שירה | הלילה חם ולח ועירום למחצה

שירים מאת ריקי דסקל, גליה ברס, דן ערמון, דבורה זגורי ועמרי משורר הרים

יוסי מרק, מנוחה נכונה, שמן על בד, 195X100 ס"מ, 2002

.

ריקי דסקל

אחד ועוד אחד

הֶעָלִים נוֹשְׁרִים עַד לְעֵירֹם מָלֵא
מִלְּמַעְלָה אֲנִי רוֹאָה אֶת הֶעָרִים גַּחְלִילִיּוֹת
מִלְּמַטָּה אַתְּ הוֹפֶכֶת אַט אַט לִהְיוֹת
אֶבֶן רֹאשָׁה קֶשֶׁת קְבוּרָה
בְּלֵב הָאֲדָמָה שֶׁלִּי
וּכְמוֹ אוֹהֵד כַּדּוּרֶגֶל שָׁבוּר מֵהֶפְסֵדִים
אֲנִי רוֹצָה לִדְחֹף אֲגוּדָל וְזֶרֶת
אֶל מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן
לִשְׁרֹק וְלִשְׁרֹק עַד
שֶׁתִּתְנַעֲרִי וְתָקוּמִי
אֵינִי יְכוֹלָה לִכְתֹּב אֶת הַמִּלָּה עָפָר
אֲנִי חַיֶּבֶת
לֹא תִֹּשְמְעִי עוֹד קוֹל צִפּוֹר
אֲנִי חַיֶּבֶת
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ תִּסְתַּכְּלִי עַל כָּל שׁוּרַת הַפְּסָלִים הַזּוֹ
לְהַצְחִיק אוֹתָךְ
אֵיךְ הַלַּשְׁלֶשֶׁת זוֹרֶמֶת עַל
חֲלוּדַת עֵינֵיהֶם בְּאֹפֶן שָׁוֶה
לְהַצְחִיק אוֹתָךְ
לִרְאוֹת אֶת שִׁנַּיִךְ הַקְּטַנּוֹת הַקְּצוּבוֹת
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לָךְ תִּרְאִי אֵיךְ הַהִיסְטוֹרְיָה
נֶאֱנֶקֶת תַּחְתָּם תַּחַת
הָרְמָחִים הַגְּלִימוֹת הַצְּלָבִים הַזְּקָנִים הַסְּפָרִים
תַּחַת כְּבוֹד הַפָלוּס שֶׁלָּהֶם דּוֹקֵר
אֶת הַשָּׁמַיִם מִינָרֶט וְעוֹד מִינָרֶט וְעוֹד מִינָרֶט
לְהַצְחִיק אוֹתָךְ
אֲבָל אָז כְּבָר הִסְתַּכַּלְתְּ עָלַי שׁוּב
בַּמַּבָּט הַזֶּה שֶׁחָצָה זֶה מִכְּבָר אֶת מֶרְחַב הַכְּאֵב
וְיִשָּׁאֵר תָּמִיד בַּמֶּרְחָב הַקָּפוּא שֶׁל הַוַּדָּאוּת

אֶחָד וְעוֹד אֶחָד
שָׁלֵו וְזָקוּף נִצָּב מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּאִישׁוֹנַיִךְ.

 

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. משתתפת לצד הזמרת נגה אשד במופע "עוברות אורח", העוסק בהגירתם של המוני ישראלים לברלין (תיאטרון אלפא, ביימה מלכה מרין). במוסך התפרסמו שירים פרי עטה והספד למשוררת גבריאלה אלישע.

 

 

גליה ברס

 That Day At King’s College  

הָגְרַנְטָה מְפַתָּה אוֹתִי
נָהָר נוֹצֵץ בַּשֶּׁמֶשׁ
מַסִּיחַ אֶת דַּעְתִּי

הָרַעְיוֹן מֵקִיץ בִּי לַחְצוֹת
אֶת הַגְּבוּל וְלִרְמֹס
אֶת הַעֵשֶׂב הַלַּח אַךְ
וִירְגִ'ינְיָה מְזַנֶּקֶת לַעֲצֹר בַּעֲדִי
רַק לְחַבְרֵי סֶגֶל הַדֶּשֶׁא מֻתָּר

אֲנִי שׁוֹלַחַת יָד
אֶל הָרֶחֶם הַמֵּימִית
שֶׁל הַזְּאֵבָה הָאֵם
מְחַלֶּצֶת אֲבָנִים מִן הַכִּלְיָה
הַבֶּהָלָה מִשְׁתַּכְפֶּלֶת
אֲנִי מְחַלֶּצֶת אֲבָנִים מִן הַכִּלְיָה
כּוֹרָה לִי קֶבֶר בְּרַחְמָהּ

אִם לֹא הָיָה קַר כָּל כָּךְ,
הָיִיתִי יוֹרֶדֶת לִשְׂחוֹת

 

מיסטיקה מטריאליסטית

זְרוֹעוֹת דַּקּוֹת פְּרוּשׂוֹת עַל הַמִּיטָה, הַגּוּף מְבוּסַר הַנְּעוּרִים שׁוֹכֵב עַל צִלּוֹ חַלּוֹן פָּתוּחַ, הַלַּיְלָה חַם וְלָח וְעֵרֹם לְמֶחֱצָה, אֲלֻמַּת זָהָב מַרְגִּיעָה אֶת הַחֹשֶׁךְ. הַתַּחְתּוֹנִים בְּצֶבַע בְּרוֹנְזָה, כְּחֻלִּים מֵחֲלוּדָה. שָׁקֵט מִכְּדֵי לָזוּז. הָרָזוֹן הַבְּתוּלִי שֶׁלְּךָ נִשְׁקָף כְּצֵל עָמוּם, הַגּוּף שׁוֹכֵב עַל צִלּוֹ. הֶבְלֵי אַשְׁמָה נִשְׁאָפִים פְּנִימָה הַחוּצָה. הַיּוֹם אֵינֶנּוּ

 

גליה ברס היא משוררת ואמנית רב־תחומית. בוגרת בית הספר לאמנויות המילה בירושלים.

 

 

דן ערמון


יֶלֶד שֶׁהַשָּׂפָה הָיְתָה בּוֹ
רוֹחֶשֶׁת אֱמֶת

כְּמוֹ מִרְצֶפֶת רְטֻבָּה
בְּיוֹם גֶּשֶׁם
לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ בְּלִי לְמַהֵר
אֶל בּוֹר הַמְּצִיאוּת

 

דג

ֹשוּב שָלֶּכֶת.
פֶּלֶא בְּעֵינַי
ֹשֶׁהִגַּעְתִּי עַד כָּאן.

פְּרֵדָה מְחַדֶּדֶת
חִבּוּרֵי אַהֲבָה.
לֵךְ לְדַרְכְּךָ.

בַּדִּים חוּמִים
עַל רֶקַע אָפֹר.
נִפְלָא הַנִּגְלֶה.

מְרַצֵּד פִֹּשְרוֹ
הַנִּסְתָּר בַּכֹּל
כְּדָג חֲמַקְמָק.

 

דן ערמון, יליד 1948, בוגר החינוך הממלכתי-דתי ובעל תואר ראשון באוניברסיטה העברית. עוסק בטכניקת אלכסנדר. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה ב״סימן קריאה״ וב״קיבוץ המאוחד״. ספרו האחרון, "תנועות", ראה אור לפני שנתיים בהוצאת קשב לשירה.

 

 

דבורה זגורי

תמונה של אִמי

אֵין לִי תְּמוּנָה שֶׁל אִמִּי
כְּפִי שֶׁהָיְתָה פַּעַם,
יֵשׁ לִי תְּמוּנָה שֶׁל עַצְמִי
כְּפִי שֶׁאֲנִי הַיּוֹם.
אִלּוּ הִכַּרְנוּ זוֹ אֶת זוֹ
הָיִיתִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתָהּ אִם הֵן דּוֹמוֹת.
הַיּוֹם אֲנִי הָאֵם
וְלָךְ אֵין בְּרֵרָה אֶלָּא לִהְיוֹת בִּתִּי.
לָבוֹא לְמִטָּתִי בַּבֹּקֶר כְּדֵי שֶׁאֶקְלַע לָךְ צַמּוֹת
(יִתָּכֵן שֶׁהַשֵּׂעָר הַזֶּה שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי הָיָה שֶׁל אִמִּי)
לָשֶׁבֶת אֶל הַשֻּׁלְחָן וּלְעַקֵּם אֶת הָאַף מוּל הַצַּלַּחַת.
עַד שֶׁאֶרְצֶה שֶׁתַּכִּירִי אוֹתִי מְאוֹד
גַּם כְּשֶׁאֲנִי בּוֹכָה וְצוֹעֶקֶת,
שֶׁלֹּא נַחְזֹר לְכָאן שׁוּב בְּגִלְגּוּל הָפוּךְ
וְלֹא אַכִּיר אוֹתָךְ
כְּשֶׁתִּהְיִי אַתְּ אִמִּי.
כְּשֶׁתִּתְעַבְּרִי בְּיַלְדָּה עִם הַשֵּׂעָר הַזֶּה שֶׁלָּנוּ.

שְׁעוֹן הַחוֹל שֶׁל אִמִּי הוֹלֵךְ וְאוֹזֵל
(זוֹ קְלִישָׁאָה שְׁעוֹן חוֹל,
גַּם הַמָּוֶת הוּא קְלִישָׁאָה נוֹרָאָה
וּבְכָל זֹאת, הַפַּחַד מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כָּל יוֹם.)
עוֹד מְעַט שׁוּב לֹא יִהְיֶה לִי אִכְפַּת.
לִפְנֵי שֶׁיִּפְּלוּ בִּי כָּל הַגַּרְגִּירִים
בּוֹאִי וַהֲיִי בִּתִּי.

 

דבורה זגורי היא בוגרת מסגרת החינוך החרדית. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי, ומוסמכת לימודי טיפול זוגי ומשפחתי. הנחתה סדנאות כתיבה במגוון מסגרות. כותבת סיפור חודשי במגזין "לנשמה". משלימה בימים אלו רומן ביכורים וספר ילדים שני.

 

 

עמרי משורר הרים

שֶׁטֶט בִּקְצוֹת הַלַּיִל

כֹּה מְאֻחָר שֶׁהַכְּבָשִׂים סוֹפְרוֹת אוֹתְךָ.
בַּנָּהָר עָלִים רוֹקְדִים חֶרֶשׁ
לְגַלֵּי שִׁיר־אַשְׁכָּבָתָם…

יָרֵחַ מִתְרַפֵּק עַל עָנָן.
צְוָחָה דַּקָּה תּוֹעָה בַּחֹרֶשׁ.

תִּרְזָה מִתְעַרְטֶלֶת בְּרַעַד
לִבְדֹלַח פְּנִינֵי הַטַּל.

בִּרְחוֹב מוּגָף חַלּוֹן,
הָעֶלֶם עִם הַלַּיְלָה שַָׂח.

 

Vagabundentum an der Grenze der Nacht

So spät ist es, dass die Schafe dich zählen.
Im Flusse tanzen still die Blätter
Auf den Wellen ihres Trauerfeierlieds…

Verstohlen schmiegt der Mond sich ans Gewölk,
Im Haine irrt ein schriller Schrei umher.

Die Linde entblösst sich schaudernd
Zu Perlen aus kristallnem Taue.

In einer Gasse verschlossner Fenster
Spricht der Jüngling mit der Nacht.

 

עמרי משורר הרים, במקור מירושלים, מתגורר כיום בשוויץ. עוסק בכתיבה, תרגום שירה והוראת עברית. שיר פרי עטו הופיע בגיליון 32 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת יערי שלם, הדר לוטן, אבישי חורי ושחר ברם

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | המפקד שהתקרב יותר מדי

אילנה זפרן בסיפור גרפי קצר על הטרדה מינית, מתוך אנתולוגיית קומיקס שראתה אור לאחרונה באנגלית בארצות הברית

אילנה זפרן, מתוך "טופ סיקרט"

.

טופ סיקרט

מאת אילנה זפרן ובתרגומה

.

 

 

 

 

הסיפור ״טופ סיקרט״ הוא חלק מהאנתולוגיה Drawing Power: Women’s Stories of Sexual Violence, Harassment, and Survival שראתה אור לפני חודש בארצות הברית, בהשראת תנועת MeToo# העולמית. מכונסות בה יצירות של שישים קומיקסאיות מהעולם, המבוססות על סיפורים אישיים של מקרי הטרדה ואלימות מינית. אילנה זפרן תרגמה את סיפורה במיוחד עבור המוסך.

.

Diane Noomin (Editor), Roxane Gay (Foreword), Drawing Power: Women’s Stories of Sexual Violence, Harassment, and Survival, Abrams, 2019.

 

 

.

אילנה זפרן היא קומיקסאית ומאיירת, יוצרת המדור ״פינת ליטוף״ במוסף ״הארץ״. הרומן הגרפי הראשון שלה, ״סיפור ורוד״, ראה אור ב־2005, ומאז פרסמה עשרות סיפורי קומיקס, ובהם אסופת הטורים ״רשומון״ ועיבוד לסיפור ״יגון״ של צ׳כוב.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שירה טורקית עכשווית

» פרק מתוך הרומן הגרפי "היי, מישהו שומע אותי" מאת אורית עריף

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | אלתרמן בבית המשפט

"הקרחת הבהיקה ממרומי כס המשפט כירח מרגיע, ושלום הרגיש כי גם הצדק זקוק לפעמים לשעות פגרה, לאוויר צח ולחילוץ עצמות." רשימה מתוך אוסף המאמרים החדש מאת נתן אלתרמן, "סער ופרץ: פרוזה ומאמרים, 1931–1940"

נתן אלתרמן

.

בספר סער ופרץ: פרוזה ומאמרים, 1931–1940 (הקיבוץ המאוחד; בעריכת אורי ש. כהן וגדעון טיקוצקי) נאספו יצירותיו המוקדמות של נתן אלתרמן בפרוזה, שנדפסו בעיתונים ובכתבי העת הספרותיים, למן רשימות ששלח לעיתון "הארץ" בהיותו סטודנט לאגרונומיה בנאנסי שבצרפת בשנת 1931, והוא כבן עשרים ואחת, ועד המאמרים שפרסם ערב מלחמת העולם השנייה וסמוך לפריצתה, לאחר ששמו כבר הלך לפניו בקרב קהל הקוראים והכותבים.

כמחצית הרשימות, עשרים וחמש, לא כונסו מעולם בספר; הטקסט שלהלן הוא אחד מאלו, ולמעשה עינינו זוכות לשזוף אותו מחדש כמעט שמונים ושש שנה לאחר פרסומו הראשון בעיתונות. זהו מעין פיליטון, ספק משועשע ספק עצוב, על פרשה של מה בכך בבית משפט השלום בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי, שאלתרמן, בעיני המשורר שלו, רואה בה יותר מסתם זוטא.

גדעון טיקוצקי

 

***

 

פרשת אמין
("סטייה לירית")
'הארץ', 16.10.1933

.

הזבובים פיהקו בפרהסיה על ערמות התיקים של בית משפט השלום. שלום השַּׁמש (זה שעל שמו נקרא בית המשפט) הסתכל בהם ופיהק אף הוא. פניו, שהתייחסו לפי צבעם החום ואדישותם השמנונית על סוג עדות המזרח, הפיקו שיעמום סטואי. כפתורי הנחושת שעל בגדו, בגד השרד, דהו זה כבר; צווארונו הנוקשה והגבוה נתרכך וענד, כצמד עלים בצבע חאקי, את גבעול צווארו הרופף ואת פרח גולגולתו הנובלת. אפילו כובע הפרווה הגדול, שעשה את קומתו גבוהה כפליים מכפי שהיא באמת, לא הוסיף כל עניין לחייו. המשפטים התנהלו בתבונת־עצלתיים ובשוויון נפש חוקי. רובם נדחו ליום זה מן השבוע שעבר ורובם יידחו לשבוע הבא. בעד סקנדל המפריע את שלום הציבור משלמים מאתיים וחמישים מא"י ומאה מא"י הוצאות המשפט. נסיעה בלתי זהירה עולה בערך פחות או יותר ואפילו חוק השטרות החדש אינו דן למיתה בשום מקרה.

שלום פלט עוד פיהוק בכוונה תחילה וראה כיצד השיעמום מלטף את גולגולתו החדגונית של השופט.

תובעים, נתבעים ועדים משתי הדתות מילאו את טורי הספסלים אשר באולם. ביטחון, פחד, יהירות, חשד וכעס מתאפק ישבו כבושים ולחוצים זה ליד זה וזה מאחורי זה. תרבושי הערבים התנפחו והסמיקו ממחשבת סתר וראשיהם המגולים של היהודים הזקֵנים כאילו נהפכו — הזקָן נראה כבלורית והגולגולת המגולחת כסנטר. כולם היו משוני פרצוף וזרים לעצמם. המשפט כפה עליהם את השקט והציפייה כגיגית גדולה וכבדה, שהבדילה אותם לזמן־מה מן החיים ומכל שאר הדאגות.

לא כן אנשי הביזנס מן המרכז המסחרי. אלה הרגישו כאן את עצמם כבתוך שלהם. בית המשפט הוא אחורי הקלעים של במת הבורסה, ואין חכם כבעל הניסיון… הם התהלכו בחצר הצרה או שוחחו כנופיות־כנופיות, כיהודים שהימים הנוראים עוברים עליהם בחצר בית הכנסת, וחיכו בקוצר רוח סבלני שיקראום לעלות לתורה.

בבוקר, לעת היאסף אנשי המקנה והממכר, מכריז השופט מעל הקתדרה את שמות האנשים העתידים להתייצב לפניו באותו יום, ושלום עומד ליד הדלת, קולט כל מילה ומשדר אותה, כמגביר קול להבדיל, לקהל המצטופף בחוץ. את השמות הערביים הוא מבטא בלי כל התאמצות, כלאחר פה. ואילו האשכנזיים יוצאים מבין שיניו בריסוק של חָסֵר וְיָתֵר, כמתים שראו אור לאחר גלגול מחילות ארוך באדמת סלעים… רק הוותיקים מכירים את עצמם מיד באינטרפרטציה של שלום ואינם מכריחים אותו לחזור כמה פעמים, בשינויי נוסחה, על אותו שם; ואף הוא מכיר את כולם ומבטא אותם בנעימת חסד של "מה לידידי בביתי?.."

אבל אפילו המִּפקד, זה שיש בו תמיד משהו חדש ומפתיע, נסתיים הפעם ללא כל מאורע, ואפשר להגיד כי לולא קרה מה שקרה אחר כך, היה יום זה עובר על שלום בחוסר עניין גמור.

לכאורה היה זה דבר של מה בכך. כמעט לא כלום. השופט מכריז: "אמין חמדי אלבורדוג׳אני!" שלום חוזר: "אמין חמדי אלבורדוג׳אני!.." ואחד הערבים קם ממקומו, נדחק בין הספסלים, עומד לפני הקתדרה ומתחיל בוכה.

הוא זקֵן. הוא קטן וצנום. דומה כמעט לתימני אבל אינו סומך, כנראה, על "יהודים רחמנים בני רחמנים" ורועד כולו כאילו עמד בפני בית דין צבאי.

הבוץ מכסה את רגליו כשכבת מלט קשה, גל סמרטוטים מסובך עוטף את גופו כמין תחבושת גדולה ופניו השחומים האפירו מרוב אימה.

שלום מתקרב אליו וסוקר אותו היטב־היטב ובעניין רב, כילד המסתכל בצב שנהפך על גבו. הערבי ממשיך לבכות ושלום נושא ראשו אל השופט, כאומר:

"עלינו לעשות משהו".

"אמין חמדי אלבורדוג'אני", אומר השופט, "אם אתה בוכה אפשר לחשוב שאתה אשם".

המתרגם ממלא את חובתו.

הערבי נדהם מפני ההיגיון ה"מוסקובי" ומתחיל להיחנק בדמעותיו.

שלום נושא שוב ראשו אל השופט, כאומר:

"יפה, יפה, יישר כוח. עכשיו יכולים אנו לפתוח בבירור האשמה".

אז מתנשא השוטר התובע וקורא מן הכתב כי אמין נכנס לבית מסחר לתמרוקים "עדינה" על מנת לקנות לעצמו בקבוק מי בושם. (עיניהם של השַּׁמש שלום ושל שופט השלום מתפקעות מרוב תימהון). לאחר שקיבל את הבקבוק הושיט למוכר חצי לירה. הלה פתח את הקופה כדי לסלק לו את העודף ואז תחב גם הנאשם את ידו לתוך הקופה.

המתרגם ממלא חובתו ומודיע לאמין כי הוא נאשם באשמת גנֵבה.

בעליה של "עדינה" חובש כובע לראשו, מניח ידו על ספר הספרים, נשבע כי יגיד את האמת ורק את האמת ומספר כי אמנם תחב אמין את ידו לתוך הקופה.

"מתי?" שואל השופט.

"יחד עמי, כשרציתי לתת לו את העודף".

"לא בשעה שפנית הצדה לבחור בשבילו את הבקבוק?"

"לא!"

שלום אינו יודע מה לחשוב, וסומך על השופט, כי הלה ודאי חושב משהו.

שני העדים — בעל הסנדלריה שמשמאל ל"עדינה" ובעל האטליז שמימינה — חובשים בזה אחר זה את כובע השבועה, מניחים ידיהם על ספר הספרים, נשבעים כי יגידו את האמת ורק את האמת ומודיעים כי אמין נכנס אצלם על מנת לפרוט חצי לירה ותחב את ידו לתוך הקופה.

"מתי?" שואל השופט.

והתשובות כנ"ל.

שלום חושב כי העסק ביש, והשופט אינו יודע מה לחשוב.

חקירת הנאשם מתחלקת ללא כל מעצור, בקלות נואשת.

"לָמה הלכת לפרוט את הכסף?"

"כדי לקנות את הבקבוק…"

"לָמה תחבת את ידך לתוך הקופה?"

"כדי למהר לקנות את הבקבוק…"

"לאיזה צורך?"

"לצורך הניקיון…" עונה אמין בקול חנוק. יבבתו המסכנה נבלעת בצחוק הקהל, ושלום מחכה לשופט ומתחיל מחייך יחד עמו. כמה זה מוזר! ההוכחות ברורות. אמין אשם בכוונת גנֵבה (או אפילו שוד!). הצדק דורש להענישו, ובכל זאת… בכל זאת מרגיש שלום כי אין הוא ככל הנאשמים הבזויים. כי הוא אחר. כי צריך לזַכּותו. צריך אפילו להודות לו… מפני מה? אולי מפני שהוא מצחיק כל כך!.. אבל בעל בית המסחר לתמרוקים "עדינה" אינו צוחק כלל. הוא בוער, אם אפשר לומר כך, באש הנקמה. הוא דורש משפט צדק. הוא רואה את עצמו מקופח ומגוחך אם יזַכו את אמין. שלום מתאווה תאווה גדולה לאחוז בעורפו ולטלטלו החוצה. רגע קט הוא נבהל מפני רגש בלתי חוקי זה. רק רגע קט כי הנה גם השופט פונה אל התובע והבעת פניו איננה ידידותית כלל.

"רבי יהודי", הוא אומר לו, "דע לך כי אין אני יכול לעשות כל רע לנאשם אמין חמדי אלבורדוג'אני. אתה בעצמך אשם, אתה ועוד אשר כמוך. רועדים אתם על כל פרוטה פן תיגע בה יד זר… רק תחב זה את ידו לתוך הקופה וכבר תקפה אתכם הבהלה. הניחוהו תחילה לעשות את אשר זמם ואחר כך תִּפסוהו והביאוהו אלַי, לאמור: 'הנה אמין אשר גנב כך וכך גרושים!..' או־אז אשית עליו עונש. השומע אתה, רבי יהודי, אז אהיה מוכרח להענישו!.."

בעליה של "עדינה" כובש פניו בחזייתו וממלמל:

"טוב, אדוני השופט, בפעם אחרת אם ירצה השם!.."

"אמין", ממשיך השופט, "משוגע אתה או טיפש, אך להיות גנב לא תצלח. לא כך גונבים. החשוב ביותר הוא למצוא רגע כושר. השומע אתה, אמין? רגע כושר — הנה הדבר החשוב ביותר. בלעדיו אין תועלת בחריצוּת כפיים וברגליים קלות. הנה למשל, פונה לו בעל החנות לחפש את הבקבוק אשר דרשת ואתה מתקרב לקופה… מתקרב… ופתאום — פותח, חוטף ורץ!"

המתרגם ממלא את חובתו ומפרש לאמין את נאום השופט, דבר לא נעדר. הלה מתבייש, מרכין ראשו ועונה במבוכה:

"טוב, אדוני השופט, בפעם אחרת… אינשאללה!.."

הדממה ארכה רק רגע קט מאוד. הֵדָם הלירי של הדברים לא נאלם עדיין והאבסורד לא הספיק עוד ליהפך לטיפשות. הנתבעים המדוכאים נתעודדו וחייכו בלי רצון ובלי כוונה מול השופט האבהי. השוטרים שכחו את בגד השרד האוסר את גופם ועיניהם שפעו רוך אזרחי. הקרחת הבהיקה ממרומי כס המשפט כירח מרגיע, ושלום הרגיש כי גם הצדק זקוק לפעמים לשעות פגרה, לאוויר צח ולחילוץ עצמות.

 

נתן אלתרמן, "סער ופרץ: פרוזה ומאמרים, 1931–1940", עורכים: אורי ש. כהן וגדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד, 2019.

 

 

 

» במדור מודל 2019 בגיליון הקודם של המוסך: פרק מתוך "שיבה לריימס" מאת דידיה אריבון, בתרגום מיכל בן־נפתלי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | חצופה אנטיגונה הזאתי

"אני פותח את הדלת ונכנס. בפנים יושבים בדממה תשעה או עשרה, רובם בוהים במסך הטלפון שבידם. שניים יושבים על השולחנות, גבם מופנה אליי ופניהם צמודות אל החלון, מביטים בשלווה בגשם הקל." יובל פז, מורה לספרות, ברשימה ושירים לרגל יום המורים העולמי שחל השבוע

שמעון פינטו, רכילות, שמן על בד , 180X150 ס"מ, 2011

.

יומני היקר

מאת יובל פז

 

"אִם לֹא תִּשְׁתַּנֶּה
תּוּרַד לְכִתָּה א"
כָּתַבְתְּ בְּיוֹמָנִי
כְּשֶׁהָיִיתִי בְּכִתָּה ב.

הַמּוֹרָה, אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָךְ
תּוֹדָה.

בִּזְכוּתֵךְ הִשְׁתַּנֵּיתִי.
בִּזְכוּתֵךְ, בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי פּוֹתֵחַ יוֹמָן
עוֹמֶדֶת מוּלִי כִּיתַת יוֹרִים.

 

בוקר. אני יושב במכונית המוסתרת חלקית מתחת לעץ. השעה כבר שמונה וחמש דקות, אבל ברכב הסגור אני לא יכול לשמוע את הצלצול. אני נשאר לשבת לפחות עד שיסתיים שיר שאני אוהב. זה שיר עצוב, אז אני מחכה לשיר שיושמע אחריו. קשה לי לצאת ליום החדש, שמתחיל בשעתיים ספרות לכיתה יב 5. צועד אל הכיתה, מדלג בין שלוליות בוציות, משתדל לשמור על הנעליים יבשות.

מבעד לשמיים אפורים זרזיף גשם דוקר קלות בראשי ובצווארי. צעדים אחרונים לפני פתיחת דלת הכיתה, וכמו בכל בוקר, אני מקווה שאמצא אותה ריקה. זה קורה לפעמים, למשל כשהתלמידים יוצאים לסיור לימודי או לפעילות כלשהי שלא הודיעו עליה מראש, ואז מתפשטת בתוכי תחושת הקלה, הדומה אולי לזו של אדם שיוצא לקרב ומגלה לשמחתו שהיריב שלו נכנע בטרם מאבק. זהו ניצחון שלא משתווה כמובן לניצחון ממשי בקרב, אך יש בו מן החסד והנחמה בזכות הכאב, ואולי המוות, שנחסך.

אבל לא הבוקר הזה. אני פותח את הדלת ונכנס. בפנים יושבים בדממה תשעה או עשרה, רובם בוהים במסך הטלפון שבידם. שניים יושבים על השולחנות, גבם מופנה אליי ופניהם צמודות אל החלון, מביטים בשלווה בגשם הקל. אני מברך בבוקר טוב וזוכה לתגובה קלושה. כולנו עייפים. אני יושב ליד השולחן וקורא בשמותיהם. עניין שבשגרה. חלק אומרים כן, חלק מתעלמים, מישהי אומרת בקול מתנגן: "אני פהההה" ומחייכת כמי ששמחה לראות אותי. מתחילים. בוקר טוב, אש! כיתת מב"ר, כיתת אתג"ר, כיתת אומ"ץ, כיתת יורים – מורים ותלמידים – מי כאן הטובים? מי כאן הרעים?

אני לא יודע אם זה יתרון או חיסרון, אבל נדמה לי שאני מזדהה מאוד עם תלמידיי. לפעמים אני חושב שתפקידי הוא להציל אותם מפניי. זה פרדוקס בלתי פתיר, כי אי אפשר להיות בו בזמן בשני מקומות שונים וכה רחוקים זה מזה. כמוהם, גם אני רוצה לא להיות כאן. להיות מורה. כמו שחקן, שהצופים בו הוכרחו להגיע לתיאטרון ומקווים שההצגה תתבטל. השחקנים מורגלים לשחק כל יום את אותו התפקיד בהצגה שעולה על הבמה מאות פעמים. הצופים מסתפקים בדרך כלל בצפייה יחידה בהצגה. בבית הספר המצב הפוך. לתחושתי אני מציג בכל יום מחזה חדש, אולם עבור תלמידיי מדובר משום מה תמיד באותה ההצגה.

"אחת ממטרות הטרגדיה היוונית הייתה לחנך את העם. הסבר כיצד ההתנהגות, הבחירות והגורל של הגיבור הטרגי בטרגדיה שלמדת מסייעים בהשגת מטרה זו." פתיחה, גוף, סיום, בלה בלה בלה. נו כבר, תכתבו משהו, מה זה משנה. אם לא תשתנה. "אבל מי זה פולינקס ומי זה אטאוקלס?"; "אבל מה הקשר שלהם לקראון?"; "אבל למה הוא מחליט להרוג את אנטיגונה?"; "אבל פולינקס בוגד, כמו השמאלנים"; "יאללה, חצופה זאתי. חשה את עצמה, כאילו מה, לא מבינה מי פה המלך?"

"מה, מה אמרת? תגיד, תגיד. דבר בקול רם, אם יש לך ביצים. שנשמע. קוקסינל." דממה מתוחה, מה יהיה עכשיו. זה אני שאמור להגיב. "מותר לו להעיר ומותר לך לכעוס, אבל כדאי שתרגיע." סתם תגובה, חלשה, לא מפוקסת, בוודאי לא מרתיעה. אולי גם אני בתוך תוכי רוצה שכבר יקרה משהו. אפילו מכות, אצלי בשיעור. זה יכול להפיח קצת חיים בגופות המוטלות שורה ארוכה ארוכה, מולי. שיעורי בית למחר. המקהלה: "אבל למה?" קראון: "ככה. כי צריך. די כבר להתבכיין, תקשיבו, תסכמו ויש לכם תשובה." אנטיגונה: "איזה אכזרי אתה. לא מבין שגם לנו יש חיים?" מסך.

בחרתי להיות מורה לספרות כי אני אוהב מאוד לקרוא ואני מחבב אנשים צעירים סקרנים. אבל אולי יש סיבה אחרת, עמוקה יותר, לבחירה. הייתי תלמיד חלש ושנאתי את בית הספר. שבעתי כישלונות שפוררו את הדימוי העצמי שלי. אלמלא הצטיינתי בכדורגל, ספק אם הייתי שורד שתים־עשרה שנות לימוד. הקלישאה אומרת שבאתי לעשות תיקון – לעצמי ולעולם, אבל גם אם זה נכון, זהו הסבר שנטמע בי אחרי שנים רבות של הוראה. נדמה לי שגם חרדת ההזדקנות בחרה בי להוראה, עוד בטרם יכולתי לנסח את הקשר בינה לבין ההיצמדות שלי לעולם, שעבורי, כמו עבור כל אדם מזדקן, הולך ונעלם. הצורך להישאר מעודכן באופנה, בהעדפות המוזיקליות, בריגוש של אהבות ראשונות שחווים תלמידיי, מאלץ אותי לשמור, לפחות למראית עין, על נפש צעירה. ויש עוד סיבה – לנצל את הכוח שלי כדי להשפיע על צעירים, המצויים בתהליך עיצוב אישיותם, בדרך שאני מאמין שהיא הנכונה. אני מודע לניסוח הבעייתי של הדברים וליומרה היהירה, ואף על פי כן אני דבק במטרה זו, שמעצימה קמעה את תחושת הרלוונטיות שלי בעולם. זאת לא שליחות, זאת בחירה. לפעמים אני מרגיש שאין לי ברירה אלא להיות שם, ועם זאת אני מתפתל מדי יום ביומו בשאלות: מהו חינוך? האם אפשר והאם ראוי לחנך בני אדם? האם יש בידי סמכות מוסרית לגעת בנפשות שלא בחרו בי ולא ביקשו ממני להתערב בחייהן?

"המורה, אתה דווקא בסדר, אבל למה צריך לכתוב כל כך הרבה? זה קשה. לומדים הרבה סיפורים, הרבה שירים, אבל אי אפשר ככה ללמוד הרבה, לא הכול נכנס למוח, וגם פרטני לא ממש עוזר, צריך להוריד מהעומס, ילד יכול להתמוטט מרוב עומס, ובנוסף שמגיעים למבחן או מתכונת שוכחים הכול. לפעמים, כמה שפחות עומס יותר קל לזכור, כי כשחושבים על זה לעומק המקצוע מיותר לגמרי, לא רואה את זה עוזר לי בעתיד, מה שכן יכול לעזור לנו בעתיד זה מתמטיקה אנגלית תנ"ך, וזהו בתכלס, ותבין לכל בן אדם יש מוח שונה, לא כל דבר הוא קולט, אלא רק דברים ספציפיים, אז אם אפשר להתחשב בנו התלמידים קצת או לשים שירים שאנחנו מכירים של היום, אני מבטיח לך שכולם יקבלו 100, אפשר לשים לדוגמה אייל גולן יש שם שירים עם משמעות, שירים כאלה אני מבטיח לך שכולם יקבלו 100 בבגרות." אני רוצה לענות. יש צדק בדבריו. אפשר להגיד שהוא ניסח בצורה די מדויקת והגונה את הבעיה שבהוראת מקצוע הספרות. ובכל זאת, אני מנסה להסביר. מדבר בשבח האסתטיקה, מבקש להבהיר שמהותה של תרבות היא הרחבת דעת ומהותו של בידור היא הסחת דעת.

אנחנו קוראים ספרות לא כי זה כיף וחמוד, אלא כי אנחנו בני אדם ויצירה טובה יכולה לשנות את חיינו, להציל אותנו. "המורה, מה, אתה לא שומע? היה צלצול כבר לפני דקה."

"אם לא תשתנה, תורד לכיתה א", כתבה המחנכת שלי ביומני כשהייתי בכיתה ב. אני חוזר ושואל את אמא שלי מה הייתה הבעיה איתי, שתסביר לי מה הדבר הנורא שעשיתי, שמורה מאיימת כך על תלמיד בכיתה ב. "אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, מָחָר אַתָּה מוּמָת" (שמואל א יט 11). משפט תנאי. אני מאיים על תלמיד יב שמסרב לצאת מהכיתה: "אם לא תקום ותצא עכשיו מהכיתה, אתה לא תיכנס לשיעורים שלי הרבה זמן." הוא נשאר לשבת. מאבק עיקש על כבוד. קרב מבטים. הדקות נוקפות. שקט מתוח מסביב. הראש מוצף במחשבות. בסוף ניצחתי. כלומר, טריקת דלת בחבטה ולפניה הכשה ארסית: "יא בן של זונה".

אם לא תשתנה. אבל לְמה יכול ילד בכיתה ב להשתנות. לסופרמן? הפסקה. דבר ראשון לשתות, לא, קודם פיפי, חייב לצלם דפים, אין דפים במכונה, לא, אני לא יכול להיכנס למילוי מקום בכיתה ח, אפשר שנייה את המספריים? גוזר, מדביק, יצא לי עקום. אפשר שנייה עוד פעם את המספריים? גוזר, מדביק, מצלם, נו, איפה הטיפקס? אני חייב לשתות. מישהו התיישב בשירותים, כמה זמן? נגמר. עף לכיתה. שיעור ספרות.

ימים קשים. חטיפת נערים ורציחתם, שריפת נער ערבי, מבצע בעזה, הדרום מופגז, פיגוע, הידוק המצור, פגיעה בילדים חפים מפשע אצלנו ואצלם, הריסת בתים, עקירת מטעים, שריפת חורש, פחד, אבטלה, רעב, ייאוש. גזענות וחינוך לשנאה. הדילמה: פוליטיקה – כן או לא בבית ספרנו? יום בעקבות לוחמים, סיור הכרת יחידות צה"ל בבקו"ם, שבוע גדנ"ע, מפגש עם לוחמים בוגרי בית הספר, סדנת הכנה לשירות משמעותי עם קצינים במילואים. אני רוצה לספר על חברון. איך החיילים השתינו מגג בית על שולחן האוכל שבחצר. מתבייש. באוזניים רותחות אני מאזין לדברי הבלע, להסתה המעודנת, לנאורות המדומה, לחשיבה הדוגמטית, לגניבת הדעת. ורק מילה אחת הס מלהזכיר: "כיבוש". גם אני כבוש. שותק.

פגישה ברחוב.

– "מה שלומך, המורה יובל? עדיין מלמד ספרות?"

– "כן, מלמד. רגיל. שום דבר חדש."

– "אתה יודע המורה, בזכותך קראתי בפעם הראשונה ספר מהתחלה עד הסוף."

– "איזה יופי, איזה ספר קראת?"

– "חמישים גוונים של אפור."

– "כל הכבוד."

יש רגעים. "אז באקזיסטנציאליזם כל בן אדם יכול לבחור מה שבא לו?"; "אם אף אחד בעולם לא מאמין באלוהים, אז זה אומר שאין אלוהים?"; "מה הבעיה לקום וללכת כשמרגישים שיש סכנת חיים?" המורה, אני רוצה להגיד לך תודה.

אני מציע פרשנות פוליטית לסיפור "הסייף" של עגנון. הייתכן שעגנון היה גזען? ואולי "על השחיטה" עשוי לעורר הזדהות בכיתת לימוד פלסטינית? ומה הייתה עושה אנטיגונה בעמונה? והאם יש סרבנות מוסרית? והאם יש הבדל בין מוות ושכול יהודי למוות ושכול מוסלמי? ביקשתי מהתלמידים לנסות לדמיין את עצמם כמי שנולדו בצד האחר – הצעתי מינוח חלופי למילה "מחבל" – "לוחם חירות". תלמיד זועם ירה לעברי: "הלוואי שהבת שלך תיהרג בפיגוע, אולי אז תבין שלא עושים השוואות כאלה."

"המורה, למי אתה מצביע בבחירות?"

נכנס הביתה, צונח על הספה, נרדם, מתעורר, גורר את עצמי למטבח, אוכל תירס מקופסת שימורים, חושב לאיזה שפל עוד אגיע היום, מחר, כשאסע שוב לתיכון ההזדמנות האחרונה.

 

***

המורה

כְּשֶׁנִּסְגֶּרֶת הַדֶּלֶת אַתְּ שָׁם לְבַד
בִּסְּבַךְ הַשֻּׁלְחָנוֹת הַמִּתְפַּתְּלִים
שָׁטָה בִּנְּהָרוֹת שֶׁל אוֹתִיּוֹת וּמִסְפָּרִים
וּנְעוּרִים.
הֵם עָפִים מֵעַל הַמִּלִּים הָרוֹשְׁפוֹת
מַבִּיטִים תָּמִיד הַחוּצָה
וַחֲלוֹמוֹתֵיהֶם מִזְדַּהֲרִים בַּשֶּׁמֶשׁ
כְּמוֹ חֲסִידוֹת בְּעוֹנַת הַנְּדִידָה.
בְּיָדַיִם נְקִיוֹת
בְּלִי כּוֹבַע וּבְלֹא מַקֶּל קְסָמִים
הַרְקִידִי אֶת כִּסְּאוֹת הַפְּלַסְטִיק
שַׁחְרְרִי אֶת צְחוֹק הַיְּלָדִים.

 

כיתה חטא

הַצִּלְצוּל הָיָה דַּחְפּוֹר
וְשֻׁלְחָנוֹת הַכְּתִיבָה סוּדְרוּ
בְּשּׁוּרוֹת יְשָׁרוֹת כְּמוֹ קְבָרִים טְרִיִּים
בְּסוֹף עוֹד יוֹם שֶׁל מִלְחָמָה.

רָצִיתִי לַחֲפֹר אֶת בֵּית הַסֵּפֶר
לְשַׁחְרֵר אֶת הַיְּלָדִים שֶׁנִּרְדְּמוּ
וְנָפְלוּ מֵהַשֻּׁלְחָנוֹת הַמִּטַלְטְלִים
בַּסְּעָרָה.

אֲבָל הַבִּנְיָן הָיָה נָעוּל
וַאֲנִי יָשַׁבְתִּי עַל כִּסֵּא פְּלַסְטִיק
בְּתוֹךְ מַחְבֶּרֶת חֶשְׁבּוֹן
שֶׁדַּלְתוֹתֶיהָ נִסְגְּרוּ עָלַי בְּכָל פַּעַם

שֶׁנִּסִּיתִי לַחְשֹׁב עַל חֹפֶשׁ.

 

בית הספר

כְּמוֹ בִּמְעָרָה וּמְנוֹרָה שֶׁפּוֹלֶטֶת קְצָת עָשָׁן
וּצְלָלִים רוֹקְדִים עַל הַקִּירוֹת.
כְּשֶׁאַתֶּם פּוֹקְחִים לְרֶגַע אֶת הָעֵינַיִם
נַעֲשָׂה מְעַט אוֹר.

וְאָז צִלְצוּל פַּעֲמוֹן וּדְלָתוֹת נִפְרָצוֹת
וְשׁוּב אַתֶּם כְּלָבִים נוֹבְחִים־נוֹשְׁכִים
רוֹדְפִים אַחַר טֶרֶף
בָּרְחוֹבוֹת.

אֲנִי נִשְׁכָּב עִם הַפָּנִים אֶל הָרִצְפָּה
מְכַסֶּה אֶת רֹאשִׁי בְּיָדַי
וּמְנַסֶּה לְהִזָּכֵר אֵיפֹה נִמְצָא
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ כָּל מָה שֶׁלָּמַדְתִּי יִשָּׁכַח.

 

יובל פז הוא מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. ספר שיריו, "תן למפלצות בשקט", ראה אור בהוצאת אבן חושן ב־2013. שיר פרי עטו פורסם בגיליון 25 של המוסך.

 

» במדור "מיוחד" בגיליון המוסך הקודם: אוטופיות שכתבו נשים, ברשימה מאת דפנה לוי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן