"מאז ומתמיד הגרסה הרשמית – שלו, של הבית – היתה שקרתה תקלה במנוע. כבר בגיל קטן הבנתי מה הופך שקר למוצלח: אשמה, היצמדות לפרטים. למשל, שתי רגליים ויד." קטע מתוך "נבדה", ספרה החדש של מיטל זהר
רונן סימן טוב, אוספות אבנים (רות ונעמי) - בעקבות עדי נס, שמן על עץ, 29X15 ס"מ, 2007
.
מתוך "נבדה" / מיטל זהר
1
באוגוסט 1978 הוא התרסק לתוך תעלה בגבול המערבי של מדינת נבדה. הוא לקח אתו למטה שני חברים, אחד איבד יד, השני את שתי הרגליים. הוא עצמו נחבל בגב ובראש, חתך אופקי במצח, מקביל כמו פלס לאדמה. חרטום המטוס נמעך כמו קופסת שימורים. הוא זחל מהחלון החוצה, חצה על הבטן את Highway 50, רצה להזעיק עזרה. כעבור יומיים מצאו אותו זרוק ליד תא טלפון עם אסימון ביד. במטוס לא היתה קופסה שחורה.
עוד לא נולדתי כשזה קרה ומעולם לא סיפרו לי על זה.
בין 1 ל-2
היתה קופסה שחורה: התאונה נגרמה בשל טעות אנוש, הטייס טעה בהערכת הגובה. הוא יצא מזה בחיים, אבל בגלל שברים בחוליות עמוד השדרה איבד כמה סנטימטרים מגובהו. אפשר לומר שהחיים כופפו אותו (שהוא הלך והתמעט).
2
היינו צריכים להביא הורים שעוסקים במקצוע מעניין. שבוע לפני היה אדריכל, שבועיים לפני זה גם (למורה לא היה נעים לסרב). טייס היה כבר סיפור אחר. שני ילדים הגיעו אחרי שכל השבוע הם היו חולים.
הוא פתח בכמה מילים כלליות על מכניקה, אחר כך הסביר על כוחות אווירודינמיים: משקל, עילוי, דחף וגְרר. הוא התעכב יותר מדי ובלי שהתכוון על כוח העילוי והרחיב בנושא הפרשי לחצים, אפילו הזכיר את עקרון בֶּרנולי (היינו בכיתה ב'). בסוף ביקש שכל אחד יוציא דף, הראה איך לבנות כנפיים, אמר לנשוף.
לא קרה כלום. בכל אופן לא משהו שיכולנו להבחין בו. סשה ספיבק מעך את הנייר לכדור וניסה לקלוע לפח. אופיר פרידמן שאל כמה זמן נשאר עד ההפסקה. המורה תמי קמה מהכיסא ואמרה שהמפגש היום יהיה קצר יותר מהמתוכנן. אבל אבא שלי לא זז: עומד כפוף לפני הלוח, מחייך כמו אידיוט.
0
המשכתי לשבת בכיתה גם בהפסקה, עם הכנף ביד, נושפת ונושפת, כמעט מתעלפת מהיפרוונטילציה, רק שמשהו יקרה. בכל זאת הייתי הבת שלו.
1-
לא, זה לא נכון. גם אני קמתי. יצאתי עם כולם להפסקה. הוא המשיך לעמוד שם עד שהאדמה בלעה אותו. טייס ללא מטוס התרסק ב-ב'3, הודיעה סגנית המנהלת בכריזה. הוא השמיע קולות של חיה שנלכדה, קולות סמיכים, מתחתית הגוף, לא הבטתי לאחור (אבי נופל, צל גדול על השמיים).
3
פעם אחת בלעה אותו האדמה. הייתי קטנה, עמדנו בתור בסוּפר. חיבקתי אותו. פתאום הוא הדף אותי בשתי ידיים, בכוח. כשהרמתי את הראש הבנתי שזה לא הוא, שזה מישהו אחר, דומה לו. התחלתי לרוץ בין המעברים. לא מצאתי אותו, אני לא מוצאת.
4
לפני כמה שנים הוא בא לבקר אותי בדירה שעברתי אליה בתל אביב (קניתי עוגיות ללא סוכר, הסוכר שלו היה בשמיים). ישבנו במעבר בין החדר לשירותים, בין כל הארגזים, על שני שרפרפים חדשים מאיקאה. הוא נראה עצום, פיל שהתיישב על גזע כרות, לא היה לו נוח. לא הצעתי לו לעבור לַחדר, בדיוק סיימתי לנקות שם.
שאלתי אותו, בפעם הראשונה, על "התאונה ההיא" (אף פעם לא קראנו לתאונה שלו התרסקות, כמו שלא קראנו למחלה שלה סרטן; רק ברגע האחרון היא מתה מסרטן ולא ממחלה קשה). הוא הביט בי בעיניים קטנות, עכורות, אמר: מה כבר יכולתי לעשות מה כבר יכולתי לעשות לא יכולתי לעשות כלום אני יכולתי לעשות משהו?
5
מאז ומתמיד הגרסה הרשמית – שלו, של הבית – היתה שקרתה תקלה במנוע. כבר בגיל קטן הבנתי מה הופך שקר למוצלח: אשמה, היצמדות לפרטים. למשל, שתי רגליים ויד.
6
בַּסוף המחלה הקשה הגיעה לה לצוואר. שנים אחרי שהיא מתה עדיין הייתי חולמת את אותו חלום: היא הולכת ברחוב הראשי של העיר (למכולת, למאפייה, לבנק, ממני), פתאום מגיע מטוס משומקום, נכנס בה כמו קמיקזה. החרטום החד פוגע, זווית של 45 מעלות, בחוליה C2.
7
באותו בוקר נכנסנו לאוטו ונסענו כמה שיותר מהר לבית החולים. אחי ואחותי כבר היו שם, הם נשארו אִתה בלילה. כשנכנסנו לחדר הם עמדו ליד המיטה והיא כבר היתה מתה. בלי לחשוב פעמיים הוא לקח סדין וכיסה אותה עד מעל לראש. אחותי צעקה עליו (חושב שהוא בסרט הוליוודי, אמרה לאח שלי כשיצאנו משם). אני הורדתי את הסדין וקיפלתי עד המותניים, אבל האמת שאני חושבת שסדין על הראש זה מה שהיא היתה רוצה (היא לא היתה במיטבה).
8
היא צעקה עליו כאילו הוא חונק אותה, כאילו היא מתה בגללו. זה לא היה חדש: תמיד האשמנו אחד את השני במה שקורה לה. פעם אחת, כשהייתי בתיכון, הוא העיף אותי מהבית בגלל זה ("את עושה את אמא חולה"). לקחתי מברשת שיניים ויצאתי, נשבעת לא לחזור. תכננתי להגיע עד ניו יורק, אבל אחרי חודש זחלתי, רזה מאד, חזרה הביתה.
והוא צדק: באמת עשיתי אותה חולה. לא רק אני – כולנו. גם היא, עם כל הספורט והדמיון המודרך, עשתה את עצמה חולה יותר. כשחוטבים עצים עפים שבבים, זה חלק מהחיים, אנשים עושים אנשים חולים.
בלילות היינו שוכבים במיטות עם עיניים בתקרה, מתפשטים אחד בשני כמו סרטן.
נעמי שמר, משוררת ומלחינה, מעמודי התווך של הזמר העברי, כתבה והלחינה מאות שירים ללהקות צבאיות, להרכבים קוליים ולטובי הזמרים והזמרות בארץ. שיריה הפכו לחלק בלתי נפרד מפס הקול של החברה הישראלית.
נעמי שמר, משוררת, מלחינה, פזמונאית, וכלת פרס ישראל, נולדה בקבוצת כנרת בי"ז בתמוז תר"צ, 13 ביולי 1930, בתם של מאיר ורבקה ספיר. מאיר ספיר ורבקה שפרירי עלו ארצה בשנות העשרים של המאה העשרים ונמנו עם חברי "קבוצת וילנה" ממייסדי קבוצת כנרת. מאיר ספיר שימש כמפקד האחרון של בריחת היהודים מאירופה ועסק בענייני הכלל – "איש רעים להתרועע", כפי שנעמי שמר כינתה אותו. רבקה שפרירי-ספיר, אישה משכילה ודעתנית, הקדישה את מיטב זמנה לעבודה בגן-הירק וכפי שהתבטאה נעמי שמר בראיון "היה לה ראש של מדאם קירי והיא כופפה את החיים שלה בכוח לעבר גן-הירק ועשתה מזה תוכן חיים וגם אמרה לעצמה שהיא מאושרת". משפחת ספיר מנתה שלושה ילדים; נעמי, רותיק ויענקלה. בשנת 1935, בהיותה בת חמש, נסעו נעמי שמר ואמה רבקה ספיר לביקור משפחתי בווילנה שם פגשה את דודתה ברטה, אחות אביה היחידה, ומשפחתה. כעבור ארבע שנים פרצה מלחמת העולם השנייה שבמהלכה הושמדה המשפחה כולה.
לימודי המוזיקה של שמר נזקפים לזכותה של אמה – רבקה ספיר, שהתעקשה בכל מאודה על חינוכה המוזיקלי. בגיל שש קיבל המשק במתנה פסנתר מידידי האם חיה ויצחק אלקנה, בפסנתר זה לוותה הילדה נעמי את השירה בציבור בצריף הילדים, בחדר האוכל ובמועדים מיוחדים.
משפחת ספיר. מימין לשמאל: רבקה, נעמי, יענקלה, מאיר, רותיק
למרות התנגדות חברי הקבוצה ליציאתה של שמר ללימודי מוזיקה ובעקבות התערבות החברה שרה מאירוב שטענה "הניחו לילדה אתם לא רואים שזה הייעוד שלה", יצאה שמר בשלהי שנות הארבעים להשתלם בלימודים, תחילה בקונסרבטוריון הישראלי בתל אביב (לימים האקדמיה למוזיקה בתל אביב) ובהמשך באקדמיה למוזיקה בירושלים. בין מוריה נמנו טובי המוזיקאים שפעלו אז בארץ: פרנק פלג, אילונה וינצה-קראוס, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ, עידית גרזון-קיוי, יוסף טל, אבל ארליך ופאול בן-חיים. בתעודת הגמר מטעם האקדמיה למוזיקה בירושלים נכתב "חבר הבוחנים אשר לפניו הופיעה בבחינת הגמר ביום 2.7.1951 קבע את בגרותה כפסנתרנית והעניק לה תואר מוסמך בהוראה" ובסעיף ההערות מופיע הסיכום "כשרון בלתי רגיל בפריטה על פסנתר, בעלת גישה טבעית למוזיקה והישגים בביצוע טכני. חרוצה מאוד ומצטיינת בכל המקצועות התיאורטיים. מבחינה פדגוגית הראתה יכולת רבה".
תעודת הדיפלומה מטעם האקדמיה למוזיקה
משהשלימה את לימודיה חזרה שמר לכנרת כמורה למוזיקה בגן הילדים המקומי. במסגרת עבודתה ומתוך צורך וחסך בשירי-ילדים לילדי הקבוצה כתבה שמר את קובץ שיריה הראשון – "שירים מכנרת". שירי הקובץ, שמונה במספר, שואבים השראתם מהווי החיים בקבוצת כנרת בשנים ההן ושמותיהם: "הדואר בא", "אשכולית", "שיר סתיו", "אחינו הקטן", "גדי קטן", "דוגרת", "בגינה" ו"שבת" למילים מאת המשורר והמחנך שמואל בס.
מכנרת לתל-אביב
בעקבות לימודיה נדחה שירותה הצבאי וכך באיחור של ארבע שנים מתאריך גיוסה המקורי גויסה לצה"ל. תחילה עברה טירונות ובהמשך אף השתתפה בקורס מ"כים. הדים לתקופה זו ניתן למצוא במכתב שכתבה לאמה רבקה ספיר מהתאריך 2.9.1952 ובו מציינת שמר "נעמי נמחקה ואיננה. יש רק 250567 העטוף בבגדי-החקי הנוקשים שלו. היד מתקשה מאחיזת הנשק הבלתי פוסקת". בהמשך פגשה בקצין החינוך של להקת הנח"ל דאז חנוך חסון, שצירף אותה לשורותיו. שם גם פגשה בחברי הלהקה יוסי בנאי, יונה עטרי ואחרים. בנח"ל שימשה כ"תרבותניקית" ונטלה חלק בהכנת תכניות אמנותיות לרגל "חגי העלייה" של היאחזויות הנח"ל. בתקופה זו הכירה את בעלה הראשון, השחקן גדעון שמר, אבי בתה ללי (הללי) שמר, לו נישאה בשנת 1954.
"פשיטה בכפר" היה שמה של תכניתה החמישית של להקת פקוד המרכז שהועלתה באדר תשט"ז, פברואר 1956. את המחזה כתב הסופר אהרן מגד ועיבד וביים גדעון שמר. את הפזמונים הנלווים כתבו אברהם בירמן, יצחק יצחקי, א. א. בוסקוביץ', יוחנן זראי וש. כרמל – הלא היא נעמי שמר. השימוש בשמות הבדויים – "ש. כרמל" ו"אליפז" ששמר השתמשה בהם בשנות יצירתה הראשונות, נבע מתחושת בושה ונחיתות שנקשרה בימים ההם לכתיבת פזמונים קלים. שניים מבין שירי התכנית "רומנס בכפר" ו"חפש את האשה" נכתבו מילים ומנגינה בידי שמר עצמה.
מספר חודשים לאחר מכן, בנובמבר 1956, הועלה המחזה בשנית בתיאטרון "האהל" וכותרתו "5:5 – קומדיה מוסיקלית". בגרסה זו מופיע שמה המלא של שמר כפזמונאית הראשית. חלק משירי המחזה הפכו ללהיטים, בין השירים שנתפרסמו ניתן למנות את "רב האור והתכלת", "שיר הבר" ו"סמוך על התרנגול", שנודעו בביצועם של הזמרת ריקה זראי והצמד רן ונמה.
להקת "בצל ירוק" הייתה להקת בידור ותיאטרון שהוקמה בשנת 1957 בידי יוצאי להקת הנח"ל. חיים טופול, ממקימי הלהקה, זכר את שמר מתקופת שירותה בנח"ל והזמין אותה לכתוב שירים לתכנית הלהקה "כביסת הרש". לתכנית זו כתבה שמר את השירים "זמר נודד" ו"נועה" ושנה מאוחר יותר כתבה לתכנית "הופ! עברנו" את השיר "הי טירילי". השיר "זמר נודד" המתאר זמר נודד השמח בשירו זכה להצלחה רבה וכפי שכתבה שמר במכתב לאמה "ברחוב שורקים את "הללו-הללויה" להנאתי האנונימית…".
שנת 1958 הייתה שנה פורייה ביצירתה של שמר שכתבה שירים עבור הלהקות הצבאיות ואמנים אחרים. בדיווח לאמה מציינת שמר "…עלי מוטלת עבודה רבה – אבל אין לי חשק לעשות אותה. אין לי מצב רוח לכתוב אפילו חרוז אחד ואני צריכה לכתוב 18 (לא חרוזים – פזמונים)… אבל כיון שכבר נתתי את הבטחתי ללהקות השונות – אצטרך קודם לעשות זאת ורק אחר כך להכריז שביתה…".
לתכניתה השביעית של להקת פקוד המרכז "האדם הנכון במקום הנכון" כתבה שמר את השירים "אני ואחא-רון", "חמסינים במשלט", "בקיץ", "ירדנה", "יום ח' בשבוע" ו"השיר על בץ". שמונה חודשים לאחר מכן, בתכנית הלהקה "האלוף על הגג", נוספו השירים: "בתיה הסיירת", "צבר נשאר צבר" והשיר "הופה היי" שזכה בהמשך להצלחה מיוחדת. באותה שנה כתבה שמר שירים גם ללהקת פקוד הצפון. בתכנית השישית של הלהקה "נעלה צפונה" (1958) נכללו השירים "נעלה צפונה" כשם התכנית, "מי רוכב על מי" ו"בגלל מסמר".
במקביל לכתיבתה בעבור הלהקות הצבאיות שתפה נעמי שמר פעולה עם אמנים שונים. בין שירי אותה תקופה ניתן למנות את "הלילה הולך בשדרות" בביצוע שמעון ישראלי; שירים בביצוע צמד הדודאים שהוקם אז כ"שיירת הרוכבים" (בלחן שמעון ישראלי ובחתימת "אליפז"), "כיבוי אורות" ו"שיר עשור"; והשיר "העיר הלבנה" שנכתב לסרטו של הבמאי אדם גרינברג על אודות העיר תל-אביב ובוצע לראשונה על-ידי הזמר לוליק.
בשנת 1960 כתבה נעמי שמר לתכנית "קר וחם בצפון" של להקת פיקוד הצפון את השירים "בשדה תלתן" ו"זמר לגדעון". באותה השנה העלה "מועדון השעות הקטנות" בצפת את הסאטירה "עשרת הצדיקים" שביים גדעון שמר ואת הפזמונים כתבה נעמי שמר. במופע נכללו השירים "אוכל אדם", "עשרת הצדיקים", "ליל אמש" ו"על הסכין" ("שיר השוק"). הצלחה משמעותית נוספת הייתה זכייתו של השיר "הופה היי" במקום הראשון בתחרות זמר באיטליה. בעקבות הזכייה תורגם השיר לאיטלקית ואנגלית.
בשלהי שנת 1960 נסעה שמר לניו יורק לסיבוב הופעות בקמפוסים. לאחר תשעה חודשים של שהות שבמהלכן הצטרפה אליה בתה ללי שמר, שבה ארצה. בארץ התוודעה להצלחת שירה "שיר השוק" שנכלל בתכניתה הראשונה של להקת "התרנגולים" בהדרכת חברתה נעמי פולני.
"הופה הי" בתרגום לאנגלית
המחזמר "ואולי לא היו הדברים מעולם" או בשמו המוכר "כיצד שוברים חמסין" נכתב בשנת 1962 עבור מסיימי כיתה ח' בבית הספר היסודי בקבוצת כנרת לאחר היפרדותו מבית החינוך המשותף בדגניה. יוזמת הפרויקט, תלמה אביגדורי-ענר, המורה לתנועה ומחול, העלתה רעיון להפקת סוף שנה יצירתית שתכלול מחזה בליווי מוזיקה ותנועה. את המחזה כתב שאול ביבר ועל הפזמונים הופקדה נעמי שמר. בין שירי המחזה ניתן למנות את "שיר הפעמון", "לנוע ולנדוד", "שיר הכזבים", "בכפרינו על חוף ירדן", "שיר הפיראטים", "כיצד שוברים חמסין", "חליל מקנה סוף" ו"על חוף הירדן". חלק מהשירים פרצו אל מחוץ לגבולות המחזה, נותקו מהקשרם המקורי והפכו לשירים עצמאיים. כך למשל השיר "כיצד שוברים חמסין" והשיר "על חוף הירדן" שלימים נתפרסם בשמו "חורשת האקליפטוס" וזכה לביצועים שונים: אילנה רובינא וילדי כנרת, רבקה רז, האחיות שמר והביצוע שהקנה לו את מעמדו המיוחד, הביצוע של צוות הווי הנח"ל והסולניות צילה דגן ואופירה גלוסקא.
תכנית מס' 17 של להקת הנח"ל, "שמש במדבר" משנת 1963, נחשבה ציון דרך בכל הנוגע לביצוע ולהפקה המוזיקלית של הלהקות הצבאיות. "שמש במדבר" נכתבה בסגנון מחזמר בידי עדנה שביט, בוימה על-ידי יוסי בנאי, נוהלה מוזיקלית על-ידי אריה לבנון ועל העמדת הפזמונים היה אחראי דני ליטאי. כל שירי התכנית, עשרה במספר, נכתבו בידי נעמי שמר – מילים ולחן: "אצל ורדה השמנה", "בלדה על סל תפירה", "בלי מילים", "הטיול הגדול", "מאדם בולזון המרגלת", "מחבואים" ("חפש אותי"), "מטריה בשניים", "סוף העולם", "עוד לא אכלנו" ("שיר האוכל").
בשנת 1964 נסעה נעמי שמר לפריז. במהלך המסע ספגה שמר את האווירה הפריזאית. לראשונה פגשה בשאנסונים ובאמנים הצרפתיים ונחשפה לתרבות הצרפתית שהשפעות ממנה ניתן לזהות ביצירתה. שם גם כתבה את שיריה "לכבודך" ו"העיר באפור" ששלחה לשלישיית גשר הירקון. בהמשך כתבה עבור השלישייה שירים נוספים שהפכו להיטים: "איילת אהבים", "סרנדה לך", "אהבת פועלי הבניין" ו"לילה בחוף אכזיב".
כששבה נעמי שמר ארצה פנה אליה המפיק אשר חבקין בהצעה להקים רביעיית בנות. רביעיית הבנות "האחיות שמר" כללה את הזמרות דליה אורן, אמנה גולדשטיין, דינה גולן ורותי ביקל. הניהול המוזיקלי של הרביעייה הופקד בידיה של בתיה שטראוס. אפשר שהרביעייה הקדימה את זמנה והתכנית לא צלחה, אולם השירים שכתבה להם שמר שרדו עד היום. בין השירים שבצעה הרביעייה כלולים השירים "בגני נטעתיך", "זמר" ("לך ועליך"), "זמר נוגה" (בהמשך הותאם הלחן למילות השיר "פירות חמישה עשר"), "בית חלומותיי", "ולס להגנת הצומח", "חורשת האקליפטוס", "פרחי אולי" ואחרים.
האחיות שמר
בחורף של שנת 1967 פנה ראש עיריית ירושלים טדי קולק אל גיל אלדמע מ"קול ישראל" בבקשה לכתוב שיר על העיר ירושלים. אלדמע פנה אל נעמי שמר והציג את הבקשה. במשך שנים רבות נהגו ב"קול ישראל" לערוך במוצאי יום העצמאות פסטיבל זמר תחרותי ששודר ברדיו. באותה השנה חרגו באופן חד פעמי מן הנוהג והזמינו מחוץ לתחרות גם חמישה שירים אצל מלחינים ידועים. שמר הייתה אחת מהם. שמר, שהתקשתה בכתיבת השיר, נזכרה באגדה התלמודית על רבי עקיבא שהבטיח לרעייתו רחל 'עיר של זהב' – תכשיט של זהב בדמות ירושלים. לביצוע השיר בחרה בזמרת שולי נתן, מורה חיילת בת עשרים, שביצעה את השיר בליווי גיטרה. השיר כבש את הקהל כבר בשמיעה ראשונה, ובחצות הלילה, כאשר שולי נתן הוזמנה לבמה בשנית שר איתה הקהל בבנייני-האומה את הבית החוזר. אותה שעה החלו לנשב רוחות מלחמה ושלושה שבועות לאחר מכן, כאשר שחררו הצנחנים את הכותל, כבר היה בפיהם השיר "ירושלים של זהב". ביום 7.6.1967, יום שחרור ירושלים, הוסיפה שמר לשיר בית רביעי ומילותיו: "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע / אלפי שמשות זורחות / נשוב נרד אל ים המלח / בדרך יריחו".
בן נולד, שיר נולד
בפברואר של שנת 1969 נישאה נעמי שמר לבעלה עורך הדין מרדכי הורוביץ. שנה לאחר מכן נולד בנם אריאל. במהלך אותה התקופה המשיכה שמר לכתוב ללהקות הצבאיות ולאמנים שונים. לתכנית מס' 22 של להקת הנח"ל כתבה את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ובאותה השנה נטלה חלק בערב משירי ברסנס שביצע יוסי בנאי.
בשנת 1971 העלו נעמי שמר והשחקן עודד תאומי מופע משותף "נעמי שמר שרה לילדים ועודד תאומי עושה להם הצגות". עודד תאומי הגיש מיצירותיהם של עודד בורלא, מרים ילן-שטקליס, ע' הלל ואחרים, ובין הקטעים שולבו פזמונים פרי עטה של שמר. בתכנית המופע נכללו השירים "מה עושים העצים", "שנים עשר ירחים" ("שיר החודשים"), "אלף בית", "שיר ערש לצבעים" ועוד.
חבורת בימות הוקמה בשנת 1972 לקראת העלאתו של מופע משיריה של נעמי שמר. החבורה הורכבה משלושה עשר חברים וביניהם יוצאי להקות צבאיות. בין חברי הלהקה ניתן למנות את הזמרים מירי אלוני, רותי בן אברהם, דני גרנות, עוזי מאירי, יגאל חרד ואחרים. המופע בוים על ידי צדי צרפתי וזכה להצלחה רבה. בנוסף לשיריה המוכרים של שמר ששולבו במופע, הוצגו שירים חדשים כמו "לשיר זה כמו להיות ירדן", "ארץ להד"ם", "מר נרקיס", "שש עשרה" שהפכו ללהיטים גדולים.
תקליט "חבורת בימות"
אחד מסמליה של מלחמת יום הכיפורים הוא השיר "לו יהי" של נעמי שמר. ראשית דרכו של השיר הייתה עוד לפני המלחמה, כששמר ביקשה להתאים לעברית את "Let it be" של לנון ומקרתני, ולקרוא לשיר "לו יהי". בימים הראשונים למלחמה כתבה שמר מילים לשיר, מילים שהביעו תקווה ותפילה אישית לשובם בשלום של החיילים. שמר השמיעה את השיר באוזני חוה אלברשטיין, במנגינת השיר המקורי של להקת החיפושיות, אך בהשפעת בעלה, מרדכי הורביץ, החליטה להלחין לו מנגינה חדשה. עוד בעיצומה של המלחמה, היה בידי שמר לחן מקורי, והיא השמיעה את השיר בטלוויזיה הישראלית, בערב חג הסוכות של שנת 1973. הביצוע בתכנית "מפגש אמנים" הכה גלים מיד עורר התרגשות רבה. מיד לאחר מכן נפוץ השיר גם בקרב החיילים, תודות לביצוע של חוה אלברשטיין ולהקת "הגשש החיוור".
בשנת 1976 הועלה בתיאטרון בימות המחזה "מסעות בנימין השלישי". את המחזה המבוסס על הסאטירה שכתב מנדלה מוכר ספרים, עיבד וביים שמואל בונים, את השירים והנעימות כתבה נעמי שמר ועל הניהול המוזיקלי הופקד יוריק בן-דוד. שלושה מבין שירי המחזה "פירות חמישה עשר", "שירת העשבים" ו"סימן שעוד לא הגענו" נותקו ברבות הימים מהקשרם המקורי וזכו לחיים משל עצמם.
במהלך שנות השבעים הרבתה נעמי שמר לכתוב מנגינות לשירי משוררים. במקביל בוצעו מחדש שירים שהלחינה בעבר. בין המשוררים שאת שיריהם הלחינה שמר ניתן למנות את המשורר נתן אלתרמן ("פגישה לאין קץ" – שהולחן בסוף שנות השישים, "ספני שלמה המלך", "על אם הדרך", "האם השלישית"), שאול טשרניחובסקי ("אומרים ישנה ארץ", "הוי ארצי מולדתי", "בעלייתי שם יפתי"), חיים נחמן ביאליק ("קומי צאי"), אברהם שלונסקי ("בתכול השמיים"), ע. הלל ("אני שואל"), מרים ילן-שטקליס ("מיכאל") ומשוררים נוספים.
העשור הזה, בדומה לקודמיו, כלל שיתופי פעולה שונים בין שמר ואמנים שונים ביניהם יהורם גאון, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, נורית גלרון, שוקולד מנטה מסטיק, הכול עובר חביבי ורבים אחרים. בשלהי אותו עשור כתבה שמר את השיר "על כל אלה" כשיר נחמה לאחותה שהתאלמנה באותה העת. את השיר ביצע יוסי בנאי ובהמשך אומץ בידי התנועה לעצירת הנסיגה מסיני.
מזמוראית בנימה אישית
בשנת 1983 קיבלה שמר את פרס ישראל בזמר העברי. בנימוקי ועדת השופטים נכתב: "פרס ישראל מוענק לנעמי שמר על שיריה, אשר מטבעם מזדמרים בפי כל בזכות איכותם השירית והמוסיקלית, בזכות המיזוג המופלא בין המלה והלחן ובזכות הביטוי הניתן בהם לרחשי לב של העם… היא מחברת זמירותיה בפשטות, בכנות ובנימה אישית; אך אין זו נימה פרטית וייחודית לה, אלא נימה הנותנת לכל אחד את ההרגשה כאילו יצאו הדברים מלבו".
מתוך טקס פרס ישראל
"חפצים אישיים" היה שמו של אלבום שכתבה נעמי שמר בעבור הזמר-שחקן משה בקר. שירי האלבום, עשרה במספר ("תות", "ילדה ברבור", "פרלוד", "אהבת אשתקד", "גג", "זמן", "פרח", מה שלומך אחות", "גיא", "חפצים אישיים") אוגדו במתכונת מחזור שירים אחיד ומגובש. ביצירת האלבום נטלו חלק המוזיקאים גרי אקשטיין ועדי רנרט. האלבום "חפצים אישיים" לא הצליח מבחינה מסחרית אולם היבול המוזיקלי שהפיק הוסיף רב-גוניות ליצירתה של שמר. בשנת 1995 יצא האלבום בשנית בתוספת השיר "בראשון לספטמבר" שנכתב במיוחד עבור משה בקר ומבקש לתאר את החרדות והחששות המלוות את תלמידי הכיתה הראשונה בפתח שנת הלימודים החדשה.
בשנת 1988 ביצעה הזמרת שושנה דמארי את השיר "אור" שכתבה נעמי שמר. באותה השנה יצא לאור האלבום "אחר קציר – משירי נעמי שמר" שביצעה להקת הגבעטרון. אלבום המחווה לשירי נעמי שמר כלל שירים שונים של שמר כמו "כיבוי אורות", "קרן יער", "שנינו מאותו הכפר", "בשדות בית לחם", "נועה", "מתי", והשיר "לילה בחוף אכזיב".
"חפצים אישיים"
אלף שירים ושיר
בראשית שנות התשעים ערכה הטלוויזיה הישראלית תכנית לכבודו של הזמר בני אמדורסקי שחלה במחלה קשה. במהלך התכנית שר אמדורסקי את השיר "אני גיטרה" שנכתב במיוחד עבורו בידי נעמי שמר. השיר שהיטיב לתאר את דמותו עורר התרגשות רבה בקרב הקהל.
באותן השנים יצאה לאור קלטת הווידאו "אצלנו בפסנתר" משיריה של נעמי שמר לילדים. בהפקה השתתפו חיים צ'ינוביץ, משה בקר, מיקי קם, רינת גבאי, נעמי שמר וילדים. בין השירים שנכללו בקלטת הווידאו בלט השיר "הכל פתוח" שנודע בביצועם של הזמרת לאה לופטין והזמר עופר לוי.
בשלהי שנות התשעים, במלאות חמישים למדינת ישראל, כתבה שמר את השיר "יובל". השיר בוצע לראשונה בתכנית טלוויזיה על-ידי נעמי שמר וגידי גוב ומאוחר יותר הוקלט על ידי הזמרת דורית פרקש.
בראשית שנות האלפיים הועלתה ההפקה האחרונה בה השתתפה שמר – המופע "אלף שירים ושיר". את המופע יזם דודו אלהרר ונטלו בו חלק המוזיקאי רמי הראל, הזמרת רונית רונלד ושמר בעצמה. לכבוד המופע כתבה שמר את השירים "אקטואליה", "המנגן", "המעיל" ו"פלוגת יסמין".
בנוסף לפרס ישראל הוענקו לנעמי שמר תארי דוקטור לשם כבוד על ידי ארבע מאוניברסיטאות הארץ וכן על ידי מכון ויצמן. שמר כיהנה כיושבת ראש אקו"ם וכחברת האקדמיה ללשון העברית.
נועה היא שם בשדה
בז' בתמוז תשס"ד, ה-26 ביוני 2004, "באמצע התמוז", הלכה שמר לעולמה לאחר מחלה קשה. בהלווייתה השתתפו רבים. לבקשתה הושרו על קברה ארבעה משיריה: "כנרת", "חורשת האקליפטוס", "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"נועה". נעמי שמר נטמנה בבית הקברות של כנרת, הסמוך לקבוצת כנרת שבה נולדה, לצד הוריה מאיר ורבקה ספיר. קברה הפך יעד למבקרים רבים המבקשים להיזכר בשיריה, שירים הממשיכים לפכות ולחיות כפי שחזתה כשכתבה "אחריך שיריך מפכים להם…".
קברה של נעמי שמר לצד הוריה בבית הקברות של כנרת
קראו עוד באתר הספרייה על נעמי שמר – הארכיון, כתבי יד, תמונות וסיפורים; על שירי נעמי שמר והסיפורים שמאחוריהם. את מילות השירים תוכלו למצוא בבית לזמר.
לשחק כדורגל בעברית
השוער הוא המלך, החלוצים פקידים: איך ומתי התחילו לשחק כדורגל בארץ ישראל?
במשך שנים שכבה בארכיון מכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט, חוברת קטנה בשם: כדור רגל. החוברת הקצרה, שבה 23 עמודים, לא הייתה מושכת ודאי תשומת לב רבה מדי אילולא הייתה סמלית כל כך עבור התפתחות הכדורגל בארץ ישראל, ענף הספורט הפופולרי ביותר במדינה כיום.
אין איש יודע בוודאות מתי התחילו המתיישבים היהודים לשחק כדורגל בארץ ישראל. עדויות ראשונות שהופיעו בעיתוני התקופה אפשר למצוא החל מ-1912, ועל פי עדויות אישיות התקיימו משחקים גם לפני כן, ב-1910. אותם משחקים לא התקיימו במסגרת תחרותית מסודרת. רוב המשחקים הראשונים התקיימו בין קבוצות מאולתרות שהוקמו לצורך המשחק עצמו, ובכל מרחב שיכול היה להיקרא "מגרש". בחלוף הזמן, הוקמו קבוצות על ידי אגודות ספורט שעסקו בכמה ענפי ספורט, כדוגמת אגודת "ראשון לציון" שהוקמה ביפו ב-1906 ונעשתה ברבות השנים למכבי תל אביב המוכרת לנו כיום. קבוצות הוקמו גם בבתי ספר כדוגמת "הגימנסיה הרצליה", ובמושבות היהודיות השונות.
קטע מתוך עיתון "החירות" שיצא בירושלים בעשור השני של המאה ה-20 תיאר בחביבות משחק כדורגל שנערך בשבת במושבה ראשון לציון: "על כיכר רחב ידיים… יוצאים צעירי המושבה, רעננים, מלאים־כח, לשחק במשחק הזה שהוא כעין התעמלות". לשוער קרא הכותב "מלך", עליו מגינים שרים ופקידי צבא, דימויים שנלקחו ודאי ממשחק השחמט. מעניין לראות כבדרך אגב את היחס החיובי לפעילות ספורטיבית בשבת, והכותב ציין שגם "מלמדי תלמוד התורה" הגיעו לצפות במשחק (אין בכך כדי לרמוז שהייתה זו עמדת כלל הישוב: חוגים אורתודוקסים התנגדו למשחקים בשבת, ובירושלים אף נרשמו עימותים סביב הנושא ב-1931).
"החירות", 12 ביוני 1912
שלטון המנדט הבריטי הביא לתנופה משמעותית במיסוד ובפופולריזציה של המשחק בארץ ישראל. החיבה המקומית לכדורגל (בניגוד להתעלמות מענפי ספורט בריטים אחרים כמו קריקט) השתלבה בשאיפותיהם הספורטיביות של חיילי מולדת הכדורגל. בשנות ה-20 הוקמו קבוצות חדשות רבות, בעיקר יהודיות ופחות מכך ערביות, וגם קבוצות של יחידות צבא ומשטרה בריטיות. בשנים אלו ייסד השלטון את הגביע הארץ ישראלי, ובסוף העשור הוקמה התאחדות הכדורגל הארץ־ישראלית. הקמת ההתאחדות סימלה את סוף שלב ה"חיתולים" של הכדורגל העברי בישראל.
ראוי להקדיש כעת גם כמה מילים לראשיתו של הכדורגל הפלסטיני בארץ ישראל, שהתפתח במקביל לזה העברי שתיארנו לעיל. קבוצת הכדורגל הפלסטינית הראשונה כאן הוקמה בבית הספר האנגלי "סנט ג'ורג'" בירושלים, ככל הנראה בחמש השנים הראשונות של המאה העשרים. את הענף הובילו בני המעמד הגבוה והבינוני, בעיקר ממוצא נוצרי, שהושפעו ממורים ו"מתווכים" אירופאים שהגיעו לאזור. קבוצות ערביות מאולתרות שיחקו לא פעם נגד יריבות יהודיות, וגם בתקופת המנדט התקיימו משחקים חוצי מגזרים. בסוף שנות ה-20 פרח שיתוף הפעולה בין קבוצות יהודיות לערביות ואיפשר את הקמת התאחדות הכדורגל של ארץ ישראל. עם זאת, מאורעות תרפ"ט סתמו את הגולל על מערכת היחסים האידילית ושנתיים לאחר מכן הוקמה התאחדות כדורגל פלסטינית עצמאית.
אך כאן נשוב אל אותה חוברת קטנה שהזכרנו בפתיחה. "התפוצצות" ענף הכדורגל לאחר הגעת הבריטים לארץ ראויה אולי לכתבה משלה, אך החוברת הזו נכתבה על רקע אותם משחקים מאולתרים על מגרשי חול וכורכר, כשלשחקנים בקושי היו תלבושות רשמיות. כותרתה פשוטה: "כדור רגל", והיא נכתבה בידי אחד מאנשי המפתח של התפתחות ההתעמלות והספורט בישראל, צבי נשרי (אורלוב). ולמה אנחנו מקדישים לחוברת קטנה כזו כתבה שלמה? משום שככל הידוע, זוהי הפעם הראשונה שבה תורגמה לעברית חוקת הכדורגל.
צבי נשרי היה מורה להתעמלות ב"גימנסיה הרצליה" (שכזכור הוקמה בה קבוצת כדורגל שאף נחשבה לאחת הקבוצות המוצלחות בשלהי השלטון העות'מאני) ולמעשה חלוץ בתחום החינוך הגופני בארץ ישראל. את הכשרתו בתחום ההתעמלות קיבל במהלך שירותו בצבא הרוסי, ולאחר מכן בשורת השתלמויות באירופה במסגרתן רכש ידע מקצועי בהוראה, באנטומיה ובפיזיולוגיה. נשרי ראה בחינוך לספורט ובהפצת הספורט העממי משימה לאומית, והקדיש את חייו לכך: הוא כתב שורת ספרים וחוברות שהניחו את הבסיס להוראת החינוך הגופני העברי מהגן ועד לפעילות אגודות הספורט לבוגרים. כיאה לחסיד "יהדות השרירים" מבית מדרשו של מקס נורדאו, האמין נשרי שהספורט הוא אמצעי לשמירה על הבריאות ולהגשמת אידיאלים כמו משמעת, דבקות במשימה וחוסן לאומי.
נשרי במהלך שיעור התעמלות ב"גימנסיה הרצליה", אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית
נשרי היה חסיד של התעמלות ככלל, ובפרט של שיטת ההתעמלות השוודית שהתמקדה בתרגילים אישיים. אם כך, טוען החוקר ד"ר חיים קאופמן, העובדה שכתב חוברת שעוסקת בכדורגל מצביעה על הפופולריות הגדולה של המשחק בקרב תלמידיו בגימנסיה. הכהן הגדול של ההתעמלות האינדיבידואלית בארץ ישראל נכנע לקהל – וגם כך עשה את עבודת התרגום לעילא ולעילא.
החוברת נפתחת בתיאור "שדה המשחק" ומצורף לה שרטוט של המגרש. על אף שהיא קצרה מאוד, היא יורדת לפרטים כדוגמת טיב הנעליים שעל השחקנים ("משחקים" בלשון התקופה) לנעול ואילו מכנסיים עליהם ללבוש. נשרי היה מעודכן כנראה גם בהתפתחותו הטקטית של המשחק באותה עת, והוא תיאר בחוברת את המערך הטקטי שהיה מקובל באותה תקופה: חמישה שחקני התקפה שמאחוריהם שלושה "רצים" ולבסוף 2 "מגינים" ושוער.
אמרנו "מגינים" ו"שוער", אבל כיצד נוצר אוצר המילים שבעזרתו אנחנו מסוגלים לכתוב את הכתבה הזאת שעוסקת בכדורגל? מהחוברת של צבי נשרי. על פי כל ההערכות, נשרי היה הראשון שהמציא שורת מושגי מפתח בתחום הכדורגל שרובם משמשים אותנו עד היום. בחוברת הקטנה מופיעים לראשונה בעברית מונחים כמו "חלוץ", "מגן", "שוער" ו"בעיטת עונשין". חלק מהמונחים שטבע נשרי לא שרדו: "רצים" הפכו ל"קשרים", "בעיטת זווית" היא היום "בעיטת קרן" ו"מחיצת השוער" נקראת "רחבת החמש", משום שאורכה חמישה מטרים.
זאת ועוד, נשרי הוא הוא זה שטבע את המושג שהפך לקלישאה של הסברים על כדורגל: ה"נבדל". כדי להסביר את המושג הלא פשוט מצורפים לחוברת איורים המדגימים מצבי משחק שבהם נמצא שחקן בנבדל. תוכלו לעיין בהם בעצמכם כדי לגלות שהם בעצמם לא פשוטים כל כך להבנה (מה גם שחוק הנבדל שוּנה ברבות השנים).
בין לבין מפורטים כמובן חוקי המשחק הבסיסיים והאיסורים הנהוגים בשפתו של מורה עברי פאר אקסלנס: "צריך להיזהר במשחק מדברים העלולים להביא לידי אסון… אסור להכשיל את המתנגד ברגל או להפילו באיזה אופן אחר". על תפקידו של השופט נכתב: "למען הימנע מהתנהגות גסה במשחק מחויב השופט להזהיר את המשחק אשר ישחק לא כהוגן, ובהישנות המקרה (במקרים רציניים גם בפעם הראשונה) עליו לפסול את החוטא ולהרחיקו מהמשחק".
נשרי, המחנך בנשמתו, לא יכול היה לסיים את עיבוד חוקת הכדורגל סתם כך: בסופה של החוברת הוא צירף "חוקי שמירת בריאות" ובהם אסר על משחק בחודשי הקיץ החמים ובשעות החמות של ימי החורף. "על המשחקים ללבוש בגדים מיוחדים למשחק… כשמזג האוויר קר ילבשו תכף בהיגמר המשחק בגדים חמים וימהרו לחדר ההלבשה או הביתה". על "חוק בריאות" אחר שהוסיף שם נשרי עוברים שחקנים רבים עד היום: "אסור לשכב על הארץ לנוח". בשני העמודים האחרונים בחוברת כתב נשרי תרגילי אימון אפשריים ללימוד בעיטה, מסירה ולהכנה למשחקים.
כך עשה הכדורגל הישראלי את צעדיו הראשונים. יתכן שעד היום הוא לא רשם המון הצלחות גדולות מדי, אבל אנחנו – כמו אוהדי כדורגל – תמיד שומרים על תקווה.
בהכנת כתבה זו סייעו:
עומר עינב, אוניברסיטת תל אביב, בשלל נושאים ועניינים.
ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. משתתפת לצד הזמרת נגה אשד במופע "עוברות אורח", העוסק בהגירתם של המוני ישראלים לברלין (תיאטרון אלפא, ביימה מלכה מרין). במוסך התפרסמו שירים פרי עטה והספד למשוררת גבריאלה אלישע.
דן ערמון, יליד 1948, בוגר החינוך הממלכתי-דתי ובעל תואר ראשון באוניברסיטה העברית. עוסק בטכניקת אלכסנדר. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה ב״סימן קריאה״ וב״קיבוץ המאוחד״. ספרו האחרון, "תנועות", ראה אור לפני שנתיים בהוצאת קשב לשירה.
דבורה זגורי היא בוגרת מסגרת החינוך החרדית. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי, ומוסמכת לימודי טיפול זוגי ומשפחתי. הנחתה סדנאות כתיבה במגוון מסגרות. כותבת סיפור חודשי במגזין "לנשמה". משלימה בימים אלו רומן ביכורים וספר ילדים שני.
