברים האלה ושיש סיבה למה שהוא עשה. יותר קל להם אם הם מאמינים שמישהו שומר עליהם ומעמיד אותם בנסיונות, שאלה מין מבחנים כאלה שאלוהים יודע שהם יכולים להצליח בהם. האמונה בזה עוזרת להם להתמודד עם הפחדים שלהם. אבל אנחנו לא צריכים את הסיפור הזה. אנחנו יכולים להתמודד לבד. ככה אבא אמר. המורה הפרטית של יאיר מנסה, מהצד השני של המראה של אלוהים, ללמד אותו את ההבדל בין "בֵּית" ל"פֵּא". הם משחקים בבלונים ונושפים על נרות. הוא יושב שם עם האוזניות באוזניים ומכשיר השמיעה הגדול תלוי על החזה ומסתכל בה בעיניים גדולות. היא נורא יפה. יש לה תלתלים חומים ארוכים והיא לוקחת את היד הקטנה שלו ושמה אותה על השפתיים שלה: "פָּה!". איזה כיף לו. זאת לא היתה נשיקה פּוּשְׁטִית. נשיקה כזאת לא כל אחד יכול לקבל.

הרדיו ממשיך לטרטר מבעד לרצפה וברגלים של המיטה. למה הם קמים כל כך מוקדם? אין להם בעיה לישון וגם אם יש להם בעיה, אין להם בעיה לפתור אותה. "ליאורי לכי למיטה שלך, את חייבת ללמוד לישון לבד". "יורם, אי אפשר להמשיך ככה. אני רק מקווה שהיא תצליח להירדם סוף־סוף". אני שומעת אותה אחרי שאני יוצאת ומתחילה לחזור לכיוון החדר שלי. השמיעה שלי הכי טובה בעולם. אני הולכת בשקט לכיוון הכיסא, שולחת יד מעבר למשענת ומזיזה קצת את הבגדים ובקפיצה אחת נכנסת למיטה ומתהפכת לקיר. אני לא מעיזה להסתובב לכיוון החדר, לכיוון הכיסא. אני מסתובבת.

אוף! אני לא רוצה לקום כל כך מוקדם. עוד מעט ממילא אצטרך לקום, להתלבש, להסתרק. אמא מסרקת אותי כל בוקר. מתירה את הקשרים מהלילה וזה כואב. אני משתדלת לא לצעוק אבל אני צועקת. יש עוד כמה אנשים שהשמיעה שלהם די טובה, למשל השכנה שלנו מהדירה הסמוכה. אחרי שאני צועקת היא יוצאת מהדלת שלה ופותחת את שלנו, נשענת על המשקוף מחייכת את חיוך הליפסטיק שלה ואומרת לי: "ליאורה, בשביל להיות יפה צריך לסבול". איזה שטויות. אולי היא חושבת ככה כי היא כל כך מתעקשת להיות יפה אבל לא כל כך הולך לה עם כל הליפסטיק והצבעים לעיניים והעקבים והחצאיות המתנפחות שלה. את החצאיות היא גוזרת ומקצרת ותופרת מחדש במכונת התפירה שלה. היא בטח חושבת שהיא תופרת יותר טוב מאשר בחנות. חושבת את עצמה. אבא לא אוהב אנשים שחושבים את עצמם וגם אנשים שמדברים שטויות, אבל על השטויות של השכנה הוא לא אומר שום דבר אף פעם. אמא שלי הכי יפה. יותר יפה מהשכנה ואפילו יותר יפה מהמורה לדיבור של יאיר והיא לא סובלת בכלל בשביל זה ולא צריכה לסבול. היא לא צועקת ולא בוכה. יאיר בוכה כל הזמן וצורח. יש לו כאבי אוזניים והוא כל הזמן חולה. כל פעם הם לוקחים אותו לעשות ניקוז אצל ד"ר הורביץ שדוקר אותו באוזן והוא צורח. הם הסבירו לי מה קורה מאחורי הדלת אצל ד"ר הורביץ, אבל לא נתנו לי לראות. אני מחכה בחוץ. אצל ד"ר הורביץ אין מראה מיוחדת, רק קירות רגילים ודלת רגילה והם לא נותנים לי להיכנס. אני יושבת על כורסה מחוץ לחדר הטיפולים ומקשיבה לצרחות. השמיעה שלי הכי טובה בעולם, אבל גם אנשים עם שמיעה פחות טובה היו יכולים לשמוע את זה. כל הרחוב יכול לשמוע את זה.

בסוף אני יוצאת מהמיטה ומושכת את הבגדים מהכיסא. הם משמיעים מן לחש כזה, כמו נשיפה ומשק כנפיים. כמעט אי אפשר לשמוע אותו עם הצעקות של הקריין מהרדיו, אבל אני יכולה. אלה העורב והאיש עם הפנים המפחידות. אני יודעת את זה אפילו שאני כבר לא יכולה לראות אותם, אפילו שהם רק בגדים, מכנסיים וחולצת בית ספר כחולה. גם הם התעוררו מהשדרנים של החדשות, אם הם במקרה ישנו בלילה. אבל אני יודעת שהם לא ישנו כי גם אני לא ישנתי. השדרן של החדשות מעיר אותם ואומר להם להסתלק מהבגדים, כי אסור להם לגעת בי, אסור להם. הם רק פחדים ועם פחדים צריך להתמודד. ככה אמא ואבא אמרו לי.

השמיעה שלי הכי טובה בעולם ואני גם רואה מרחוק את כל מה שהמבוגרים אומרים. אני יכולה להסתכל על השפתיים שלהם ולראות את כל מה שהם אומרים. הם לא יודעים שאני רואה. הם עסוקים מדי ביאיר ובצרות שלהם, כאילו הם מאחורי מראה, כמו המראה המיוחדת מהשיעורים הפרטיים של יאיר ברמת אביב, מראה מיוחדת שאלוהים בנה מסביב לעולם. הם רואים רק את עצמם ואת ההשתקפות של הצרות שלהם ולא יודעים שאני מסתכלת עליהם מהצד השני, מהמקום שבו יושבים אלה שמחכים. הם לא יודעים. הם יכולים להתמודד בלעדיי.

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973. בעלת תואר שני בפיזיקה. משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. לאחרונה ראה אור ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל" (פרדס). סיפור זה הוא פרסום ראשון שלה בפרוזה.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: סיפור קצר מאת יונתן שגיב

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן