פרוזה | קטיף הזיכרון הנובל

"תני לי את היד רגע. את האצבעות שאני כל כך מכיר. אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת. שלך. שלי. אולי אם תזהי את האצבעות שלי תדעי איך לחזור אליי?" סיפור קצר מאת אילנה שליט

נורית גור לביא, גבעת חביבה אחרי צהריים, שמן על בד, 85X70 ס"מ, 2014

.

לגור על עץ

מאת אילנה שליט

 

בואי וידה, תביטי עליי. אני לוקח אותך מכאן. למה דמעות. תורידי את הפיג'מה ותחליפי לחולצה שלך. לא צריך למהר. נזיז את המגש מפה, איזה אוכל. תסתכלי עליי, וידה, אל תיעצבי. בואי איתי. הרופאים עוד מעט ילכו ואז בוודאי ידברו וימלאו את הפרוטוקול עלינו, "משפחת ריגל" כאובייקט. אבל צריך להגיד להם שאנחנו בכלל עוד לא מילאנו את פרוטוקול האהבה. מה עם פרוטוקול האהבה.

את רואה את כף היד שלי? היא עוד גדולה וחזקה, כמו פעם. את זוכרת כמה ירקות בשדות קטפתי באמצעותה? תפוחי אדמה, גזרים, צנוניות, מלפפונים. שורות־שורות, טורים־טורים, רגבים־רגבים. כל יום, עם שחר, כאשר הצנונית עוד מהבילה מטל הבוקר ומטביעה את בטנה העגלגלה המשתפלת מתחת לחולצתה אל פנכת כף היד. כך, נראית כנבוכה על שנתפסה בשנתה, מחויכת, מנומנמת, מעט מבוישת וסמוקה. נזרקת לה לתוך הקופסה. תפוחי האדמה התפוחים, עם אינסוף צורותיהם, מנמנמים עד הרגע האחרון שבו תגיע אליהם יד חופרת. בתחילה חשים הם את רעד האדמה, אינם בטוחים שאכן "זה" מגיע, ושהרעד אינו קשור אולי לאיזה כלי רכב אשר נוסע הרחק. אלא שככל שהחפירה מתחזקת, האדמה מוסטת ואז ברגע, האור המבצבץ ופתאום האצבע הנוגעת. כך הם מוּצאים, עטופים בחלק מגופם באדמה, ובחלקם האחר חשופים, מתגלגלים לתוך הארגז. והגזרים, הנטועים להם עמוק בפנים, ישנים את שנתם הישרה והצודקת בתוך האדמה. איך לא תהיה ישרה אם כך ניצבים. גם הם נשלפים לאורכם מן האדמה. תמיד חשבתי, אילו היינו מחכים רגע אחד נוסף, האם אז היו כולם מוּצאים בעודם בשלים יותר לרגע זה של ההישלפות? להתנתק כך מהשיחים והענפים האוחזים בהם ולהיזרק לירכתי הארגזים, שם לפגוש את חבריהם משכבר הימים? או שמא רגע השליפה טומן בחובו מעצם מהותו מין הינתקות המוקדמת לזמנה?

כך בריכוז, באהבה ובמסירות. כל ירק יחיד ומיוחד. גם הקטנים, המעוותים, בוודאי השמנמנים, גם אלה שפקעו בשנתם ולא יכלו עוד לחכות במהלך הלילה עד לשחר שיבוא, התנדנדו ולבסוף צנחו להם אל שפת האדמה, וזו כמו אמרה להם בואו יקירים, אשמש לכם שמיכה. את הכול יש לקטוף. לקטוף ולהתרומם. לראות את הקיבוץ מלמטה, מלמעלה. ממזרח, ממערב. השמש כאן, השמש בצד השני. מחממת את הישבן. עכשיו את המצח. לנגב, לשתות וחוזר חלילה. מה שצריך לקטוף, לקטוף. נכון, יש כיום על היד הרבה כתמים, מהשמש, מהחיים. אבל היא עודנה ענקית. תדעי לך שאילו היינו רק רוצים, היינו שנינו יכולים להיכנס בה. תראי את כרית כף היד שלי שמתחילה מתחת לאגודל. היא לא השתנתה. אבל את חייבת להסתכל עליי, וידה. רק אל תלכי לי לאיבוד עכשיו.
עכשיו תקשיבי לי טוב ואל תצחקי. שומעת? החלטתי. אני הולך לבנות לנו בית על עץ ונעבור לגור בו. כן, מה יש? בתוך גומחה. מזל שאת מבולבלת, ככה את לא צוחקת. בטח לא יֵדעו מי יותר לא נורמלי, אני או את.

איך התחלף הבית שלנו במה שכאן: הכורסה האהובה, האור שעבר מתחום השמש אל תחום ביתנו דרך מנסרות התריסים, החלונות והווילון הצהבהב. חצה את המרחב שלו הוא זקוק בדרך שונה בכל שעה אחרת משעות היום ובהתאם לכך גם צבע אותנו ואת חדרנו: לעיתים בבוהק, לעיתים באדמומיות ולעיתים בערפל. למחרת עם שחר, נכנס והזדחל מחדש לתוך הבית, יוצר לו צביעה מחודשת. השטיח לרגליים בכניסה, שגווניו סיפרו איפה הכי הרבה דורכים, איפה הכלב הכי אוהב להישכב ואיפה כמעט לא נוגעים. כמה סיפורים בפיסת בד אחת. והספה ומשוקעות גופנו בתוכה. שכך בסוף כל יום ידע את עצמו, דרך מפגשו עם הכרית, רכותה והד התנוחות שנצברו אליה, עד שכבר לא ברור היה מי משוקע במי.

ואיך הכול התחלף באין־צבעים שכאן: כיסאות הפלסטיק הקשיחים והלבנים, אורות הניאון אשר ללא הפסקה בוהקים וחושפים. כאילו אנו באיזו חקירה: מתי זה קרה? האם היה איתכם עוד מישהו שראה את זה כשזה קרה? כאן אור השמש מחוויר, היות שחש עצמו כה מיותר, יודע שנוכחותו כמעט אינה מורגשת למול החיקוי המלאכותי.

הזמן כאילו עצר מלכת. בשום דרך אינו קשור למתרחש בחוץ. יוצאים ולילה. יוצאים וצהריים. והגוף? מכווץ כולו, נמצא רוב הזמן בתנוחה של "לקראת", עצמות גופנו ונפשנו מתוחות כמיתר שעומד לפקוע. איך כל זה התחלף. את מסתכלת עליי כאילו אומרת: "עכשיו אתה מדבר".

אז אני לוקח אותך מפה, וידה, ואנחנו הולכים לגור על עץ. כן, מה יש? אז יגידו: "שמעתם? פאול ווידה יצאו מדעתם, ועוד בגיל שמונים. דווקא לא היו סימנים, למעט דכדוך פה ושם". שיגידו. אבנה לנו קן, אביא לנו שמיכות ויהיה לנו חם. נפתח את הבוקר עם טיפות הטל, שירת הציפורים והאור שמסתלסל ועולה ומזמין אותנו להצטרף אליו בהתבוננותו על הבריאה. סוף־סוף יהיה לנו זמן להסתכל על הכול. כך נסתכל לנו על הכול מלמעלה, "ממבט עץ". ואני אשמור עלייך. מבטיח. אביא לך גם אוכל שאתבל בעשב ובשירים. בואי וידה.

איך אדע אם את איתי או לא? לרגע עינייך נראות כמו פעם ולרגע את נראית כאילו את שרויה בעולם משלך. תני לי את היד רגע. את האצבעות שאני כל כך מכיר. אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת. שלך. שלי. אולי אם תזהי את האצבעות שלי תדעי איך לחזור אליי?
בואי, הולכים. לכי רגיל. הביטי רק ישר כדי שניראה כאילו אנחנו סתם הולכים לחצר. מבט אדיש. זהו, בואי. נמשיך ברגל. צריך רק לעבור את השומר. "אנחנו כאן, לקנות משהו בקיוסק. כמה דקות, בטח."

תישעני עליי. שימי את הרגל, אל תפחדי. תראי איזה יופי פה. בואי שבי לידי ואספר לך סיפור. את רועדת. קר לך? הנה סוודר. אני רוצה להקריא לך משהו, את שומעת? אני יודע שאת שומעת. סבתא בישלה דייסה. אני רואה שאת מחייכת. נתנה לזה. נתנה לזה. נתנה לזה, ולזה לא נשאר. למה את דומעת? הנה, יש כאן טישו. הלך, הלך, הלך, הלך, הלך ואל תדאגי, תכף הוא מגיע ו… דיגידיגי… דיגי…

וידה, את שומעת? אני הולך להחזיר אותך אליי. את לא תשקעי לי בתוך הבלבול. אני הולך למצוא אותך, איפה שלא תהיי. לאן שצריך יהיה להגיע, אגיע. רק תני לי רמז כלשהו בפנים. איזה עיניים חכמות, לחיים סמוקות ופה מתוק, עדיין קצת אדמומי. והקווים שליד הפה. תסתכלי לי בעיניים, וידה. איפה האישונים שלך. איזה מבט יש לך. תמיד הוא חכם. גם כשאת אבודה.

אבל לאן נגיע וידה, ומה נעשה עם כל האבידות? הרי בגילנו כבר אין "פינה להשבת אבידות". כבר אין צורך בסימנים חיצוניים למה שהיה שלנו, כי הסימנים הם במה שאנחנו זוכרים, בפנים. אבל את הרי לא זוכרת, אז האם את אבודה בשבילי? האם אני אבוד בשבילך? אבל אני יודע שזאת את, וידה. את יודעת איך? כי אף אחת אחרת לא הייתה באה איתי לגור על עץ. רק את.

זה מזכיר לי את העץ הענק שראינו פעם בסלובניה. זוכרת? עץ עבות, עצום, ענק, מהמם בגודלו וביופיו, שנותר כך שכוב ושבור באמצעו ולכן אפשר היה לראות את כל תוכו, כנראה לאחר שקרס בסופת שלגים אחרונה. אי אפשר להאמין איך נראה עץ מבפנים, בטבעו, עוד לפני שנגדע, נחתך ומתעצב לבתי האנשים.

עיגולים־עיגולים של צבעים, חומים, כהים, שחורים, בהירים, המון המון עץ, המון המון פנים. איזה יופי. הזדמנות נדירה לראות איך נראה עץ מבפנים. אך נראה היה כי עץ זה, הגדוש במלאותו, נח על משכבו ואף מעט נאנח לאחר שהטבע, אשר עשה בו את מה שעשה, כעת הפקירו למבטם של העוברים ושבים. כעת שכב, כאשר כל גופו נוגע באדמה החומה והכבדה המקבלת אותו לחיקה. אם לא את בסיסו, אז את כל אורך גזעו. אך הוא – אינו רגיל כך לשכב. רגיל הוא לעמוד. אני זוכר שחשבנו, האם באמת עברה סופת גשמים ושלגים ומבלי להתדפק על דלתות היער, לבקש רשות להיכנס או לפחות לבשר על בואה, החליטה על דעת עצמה שהיא נכנסת ועושה שמות בנמצא. כך שטפה את הכול והפילה עצים רבים אשר נדהמו מעוצמתה. והוא, עייף מלהחזיק עצמו, נחלש וקרס תחתיה? ממנו, לא נשמעה כל נהמה או אנחה. נראה היה כי הצטער על שהתרחש ושבעבר היו לו בוודאי חיים הרבה יותר מפוארים. כמעט היה מביך להביט בו. שלא יראה שאנחנו רואים.

והשמש? כמו צפתה בשקט שלאחר הסערה במתרחש, התבוננה באמצעות מנסרת אורה בהבל האירועים. ניסתה לרכך ולהקל על העץ שלנו את שהותו. ליטפה אותו לאיטה מלמעלה למטה הלוך וחזור, בעדינות. לא נלחמה בשברו, אלא התבוננה באורה המחמם עליו, כמו מזכירה לו כי עודנה פה, בין שהוא עומד או שוכב. מנכיחה לתוכו את אורה וכך עוזרת לו לזכור את עציותו.

אבל כאן יש סדר בעולם, וידה, והשמש עוד זורחת. אפשר היה לראות קצת אור שמש בעיני האחות אשר נהגה לבוא בימי שלישי, את לא חושבת? אולי כך נמיין את האחיות, מי עצית ומי שמשית. את עוצמת עיניים. תנוחי. הלא גם כדי לרדת מהעץ צריך עוד כוח. איך את מתבוננת בי. עינייך דומעות. אבל צריך לרדת, מה לעשות. נעשה כהה מסביב. נראה שמתקרר. מה עובר עליי. ברור שצריך לחזור.

אגיד להם שהלכתי לקנות לך נעליים. הרי יש בזה משהו, לא? אפשר להגיד שרציתי לקחת אותך לדרוך טוב יותר בשבילי החיים. כמו פעם, בטיולינו בשבילים עם הפריחות, השיחים, הנופים. עכשיו חוזרים. עוד פעם עינייך מתמלאות דמעות. הנה, אנגב. וידה, צריך לחזור. מה לעשות? אפשר להגיד שקצת קניתי לך נעליים, לא? אם ישאלו אותך, אל תעני. ממש מצחיק. את מחייכת? עוד פעם אני מדמיין. בואי, נתחיל לחזור. כמה עצוב וכמה אהבה. אני מחזיר אותך, וידה, הלומת עציות והלומת אהבה. כמה אהבה.

 

אילנה שליט, בת 50, מתגוררת בהוד השרון, פסיכולוגית קלינית ומתמחה בפסיכואנליזה. זהו פרסום ראשון של סיפור פרי עטה.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "השמיעה הכי טובה בעולם", סיפור מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו