וּבְעִבְרִית | הם הצטערו כי נשיה הפכו לשפחות

שירה עיראקית עכשווית מאת חיידר אל־פייחאן, בתרגום עידן בריר וטל ניצן

הילה ליזר בג'ה, נשים הולכות, טכניקה מעורבת, 120X80 ס"מ, 2011

.

הם הצטערו כי היכו את היהודים

חיידר אל־פייחאן

מערבית: עידן בריר

.

חלוקה

בְּטֶרֶם נֶחְלַקְנוּ לְדָתוֹת
הָיִינוּ בְּנֵי אָדָם יִשְׁרֵי דֶּרֶךְ.
בְּטֶרֶם נֶחְלַקְנוּ לִמְדִינוֹת
הִסְתִּירָה הָאֱנוֹשׁוּת אֶת אַכְזָרִיּוּתָהּ.
בְּטֶרֶם נֶחְלַקְנוּ לְשָׂפוֹת מְרֻבּוֹת
כָּל הַשָּׂפוֹת שָׁרוּ יַחַד.
אַךְ גַּם כְּשֶׁחִלְּקוּ בַּעֲלֵי הַכּוֹחַ אֶת מַשְׁאַבֵּי הַטֶּבַע
הָיוּ הַנָּשִׁים טֶרֶף עֲבוּרָם.

 

מוות בודד לגמרי

עִם מוֹתְךָ הַבּוֹדֵד, תִּהְיֶה שָׁם, לְצַד הַמֵּתִים
מִבֵּין הָעֲקוּרִים
וְיוֹשְׁבִי הַפַּחוֹנִים
וּמוֹכְרֵי הַכְּלָיוֹת בְּבָתֵּי הַחוֹלִים בָּאָרֶץ.
שָׁוִים כְּשִׁנֵּי מַסְרְקִים מִתּוֹצֶרֶת מְקוֹמִית, הָעֲשׂוּיִים פְּלַסְטִיק מְמֻחְזָר
שֶׁאֲסָפוּהוּ רוֹכְלֵי הָעַנְתִּיקוֹת שֶׁמְּעִירִים אוֹתָנוּ כָּל בֹּקֶר בִּצְעָקוֹת "עַנְתִּייייייייקוֹת לִמְכִירָה"

 

הם הצטערו

הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי בָּבֶל חָרְבָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַפָּרְסִים הֶעֱלוּ אוֹתָהּ בָּאֵשׁ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הָעֲרָבִים הִתְעַקְּשׁוּ לִפְנוֹת לָהּ עֹרֶף
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי נָשֶׁיהָ הָפְכוּ לִשְׁפָחוֹת
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי צִפּוּ אֶת כְּתָלָיו הַיְּקָרִים שֶׁל קֶבֶר ד'וּ אלְ־כִּפְל בְּקֵרָמִיקָה יְרוּדָה*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הוּלָאגוּ פָּלַשׁ לְבַגְדָאד*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי סְפָרֶיהָ שָׁקְעוּ בַּחִדֶּקֶל
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַחִדֶּקֶל בָּלַע אֶת הַגּוּפוֹת
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אֵל־מֻתַוַכִּל הָיָה הוֹמוֹ*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הָרְגוּ אֶת סַדָּאם בִּיהִירוּת שֶׁכָּזוֹ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אָמֶרִיקָה הָפְכָה לְפִתְרוֹן
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הִכּוּ אֶת הַיְּהוּדִים בַּשְּׁוָקִים בְּטֶרֶם נִמְלְטוּ לְיִשְׂרָאֵל
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי סוּרְיָה דִּמְּמָה כָּל כָּךְ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם לֹא הוֹלְכִים לְזוֹנוֹת בְּכָל לַיְלָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי לֹא שָׁכְבוּ מַסְפִּיק עִם הַחַיָּלוֹת הָאָמֵרִיקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּעִירָאק
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי נוֹלְדוּ יְתוֹמִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמֶּמְשָׁלָה הִגְדִּילָה אֶת הַמִּסִּים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמִּסִּים אֵינָם צוֹדְקִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַשְּׁחִיתוּת פָּשְׂתָה עַד מְאֹד
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַצָּבָא הוּבַס בִּשְׁנַת 2014*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי 1907 צְעִירִים נֶהֶרְגוּ בְּמַחֲנֶה סְפַּיְקֶר*
הֵם הִצְטַעֲרוּ שֶׁלֹּא גִּלּוּ בְּכָךְ עִנְיָן רַב
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי עִירָאק אִבְּדָה אֶת ח'וֹר עַבְּדַאלְלָה*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי גְּבוּלוֹתֵינוּ הַדְּרוֹמִיִּים
הִתְקַדְּמוּ רַבּוֹת צָפוֹנָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמְּשׁוֹרְרִים בְּשׁוּק מִרְבַּד הִתְעַלְּמוּ מִכָּךְ*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי פָּרְצָה מִלְחָמָה עֲדָתִית בְּעִירָאק
הֵם הִצְטַעֲרוּ שֶׁהַפִּגּוּעִים לֹא פָּסְקוּ

הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַפִילוֹסוֹפְיָה מְאוּסָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַשִּׁירָה אֵינָהּ נוֹטָה לְצַיֵּת לָהֶם
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אִישׁ לֹא יוֹצֵא לְהַפְגִּין
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמַּפְגִּינִים מְזֹהִים מְאֹד פּוֹלִיטִית
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַצְּעִירִים חוֹוִים אַכְזָבָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמִּשְׂרוֹת סְפוּרוֹת
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי מְחִירֵי הַשְּׂכִירוּת גְּבוֹהִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם לֹא מְאֹד עֲשִׁירִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי מֶזֶג הָאֲוִיר גָּרוּעַ בְּרֹב עוֹנוֹת הַשָּׁנָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַגַּנִּים בֶּעָרִים נְבוּלִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הָרְסוּ אֶת הַתֵּאַטְרוֹן הָעִירוֹנִי
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי בָּאָרֶץ אֵין קוֹלְנוֹעַ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַדִּיקְטָטוּרָה בַּמִּזְרָח הָפְכָה לְצֹרֶךְ דּוֹחֵק
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אַנְשֵׁי הַדָּת הֶכְרֵחִיִּים גַּם הֵם
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי יַלְדֵיהֶם חוֹלִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם בּוֹדְדִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַחֲבֵרִים מוּעָטִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם אֵינָם מֵיטִיבִים לִשְׂמֹחַ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַגְּבוּל רָחוֹק וּמֻקָּף חַיָּלִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי מְדִינוֹת שְׁכֵנוֹת אֵינָן מְאַפְשְׁרוֹת לָהֶם לְהִכָּנֵס בְּשַׁעֲרֵיהֶן בְּלֹא וִיזָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי בֶּכִי הוּא חֻלְשָׁה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אַהֲבָה הִיא הַשְׁפָּלָה


* ד'וּ אלְ־כִּפְל – נביא אסלאמי המזוהה עם הנביא יחזקאל. קברו, הקדוש הן למוסלמים והן ליהודים, נמצא בעיירה אלְ־כִּפְל בדרום עיראק.
* הוּלָאגוּ – שליט מונגולי מן המאה ה־13 לספירה, נכדו של ג'ינגיס ח'אן. נודע כמי שכבש את רוב שטחי המזרח התיכון הערבי לרבות העיר בגדאד, בירת הח'ליפות העבאסית, שאותה החריב בשנת 1258.
* אֵל־מֻתַוַכִּל – ח'ליפה מן המאה ה־9. שלט על האימפריה העבאסית ממושבו בעיר סאמַרא, במרכז עיראק של ימינו. סופר עליו כי היה לו מאהב בשם שָׁאהֶכּ.
* הכוונה לתבוסתו של צבא עיראק מידי ארגון דאע"ש במוסול, ביוני 2014. אחריה התפרק הצבא העיראקי כמעט לחלוטין.
* סְפַּיְקֶר – מחנה צבאי ליד העיר תיכרית. ביוני 2014 עשה בו דאע"ש טבח גדול בצוערים של צבא עיראק, רובם שיעים.
* ח'ור עבדאללה – שפך הנהר שט אל־ערב אל המפרץ הפרסי, סמוך לאיים וורבה ובוביאן, שעליהם התנהל סכסוך בין עיראק לכווית במשך שנים, עד להכרעה שנתקבלה בתיווך בינלאומי לאחר תבוסת עיראק במלחמת המפרץ ב־1991.
* שוק מִרְבַּד – שוק עתיק סמוך לעיר בצרה בדרום עיראק. נודע כמקום שבו נערכו בימי הביניים תחרויות שירה בין כמה מגדולי המשוררים בני התקופה. שוק בשם זה נמצא כיום בעיר א־זובייר הסמוכה לבצרה.

 

דומינו

מצרפתית: טל ניצן

.

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּבֵית הַקָּפֶה
וּמְשַׂחֲקִים דּוֹמִינוֹ
וְשׁוֹתִים מַשֶּׁהוּ חַם
וּמְחַכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא
וְיֹאמַר לָנוּ:
הַמִּלְחָמָה הִסְתַּיְּמָה
הַפּוֹלְשִׁים הִסְתַּלְּקוּ
וְהַחַיָּלִים חָזְרוּ הַבַּיְתָה
הַפְּלִיטִים נִקְלְטוּ בַּאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת
הַנָּשִׁים שֶׁאִבְּדוּ אֶת אֲהוּבֵיהֶן
הִסְתַּגְּלוּ לַבְּדִידוּת
וּלְמַעַן הַיְּלָדִים שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם לֹא שָׁבוּ מֵהַמִּלְחָמָה
בֻּטְּלוּ חֲגִיגוֹת יוֹם הָאָב.

יָבוֹא מִישֶׁהוּ
וִיגוֹלֵל בְּפָנֵינוּ יְדִיעוֹת מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק
מִן הָעוֹלָם שֶׁגַּם הוּא טָרוּד בְּמַצָּבֵנוּ שֶׁלָּנוּ
וִיסַפֵּר לָנוּ שֶׁמִּפְלָגוֹת אֲחָדוֹת הוּבְסוּ
וַאֲחֵרוֹת עָלוּ לְשִׁלְטוֹן
שֶׁאָדָם חָשׁוּב כָּלְשֶׁהוּ הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ
שֶׁבְּפִגּוּעַ נֶהֱרַג הֲמוֹן אָדָם
וְשֶׁמְּשׁוֹרֵר אֶחָד עֲדַיִן מִתְפַּלֵּל.

כָּךְ הָיָה בְּכָל מִלְחֲמוֹתֵינוּ בֶּעָבָר
וּבְכָל הַמַּהְפֵּכוֹת שֶׁחָלְפוּ
בִּזְמַן שֶׁיָּשַׁבְנוּ בְּבֵית הַקָּפֶה
וְשִׂחַקְנוּ דּוֹמִינוֹ
וְשָׁתִינוּ מַשֶּׁהוּ חַם.

.

[תודה לעידן בריר על עזרתו]

 

חיידר אל־פייחאן (1967) הוא משורר ואדריכל עיראקי, בן העיר אל־חילה בדרום עיראק. משתייך לחבורה הספרותית "מיליציית התרבות" שבה חברים כמה משוררים מן העיר אל־חילה הנמנים עם הבולטים שבמשוררי הדור הצעיר בעיראק. עד כה ראו אור שלושה קובצי שירה בערבית מפרי עטו: "ארץ ללא שמיים" (1995); "הארץ התרוקנה מטוּב הציפור" (2002); "השגיאה הנוראה של העולם הזה" (2017). לאחרונה ראה אור תרגום של מבחר משיריו לצרפתית – Regrets ("הם הצטערו").
עידן בריר מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית, פורטוגזית וטורקית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית ומרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014–2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2017); "בית הקפה שלנו" של הסופר המצרי וזוכה פרס נובל נגיב מחפוז (תורגם במשותף עם ששון סומך; הוצאת מחברות לספרות, 2019). תרגומיו משירי המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל הופיעו בגיליון 52 של המוסך ומשירי המשוררת הטורקית בז'אן מאטור – בגיליון 57.

 

حيدر الفيحان

تقاسم

قبل أن ننقسم الى أديان
كنا بشراً صالحين
قبل أن ننقسم الى دول
كانت الانسانية تخفي وحشيتها
قبل ان ننقسم الى أًلسن متعددة
كانت اللغات كلها تغني
وعندما تقاسم الاقوياء موارد الطبيعية
كانت النساء فرائسهم أيضا

 

موت وحيد جداً

عند موتك الوحيد ستكون هناك جنباً إلى جنبٍ مع الموتى
من المُهجرين
وساكني الصفيح
وبائعي الكِلى في مشافي البلاد
سواسيةً كأسنانِ الأمشاط المحلية المصنوعة من النايلون المُعاد
الذي يجمعه باعة العتيق وهم يوقظوننا كل صباح بـــ"عتييييق للبيع "

 

ندموا

ندموا لان بابل تخربت
ندموا لان الفرس احرقوها
ندموا لان الاعراب دخلوها عنوةُ
ندموا لان نسائها صرن جواري
ندموا لانهم غلفوا جدران ذي الكفل القديمة بسيراميك رديء
ندموا لان هولاكوا غزا بغداد
ندموا لان كتبها غرقت في دجلة
ندموا لان دجلة تتقبل الجثث
ندموا لان المتوكل كان لوطيا
ندموا لانهم قتلوا صدام بهذه الطريقة المغرورة
ندموا لان امريكا صارت حلاً
ندموا لأنهم كانوا يضربون اليهود في الاسواق قبل ان يفروا الى اسرائيل
ندموا لان سوريا نزفت كثيرا
ندموا لأنهم لا يلتقون بعاهرات كل ليلة
ندموا لأنهم لم يضاجعوا كثيرا من المجندات الامريكيات اللاتي كنُّ في العراق
ندموا لأنهم ولدوا يتامى
ندموا لان الحكومة تزيد الجبايات
ندموا لان الضرائب غير عادلة
ندموا لان الفساد يزداد كثيرا
ندموا لان الجيش انهزم عام 2014
ندموا لان 1907 شاب قتلوا في (سبايكر)
ندموا لأنهم لم يكترثوا كثيرا لذلك
ندموا لان خور عبد الله ضاع من العراق
ندموا لان حدودنا الجنوبية
زحفت كثيرا الى الشمال
ندموا لان شعراء المربد تجاهلوا ذلك
ندموا لان الحرب الطائفية حصلت في العراق
ندموا لان الانفجارات لم تتوقف

ندموا لان الفلسفة مقيتة
ندموا لان الشعر لا يطيعهم كثيرا
ندموا لان لا احد يتظاهر
ندموا لان المتظاهرين مؤدلجين بشدة
ندموا لان الشباب يعيش خيبة امل
ندموا لان الوظائف قليلة
ندموا لان الايجارات عالية
ندموا لأنهم ليسوا أثرياء جدا
ندموا لان المناخ سيء اغلب الفصول
ندموا لان الحدائق قاحلة في المدن
ندموا لانهم هدموا مسرح المدينة
ندموا لان البلاد بلا سينما
ندموا لان الدكتاتورية في الشرق اصبحت ضرورة ملحة
ندموا لان رجال الدين ضروريين أيضا
ندموا لان ابنائهم مرضى
ندموا لأنهم وحيدون
ندموا لان الاصدقاء قليلون
ندموا لأنهم لا يجيدون الفرح
ندموا لان الحدود بعيدة ومحاطة بالجنود
ندموا لان البلاد المجاورة لا تسمح لهم بالدخول بدون فيزا
ندموا لان البكاء ضعف
ندموا لان الحب مذلة

 

دومينو

نجلسُ في المقهى
نلعبُ الدومينو
ونحتسي المشروبات الساخنة
بانتظار أحدٍ ما سيأتي
ويخبرنا :
إنّ الحرب قد انتهت
والغزاة ولُّوا
والجنود عادوا إلى ديارهم
اللاجئون في الدول البعيدة
اعتادوا العيش هناك
النساء اللاتي فقدنَ أزواجهن
ألفنَ الوحدة
ومن أجل الأطفال الذين لم يعد آبائهم من الحرب
ألغيتُ كل مناسبات عيد الأب

سيأتي أحدٌ ما
ويشرحُ لنا أخبار الدول القريبة والبعيدة
فالعالم أيضاً منشغل بأحوالنا
سيذكر لنا إنّ هنالك أحزاباً خسرت
وأخرى وصلتْ إلى السلطة
إنَّ شخصاً ما ذو أهمية قصوى
ماتْ
إنَّ عدداً من القتلى سقطوا في انفجار
وإنَّ أحد الشعراء ما زالَ يصلي

* *
هذا ما حصل في حروبنا القديمة
وفي الانقلابات التي مضت
كنَّا جالسين في المقهى
نلعب الدومينو
ونحتسي المشروبات الساخنة

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: אילנה זפרן בסיפור גרפי קצר על הטרדה מינית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

 

 

מסה | המחברות של דוריס לסינג

"לסינג, כמו ז'ונגלר אינטלקטואלי, מעיפה באוויר כדורים כבדי משקל: יחסי גברים ונשים ופמיניזם, קולוניאליזם, מהות העשייה הספרותית, היחס לקומוניזם, הפסיכואנליזה על מעלותיה ומגרעותיה." אריק גלסנר על "מחברת הזהב" לדורית לסינג, לרגל מאה שנה להולדתה

צילה פרידמן, אמא הייתה פאנית, בד רשת, בד משי, עצם, בובת דיגום והתזת אבן, 2017 (צילום: רן ארדה)

.

מאת אריק גלסנר

 

בעשור וחצי האחרון קראתי את מחברת הזהב פעמיים וגיבשתי את דעתי שהוא אחד מחמשת הרומנים החשובים ביותר של המחצית השנייה של המאה העשרים (מאלה המוכרים לי). חשיבותו נעוצה בכך שדוריס לסינג, כמו ז'ונגלר אינטלקטואלי, מעיפה באוויר כדורים כבדי משקל: יחסי גברים ונשים ופמיניזם, קולוניאליזם, מהות העשייה הספרותית, היחס לקומוניזם, הפסיכואנליזה על מעלותיה ומגרעותיה. היא מלהטטת עם הכדורים הללו, לעיתים אף מטיחה אותם זה בזה במכוון, וגם יודעת להפיל אותם – שוב, בכוונה – כשהיא חפצה להציג את אזלת ידם ברגעים מסוימים.

מחברת הזהב ראה אור בשנת 1962. לסינג, ילידת 1919, שגדלה באיראן וברודזיה להורים בריטים אך עיקר חייה חיה בלונדון, כבר הייתה אז סופרת מוכרת, אבל הרומן הזה קיבע את מעמדה כאחד הקולות החשובים בדורה. במשך שנים נחשב הרומן גם לטקסט פמיניסטי מרכזי. אבל לסינג לא אהבה במיוחד את ההגדרה הזו, ויוצאת נגדה בהקדמה המעניינת מאוד שכתבה לרומן ב־1971 (הקדמה המצורפת גם לתרגום העברי, ובה היא ממליצה בין השאר לקרוא ספרים לא כי "צריך", אלא באורח יצרי מאוד: לנטוש אותם כשהם משעממים או לא נוגעים לקורא ולהמשיך רק כשהם מלהיטים את נשמתו). לסינג פרסמה רומנים רבים אחרי הרומן הזה, אלה מהם שקראתי הם רומנים מעולים, חכמים וכנים, אך אינם מגיעים לדרגת החשיבות של מחברת הזהב. במקרה מובהק של עשיית צדק מאוחרת זכתה לסינג בפרס נובל ב־2007. היא הלכה לעולמה ב־2013.

 

חמש המַחְברות

מחברת הזהב היא יצירה מורכבת מאוד. ראשית, יש בה סיפור מסגרת בשם "נשים משוחררות", שעלילתו מתרחשת בשנת 1957: שתי חברות, אנה ומולי, חיות בלונדון. שתיהן גרושות. למולי יש בן גדול בשם תומי, לאנה בת קטנה בשם ג'אנט. בעלה לשעבר של מולי, ריצ׳ארד, הוא איש עסקים עשיר. לאנה היה מאהב, מייקל, שעזב אותה לא מזמן. שתיהן "נשים משוחררות", שֵם שהן עושות בו שימוש אירוני וישיר כאחד. מולי היא שחקנית זוטרה ואנה היא סופרת במשבר כתיבה.

בצד סיפור המסגרת מצויות "מחברות" בצבעים שונים. אלה הן המחברות של אנה.

"המחברת השחורה" מכילה שני טקסטים: אחד הוא מעין ביקורת ספרות הדנה ברומן המוקדם של אנה, והשני טקסט המספר סיפור "אמיתי" (כך הוא מוצג ברומן) שקרה לאנה. שני הסיפורים מתרחשים באפריקה, ומכאן השם "המחברת השחורה".

"המחברת האדומה" מגוללת את סיפור יחסה של אנה למפלגה הקומוניסטית.

"המחברת הצהובה" היא רומן־בתוך־רומן שכתבה אנה, המבוסס על חייה וחיי חברתה מולי, הקרויות כאן אֶלָה וג'וליה, ועל סיפור אהבתה של אלה לפול. "צהובה" – אולי בגלל הקנאה שהסיפור עוסק בה, קנאה בין החברות, או קנאת האישה השלישית הנזנחת, אשתו של פול, וקנאתה של אלה, שנזנחת גם היא בתורה.

"המחברת הכחולה" שוטחת ניסיון של אנה להתחקות אחרי יום שלם בחיים, לכתוב עובדות ולא סיפור. המחברת גם מכילה רעיונות שכותבת אנה על הספרות וכן דיון ביחסה לטיפול הפסיכואנליטי שהיא עוברת ולעולם החלומות שהפסיכואנליזה עוסקת בו.

המבנה הזה – המחברות בסדרן זה – חוזר ארבע פעמים, עד לסיום ב"מחברת הזהב", שהיא אולי ניסיון איחוי של האָנוֹת השונות, של המַחְברות השונות, ותיאור הרגע שבו ניגשה אנה לכתוב את הרומן שלפנינו, שבו נמצאת כל המורכבות הזו. ואחריה בא פרק אחרון של "נשים משוחררות".

 

כל ה"איזמים"

ברומן השאפתני הזה יש כמה נושאים, מעגלים ששטחיהם חופפים בחלקם: המעגל הפוליטי, שדן בעיקר ביחס של אנה לקומוניזם; המעגל הפמיניסטי; המעגל האמנותי הארס־פואטי; המעגל הקולוניאליסטי; המעגל האינדיבידואליסטי והפסיכואנליטי.

מצד אחד יש כאן מחאה הומניסטית־אינדיבידואליסטית נגד כל "האיזמים" למיניהם: המרקסיזם, הפוסט־קולוניאליזם, הפמיניזם. הספרות, לעומת זאת, נתפסת כיוצאת נגד ההפשטות, כעוסקת במקרה הפרטי. הפסיכואנליזה, לכאורה, נמצאת בצידה של הספרות, אבל כוונתה, טוענת לסינג, לנרמל את האדם ולהחזירו בכוח אל החברה. גם היא "איזם".

אולם מצד שני יש ברומן רתיעה מהאינדיבידואליזם המתפנק ומהספרות המגלמת אותו. זו נתפסת כהיעדר מחויבות, כסוג של ניוון מוסרי, כשקר בפני עצמו.

במחברת הזהב מצויה דוגמה קלאסית ל"יכולת שלילית" (negative capability) הדרושה לסופר, לפי המשורר הרומנטי האנגלי ג'ון קיטס. היכולת השלילית, טען קיטס באמירה מפורסמת, הייתה מצויה בשפע לשייקספיר ולכן הוא היה יכול להציג עמדות שונות כל כך זו מזו, להתנייד בגמישות בין תפיסות עולם מוצקות החולקות זו על זו. כך גם לסינג כאן, בהבדל אחד מכריע משייקספיר: כל העמדות השונות מצויות בתוך נפשה הסוערת של אנה.

הרומן הזה קולע את עצמו בכוונה ללב כל הנושאים הגדולים המוזכרים, ומראה כיצד הם קשורים ביניהם ומתנגשים ביניהם, כשרצונה העז של אנה הוא להשיג כוליות ולא להיות מפוצלת, כלומר להיות מסוגלת להכיל בתוכה את הנטיות והעמדות השונות שהיא מציגה ברומן.

התוצאה היא רומן כן, בעל להט מוסרי ועוצמה אינטלקטואלית וספרותית כאחת, העוסק בנושאים הגדולים של המאה העשרים בכלל ובאמנות בפרט.

 

התפיסה הטראגית של הקיום

יחסה של אנה לפסיכואנליזה (בעלת גוון יונגיאני) ברומן מאלף. היא מודה בכך שהטיפול הפך אותה לפחות נוירוטית. אבל האם זה בהכרח דבר־מה רצוי?

אולי המילה נברוטי משמעה המצב של היות אדם מודע ומפותח מאד. תמציתה של הנברוזה היא סכסוך. אבל תמציתם של החיים עכשיו, חיים מלאים, בלי להדחיק את המתרחש, היא סכסוך […] המבחן האמיתי של הפסיכואנליזה הוא אם היא עושה בני אדם טובים יותר, טובים יותר מבחינה מוסרית, לא בריאים יותר מבחינה קלינית (עמ' 425; עם עובד, תרגמה ג' אריוך, היא ג'נטילה ברוידא).

הפסיכואנליזה עוזרת לאנה במישור האישי. אבל האם העזרה הזו אינה אלא אלחוש של חלקים בקיום? אלחוש של חושים מוסריים? אלחוש הטראגיות של הקיום?

התפיסה הטראגית של הקיום ("תמציתם של החיים […] היא סכסוך") באה לידי ביטוי ביחסה של אנה לפמיניזם. אנה ומולי הן כמובן נשים משוחררות, פמיניסטיות. אבל חלק מהגדולה של לסינג נעוץ בכך שהיא אינה מסתירה עובדות בלתי נעימות מבחינת עמדתה האידאולוגית. בצד זה ראוי לציין את עיסוקה הפתוח, הכן, המעמיק, בסוגיות מיניות.

כך – וזו דוגמה הן לכנות שלה והן לחוסר המורא מהעיסוק בנושאים אינטימיים – שלושים שנה ויותר לפני קארי ברדשאו, ובהעמקה מרובה בהרבה, עוסקת לסינג בשאלת היכולת של נשים ליהנות מסקס ללא מעטפת רגשית. אלה, בת דמותה של אנה ב"מחברת הצהובה", אומרת לחברתה:

משוחררות, אנחנו אומרות, אבל האמת היא שהם יש להם זקפה כאשר הם נמצאים עם אשה שאין להם שום יחס אליה. אבל לנו אין אורגזם אלא עם גבר שאנחנו אוהבות. מה בזה משוחרר? (עמ' 415).

בכלל, מהרהרת אלה, "בחייהם הרגשיים נזקקים כל הגברים הנבונים הללו לרמה נמוכה במידה רבה כל כך מן הרמה שהם נזקקים לה בעבודה" (עמ' 415).

כקורא גבר, רגעי ההתבוננות העצמית הכנה האלה הופכים גם את הטענות הפמיניסטיות הישירות למשכנעות וחזקות יותר. ראוי לציון גם היחס הביקורתי כלפי גברים מצד אחד, ומצד שני אוהד ואוהב גברים באמת.

רגע מצמרר כזה הוא המפגש של אלה עם אביה הזקן, המתכונן למותו, שבמהלכו מתפתחת ביניהם שיחה מאוד לא שגרתית והוא מתוודה בפניה על אי־ההתאמה המינית בינו לבין אמהּ:

'אמא שלך הייתה אדם טוב. היא הייתה לי אישה טובה. אבל לא היה לה מושג, אף צל של מושג; כל אותו עניין פשוט לא חדר אליה'. 'כוונתך לענייני מין?' שואלת אלה, כשהיא מאלצת עצמה לדבר על אף סלידתה מקישור מחשבות שכאלה עם הוריה. הוא צוחק, נפגע; ועיניו חוזרות להתרוצץ: 'ברור כי לכם כולכם לא אכפת לכם לדבר על עניינים כאלה. אני איני מדבר עליהם. כן, ענייני מין, אם כך אתם קוראים לזה. זה לא נכלל בטבע שלה, כל אותו ענין'. […] 'כשלא יכולתי לעמוד בזה, הייתי יוצא וקונה לי אישה. וכי למה ציפית?' המילים 'וכי למה ציפית' מופנות לא אל אלה, אלא אל אמהּ. 'וקנאית! לא הייתי חשוב לה כקליפת השום, אבל קנאית הייתה כמו חתולה מטורפת'.

אלה אומרת: 'כלומר, אולי היא הייתה ביישנית. אולי צריך היית ללמד אותה?' שכן זכור לה מה שאמר פול: אין אישה פריג'ידית, יש רק גברים לא־מוכשרים.

הספר מושפל לאט אל ירכיו של אביה, הכחושות כמקלות. הפנים הכחושות, הצחיחות והצהבהבות, האדימו, והעיניים הכחולות בולטות כעינים של חרק: 'שמעי נא. הנישואים, לגבַּי – מה אומר ומה אדבר! את יושבת כאן, ומבחינתי זה צידוק'. (עמ' 419)

 

החלום האדום ושברו

היחס לפוליטיקה – עמדתה של אנה בנוגע לקומוניזם – גם הוא יחס טראגי. הקומוניזם הוא תקווה גדולה – שהתנפצה (מדובר בימים שאחרי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית, בשנת 1956, שבהם חשף חרושצ'וב את פשעי סטאלין). והוא היה גם ניסיון לאיחוי הפצלים של הקיום:

חזרתי הביתה וחשבתי כי כאשר הצטרפתי למפלגה היה לי אי־שם בסתר ליבי צורך בשלמות, במוצא מאופן החיים של כולנו – המפוצל, החצוי, הבלתי מספק.

האחווה שהבטיח הקומוניזם כמו תדביק גם את חלקי הנפש המפוצלים. אנה מתייחסת, כנראה, גם להבטחה הכמו־מיסטית שהייתה בקומוניזם לאיחוי הפצעים והקרעים שנִבעים בגלל היריבויות והתחרותיות הבין־אישית, תחרותיות שהקפיטליזם מטפח ואף רואה בה "מידה טובה".

"אולם ההצטרפות למפלגה הגבירה את הפיצול" (עמ' 158), ואנה מנסה להבין מדוע.

מעט מאוחר יותר ברומן חוזרת אנה לתקופה של ערב ההצטרפותה למפלגה הקומוניסטית. היא שוקלת להצטרף למרות ספקותיה בנוגע למפלגה, כי היא חשה שיש בה דבר־מה אמיתי, ניסיון אמיתי להפחתת סבל, התנסות אמיתית באחווה; דבר־מה שאין בחוגים הספרותיים שהיא מכירה:

סיבה אחת שלא להצטרף, שאני שונאת להצטרף לאיזה דבר, נראית לי ראויה לבוז [אגב, כמה מרעננת כאן אי ההתמוגגות של אנה מהנון־קונפורמיזם; עמדה שאכן יש בה משהו מפונק, מתפעל מעצמו ונרקיסיסטי]. […] למרות העובדה שזה חודשים אני אומרת לעצמי כי בשום פנים אינני יכולה להצטרף לארגון הנראה לי לא-ישר, תפסתי את עצמי שוב ושוב על סף ההחלטה להצטרף. ותמיד באותם רגעים – וכאלה יש שני סוגים. הראשון, כל אימת שאני פוגשת, מטעם זה או אחר, סופרים, מו"לים, ודומיהם – את העולם הספרותי. זהו עולם כל כך נוקדני, כל כך משועבד למעמד, ובעל אורח חשיבה של דודות-בתולות-זקנות, או – כשהמדובר בצדו המסחרי – כל כך צעקני, שכל מגע איתו מעורר בי מחשבות הצטרפות למפלגה. הסוג השני הוא כשאני רואה את מוֹלי אצה רצה לארגן דבר מה, מלאה חיים והתלהבות, או כשאני עולה במדרגות ואני שומעת קולות מן המטבח – אני נכנסת. האוירה של ידידות, של בני-אדם העובדים יחד למען מטרה משותפת. (עמ' 152–153)

הזווית האפריקנית ב"מחברת השחורה" מעניקה להתבוננות בקומוניזם צבע נוסף. כשלסינג מתארת את זמן מלחמת העולם השנייה באפריקה, היא משרטטת כמה מהאירוניות של התקופה. למשל, את העובדה שלאנשים החיים באפריקה טוב למדי בזמן המלחמה או העובדה שהלבנים נלחמים בהיטלר הגזען אבל מצדדים בהפרדה גזעית.

לסינג, כאמור, מומחית בהעלאת עובדות שאינן נעימות לאידאולוגיות שהיא אוהדת. היא מתעכבת על העימות בין הקומוניזם להתעוררות הלאומנית השחורה באפריקה. פירושו של הקומוניזם באפריקה היה אמונה באנושות, "אמונה אדוקה באנושות שמכה גלים" (בעמ' 78–80). אבל, למרבה המבוכה, בין הפרולטרים הלבנים לשחורים שררה עוינות, והתאוריה הקומוניסטית פשוט לא עבדה באפריקה. "לאומנות שחורה היתה בחוגים שלנו סטייה ימנית, שיש להילחם נגדה. העיקרון היסודי, שהיה מבוסס על רעיונות הומניסטיים צודקים, מילא וגדש אותנו בהרגשה מוסרית מסַפקת ביותר".

 

גברים או קֶרח

לאורך הרומן לסינג משדכת ומנגידה שוב ושוב את הפרויקט הפוליטי – הקומוניזם – עם הפרויקט הפמיניסטי. כך, למשל, אומר פול, בן דמותו של מייקל, לאלה, בת דמותה של אנה:

אלה יקירתי, אינך יודעת מהי המהפכה הגדולה של זמננו? המהפכה הרוסית, המהפכה הסינית, אלה אינן ולא־כלום. המהפכה האמיתית היא נשים נגד גברים. (עמ' 201)

לסינג משרטטת את תחילת המעבר הגדול של השמאל מעיסוק בעניינים מעמדיים לעיסוק ב"סכסוכים" אחרים, אלה הקשורים ביחסי גברים ונשים ואלה הקשורים במה שלימים יכונה "פוליטיקת הזהויות" (מעבר שיתרחש בעיקר משנות השבעים ואילך). בהיותה בעלת "היכולת השלילית" המוזכרת, היא מציגה את העימותים בין האידאולוגיות השונות מתוך העמקה וקרבה לכל אחת מהפרספקטיבות, כולל זו האנטי־אידאולוגית. וכך גם מוחרפים ומועמקים העימותים עצמם, בהיותם סכסוך פנימי בנפשה של אנה כמו גם ב"נפש" של הרומן.

פול מפחד מהשינוי הממשמש ובא ביחסי גברים ונשים. הרומן שרוצה אלה לפרסם מכעיס אותו בגלל תכניו. "ובכן, אנחנו הגברים כבר יכולים לפרוש מן החיים", הוא קורא לעברה בתום הקריאה. זה אכן כבר מדעי, המיותרות של הגברים, הוא מדווח לאלה: "את יודעת שאשה יכולה עכשיו ללדת ילדים בלי גבר?" אלה משיבה מצידה: "אבל לשם מה?" והדיאלוג נמשך כך:

'אפשר, למשל, להניח קֶרח על השחלות של אשה. היא יכולה ללדת. הגברים אינם דרושים עוד לאנושות'.

מיד פורצת אלה בצחוק, ומתוך בטחון. 'אבל איזו אישה שפויה בדעתה תרצה שיניחו על השחלות שלה קרח במקום גבר?'. גם פול צוחק. 'בכל זאת, אלה, וצחוק בצד, זה מסימני הזמן'. (עמ' 201)

 

יום בחיים

הדיונים הארס־פואטיים שברומן מעניינים ביותר ורלוונטיים ביותר לימינו. אנה חולמת לכתוב על המציאות כהווייתה, היא רוצה להתרחק ממחשבות ומאינטלקטואליזציה. היא מנסה להימלט מספרותיות על ידי העלאה על הכתב של יום בחיים. אך האם ניתן להעלות יום כזה באופן "נקי", האם יום כזה הוא "נקי" אם יודעים שמתכוונים להעלותו על הכתב? ועוד לבט בנוגע לאמת שבכתיבה: אנחנו כותבים על משהו בגלל סופו, לאור סופו. אך זו הסתכלות מעַוותת, כי הדברים, כשנחיו, לא ידעו את אחריתם (כפי שנאמר ברומן, עמ' 213).

אנה מאוכזבת מהרומן המצליח שלה, "גבולות המלחמה". מדוע? היא מסבירה שהספר היה סקסי וחד־משמעי יותר מהאמת. כך לדוגמה, בסיפור האמיתי שעליו התבסס הרומן, ג'ורג', המאהב, היה גבר לא מצודד ונמוך רוח בגיל העמידה, ואילו האישה, המאהבת, לא הידרדרה לזנות. אבל אנה מדברת גם על איזה חוסר אחריות, הפקרות, המתבטאת בכתיבה, שהיא סולדת ממנה. היא מתכוונת להתבוססות בעולם פרטי, להתפנקות של הפסיכולוגיה האישית האידיוסינקרטית שהז'אנר מבטא. ואולי היא מתכוונת גם לאגואיזם ולשאפתנות של הסופר, המרתיעים אותה.

אך מצד שני אנה מתמרדת כנגד החובה לכתוב רומנים מחויבים חברתית. היא מתנדבת לעזור למפלגה הקומוניסטית בקריאת ספרות קומוניסטית ובאיתור המתאים מתוכה לבריטניה. אך הטון הלא־אישי של הספרות הזו מדכדך אותה, למרות סלידתה מהדחף הפסיכולוגי האישי הקטן.

במרוצת השנה האחרונה, בקראי את הסיפורים והרומנים הללו, שיש בהם פה ושם פסקה, משפט, או צירוף מלים אמיתי, נאלצתי להכיר בעובדה שניצוצות האמנות האמיתית נובעים כולם מהתפרצות של רגש אישי מובהק שאין להסוותו. אפילו בתרגום אי אפשר לטעות בטיב הבזקים אלה של רגש אישי אמיתי ואני קוראת את כל החומר המת ומתפללת שיהיה ולוא פעם אחת סיפור קצר, רומן, ואפילו מאמר שייכתב כולו מתוך רגש אישי אמיתי.

וזה איפוא הפרדוכס: אני, אנה, דוחה את האמנות ה'לא בריאה' שלי עצמי; אבל אני דוחה גם אמנות 'בריאה' כשאני נתקלת בה. (עמ' 320)

 

דחיפות של וידוי

מחברת הזהב הוא רומן עשיר ביותר, עשיר עד כדי להתפקע, ועם זאת ברור לקורא שהוא נובע מצורך פנימי אדיר בהבנה עצמית ובהבנת העידן שבו נכתב. יש תחושת דחיפות אותנטית ברומן הזה. העושר הזה אינו מלאכותי.

הסופר גרשון שופמן כתב פעם על הבדל בין שני סוגים של הוגים: הוגים הקוראים את הפילוסופים שקדמו להם, ואז מפשילים שרוולים ונכנסים לדיון בסוגיות הגדולות שהעסיקו את ההגות לפניהם, ואלה העסוקים בשאלות הגדולות בעצמם – וגם הם "מציצים" לראות מה נעשה בעניין לפניהם. לסינג היא הוגה מהסוג הזה. היחס שלה ל"שאלות הגדולות" הוא מיידי ואינסטינקטיבי. היא אינה עוסקת בהן כי זה מה ש"אנשים גדולים" עסוקים בו וכי עליהן כותבים "רומנים גדולים". היא עסוקה בהן באופן אותנטי. זו התחושה החזקה העולה ממחברת הזהב.

לכך מצטרפת כאמור היכולת של לסינג להקביל ולעמת את הדיונים המרכזיים של תקופתה, וכשהיא דנה בהם (כאמור – קומוניזם, פמיניזם, קולוניאליזם, פסיכואנליזה, מהות הספרות) היא גם מעמתת את הקיום העירום מולם. התוצאה היא ספר אנציקלופדי בתכניו, אינטלקטואלי ופילוסופי, אבל בעל תחושת דחיפות של טקסט וידויי אינטימי.

 

אריק גלסנר, סופר ומבקר ספרות. כותב כיום ביקורות ב"ידיעות אחרונות". מחבר הרומנים "ובזמן הזה" (כתר, 2004) ו"מדוע איני כותב" (ידיעות ספרים, 2017). השנה ראה אור "מבקר חופשי" – מבחר מביקורותיו (הקיבוץ המאוחד). כתב דוקטורט על ביקורת הספרות בישראל.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: ענת צור מהלאל על השבר והקינה בכתביו של פרויד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | קטיף הזיכרון הנובל

"תני לי את היד רגע. את האצבעות שאני כל כך מכיר. אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת. שלך. שלי. אולי אם תזהי את האצבעות שלי תדעי איך לחזור אליי?" סיפור קצר מאת אילנה שליט

נורית גור לביא, גבעת חביבה אחרי צהריים, שמן על בד, 85X70 ס"מ, 2014

.

לגור על עץ

מאת אילנה שליט

 

בואי וידה, תביטי עליי. אני לוקח אותך מכאן. למה דמעות. תורידי את הפיג'מה ותחליפי לחולצה שלך. לא צריך למהר. נזיז את המגש מפה, איזה אוכל. תסתכלי עליי, וידה, אל תיעצבי. בואי איתי. הרופאים עוד מעט ילכו ואז בוודאי ידברו וימלאו את הפרוטוקול עלינו, "משפחת ריגל" כאובייקט. אבל צריך להגיד להם שאנחנו בכלל עוד לא מילאנו את פרוטוקול האהבה. מה עם פרוטוקול האהבה.

את רואה את כף היד שלי? היא עוד גדולה וחזקה, כמו פעם. את זוכרת כמה ירקות בשדות קטפתי באמצעותה? תפוחי אדמה, גזרים, צנוניות, מלפפונים. שורות־שורות, טורים־טורים, רגבים־רגבים. כל יום, עם שחר, כאשר הצנונית עוד מהבילה מטל הבוקר ומטביעה את בטנה העגלגלה המשתפלת מתחת לחולצתה אל פנכת כף היד. כך, נראית כנבוכה על שנתפסה בשנתה, מחויכת, מנומנמת, מעט מבוישת וסמוקה. נזרקת לה לתוך הקופסה. תפוחי האדמה התפוחים, עם אינסוף צורותיהם, מנמנמים עד הרגע האחרון שבו תגיע אליהם יד חופרת. בתחילה חשים הם את רעד האדמה, אינם בטוחים שאכן "זה" מגיע, ושהרעד אינו קשור אולי לאיזה כלי רכב אשר נוסע הרחק. אלא שככל שהחפירה מתחזקת, האדמה מוסטת ואז ברגע, האור המבצבץ ופתאום האצבע הנוגעת. כך הם מוּצאים, עטופים בחלק מגופם באדמה, ובחלקם האחר חשופים, מתגלגלים לתוך הארגז. והגזרים, הנטועים להם עמוק בפנים, ישנים את שנתם הישרה והצודקת בתוך האדמה. איך לא תהיה ישרה אם כך ניצבים. גם הם נשלפים לאורכם מן האדמה. תמיד חשבתי, אילו היינו מחכים רגע אחד נוסף, האם אז היו כולם מוּצאים בעודם בשלים יותר לרגע זה של ההישלפות? להתנתק כך מהשיחים והענפים האוחזים בהם ולהיזרק לירכתי הארגזים, שם לפגוש את חבריהם משכבר הימים? או שמא רגע השליפה טומן בחובו מעצם מהותו מין הינתקות המוקדמת לזמנה?

כך בריכוז, באהבה ובמסירות. כל ירק יחיד ומיוחד. גם הקטנים, המעוותים, בוודאי השמנמנים, גם אלה שפקעו בשנתם ולא יכלו עוד לחכות במהלך הלילה עד לשחר שיבוא, התנדנדו ולבסוף צנחו להם אל שפת האדמה, וזו כמו אמרה להם בואו יקירים, אשמש לכם שמיכה. את הכול יש לקטוף. לקטוף ולהתרומם. לראות את הקיבוץ מלמטה, מלמעלה. ממזרח, ממערב. השמש כאן, השמש בצד השני. מחממת את הישבן. עכשיו את המצח. לנגב, לשתות וחוזר חלילה. מה שצריך לקטוף, לקטוף. נכון, יש כיום על היד הרבה כתמים, מהשמש, מהחיים. אבל היא עודנה ענקית. תדעי לך שאילו היינו רק רוצים, היינו שנינו יכולים להיכנס בה. תראי את כרית כף היד שלי שמתחילה מתחת לאגודל. היא לא השתנתה. אבל את חייבת להסתכל עליי, וידה. רק אל תלכי לי לאיבוד עכשיו.
עכשיו תקשיבי לי טוב ואל תצחקי. שומעת? החלטתי. אני הולך לבנות לנו בית על עץ ונעבור לגור בו. כן, מה יש? בתוך גומחה. מזל שאת מבולבלת, ככה את לא צוחקת. בטח לא יֵדעו מי יותר לא נורמלי, אני או את.

איך התחלף הבית שלנו במה שכאן: הכורסה האהובה, האור שעבר מתחום השמש אל תחום ביתנו דרך מנסרות התריסים, החלונות והווילון הצהבהב. חצה את המרחב שלו הוא זקוק בדרך שונה בכל שעה אחרת משעות היום ובהתאם לכך גם צבע אותנו ואת חדרנו: לעיתים בבוהק, לעיתים באדמומיות ולעיתים בערפל. למחרת עם שחר, נכנס והזדחל מחדש לתוך הבית, יוצר לו צביעה מחודשת. השטיח לרגליים בכניסה, שגווניו סיפרו איפה הכי הרבה דורכים, איפה הכלב הכי אוהב להישכב ואיפה כמעט לא נוגעים. כמה סיפורים בפיסת בד אחת. והספה ומשוקעות גופנו בתוכה. שכך בסוף כל יום ידע את עצמו, דרך מפגשו עם הכרית, רכותה והד התנוחות שנצברו אליה, עד שכבר לא ברור היה מי משוקע במי.

ואיך הכול התחלף באין־צבעים שכאן: כיסאות הפלסטיק הקשיחים והלבנים, אורות הניאון אשר ללא הפסקה בוהקים וחושפים. כאילו אנו באיזו חקירה: מתי זה קרה? האם היה איתכם עוד מישהו שראה את זה כשזה קרה? כאן אור השמש מחוויר, היות שחש עצמו כה מיותר, יודע שנוכחותו כמעט אינה מורגשת למול החיקוי המלאכותי.

הזמן כאילו עצר מלכת. בשום דרך אינו קשור למתרחש בחוץ. יוצאים ולילה. יוצאים וצהריים. והגוף? מכווץ כולו, נמצא רוב הזמן בתנוחה של "לקראת", עצמות גופנו ונפשנו מתוחות כמיתר שעומד לפקוע. איך כל זה התחלף. את מסתכלת עליי כאילו אומרת: "עכשיו אתה מדבר".

אז אני לוקח אותך מפה, וידה, ואנחנו הולכים לגור על עץ. כן, מה יש? אז יגידו: "שמעתם? פאול ווידה יצאו מדעתם, ועוד בגיל שמונים. דווקא לא היו סימנים, למעט דכדוך פה ושם". שיגידו. אבנה לנו קן, אביא לנו שמיכות ויהיה לנו חם. נפתח את הבוקר עם טיפות הטל, שירת הציפורים והאור שמסתלסל ועולה ומזמין אותנו להצטרף אליו בהתבוננותו על הבריאה. סוף־סוף יהיה לנו זמן להסתכל על הכול. כך נסתכל לנו על הכול מלמעלה, "ממבט עץ". ואני אשמור עלייך. מבטיח. אביא לך גם אוכל שאתבל בעשב ובשירים. בואי וידה.

איך אדע אם את איתי או לא? לרגע עינייך נראות כמו פעם ולרגע את נראית כאילו את שרויה בעולם משלך. תני לי את היד רגע. את האצבעות שאני כל כך מכיר. אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת. שלך. שלי. אולי אם תזהי את האצבעות שלי תדעי איך לחזור אליי?
בואי, הולכים. לכי רגיל. הביטי רק ישר כדי שניראה כאילו אנחנו סתם הולכים לחצר. מבט אדיש. זהו, בואי. נמשיך ברגל. צריך רק לעבור את השומר. "אנחנו כאן, לקנות משהו בקיוסק. כמה דקות, בטח."

תישעני עליי. שימי את הרגל, אל תפחדי. תראי איזה יופי פה. בואי שבי לידי ואספר לך סיפור. את רועדת. קר לך? הנה סוודר. אני רוצה להקריא לך משהו, את שומעת? אני יודע שאת שומעת. סבתא בישלה דייסה. אני רואה שאת מחייכת. נתנה לזה. נתנה לזה. נתנה לזה, ולזה לא נשאר. למה את דומעת? הנה, יש כאן טישו. הלך, הלך, הלך, הלך, הלך ואל תדאגי, תכף הוא מגיע ו… דיגידיגי… דיגי…

וידה, את שומעת? אני הולך להחזיר אותך אליי. את לא תשקעי לי בתוך הבלבול. אני הולך למצוא אותך, איפה שלא תהיי. לאן שצריך יהיה להגיע, אגיע. רק תני לי רמז כלשהו בפנים. איזה עיניים חכמות, לחיים סמוקות ופה מתוק, עדיין קצת אדמומי. והקווים שליד הפה. תסתכלי לי בעיניים, וידה. איפה האישונים שלך. איזה מבט יש לך. תמיד הוא חכם. גם כשאת אבודה.

אבל לאן נגיע וידה, ומה נעשה עם כל האבידות? הרי בגילנו כבר אין "פינה להשבת אבידות". כבר אין צורך בסימנים חיצוניים למה שהיה שלנו, כי הסימנים הם במה שאנחנו זוכרים, בפנים. אבל את הרי לא זוכרת, אז האם את אבודה בשבילי? האם אני אבוד בשבילך? אבל אני יודע שזאת את, וידה. את יודעת איך? כי אף אחת אחרת לא הייתה באה איתי לגור על עץ. רק את.

זה מזכיר לי את העץ הענק שראינו פעם בסלובניה. זוכרת? עץ עבות, עצום, ענק, מהמם בגודלו וביופיו, שנותר כך שכוב ושבור באמצעו ולכן אפשר היה לראות את כל תוכו, כנראה לאחר שקרס בסופת שלגים אחרונה. אי אפשר להאמין איך נראה עץ מבפנים, בטבעו, עוד לפני שנגדע, נחתך ומתעצב לבתי האנשים.

עיגולים־עיגולים של צבעים, חומים, כהים, שחורים, בהירים, המון המון עץ, המון המון פנים. איזה יופי. הזדמנות נדירה לראות איך נראה עץ מבפנים. אך נראה היה כי עץ זה, הגדוש במלאותו, נח על משכבו ואף מעט נאנח לאחר שהטבע, אשר עשה בו את מה שעשה, כעת הפקירו למבטם של העוברים ושבים. כעת שכב, כאשר כל גופו נוגע באדמה החומה והכבדה המקבלת אותו לחיקה. אם לא את בסיסו, אז את כל אורך גזעו. אך הוא – אינו רגיל כך לשכב. רגיל הוא לעמוד. אני זוכר שחשבנו, האם באמת עברה סופת גשמים ושלגים ומבלי להתדפק על דלתות היער, לבקש רשות להיכנס או לפחות לבשר על בואה, החליטה על דעת עצמה שהיא נכנסת ועושה שמות בנמצא. כך שטפה את הכול והפילה עצים רבים אשר נדהמו מעוצמתה. והוא, עייף מלהחזיק עצמו, נחלש וקרס תחתיה? ממנו, לא נשמעה כל נהמה או אנחה. נראה היה כי הצטער על שהתרחש ושבעבר היו לו בוודאי חיים הרבה יותר מפוארים. כמעט היה מביך להביט בו. שלא יראה שאנחנו רואים.

והשמש? כמו צפתה בשקט שלאחר הסערה במתרחש, התבוננה באמצעות מנסרת אורה בהבל האירועים. ניסתה לרכך ולהקל על העץ שלנו את שהותו. ליטפה אותו לאיטה מלמעלה למטה הלוך וחזור, בעדינות. לא נלחמה בשברו, אלא התבוננה באורה המחמם עליו, כמו מזכירה לו כי עודנה פה, בין שהוא עומד או שוכב. מנכיחה לתוכו את אורה וכך עוזרת לו לזכור את עציותו.

אבל כאן יש סדר בעולם, וידה, והשמש עוד זורחת. אפשר היה לראות קצת אור שמש בעיני האחות אשר נהגה לבוא בימי שלישי, את לא חושבת? אולי כך נמיין את האחיות, מי עצית ומי שמשית. את עוצמת עיניים. תנוחי. הלא גם כדי לרדת מהעץ צריך עוד כוח. איך את מתבוננת בי. עינייך דומעות. אבל צריך לרדת, מה לעשות. נעשה כהה מסביב. נראה שמתקרר. מה עובר עליי. ברור שצריך לחזור.

אגיד להם שהלכתי לקנות לך נעליים. הרי יש בזה משהו, לא? אפשר להגיד שרציתי לקחת אותך לדרוך טוב יותר בשבילי החיים. כמו פעם, בטיולינו בשבילים עם הפריחות, השיחים, הנופים. עכשיו חוזרים. עוד פעם עינייך מתמלאות דמעות. הנה, אנגב. וידה, צריך לחזור. מה לעשות? אפשר להגיד שקצת קניתי לך נעליים, לא? אם ישאלו אותך, אל תעני. ממש מצחיק. את מחייכת? עוד פעם אני מדמיין. בואי, נתחיל לחזור. כמה עצוב וכמה אהבה. אני מחזיר אותך, וידה, הלומת עציות והלומת אהבה. כמה אהבה.

 

אילנה שליט, בת 50, מתגוררת בהוד השרון, פסיכולוגית קלינית ומתמחה בפסיכואנליזה. זהו פרסום ראשון של סיפור פרי עטה.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "השמיעה הכי טובה בעולם", סיפור מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2019 | קופסה שחורה במדבריות נבדה

"מאז ומתמיד הגרסה הרשמית – שלו, של הבית – היתה שקרתה תקלה במנוע. כבר בגיל קטן הבנתי מה הופך שקר למוצלח: אשמה, היצמדות לפרטים. למשל, שתי רגליים ויד." קטע מתוך "נבדה", ספרה החדש של מיטל זהר

רונן סימן טוב, אוספות אבנים (רות ונעמי) - בעקבות עדי נס, שמן על עץ, 29X15 ס"מ, 2007

.

מתוך "נבדה" / מיטל זהר

 

1
באוגוסט 1978 הוא התרסק לתוך תעלה בגבול המערבי של מדינת נבדה. הוא לקח אתו למטה שני חברים, אחד איבד יד, השני את שתי הרגליים. הוא עצמו נחבל בגב ובראש, חתך אופקי במצח, מקביל כמו פלס לאדמה. חרטום המטוס נמעך כמו קופסת שימורים. הוא זחל מהחלון החוצה, חצה על הבטן את Highway 50, רצה להזעיק עזרה. כעבור יומיים מצאו אותו זרוק ליד תא טלפון עם אסימון ביד. במטוס לא היתה קופסה שחורה.

עוד לא נולדתי כשזה קרה ומעולם לא סיפרו לי על זה.

בין 1 ל-2
היתה קופסה שחורה: התאונה נגרמה בשל טעות אנוש, הטייס טעה בהערכת הגובה. הוא יצא מזה בחיים, אבל בגלל שברים בחוליות עמוד השדרה איבד כמה סנטימטרים מגובהו. אפשר לומר שהחיים כופפו אותו (שהוא הלך והתמעט).

2
היינו צריכים להביא הורים שעוסקים במקצוע מעניין. שבוע לפני היה אדריכל, שבועיים לפני זה גם (למורה לא היה נעים לסרב). טייס היה כבר סיפור אחר. שני ילדים הגיעו אחרי שכל השבוע הם היו חולים.
הוא פתח בכמה מילים כלליות על מכניקה, אחר כך הסביר על כוחות אווירודינמיים: משקל, עילוי, דחף וגְרר. הוא התעכב יותר מדי ובלי שהתכוון על כוח העילוי והרחיב בנושא הפרשי לחצים, אפילו הזכיר את עקרון בֶּרנולי (היינו בכיתה ב'). בסוף ביקש שכל אחד יוציא דף, הראה איך לבנות כנפיים, אמר לנשוף.
לא קרה כלום. בכל אופן לא משהו שיכולנו להבחין בו. סשה ספיבק מעך את הנייר לכדור וניסה לקלוע לפח. אופיר פרידמן שאל כמה זמן נשאר עד ההפסקה. המורה תמי קמה מהכיסא ואמרה שהמפגש היום יהיה קצר יותר מהמתוכנן. אבל אבא שלי לא זז: עומד כפוף לפני הלוח, מחייך כמו אידיוט.

0
המשכתי לשבת בכיתה גם בהפסקה, עם הכנף ביד, נושפת ונושפת, כמעט מתעלפת מהיפרוונטילציה, רק שמשהו יקרה. בכל זאת הייתי הבת שלו.

1-
לא, זה לא נכון. גם אני קמתי. יצאתי עם כולם להפסקה. הוא המשיך לעמוד שם עד שהאדמה בלעה אותו. טייס ללא מטוס התרסק ב-ב'3, הודיעה סגנית המנהלת בכריזה. הוא השמיע קולות של חיה שנלכדה, קולות סמיכים, מתחתית הגוף, לא הבטתי לאחור (אבי נופל, צל גדול על השמיים).

3
פעם אחת בלעה אותו האדמה. הייתי קטנה, עמדנו בתור בסוּפר. חיבקתי אותו. פתאום הוא הדף אותי בשתי ידיים, בכוח. כשהרמתי את הראש הבנתי שזה לא הוא, שזה מישהו אחר, דומה לו. התחלתי לרוץ בין המעברים. לא מצאתי אותו, אני לא מוצאת.

4
לפני כמה שנים הוא בא לבקר אותי בדירה שעברתי אליה בתל אביב (קניתי עוגיות ללא סוכר, הסוכר שלו היה בשמיים). ישבנו במעבר בין החדר לשירותים, בין כל הארגזים, על שני שרפרפים חדשים מאיקאה. הוא נראה עצום, פיל שהתיישב על גזע כרות, לא היה לו נוח. לא הצעתי לו לעבור לַחדר, בדיוק סיימתי לנקות שם.

שאלתי אותו, בפעם הראשונה, על "התאונה ההיא" (אף פעם לא קראנו לתאונה שלו התרסקות, כמו שלא קראנו למחלה שלה סרטן; רק ברגע האחרון היא מתה מסרטן ולא ממחלה קשה). הוא הביט בי בעיניים קטנות, עכורות, אמר: מה כבר יכולתי לעשות מה כבר יכולתי לעשות לא יכולתי לעשות כלום אני יכולתי לעשות משהו?

5
מאז ומתמיד הגרסה הרשמית – שלו, של הבית – היתה שקרתה תקלה במנוע. כבר בגיל קטן הבנתי מה הופך שקר למוצלח: אשמה, היצמדות לפרטים. למשל, שתי רגליים ויד.

6
בַּסוף המחלה הקשה הגיעה לה לצוואר. שנים אחרי שהיא מתה עדיין הייתי חולמת את אותו חלום: היא הולכת ברחוב הראשי של העיר (למכולת, למאפייה, לבנק, ממני), פתאום מגיע מטוס משומקום, נכנס בה כמו קמיקזה. החרטום החד פוגע, זווית של 45 מעלות, בחוליה C2.

7
באותו בוקר נכנסנו לאוטו ונסענו כמה שיותר מהר לבית החולים. אחי ואחותי כבר היו שם, הם נשארו אִתה בלילה. כשנכנסנו לחדר הם עמדו ליד המיטה והיא כבר היתה מתה. בלי לחשוב פעמיים הוא לקח סדין וכיסה אותה עד מעל לראש. אחותי צעקה עליו (חושב שהוא בסרט הוליוודי, אמרה לאח שלי כשיצאנו משם). אני הורדתי את הסדין וקיפלתי עד המותניים, אבל האמת שאני חושבת שסדין על הראש זה מה שהיא היתה רוצה (היא לא היתה במיטבה).

8
היא צעקה עליו כאילו הוא חונק אותה, כאילו היא מתה בגללו. זה לא היה חדש: תמיד האשמנו אחד את השני במה שקורה לה. פעם אחת, כשהייתי בתיכון, הוא העיף אותי מהבית בגלל זה ("את עושה את אמא חולה"). לקחתי מברשת שיניים ויצאתי, נשבעת לא לחזור. תכננתי להגיע עד ניו יורק, אבל אחרי חודש זחלתי, רזה מאד, חזרה הביתה.

והוא צדק: באמת עשיתי אותה חולה. לא רק אני – כולנו. גם היא, עם כל הספורט והדמיון המודרך, עשתה את עצמה חולה יותר. כשחוטבים עצים עפים שבבים, זה חלק מהחיים, אנשים עושים אנשים חולים.

בלילות היינו שוכבים במיטות עם עיניים בתקרה, מתפשטים אחד בשני כמו סרטן.

 

מיטל זהר, "נבדה", ספרית פועלים, 2019.

 

.

.

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: רשימה מתוך אוסף המאמרים של נתן אלתרמן, "סער ופרץ: פרוזה ומאמרים, 1931–1940"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן