.
מאת אריק גלסנר
בעשור וחצי האחרון קראתי את מחברת הזהב פעמיים וגיבשתי את דעתי שהוא אחד מחמשת הרומנים החשובים ביותר של המחצית השנייה של המאה העשרים (מאלה המוכרים לי). חשיבותו נעוצה בכך שדוריס לסינג, כמו ז'ונגלר אינטלקטואלי, מעיפה באוויר כדורים כבדי משקל: יחסי גברים ונשים ופמיניזם, קולוניאליזם, מהות העשייה הספרותית, היחס לקומוניזם, הפסיכואנליזה על מעלותיה ומגרעותיה. היא מלהטטת עם הכדורים הללו, לעיתים אף מטיחה אותם זה בזה במכוון, וגם יודעת להפיל אותם – שוב, בכוונה – כשהיא חפצה להציג את אזלת ידם ברגעים מסוימים.
מחברת הזהב ראה אור בשנת 1962. לסינג, ילידת 1919, שגדלה באיראן וברודזיה להורים בריטים אך עיקר חייה חיה בלונדון, כבר הייתה אז סופרת מוכרת, אבל הרומן הזה קיבע את מעמדה כאחד הקולות החשובים בדורה. במשך שנים נחשב הרומן גם לטקסט פמיניסטי מרכזי. אבל לסינג לא אהבה במיוחד את ההגדרה הזו, ויוצאת נגדה בהקדמה המעניינת מאוד שכתבה לרומן ב־1971 (הקדמה המצורפת גם לתרגום העברי, ובה היא ממליצה בין השאר לקרוא ספרים לא כי "צריך", אלא באורח יצרי מאוד: לנטוש אותם כשהם משעממים או לא נוגעים לקורא ולהמשיך רק כשהם מלהיטים את נשמתו). לסינג פרסמה רומנים רבים אחרי הרומן הזה, אלה מהם שקראתי הם רומנים מעולים, חכמים וכנים, אך אינם מגיעים לדרגת החשיבות של מחברת הזהב. במקרה מובהק של עשיית צדק מאוחרת זכתה לסינג בפרס נובל ב־2007. היא הלכה לעולמה ב־2013.
חמש המַחְברות
מחברת הזהב היא יצירה מורכבת מאוד. ראשית, יש בה סיפור מסגרת בשם "נשים משוחררות", שעלילתו מתרחשת בשנת 1957: שתי חברות, אנה ומולי, חיות בלונדון. שתיהן גרושות. למולי יש בן גדול בשם תומי, לאנה בת קטנה בשם ג'אנט. בעלה לשעבר של מולי, ריצ׳ארד, הוא איש עסקים עשיר. לאנה היה מאהב, מייקל, שעזב אותה לא מזמן. שתיהן "נשים משוחררות", שֵם שהן עושות בו שימוש אירוני וישיר כאחד. מולי היא שחקנית זוטרה ואנה היא סופרת במשבר כתיבה.
בצד סיפור המסגרת מצויות "מחברות" בצבעים שונים. אלה הן המחברות של אנה.
"המחברת השחורה" מכילה שני טקסטים: אחד הוא מעין ביקורת ספרות הדנה ברומן המוקדם של אנה, והשני טקסט המספר סיפור "אמיתי" (כך הוא מוצג ברומן) שקרה לאנה. שני הסיפורים מתרחשים באפריקה, ומכאן השם "המחברת השחורה".
"המחברת האדומה" מגוללת את סיפור יחסה של אנה למפלגה הקומוניסטית.
"המחברת הצהובה" היא רומן־בתוך־רומן שכתבה אנה, המבוסס על חייה וחיי חברתה מולי, הקרויות כאן אֶלָה וג'וליה, ועל סיפור אהבתה של אלה לפול. "צהובה" – אולי בגלל הקנאה שהסיפור עוסק בה, קנאה בין החברות, או קנאת האישה השלישית הנזנחת, אשתו של פול, וקנאתה של אלה, שנזנחת גם היא בתורה.
"המחברת הכחולה" שוטחת ניסיון של אנה להתחקות אחרי יום שלם בחיים, לכתוב עובדות ולא סיפור. המחברת גם מכילה רעיונות שכותבת אנה על הספרות וכן דיון ביחסה לטיפול הפסיכואנליטי שהיא עוברת ולעולם החלומות שהפסיכואנליזה עוסקת בו.
המבנה הזה – המחברות בסדרן זה – חוזר ארבע פעמים, עד לסיום ב"מחברת הזהב", שהיא אולי ניסיון איחוי של האָנוֹת השונות, של המַחְברות השונות, ותיאור הרגע שבו ניגשה אנה לכתוב את הרומן שלפנינו, שבו נמצאת כל המורכבות הזו. ואחריה בא פרק אחרון של "נשים משוחררות".
כל ה"איזמים"
ברומן השאפתני הזה יש כמה נושאים, מעגלים ששטחיהם חופפים בחלקם: המעגל הפוליטי, שדן בעיקר ביחס של אנה לקומוניזם; המעגל הפמיניסטי; המעגל האמנותי הארס־פואטי; המעגל הקולוניאליסטי; המעגל האינדיבידואליסטי והפסיכואנליטי.
מצד אחד יש כאן מחאה הומניסטית־אינדיבידואליסטית נגד כל "האיזמים" למיניהם: המרקסיזם, הפוסט־קולוניאליזם, הפמיניזם. הספרות, לעומת זאת, נתפסת כיוצאת נגד ההפשטות, כעוסקת במקרה הפרטי. הפסיכואנליזה, לכאורה, נמצאת בצידה של הספרות, אבל כוונתה, טוענת לסינג, לנרמל את האדם ולהחזירו בכוח אל החברה. גם היא "איזם".
אולם מצד שני יש ברומן רתיעה מהאינדיבידואליזם המתפנק ומהספרות המגלמת אותו. זו נתפסת כהיעדר מחויבות, כסוג של ניוון מוסרי, כשקר בפני עצמו.
במחברת הזהב מצויה דוגמה קלאסית ל"יכולת שלילית" (negative capability) הדרושה לסופר, לפי המשורר הרומנטי האנגלי ג'ון קיטס. היכולת השלילית, טען קיטס באמירה מפורסמת, הייתה מצויה בשפע לשייקספיר ולכן הוא היה יכול להציג עמדות שונות כל כך זו מזו, להתנייד בגמישות בין תפיסות עולם מוצקות החולקות זו על זו. כך גם לסינג כאן, בהבדל אחד מכריע משייקספיר: כל העמדות השונות מצויות בתוך נפשה הסוערת של אנה.
הרומן הזה קולע את עצמו בכוונה ללב כל הנושאים הגדולים המוזכרים, ומראה כיצד הם קשורים ביניהם ומתנגשים ביניהם, כשרצונה העז של אנה הוא להשיג כוליות ולא להיות מפוצלת, כלומר להיות מסוגלת להכיל בתוכה את הנטיות והעמדות השונות שהיא מציגה ברומן.
התוצאה היא רומן כן, בעל להט מוסרי ועוצמה אינטלקטואלית וספרותית כאחת, העוסק בנושאים הגדולים של המאה העשרים בכלל ובאמנות בפרט.
התפיסה הטראגית של הקיום
יחסה של אנה לפסיכואנליזה (בעלת גוון יונגיאני) ברומן מאלף. היא מודה בכך שהטיפול הפך אותה לפחות נוירוטית. אבל האם זה בהכרח דבר־מה רצוי?
אולי המילה נברוטי משמעה המצב של היות אדם מודע ומפותח מאד. תמציתה של הנברוזה היא סכסוך. אבל תמציתם של החיים עכשיו, חיים מלאים, בלי להדחיק את המתרחש, היא סכסוך […] המבחן האמיתי של הפסיכואנליזה הוא אם היא עושה בני אדם טובים יותר, טובים יותר מבחינה מוסרית, לא בריאים יותר מבחינה קלינית (עמ' 425; עם עובד, תרגמה ג' אריוך, היא ג'נטילה ברוידא).
הפסיכואנליזה עוזרת לאנה במישור האישי. אבל האם העזרה הזו אינה אלא אלחוש של חלקים בקיום? אלחוש של חושים מוסריים? אלחוש הטראגיות של הקיום?
התפיסה הטראגית של הקיום ("תמציתם של החיים […] היא סכסוך") באה לידי ביטוי ביחסה של אנה לפמיניזם. אנה ומולי הן כמובן נשים משוחררות, פמיניסטיות. אבל חלק מהגדולה של לסינג נעוץ בכך שהיא אינה מסתירה עובדות בלתי נעימות מבחינת עמדתה האידאולוגית. בצד זה ראוי לציין את עיסוקה הפתוח, הכן, המעמיק, בסוגיות מיניות.
כך – וזו דוגמה הן לכנות שלה והן לחוסר המורא מהעיסוק בנושאים אינטימיים – שלושים שנה ויותר לפני קארי ברדשאו, ובהעמקה מרובה בהרבה, עוסקת לסינג בשאלת היכולת של נשים ליהנות מסקס ללא מעטפת רגשית. אלה, בת דמותה של אנה ב"מחברת הצהובה", אומרת לחברתה:
משוחררות, אנחנו אומרות, אבל האמת היא שהם יש להם זקפה כאשר הם נמצאים עם אשה שאין להם שום יחס אליה. אבל לנו אין אורגזם אלא עם גבר שאנחנו אוהבות. מה בזה משוחרר? (עמ' 415).
בכלל, מהרהרת אלה, "בחייהם הרגשיים נזקקים כל הגברים הנבונים הללו לרמה נמוכה במידה רבה כל כך מן הרמה שהם נזקקים לה בעבודה" (עמ' 415).
כקורא גבר, רגעי ההתבוננות העצמית הכנה האלה הופכים גם את הטענות הפמיניסטיות הישירות למשכנעות וחזקות יותר. ראוי לציון גם היחס הביקורתי כלפי גברים מצד אחד, ומצד שני אוהד ואוהב גברים באמת.
רגע מצמרר כזה הוא המפגש של אלה עם אביה הזקן, המתכונן למותו, שבמהלכו מתפתחת ביניהם שיחה מאוד לא שגרתית והוא מתוודה בפניה על אי־ההתאמה המינית בינו לבין אמהּ:
'אמא שלך הייתה אדם טוב. היא הייתה לי אישה טובה. אבל לא היה לה מושג, אף צל של מושג; כל אותו עניין פשוט לא חדר אליה'. 'כוונתך לענייני מין?' שואלת אלה, כשהיא מאלצת עצמה לדבר על אף סלידתה מקישור מחשבות שכאלה עם הוריה. הוא צוחק, נפגע; ועיניו חוזרות להתרוצץ: 'ברור כי לכם כולכם לא אכפת לכם לדבר על עניינים כאלה. אני איני מדבר עליהם. כן, ענייני מין, אם כך אתם קוראים לזה. זה לא נכלל בטבע שלה, כל אותו ענין'. […] 'כשלא יכולתי לעמוד בזה, הייתי יוצא וקונה לי אישה. וכי למה ציפית?' המילים 'וכי למה ציפית' מופנות לא אל אלה, אלא אל אמהּ. 'וקנאית! לא הייתי חשוב לה כקליפת השום, אבל קנאית הייתה כמו חתולה מטורפת'.
אלה אומרת: 'כלומר, אולי היא הייתה ביישנית. אולי צריך היית ללמד אותה?' שכן זכור לה מה שאמר פול: אין אישה פריג'ידית, יש רק גברים לא־מוכשרים.
הספר מושפל לאט אל ירכיו של אביה, הכחושות כמקלות. הפנים הכחושות, הצחיחות והצהבהבות, האדימו, והעיניים הכחולות בולטות כעינים של חרק: 'שמעי נא. הנישואים, לגבַּי – מה אומר ומה אדבר! את יושבת כאן, ומבחינתי זה צידוק'. (עמ' 419)
החלום האדום ושברו
היחס לפוליטיקה – עמדתה של אנה בנוגע לקומוניזם – גם הוא יחס טראגי. הקומוניזם הוא תקווה גדולה – שהתנפצה (מדובר בימים שאחרי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית, בשנת 1956, שבהם חשף חרושצ'וב את פשעי סטאלין). והוא היה גם ניסיון לאיחוי הפצלים של הקיום:
חזרתי הביתה וחשבתי כי כאשר הצטרפתי למפלגה היה לי אי־שם בסתר ליבי צורך בשלמות, במוצא מאופן החיים של כולנו – המפוצל, החצוי, הבלתי מספק.
האחווה שהבטיח הקומוניזם כמו תדביק גם את חלקי הנפש המפוצלים. אנה מתייחסת, כנראה, גם להבטחה הכמו־מיסטית שהייתה בקומוניזם לאיחוי הפצעים והקרעים שנִבעים בגלל היריבויות והתחרותיות הבין־אישית, תחרותיות שהקפיטליזם מטפח ואף רואה בה "מידה טובה".
"אולם ההצטרפות למפלגה הגבירה את הפיצול" (עמ' 158), ואנה מנסה להבין מדוע.
מעט מאוחר יותר ברומן חוזרת אנה לתקופה של ערב ההצטרפותה למפלגה הקומוניסטית. היא שוקלת להצטרף למרות ספקותיה בנוגע למפלגה, כי היא חשה שיש בה דבר־מה אמיתי, ניסיון אמיתי להפחתת סבל, התנסות אמיתית באחווה; דבר־מה שאין בחוגים הספרותיים שהיא מכירה:
סיבה אחת שלא להצטרף, שאני שונאת להצטרף לאיזה דבר, נראית לי ראויה לבוז [אגב, כמה מרעננת כאן אי ההתמוגגות של אנה מהנון־קונפורמיזם; עמדה שאכן יש בה משהו מפונק, מתפעל מעצמו ונרקיסיסטי]. […] למרות העובדה שזה חודשים אני אומרת לעצמי כי בשום פנים אינני יכולה להצטרף לארגון הנראה לי לא-ישר, תפסתי את עצמי שוב ושוב על סף ההחלטה להצטרף. ותמיד באותם רגעים – וכאלה יש שני סוגים. הראשון, כל אימת שאני פוגשת, מטעם זה או אחר, סופרים, מו"לים, ודומיהם – את העולם הספרותי. זהו עולם כל כך נוקדני, כל כך משועבד למעמד, ובעל אורח חשיבה של דודות-בתולות-זקנות, או – כשהמדובר בצדו המסחרי – כל כך צעקני, שכל מגע איתו מעורר בי מחשבות הצטרפות למפלגה. הסוג השני הוא כשאני רואה את מוֹלי אצה רצה לארגן דבר מה, מלאה חיים והתלהבות, או כשאני עולה במדרגות ואני שומעת קולות מן המטבח – אני נכנסת. האוירה של ידידות, של בני-אדם העובדים יחד למען מטרה משותפת. (עמ' 152–153)
הזווית האפריקנית ב"מחברת השחורה" מעניקה להתבוננות בקומוניזם צבע נוסף. כשלסינג מתארת את זמן מלחמת העולם השנייה באפריקה, היא משרטטת כמה מהאירוניות של התקופה. למשל, את העובדה שלאנשים החיים באפריקה טוב למדי בזמן המלחמה או העובדה שהלבנים נלחמים בהיטלר הגזען אבל מצדדים בהפרדה גזעית.
לסינג, כאמור, מומחית בהעלאת עובדות שאינן נעימות לאידאולוגיות שהיא אוהדת. היא מתעכבת על העימות בין הקומוניזם להתעוררות הלאומנית השחורה באפריקה. פירושו של הקומוניזם באפריקה היה אמונה באנושות, "אמונה אדוקה באנושות שמכה גלים" (בעמ' 78–80). אבל, למרבה המבוכה, בין הפרולטרים הלבנים לשחורים שררה עוינות, והתאוריה הקומוניסטית פשוט לא עבדה באפריקה. "לאומנות שחורה היתה בחוגים שלנו סטייה ימנית, שיש להילחם נגדה. העיקרון היסודי, שהיה מבוסס על רעיונות הומניסטיים צודקים, מילא וגדש אותנו בהרגשה מוסרית מסַפקת ביותר".
גברים או קֶרח
לאורך הרומן לסינג משדכת ומנגידה שוב ושוב את הפרויקט הפוליטי – הקומוניזם – עם הפרויקט הפמיניסטי. כך, למשל, אומר פול, בן דמותו של מייקל, לאלה, בת דמותה של אנה:
אלה יקירתי, אינך יודעת מהי המהפכה הגדולה של זמננו? המהפכה הרוסית, המהפכה הסינית, אלה אינן ולא־כלום. המהפכה האמיתית היא נשים נגד גברים. (עמ' 201)
לסינג משרטטת את תחילת המעבר הגדול של השמאל מעיסוק בעניינים מעמדיים לעיסוק ב"סכסוכים" אחרים, אלה הקשורים ביחסי גברים ונשים ואלה הקשורים במה שלימים יכונה "פוליטיקת הזהויות" (מעבר שיתרחש בעיקר משנות השבעים ואילך). בהיותה בעלת "היכולת השלילית" המוזכרת, היא מציגה את העימותים בין האידאולוגיות השונות מתוך העמקה וקרבה לכל אחת מהפרספקטיבות, כולל זו האנטי־אידאולוגית. וכך גם מוחרפים ומועמקים העימותים עצמם, בהיותם סכסוך פנימי בנפשה של אנה כמו גם ב"נפש" של הרומן.
פול מפחד מהשינוי הממשמש ובא ביחסי גברים ונשים. הרומן שרוצה אלה לפרסם מכעיס אותו בגלל תכניו. "ובכן, אנחנו הגברים כבר יכולים לפרוש מן החיים", הוא קורא לעברה בתום הקריאה. זה אכן כבר מדעי, המיותרות של הגברים, הוא מדווח לאלה: "את יודעת שאשה יכולה עכשיו ללדת ילדים בלי גבר?" אלה משיבה מצידה: "אבל לשם מה?" והדיאלוג נמשך כך:
'אפשר, למשל, להניח קֶרח על השחלות של אשה. היא יכולה ללדת. הגברים אינם דרושים עוד לאנושות'.
מיד פורצת אלה בצחוק, ומתוך בטחון. 'אבל איזו אישה שפויה בדעתה תרצה שיניחו על השחלות שלה קרח במקום גבר?'. גם פול צוחק. 'בכל זאת, אלה, וצחוק בצד, זה מסימני הזמן'. (עמ' 201)
יום בחיים
הדיונים הארס־פואטיים שברומן מעניינים ביותר ורלוונטיים ביותר לימינו. אנה חולמת לכתוב על המציאות כהווייתה, היא רוצה להתרחק ממחשבות ומאינטלקטואליזציה. היא מנסה להימלט מספרותיות על ידי העלאה על הכתב של יום בחיים. אך האם ניתן להעלות יום כזה באופן "נקי", האם יום כזה הוא "נקי" אם יודעים שמתכוונים להעלותו על הכתב? ועוד לבט בנוגע לאמת שבכתיבה: אנחנו כותבים על משהו בגלל סופו, לאור סופו. אך זו הסתכלות מעַוותת, כי הדברים, כשנחיו, לא ידעו את אחריתם (כפי שנאמר ברומן, עמ' 213).
אנה מאוכזבת מהרומן המצליח שלה, "גבולות המלחמה". מדוע? היא מסבירה שהספר היה סקסי וחד־משמעי יותר מהאמת. כך לדוגמה, בסיפור האמיתי שעליו התבסס הרומן, ג'ורג', המאהב, היה גבר לא מצודד ונמוך רוח בגיל העמידה, ואילו האישה, המאהבת, לא הידרדרה לזנות. אבל אנה מדברת גם על איזה חוסר אחריות, הפקרות, המתבטאת בכתיבה, שהיא סולדת ממנה. היא מתכוונת להתבוססות בעולם פרטי, להתפנקות של הפסיכולוגיה האישית האידיוסינקרטית שהז'אנר מבטא. ואולי היא מתכוונת גם לאגואיזם ולשאפתנות של הסופר, המרתיעים אותה.
אך מצד שני אנה מתמרדת כנגד החובה לכתוב רומנים מחויבים חברתית. היא מתנדבת לעזור למפלגה הקומוניסטית בקריאת ספרות קומוניסטית ובאיתור המתאים מתוכה לבריטניה. אך הטון הלא־אישי של הספרות הזו מדכדך אותה, למרות סלידתה מהדחף הפסיכולוגי האישי הקטן.
במרוצת השנה האחרונה, בקראי את הסיפורים והרומנים הללו, שיש בהם פה ושם פסקה, משפט, או צירוף מלים אמיתי, נאלצתי להכיר בעובדה שניצוצות האמנות האמיתית נובעים כולם מהתפרצות של רגש אישי מובהק שאין להסוותו. אפילו בתרגום אי אפשר לטעות בטיב הבזקים אלה של רגש אישי אמיתי ואני קוראת את כל החומר המת ומתפללת שיהיה ולוא פעם אחת סיפור קצר, רומן, ואפילו מאמר שייכתב כולו מתוך רגש אישי אמיתי.
וזה איפוא הפרדוכס: אני, אנה, דוחה את האמנות ה'לא בריאה' שלי עצמי; אבל אני דוחה גם אמנות 'בריאה' כשאני נתקלת בה. (עמ' 320)
דחיפות של וידוי
מחברת הזהב הוא רומן עשיר ביותר, עשיר עד כדי להתפקע, ועם זאת ברור לקורא שהוא נובע מצורך פנימי אדיר בהבנה עצמית ובהבנת העידן שבו נכתב. יש תחושת דחיפות אותנטית ברומן הזה. העושר הזה אינו מלאכותי.
הסופר גרשון שופמן כתב פעם על הבדל בין שני סוגים של הוגים: הוגים הקוראים את הפילוסופים שקדמו להם, ואז מפשילים שרוולים ונכנסים לדיון בסוגיות הגדולות שהעסיקו את ההגות לפניהם, ואלה העסוקים בשאלות הגדולות בעצמם – וגם הם "מציצים" לראות מה נעשה בעניין לפניהם. לסינג היא הוגה מהסוג הזה. היחס שלה ל"שאלות הגדולות" הוא מיידי ואינסטינקטיבי. היא אינה עוסקת בהן כי זה מה ש"אנשים גדולים" עסוקים בו וכי עליהן כותבים "רומנים גדולים". היא עסוקה בהן באופן אותנטי. זו התחושה החזקה העולה ממחברת הזהב.
לכך מצטרפת כאמור היכולת של לסינג להקביל ולעמת את הדיונים המרכזיים של תקופתה, וכשהיא דנה בהם (כאמור – קומוניזם, פמיניזם, קולוניאליזם, פסיכואנליזה, מהות הספרות) היא גם מעמתת את הקיום העירום מולם. התוצאה היא ספר אנציקלופדי בתכניו, אינטלקטואלי ופילוסופי, אבל בעל תחושת דחיפות של טקסט וידויי אינטימי.
אריק גלסנר, סופר ומבקר ספרות. כותב כיום ביקורות ב"ידיעות אחרונות". מחבר הרומנים "ובזמן הזה" (כתר, 2004) ו"מדוע איני כותב" (ידיעות ספרים, 2017). השנה ראה אור "מבקר חופשי" – מבחר מביקורותיו (הקיבוץ המאוחד). כתב דוקטורט על ביקורת הספרות בישראל.
» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: ענת צור מהלאל על השבר והקינה בכתביו של פרויד
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
