שירה | מזל ששמר עלייך הטירוף

שירים מאת גל נתן, עודד ניב, ענבל קליינר ומיכאל מקרובסקי, ותרגום לשיר מאת יוסיף ברודסקי

אנה לוקשבסקי, חזרה מבית הספר, שמן על פשתן, 115X100 ס"מ, 2015

.

גל נתן

בגן הילדים

הַיְּלָדִים רָצוּ לָדַעַת אֶת מִי לֶאֱכֹל.
אֲנִי חָפַרְתִּי אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה בְּאַרְגַּז הַחוֹל.

גַּן הַיְּלָדִים הוּא רְחוֹב
בַּצַּד הַלֹּא טוֹב שֶׁל הָעִיר.

כְּשֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי הֵגִיחַ מִמְּחִלַּת הָאַרְנָב,
רָחֵל עוֹזֶרֶת הַגַּנֶּנֶת אָמְרָה לִי:
"אַל תִּדְאֲגִי גַּל, אַתְּ תֵּצְאִי מִפֹּה וְתִהְיִי מַלְכַּת יֹפִי".

 

ההבדל

הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ
הוּא שֶׁכְּשֶׁנָּפַלְנוּ
בְּמוֹרַד
מְחִלַּת הָאַרְנָב
אַתְּ
הִתְפַּלַּלְתְּ.

 

לדבר על זה

מַזָּל שֶׁהִגַּעְתְּ.
אֵין לָדַעַת מֶה הָיוּ עוֹשׂוֹת הַלְּטָאוֹת הַסְּגֻלּוֹת בַּחוּץ.

מַזָּל שֶׁתָּפְסוּ אוֹתָךְ שְׁנֵי הָאַחִים.
הִשְׁאִירוּ עָלַיִךְ רַק אַרְבָּעָה סִימָנִים כְּחֻלִּים.
לֹא וְרִיד פָּתוּחַ כְּמוֹ פְיוֹדוֹר.

מַזָּל שֶׁיָּשַׁנְתְּ שְׁלשָׁה יָמִים וְלֹא שְׁלשִׁים,
שֶׁהִתְעוֹרַרְתְּ לְטָאָה אַחַת פָּחוֹת.
מַזָּל שֶׁהָיִית מְנֻמֶּסֶת.

מַזָּל שֶׁשָּׁמַר עָלַיִךְ הַטֵּרוּף
מִדַּלּוּת הַמָּקוֹם,
מֵהַצַּעַר הַבִּלְתִּי נִתְפָּס,
מֵהַחשֶׁךְ שֶׁשָּׂרַר בַּלַּיְלָה בַּמִּסְדְּרוֹן.

אֵיזֶה מַזָּל הָיָה לָךְ.
כֻּלָּם אָמְרוּ לָךְ כָּל הַזְּמַן:
יֵשׁ לָךְ הֲמוֹן מַזָּל.

מַזָּל שֶׁיָּצָאת מִזֶּה.
אַתְּ יְכוֹלָה לְהַפְסִיק לְהִתְעַסֵּק בְּזֶה.
אַתְּ כְּבָר לֹא שָׁם.
לָמָּה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר עַל זֶה.

 

לאורך השביל

"הלכתי לאורך שביל עם שני ידידים – השמש נטתה לשקוע – לפתע האדימו השמיים כדם – עצרתי, כוחי תש, ונשענתי על הגדר – היה דם ולשונות אש מעל הפיורד הכחול־שחור ומעל העיר – ידידיי הוסיפו ללכת, ואני עמדתי שם רועד מחרדה – וחשתי צעקה אינסופית עוברת בטבע." (אדוורד מונק)

יָצָאתִי.
הַבּוֹרוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֵינָם מַפְחִידִים כָּמוֹנִי.
הַיְּלָלוֹת שֶׁל הַתַּנִּים
אֵינָן רָמוֹת כְּמוֹ שֶׁלִּי.
לִפְעָמִים אֲנִי נִזְכֶּרֶת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁרָאִיתִי
אֶת "הַצְּעָקָה" שֶׁל מוֹנְק.
חָשַׁבְתִּי: זֶה צִיּוּר שֶׁמִּתְקָרֵב מְאֹד.

 

גל נתן, ילידת 1984, מתגוררת בתל אביב. שיריה התפרסמו עד כה בכתבי העת הו!, מעיין ועוד. ספר שיריה הראשון, "הלטאות הסגולות בחוץ", יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.

 

.

עודד ניב

בַּיִת

כַּאֲשֶׁר עָלָה בֵּית הוֹרַי בְּלֶהָבוֹת
בְּשֶׁל זְנַב סִיגַרְיָה עָשֵׁן
שֶׁהִשְׁלִיךְ דַּיָּר אֱוִיל בְּרַשְׁלָנוּת פּוֹשַׁעַת
חָשַׁבְתִּי שֶׁנִּפְטַרְתִּי סוֹף־סוֹף מִיַּלְדוּתִי הַמִּתְלַבֶּטֶת

אוֹ־אָז חָזְרוּ הוֹרַי מן הָעוֹלָם שֶׁמֵּעֵבֶר
אִמִּי עָשְׂתָה כְּדַרְכָּהּ סֵדֶר בָּאוּדִים הָעֲשֵׁנִים
וְאָבִי הֵבִיא עִמּוֹ אֶת פַּטִּישׁוֹ הָאָהוּב וְכַף־בַּנָּאִים
לְהַתְקִין מַדָּפִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפֹּץ
לִבְנוֹת עֲבוּרָהּ אַרְמוֹן חָדָשׁ מִלְּבֵנִים עֲמִידוֹת אֵשׁ
ועֲבוּרִי – בַּיִת רְדוּף רוּחוֹת.

 

עודד ניב (נימקובסקי) גדל בתל אביב ובגבעתיים, תושב רמת השרון. רכש את השכלתו האקדמית בתחומי החינוך, הטיפול והתקשורת בארה"ב. היה עיתונאי ב"מעריב" וערך את ביטאון המשטרה. ספר שיריו השלישי, "שירים שיצאו מהקשרם", וכן הקובץ "סיפורים פרוּעים", יראו אור בקרוב. בשנים האחרונות לקה במחלה נוירולוגית שמגבילה, בין היתר, את יכולות התנועה והדיבור. הכתיבה משמשת לו כלי להתבטאות ולתקשורת עם הסביבה, להתמודדות ובעיקר לתרפיה.

 

.

ענבל קליינר

עצם מעצמנו

לה.

בִּמְעָרַת גְּפָנִים עַל בְּאֵר יְשָׁנָה,
גָּבוֹהַּ מֵעַל הַיָּרֹק הַסָּמִיךְ שֶׁל יַלְדוּתֵנוּ,
אֲנַחְנוּ צוֹבְטוֹת עֲנָבִים מֵאֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁטֶּרֶם
הִמְתִּיקוּ, כְּצוֹבְטוֹת אֶת עַצְמֵנוּ

מִמְּקוֹם מַחְבּוֹאָם, עִם רֶדֶת הַחֲשֵׁכָה
נוֹשְׁכִים פִּיּוֹת קְטַנִּים אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה,
עַד הָעֶצֶם.
טְפִיפַת צְעָדִים לֹא נִרְאִים, זְנָבוֹת חֲלָקִים
נִלְפָּתִים סְבִיבֵנוּ. היִלָּכֵד גַּם הַיָּרֵחַ?

עֵינַיִם צָרוֹת מֵעֹמֶק הֶעָלִים
כְּבָר נִנְעָצוֹת בְּבִטְנֵנוּ הָרַכָּה.

 

בוהק בְּלָיָה

שָׁקוּעַ בְּשֶׁלְּךָ, בְּמֶרְחַק מָה, גַּבְּךָ אֵלַי,
אֶלָּא הָאוֹר –
לְרֶגַע אַתָּה מֵרִים אֶת עֵינֶיךָ: קַרְנָיו נִשְׁבָּרוֹת,
מְרַצְּדוֹת שּׁוּב וָשׁוּב עַל פְּנֵי חֲרִיצִים וּשְׁקָעִים,
נִבְלָעוֹת בְּרָבְדֵי מִשְׁקָעִים שֶׁנִּצְמְדוּ לְדָפְנוֹתֵינוּ,
אַתָּה רוֹאֶה? בֹּהַק עָמוּם נוֹגֵהַּ, כָּאוֹר
שֶׁזָּהַר אָז בַּחֹשֶׁךְ מִן הַזְּכוּכִית הָעַתִּיקָה ("בֹּהַק בְּלָיָה"
קָרְאוּ לוֹ, בַּאֲגַף הָאַרְכֵאוֹלוֹגְיָה בְּמוּזֵאוֹן יִשְׂרָאֵל).

הִנֵּה אַתָּה
מִתְנַעֵר, מַפְנֶה אֵלַי מַבָּט
מִבֵּין קִמְטֵי הַצְּחוֹק הָאֲהוּבִים שֶׁעָמְקוּ.
שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים – זֶה לֹא הַהֵל הָעַז
שֶׁאָפַף אוֹתָנוּ פַּעַם, חֲלָבִי וּמְרֻכָּז, לֹא
נֹהַר הַנְּעוּרִים שֶׁשָּׁטַף מִכָּל עֵבֶר, עַד שֶׁהָיִינוּ תְּנוּעָה,
מְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל רְחָבוֹת לְאֵין שִׁעוּר –

וּבְכָל זֹאת,
בְּרֶגַע זֶה, בָּאוֹר הַמְּרֻכָּךְ,
כִּמְעַט אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב טוֹבוֹת עַל הַמָּחָר.
הַאִם גַּם בְּעֵינֶיךָ הוּא נִדְמֶה פִּתְאוֹם מֻכָּר מִשֶּׁהָיָה?

 

ענבל קליינר היא פסיכולוגית קלינית ודוקטורנטית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. עוסקת במחקר פסיכואנליטי וספרותי של תהליכי ההתפתחות הנפשית. שיריה התפרסמו בכתבי העת מאזניים, משיב הרוח, קפל, נתיבים, ליריקה.

 

.

מיכאל מקרובסקי

לא בפוקוס

אַתָּה – זְכֹר – יֶלֶד, מֵסֵב וּמִתְרַפֵּס
בֵּין מִשְׁעֲנוֹת עֵץ מְרֻפָּד
וּמְרֻפָּט, אֲכוּל הַזְּמַן

מוּל מְנוֹרַת אָהִיל קְטַנָּה, עֲטוּפַת בַּד
הָאוֹר צָהֹב, הָאוֹר חָזָק וְטוֹב
וּבְלִבּוֹ סְפִּירָלָה עֲדִינָה וּמְלֹהֶטֶת
צָדָה אֶת מַבָּטְךָ
הוּא מִתְכַּנֵּס לְרֶגַע, וּמִיָּד נָמֵס
נִבְלָע בֵּין שְׁאַר חֶפְצֵי הַבַּיִת הַיָּשָׁן
בֵּין עִגּוּלִים הַזּוֹחֲלִים עַל הָרִשְׁתִּית
וְהַמֶּרְחָב מֵצִיף אוֹתוֹ בְּנֹעַם אֲדַמְדַּם

כָּךְ גַּם הַיּוֹם, כְּשֶׁגָּדַלְתָּ כְּבָר
לִסְחֹב חוֹבוֹת מְמֻקָּדִים חוֹבוֹת יוֹקְדִים
חוֹבוֹת הַמַּבְרִיקִים מֵרֹב שִׂמְחַת הַיַּעַד
חוֹבוֹת הַסֵּדֶר הַדִּיּוּק וְהַקְּלִיעָה
לִכְשֶׁתָּשׁוּב
הַבַּיְתָה
מוּל מְנוֹרָה קְטַנָּה עֲטוּפַת בַּד
יִמַּס לוֹ מַבָּטְךָ כְּבַתְּחִלָּה
וַיְהִי שִׁירִים

 

.

יוסיף ברודסקי

דידו ואניאס

מרוסית: מיכאל מקרובסקי

אָדָם דָּגוּל צָפָה מֵהַחַלּוֹן,
אַךְ בִּשְׁבִילָהּ כָּל הָעוֹלָם נִגְמַר בִּ
שְׂפַת יַרְכִּיתוֹ הָרְחָבָה הַיְּוָנִית
שׁוֹפַעַת הַקְּפָלִים, שֶׁכֹּה דָּמְתָה
לְיָם שֶׁנֶּעֱצַר.
וְאִלּוּ הוּא
צָפָה מֵהַחַלּוֹן, וּמַבָּטוֹ אָז
כָּל כָּךְ רָחַק מֵהַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁ
שְׂפָתַיִם דָּמְמוּ, כְּמוֹ קוֹנְכִיָּה
שֶׁבָּהּ נָדַם שָׁאוֹן, וְאֹפֶק הַגָּבִיעַ
הָיָה לְלֹא נִיד.
וְאַהֲבָתָהּ
דּוֹמָה לְדָג הָיְתָה – אָמְנָם יָכוֹל
בַּיָּם הוּא לְהַפְלִיג אַחַר סְפִינָה,
גַּלִּים לִבְקֹעַ בִּגְמִישׁוּת גּוּפוֹ,
אוּלַי אַף לַעֲבֹר אוֹתָהּ… אַךְ הוּא –
הוּא כְּבָר כְּמוֹ צָעַד עַל הַיַּבֶּשֶׁת.
וְהַיַּם כֻּלּוֹ הָפַךְ לְיַם־דְּמָעוֹת.
אַךְ כַּיָּדוּעַ לְכֻלָּם, בְּרֶגַע זֶה
שֶׁל הַיֵּאוּשׁ נוֹשֶׁבֶת וּבָאָה רוּחַ
טוֹבָה לַמִּפְרָשִׂים. אָדָם דָּגוּל
יָצָא לוֹ אֶת קַרְתָּגוֹ.
הִיא עָמְדָה
לִפְנֵי הַמְּדוּרָה, אֲשֶׁר לִבּוּ
לְיַד חוֹמַת הָעִיר הַחַיָּלִים,
וְרָאֲתָה אֵיךְ נֹגַהּ הַשַּׁלְהֶבֶת
הַמְּרַצֶּדֶת בֵּין רֶשֶׁף לְקִיטוֹר
בְּשֶׁקֶט מְלַחֶכֶת אֶת קַרְתָּגוֹ

הַרְבֵּה לִפְנֵי נְבוּאָתוֹ שֶׁל קָאטוֹ.

 

'Dido and Aeneas' by Joseph Brodsky. Copyright © by Joseph Brodsky, used by permission of The Wylie Agency (UK) Limited.

 

מיכאל מקרובסקי, יליד מוסקבה, הוא סטודנט לפילוסופיה ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית, ומתרגם.

 

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ריקי דסקל, גליה ברס, דן ערמון, דבורה זגורי ועמרי משורר הרים

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | הפחד הוא הדלק

"זהו סיפור על חברה, אחת מני רבות בעולמנו, המסרבת לרפא את פצעי העבר שלה ונאחזת בהם, ניזונה מהם, באופן שאינו מאפשר לה לגדל את הדורות הבאים אלא כאנשים פצועים ופוצעים." דפנה לוי על "בשבח המלחמה" מאת עילי ראונר

רותם ריטוב, הליקופטר אדום, אקריליק על נייר, 30X18 ס"מ, 2011

.

מאת דפנה לוי

 

הפסקה הפותחת את בשבח המלחמה, מאת עילי ראונר, מציגה דמות – המורה לספרות, ועיר – תל אביב, הלכודות שתיהן בצבתות של אימה. המלחמה מביאה אל פתחן אזעקות וטילים, מפגני כוח, תמונות הרס, פצועים והרוגים, ואם נדמה לרגע שזהו שיאה של המצוקה, רגע של אלימות מרוכזת שלאחריו חייב להתחולל מהפך – הנה באים הפרקים הבאים ומכריזים על ההפך: הפחד הוא הדלק, הפגנות הכוח הברוטליות הן המנוע, וחברה שתיעלה את כל שאר יצריה אל יצר המלחמה זקוקה לה נואשות כדי להישאר בחיים.

בשבח המלחמה מספר את סיפורה של מורה לספרות, שהמרחב האישי שלה, שעליו שמרה בקנאות, נפרץ יום אחד כשתלמידים מבית הספר שבו היא מלמדת מתחילים לעקוב אחריה, לארוב לה, ובהמשך גם פוגעים בה באלימות. האם זה קורה לה בגלל התבטאויותיה השמאלניות? משום שהיא מתעקשת לשלב בשיעוריה שירי מחאה? או משום שחתמה על עצומה להפסקת הלחימה ברצועת עזה? האם היא חצתה את הגבול כשתבעה מתלמידיה לבקר את המסרים הפטריוטיים שהם מקבלים מכל עבר?
כך או כך, הכתובת ״בוגדת״ מרוססת על קיר בית הספר, בהנהלה נשמעים קולות הקוראים לפיטוריה וטבעת החנק המכתרת אותה הולכת ומתהדקת, עד שהיא עצמה כבר אינה יודעת אם זו מציאות או הזיה, מה מכל זה קרה באשמתה ואם היא רוצה להימלט מן ההתרחשויות המעיקות הללו או להאיץ אותן, עד לאיזה סוף נורא שאין ממנו מנוס.

ראונר כותב את סיפורו במשפטים דחוסים, מעוצבים היטב, המעצימים את תחושות הפראנויה והקלסטרופוביה הנוכחות ברומן מראשיתו. המורה, רונית ו׳, החיה בגפה וממעטת לצאת מדירתה הצנועה; נישואיה של מנהלת בית הספר לגבר המבכר לשתוק; העיר המצפה בדריכות להפגזה, מעברי הגבול הנסגרים – כולם מחניקים, והחנק הזה מגיע לשיאו לקראת אמצע הספר, בפרק שכותרתו ״הנערים״. זהו גם הפרק המוצלח והסוחף ביותר בספר, שהפרקים האחרים כמעט מחווירים לעומתו, פרק שבו ראונר מתיר את הכבלים – הן במישור העלילתי, כשהוא מאפשר לאלימות ולוולגריות להפוך לחייתיות (״הם חיפשו את הדבר שיצית מהומה […] הם הבינו שהם צריכים להתפלש ממש״), והן במישור השפה, הנעה בין דיבור ענייני ותיאורים פיוטיים, משפטי התרסה לא מתוחכמים של גיל ההתבגרות (״מילא על אלה שהתפגרו על אדמת המולדת, אבל לכתוב שיר גרוע, בשביל מה זה טוב!״) וציטוטים מביאליק (״את כולם נשא הרוח״). התוצאה בשני המישורים מרהיבה ממש.

הנערים עומדים בליבו של הספר, מפני שהם לכאורה מחוללי האלימות הגדולה והמאיימת המתרחשת בו. הם המחפשים דרך לעורר את העיר, שהיא בעיניהם ״מנומנמת, מנומסת מדי ולא זרם בה דם״, הם שמרחרחים בחצרות, מבעירים בלוני גז, מכתרים עוברי אורח כדי להפחידם כמעט עד מוות, נושאים בתיקיהם כלי משחית ומתכננים לנפץ עד היסוד את עולם המבוגרים. למעשה, העלילה עטופה באירועים אלימים פי כמה, אירועי המלחמה, המלוּוים בכי הורים ותינוקות, יבבות של סירנות, הדי הפגזות. אך אלה, כפי שרומז שמו של הספר, אינם האיום האמיתי. המלחמה פועלת בדיוק כפי שהיא שנועדה לפעול, ככוח מאחד, מגשר על פילוגים, אפילו מקרב לבבות. הנערים מוצאים בזכותה את מקומם בחברה: ״למזלם הטוב פרצה המלחמה בעזה בתחילת הקיץ ורקטות נורו על ערי החוף. לראשונה נדמה להם שעולמם נקשר בגורל המשותף של המדינה שבה גדלו. עכשיו לא היו אבודים עוד. לא עוד בלתי מפוענחים או משולחי כל רסן.״

זוהי האמירה החזקה ביותר בספר. המלחמה מספקת את רגעי החיוּת לא רק לנערים, המנסים לפרוע את הכללים ולמרוד. ממש באותה מידה זקוקים לה המורה, המוחים והמפגינים, כדי למרק מולה את מצפונם, וגם המנהלת – שזוכה בהזדמנות נוספת להוכיח עד כמה היא מסוגלת לשלוט במצב, וגם בשעה קשה כזו אורחיה אינם מכזיבים ומגיעים לארוחה חגיגית, למרות ההפגזות. המלחמה גם מעניקה לכל אחד תפקיד ברור, מחלקת את הציבור לבוגדים ונוקמים, פטריוטים ומי שמאמינים בתאוריות קונספירציה. איש אינו חיוור בימי מלחמה, דבר אינו סתמי, וראונר מחדד את האמירה הזו כאשר הוא קושר בין מלחמה ואלימות לבין גירוי מיני, לא רק – כצפוי – אצל הנערים, אלא גם אצל המורה ואפילו אצל המנהלת.

ראונר מציב את עלילת בשבח המלחמה בנקודת זמן מוגדרת מאוד – ימי ״צוק איתן״ של קיץ 2014 והחודשים שאחריו. הוא משרטט בבהירות את מסלולי גיבוריו בלב תל אביב ומנקד את הסיפור בשמות מוּכרים (אדם ורטה, ציפי לבני). ייתכן שהפרטים האלה נועדו להציב את הסיפור על קרקע מוחשית, כנגד אותם מקומות שבהם הוא גולש לתחומי החלום וההזיה (למשל כשהמנהלת כמעט עוטה על עצמה במחשבותיה את דמותה של המורה המותקפת, או כשזו משאירה את דלת דירתה פתוחה מעט, למקרה שמישהו מהאורבים לה ירצה להיכנס). לטעמי הקונקרטיות הזו מפחיתה מכוחו של הסיפור. בשבח המלחמה חורג מגבולות הרומן התקופתי. זהו סיפור על חברה, אחת מני רבות בעולמנו, המסרבת לרפא את פצעי העבר שלה ונאחזת בהם, ניזונה מהם, באופן שאינו מאפשר לה לגדל את הדורות הבאים אלא כאנשים פצועים ופוצעים. זהו סיפור על מקום, אחד מרבים, הרואה בעצמו ארץ מובטחת ובתור כזה עסוק בהצדקות, האשמות, נידוי האחר. סיפור על המוסדות שבמסווה של הגנה על הסדר מחזקים את החזקים ומחלישים את החלשים, ועל דור צעיר שאין לו ברירה אלא ללכת עד הקצה, כי רק שם, על סף התהום, הרחק־הרחק מן המוסכמות, אדם יכול לשמוע את קולו שלו.

אי אפשר לקרוא את בשבח המלחמה בלי להיזכר בחלקים אנושיים של אורלי קסטל־בלום (כנרת, 2002), שגם בו האווירה טעונה עד שנדמה שמשהו נורא עומד להתפוצץ ולהחריב את מה שנותר מן הארץ הזו, אחרי הפיגועים, השפעת הסעודית והחורף האינסופי. אלא שקסטל־בלום כותבת את אותה אימה בהומור, הומור שחור, נואש, כואב  – אבל מצחיק. הכתיבה הבהולה של ראונר הופכת את בשבח המלחמה לספר מציק, לא קל, ועם זאת מרתק. אם יהיה מי שיעשה ממנו סרט, כדאי שישקול כפסקול את היצירה רביעייה לקץ הימים של אוליבייה מסיאן. לא רק שם היצירה, אלא גם המעברים האקראיים, הכמעט נוירוטיים, בין משקלים ומקצבים, נושאים ניחוח אפוקליפטי דומה לזה שראונר מצליח לנסח טוב כל כך במנגינת כתיבתו.

 

עילי ראונר, "בשבח המלחמה", כנרת זמורה דביר, סדרת ״רוח צד״, 2019.

 

 

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: איריס רילוב על "אנשים כמונו" מאת נעה ידלין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | המחברות של דוריס לסינג

"לסינג, כמו ז'ונגלר אינטלקטואלי, מעיפה באוויר כדורים כבדי משקל: יחסי גברים ונשים ופמיניזם, קולוניאליזם, מהות העשייה הספרותית, היחס לקומוניזם, הפסיכואנליזה על מעלותיה ומגרעותיה." אריק גלסנר על "מחברת הזהב" לדורית לסינג, לרגל מאה שנה להולדתה

צילה פרידמן, אמא הייתה פאנית, בד רשת, בד משי, עצם, בובת דיגום והתזת אבן, 2017 (צילום: רן ארדה)

.

מאת אריק גלסנר

 

בעשור וחצי האחרון קראתי את מחברת הזהב פעמיים וגיבשתי את דעתי שהוא אחד מחמשת הרומנים החשובים ביותר של המחצית השנייה של המאה העשרים (מאלה המוכרים לי). חשיבותו נעוצה בכך שדוריס לסינג, כמו ז'ונגלר אינטלקטואלי, מעיפה באוויר כדורים כבדי משקל: יחסי גברים ונשים ופמיניזם, קולוניאליזם, מהות העשייה הספרותית, היחס לקומוניזם, הפסיכואנליזה על מעלותיה ומגרעותיה. היא מלהטטת עם הכדורים הללו, לעיתים אף מטיחה אותם זה בזה במכוון, וגם יודעת להפיל אותם – שוב, בכוונה – כשהיא חפצה להציג את אזלת ידם ברגעים מסוימים.

מחברת הזהב ראה אור בשנת 1962. לסינג, ילידת 1919, שגדלה באיראן וברודזיה להורים בריטים אך עיקר חייה חיה בלונדון, כבר הייתה אז סופרת מוכרת, אבל הרומן הזה קיבע את מעמדה כאחד הקולות החשובים בדורה. במשך שנים נחשב הרומן גם לטקסט פמיניסטי מרכזי. אבל לסינג לא אהבה במיוחד את ההגדרה הזו, ויוצאת נגדה בהקדמה המעניינת מאוד שכתבה לרומן ב־1971 (הקדמה המצורפת גם לתרגום העברי, ובה היא ממליצה בין השאר לקרוא ספרים לא כי "צריך", אלא באורח יצרי מאוד: לנטוש אותם כשהם משעממים או לא נוגעים לקורא ולהמשיך רק כשהם מלהיטים את נשמתו). לסינג פרסמה רומנים רבים אחרי הרומן הזה, אלה מהם שקראתי הם רומנים מעולים, חכמים וכנים, אך אינם מגיעים לדרגת החשיבות של מחברת הזהב. במקרה מובהק של עשיית צדק מאוחרת זכתה לסינג בפרס נובל ב־2007. היא הלכה לעולמה ב־2013.

 

חמש המַחְברות

מחברת הזהב היא יצירה מורכבת מאוד. ראשית, יש בה סיפור מסגרת בשם "נשים משוחררות", שעלילתו מתרחשת בשנת 1957: שתי חברות, אנה ומולי, חיות בלונדון. שתיהן גרושות. למולי יש בן גדול בשם תומי, לאנה בת קטנה בשם ג'אנט. בעלה לשעבר של מולי, ריצ׳ארד, הוא איש עסקים עשיר. לאנה היה מאהב, מייקל, שעזב אותה לא מזמן. שתיהן "נשים משוחררות", שֵם שהן עושות בו שימוש אירוני וישיר כאחד. מולי היא שחקנית זוטרה ואנה היא סופרת במשבר כתיבה.

בצד סיפור המסגרת מצויות "מחברות" בצבעים שונים. אלה הן המחברות של אנה.

"המחברת השחורה" מכילה שני טקסטים: אחד הוא מעין ביקורת ספרות הדנה ברומן המוקדם של אנה, והשני טקסט המספר סיפור "אמיתי" (כך הוא מוצג ברומן) שקרה לאנה. שני הסיפורים מתרחשים באפריקה, ומכאן השם "המחברת השחורה".

"המחברת האדומה" מגוללת את סיפור יחסה של אנה למפלגה הקומוניסטית.

"המחברת הצהובה" היא רומן־בתוך־רומן שכתבה אנה, המבוסס על חייה וחיי חברתה מולי, הקרויות כאן אֶלָה וג'וליה, ועל סיפור אהבתה של אלה לפול. "צהובה" – אולי בגלל הקנאה שהסיפור עוסק בה, קנאה בין החברות, או קנאת האישה השלישית הנזנחת, אשתו של פול, וקנאתה של אלה, שנזנחת גם היא בתורה.

"המחברת הכחולה" שוטחת ניסיון של אנה להתחקות אחרי יום שלם בחיים, לכתוב עובדות ולא סיפור. המחברת גם מכילה רעיונות שכותבת אנה על הספרות וכן דיון ביחסה לטיפול הפסיכואנליטי שהיא עוברת ולעולם החלומות שהפסיכואנליזה עוסקת בו.

המבנה הזה – המחברות בסדרן זה – חוזר ארבע פעמים, עד לסיום ב"מחברת הזהב", שהיא אולי ניסיון איחוי של האָנוֹת השונות, של המַחְברות השונות, ותיאור הרגע שבו ניגשה אנה לכתוב את הרומן שלפנינו, שבו נמצאת כל המורכבות הזו. ואחריה בא פרק אחרון של "נשים משוחררות".

 

כל ה"איזמים"

ברומן השאפתני הזה יש כמה נושאים, מעגלים ששטחיהם חופפים בחלקם: המעגל הפוליטי, שדן בעיקר ביחס של אנה לקומוניזם; המעגל הפמיניסטי; המעגל האמנותי הארס־פואטי; המעגל הקולוניאליסטי; המעגל האינדיבידואליסטי והפסיכואנליטי.

מצד אחד יש כאן מחאה הומניסטית־אינדיבידואליסטית נגד כל "האיזמים" למיניהם: המרקסיזם, הפוסט־קולוניאליזם, הפמיניזם. הספרות, לעומת זאת, נתפסת כיוצאת נגד ההפשטות, כעוסקת במקרה הפרטי. הפסיכואנליזה, לכאורה, נמצאת בצידה של הספרות, אבל כוונתה, טוענת לסינג, לנרמל את האדם ולהחזירו בכוח אל החברה. גם היא "איזם".

אולם מצד שני יש ברומן רתיעה מהאינדיבידואליזם המתפנק ומהספרות המגלמת אותו. זו נתפסת כהיעדר מחויבות, כסוג של ניוון מוסרי, כשקר בפני עצמו.

במחברת הזהב מצויה דוגמה קלאסית ל"יכולת שלילית" (negative capability) הדרושה לסופר, לפי המשורר הרומנטי האנגלי ג'ון קיטס. היכולת השלילית, טען קיטס באמירה מפורסמת, הייתה מצויה בשפע לשייקספיר ולכן הוא היה יכול להציג עמדות שונות כל כך זו מזו, להתנייד בגמישות בין תפיסות עולם מוצקות החולקות זו על זו. כך גם לסינג כאן, בהבדל אחד מכריע משייקספיר: כל העמדות השונות מצויות בתוך נפשה הסוערת של אנה.

הרומן הזה קולע את עצמו בכוונה ללב כל הנושאים הגדולים המוזכרים, ומראה כיצד הם קשורים ביניהם ומתנגשים ביניהם, כשרצונה העז של אנה הוא להשיג כוליות ולא להיות מפוצלת, כלומר להיות מסוגלת להכיל בתוכה את הנטיות והעמדות השונות שהיא מציגה ברומן.

התוצאה היא רומן כן, בעל להט מוסרי ועוצמה אינטלקטואלית וספרותית כאחת, העוסק בנושאים הגדולים של המאה העשרים בכלל ובאמנות בפרט.

 

התפיסה הטראגית של הקיום

יחסה של אנה לפסיכואנליזה (בעלת גוון יונגיאני) ברומן מאלף. היא מודה בכך שהטיפול הפך אותה לפחות נוירוטית. אבל האם זה בהכרח דבר־מה רצוי?

אולי המילה נברוטי משמעה המצב של היות אדם מודע ומפותח מאד. תמציתה של הנברוזה היא סכסוך. אבל תמציתם של החיים עכשיו, חיים מלאים, בלי להדחיק את המתרחש, היא סכסוך […] המבחן האמיתי של הפסיכואנליזה הוא אם היא עושה בני אדם טובים יותר, טובים יותר מבחינה מוסרית, לא בריאים יותר מבחינה קלינית (עמ' 425; עם עובד, תרגמה ג' אריוך, היא ג'נטילה ברוידא).

הפסיכואנליזה עוזרת לאנה במישור האישי. אבל האם העזרה הזו אינה אלא אלחוש של חלקים בקיום? אלחוש של חושים מוסריים? אלחוש הטראגיות של הקיום?

התפיסה הטראגית של הקיום ("תמציתם של החיים […] היא סכסוך") באה לידי ביטוי ביחסה של אנה לפמיניזם. אנה ומולי הן כמובן נשים משוחררות, פמיניסטיות. אבל חלק מהגדולה של לסינג נעוץ בכך שהיא אינה מסתירה עובדות בלתי נעימות מבחינת עמדתה האידאולוגית. בצד זה ראוי לציין את עיסוקה הפתוח, הכן, המעמיק, בסוגיות מיניות.

כך – וזו דוגמה הן לכנות שלה והן לחוסר המורא מהעיסוק בנושאים אינטימיים – שלושים שנה ויותר לפני קארי ברדשאו, ובהעמקה מרובה בהרבה, עוסקת לסינג בשאלת היכולת של נשים ליהנות מסקס ללא מעטפת רגשית. אלה, בת דמותה של אנה ב"מחברת הצהובה", אומרת לחברתה:

משוחררות, אנחנו אומרות, אבל האמת היא שהם יש להם זקפה כאשר הם נמצאים עם אשה שאין להם שום יחס אליה. אבל לנו אין אורגזם אלא עם גבר שאנחנו אוהבות. מה בזה משוחרר? (עמ' 415).

בכלל, מהרהרת אלה, "בחייהם הרגשיים נזקקים כל הגברים הנבונים הללו לרמה נמוכה במידה רבה כל כך מן הרמה שהם נזקקים לה בעבודה" (עמ' 415).

כקורא גבר, רגעי ההתבוננות העצמית הכנה האלה הופכים גם את הטענות הפמיניסטיות הישירות למשכנעות וחזקות יותר. ראוי לציון גם היחס הביקורתי כלפי גברים מצד אחד, ומצד שני אוהד ואוהב גברים באמת.

רגע מצמרר כזה הוא המפגש של אלה עם אביה הזקן, המתכונן למותו, שבמהלכו מתפתחת ביניהם שיחה מאוד לא שגרתית והוא מתוודה בפניה על אי־ההתאמה המינית בינו לבין אמהּ:

'אמא שלך הייתה אדם טוב. היא הייתה לי אישה טובה. אבל לא היה לה מושג, אף צל של מושג; כל אותו עניין פשוט לא חדר אליה'. 'כוונתך לענייני מין?' שואלת אלה, כשהיא מאלצת עצמה לדבר על אף סלידתה מקישור מחשבות שכאלה עם הוריה. הוא צוחק, נפגע; ועיניו חוזרות להתרוצץ: 'ברור כי לכם כולכם לא אכפת לכם לדבר על עניינים כאלה. אני איני מדבר עליהם. כן, ענייני מין, אם כך אתם קוראים לזה. זה לא נכלל בטבע שלה, כל אותו ענין'. […] 'כשלא יכולתי לעמוד בזה, הייתי יוצא וקונה לי אישה. וכי למה ציפית?' המילים 'וכי למה ציפית' מופנות לא אל אלה, אלא אל אמהּ. 'וקנאית! לא הייתי חשוב לה כקליפת השום, אבל קנאית הייתה כמו חתולה מטורפת'.

אלה אומרת: 'כלומר, אולי היא הייתה ביישנית. אולי צריך היית ללמד אותה?' שכן זכור לה מה שאמר פול: אין אישה פריג'ידית, יש רק גברים לא־מוכשרים.

הספר מושפל לאט אל ירכיו של אביה, הכחושות כמקלות. הפנים הכחושות, הצחיחות והצהבהבות, האדימו, והעיניים הכחולות בולטות כעינים של חרק: 'שמעי נא. הנישואים, לגבַּי – מה אומר ומה אדבר! את יושבת כאן, ומבחינתי זה צידוק'. (עמ' 419)

 

החלום האדום ושברו

היחס לפוליטיקה – עמדתה של אנה בנוגע לקומוניזם – גם הוא יחס טראגי. הקומוניזם הוא תקווה גדולה – שהתנפצה (מדובר בימים שאחרי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית, בשנת 1956, שבהם חשף חרושצ'וב את פשעי סטאלין). והוא היה גם ניסיון לאיחוי הפצלים של הקיום:

חזרתי הביתה וחשבתי כי כאשר הצטרפתי למפלגה היה לי אי־שם בסתר ליבי צורך בשלמות, במוצא מאופן החיים של כולנו – המפוצל, החצוי, הבלתי מספק.

האחווה שהבטיח הקומוניזם כמו תדביק גם את חלקי הנפש המפוצלים. אנה מתייחסת, כנראה, גם להבטחה הכמו־מיסטית שהייתה בקומוניזם לאיחוי הפצעים והקרעים שנִבעים בגלל היריבויות והתחרותיות הבין־אישית, תחרותיות שהקפיטליזם מטפח ואף רואה בה "מידה טובה".

"אולם ההצטרפות למפלגה הגבירה את הפיצול" (עמ' 158), ואנה מנסה להבין מדוע.

מעט מאוחר יותר ברומן חוזרת אנה לתקופה של ערב ההצטרפותה למפלגה הקומוניסטית. היא שוקלת להצטרף למרות ספקותיה בנוגע למפלגה, כי היא חשה שיש בה דבר־מה אמיתי, ניסיון אמיתי להפחתת סבל, התנסות אמיתית באחווה; דבר־מה שאין בחוגים הספרותיים שהיא מכירה:

סיבה אחת שלא להצטרף, שאני שונאת להצטרף לאיזה דבר, נראית לי ראויה לבוז [אגב, כמה מרעננת כאן אי ההתמוגגות של אנה מהנון־קונפורמיזם; עמדה שאכן יש בה משהו מפונק, מתפעל מעצמו ונרקיסיסטי]. […] למרות העובדה שזה חודשים אני אומרת לעצמי כי בשום פנים אינני יכולה להצטרף לארגון הנראה לי לא-ישר, תפסתי את עצמי שוב ושוב על סף ההחלטה להצטרף. ותמיד באותם רגעים – וכאלה יש שני סוגים. הראשון, כל אימת שאני פוגשת, מטעם זה או אחר, סופרים, מו"לים, ודומיהם – את העולם הספרותי. זהו עולם כל כך נוקדני, כל כך משועבד למעמד, ובעל אורח חשיבה של דודות-בתולות-זקנות, או – כשהמדובר בצדו המסחרי – כל כך צעקני, שכל מגע איתו מעורר בי מחשבות הצטרפות למפלגה. הסוג השני הוא כשאני רואה את מוֹלי אצה רצה לארגן דבר מה, מלאה חיים והתלהבות, או כשאני עולה במדרגות ואני שומעת קולות מן המטבח – אני נכנסת. האוירה של ידידות, של בני-אדם העובדים יחד למען מטרה משותפת. (עמ' 152–153)

הזווית האפריקנית ב"מחברת השחורה" מעניקה להתבוננות בקומוניזם צבע נוסף. כשלסינג מתארת את זמן מלחמת העולם השנייה באפריקה, היא משרטטת כמה מהאירוניות של התקופה. למשל, את העובדה שלאנשים החיים באפריקה טוב למדי בזמן המלחמה או העובדה שהלבנים נלחמים בהיטלר הגזען אבל מצדדים בהפרדה גזעית.

לסינג, כאמור, מומחית בהעלאת עובדות שאינן נעימות לאידאולוגיות שהיא אוהדת. היא מתעכבת על העימות בין הקומוניזם להתעוררות הלאומנית השחורה באפריקה. פירושו של הקומוניזם באפריקה היה אמונה באנושות, "אמונה אדוקה באנושות שמכה גלים" (בעמ' 78–80). אבל, למרבה המבוכה, בין הפרולטרים הלבנים לשחורים שררה עוינות, והתאוריה הקומוניסטית פשוט לא עבדה באפריקה. "לאומנות שחורה היתה בחוגים שלנו סטייה ימנית, שיש להילחם נגדה. העיקרון היסודי, שהיה מבוסס על רעיונות הומניסטיים צודקים, מילא וגדש אותנו בהרגשה מוסרית מסַפקת ביותר".

 

גברים או קֶרח

לאורך הרומן לסינג משדכת ומנגידה שוב ושוב את הפרויקט הפוליטי – הקומוניזם – עם הפרויקט הפמיניסטי. כך, למשל, אומר פול, בן דמותו של מייקל, לאלה, בת דמותה של אנה:

אלה יקירתי, אינך יודעת מהי המהפכה הגדולה של זמננו? המהפכה הרוסית, המהפכה הסינית, אלה אינן ולא־כלום. המהפכה האמיתית היא נשים נגד גברים. (עמ' 201)

לסינג משרטטת את תחילת המעבר הגדול של השמאל מעיסוק בעניינים מעמדיים לעיסוק ב"סכסוכים" אחרים, אלה הקשורים ביחסי גברים ונשים ואלה הקשורים במה שלימים יכונה "פוליטיקת הזהויות" (מעבר שיתרחש בעיקר משנות השבעים ואילך). בהיותה בעלת "היכולת השלילית" המוזכרת, היא מציגה את העימותים בין האידאולוגיות השונות מתוך העמקה וקרבה לכל אחת מהפרספקטיבות, כולל זו האנטי־אידאולוגית. וכך גם מוחרפים ומועמקים העימותים עצמם, בהיותם סכסוך פנימי בנפשה של אנה כמו גם ב"נפש" של הרומן.

פול מפחד מהשינוי הממשמש ובא ביחסי גברים ונשים. הרומן שרוצה אלה לפרסם מכעיס אותו בגלל תכניו. "ובכן, אנחנו הגברים כבר יכולים לפרוש מן החיים", הוא קורא לעברה בתום הקריאה. זה אכן כבר מדעי, המיותרות של הגברים, הוא מדווח לאלה: "את יודעת שאשה יכולה עכשיו ללדת ילדים בלי גבר?" אלה משיבה מצידה: "אבל לשם מה?" והדיאלוג נמשך כך:

'אפשר, למשל, להניח קֶרח על השחלות של אשה. היא יכולה ללדת. הגברים אינם דרושים עוד לאנושות'.

מיד פורצת אלה בצחוק, ומתוך בטחון. 'אבל איזו אישה שפויה בדעתה תרצה שיניחו על השחלות שלה קרח במקום גבר?'. גם פול צוחק. 'בכל זאת, אלה, וצחוק בצד, זה מסימני הזמן'. (עמ' 201)

 

יום בחיים

הדיונים הארס־פואטיים שברומן מעניינים ביותר ורלוונטיים ביותר לימינו. אנה חולמת לכתוב על המציאות כהווייתה, היא רוצה להתרחק ממחשבות ומאינטלקטואליזציה. היא מנסה להימלט מספרותיות על ידי העלאה על הכתב של יום בחיים. אך האם ניתן להעלות יום כזה באופן "נקי", האם יום כזה הוא "נקי" אם יודעים שמתכוונים להעלותו על הכתב? ועוד לבט בנוגע לאמת שבכתיבה: אנחנו כותבים על משהו בגלל סופו, לאור סופו. אך זו הסתכלות מעַוותת, כי הדברים, כשנחיו, לא ידעו את אחריתם (כפי שנאמר ברומן, עמ' 213).

אנה מאוכזבת מהרומן המצליח שלה, "גבולות המלחמה". מדוע? היא מסבירה שהספר היה סקסי וחד־משמעי יותר מהאמת. כך לדוגמה, בסיפור האמיתי שעליו התבסס הרומן, ג'ורג', המאהב, היה גבר לא מצודד ונמוך רוח בגיל העמידה, ואילו האישה, המאהבת, לא הידרדרה לזנות. אבל אנה מדברת גם על איזה חוסר אחריות, הפקרות, המתבטאת בכתיבה, שהיא סולדת ממנה. היא מתכוונת להתבוססות בעולם פרטי, להתפנקות של הפסיכולוגיה האישית האידיוסינקרטית שהז'אנר מבטא. ואולי היא מתכוונת גם לאגואיזם ולשאפתנות של הסופר, המרתיעים אותה.

אך מצד שני אנה מתמרדת כנגד החובה לכתוב רומנים מחויבים חברתית. היא מתנדבת לעזור למפלגה הקומוניסטית בקריאת ספרות קומוניסטית ובאיתור המתאים מתוכה לבריטניה. אך הטון הלא־אישי של הספרות הזו מדכדך אותה, למרות סלידתה מהדחף הפסיכולוגי האישי הקטן.

במרוצת השנה האחרונה, בקראי את הסיפורים והרומנים הללו, שיש בהם פה ושם פסקה, משפט, או צירוף מלים אמיתי, נאלצתי להכיר בעובדה שניצוצות האמנות האמיתית נובעים כולם מהתפרצות של רגש אישי מובהק שאין להסוותו. אפילו בתרגום אי אפשר לטעות בטיב הבזקים אלה של רגש אישי אמיתי ואני קוראת את כל החומר המת ומתפללת שיהיה ולוא פעם אחת סיפור קצר, רומן, ואפילו מאמר שייכתב כולו מתוך רגש אישי אמיתי.

וזה איפוא הפרדוכס: אני, אנה, דוחה את האמנות ה'לא בריאה' שלי עצמי; אבל אני דוחה גם אמנות 'בריאה' כשאני נתקלת בה. (עמ' 320)

 

דחיפות של וידוי

מחברת הזהב הוא רומן עשיר ביותר, עשיר עד כדי להתפקע, ועם זאת ברור לקורא שהוא נובע מצורך פנימי אדיר בהבנה עצמית ובהבנת העידן שבו נכתב. יש תחושת דחיפות אותנטית ברומן הזה. העושר הזה אינו מלאכותי.

הסופר גרשון שופמן כתב פעם על הבדל בין שני סוגים של הוגים: הוגים הקוראים את הפילוסופים שקדמו להם, ואז מפשילים שרוולים ונכנסים לדיון בסוגיות הגדולות שהעסיקו את ההגות לפניהם, ואלה העסוקים בשאלות הגדולות בעצמם – וגם הם "מציצים" לראות מה נעשה בעניין לפניהם. לסינג היא הוגה מהסוג הזה. היחס שלה ל"שאלות הגדולות" הוא מיידי ואינסטינקטיבי. היא אינה עוסקת בהן כי זה מה ש"אנשים גדולים" עסוקים בו וכי עליהן כותבים "רומנים גדולים". היא עסוקה בהן באופן אותנטי. זו התחושה החזקה העולה ממחברת הזהב.

לכך מצטרפת כאמור היכולת של לסינג להקביל ולעמת את הדיונים המרכזיים של תקופתה, וכשהיא דנה בהם (כאמור – קומוניזם, פמיניזם, קולוניאליזם, פסיכואנליזה, מהות הספרות) היא גם מעמתת את הקיום העירום מולם. התוצאה היא ספר אנציקלופדי בתכניו, אינטלקטואלי ופילוסופי, אבל בעל תחושת דחיפות של טקסט וידויי אינטימי.

 

אריק גלסנר, סופר ומבקר ספרות. כותב כיום ביקורות ב"ידיעות אחרונות". מחבר הרומנים "ובזמן הזה" (כתר, 2004) ו"מדוע איני כותב" (ידיעות ספרים, 2017). השנה ראה אור "מבקר חופשי" – מבחר מביקורותיו (הקיבוץ המאוחד). כתב דוקטורט על ביקורת הספרות בישראל.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: ענת צור מהלאל על השבר והקינה בכתביו של פרויד

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | קטיף הזיכרון הנובל

"תני לי את היד רגע. את האצבעות שאני כל כך מכיר. אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת. שלך. שלי. אולי אם תזהי את האצבעות שלי תדעי איך לחזור אליי?" סיפור קצר מאת אילנה שליט

נורית גור לביא, גבעת חביבה אחרי צהריים, שמן על בד, 85X70 ס"מ, 2014

.

לגור על עץ

מאת אילנה שליט

 

בואי וידה, תביטי עליי. אני לוקח אותך מכאן. למה דמעות. תורידי את הפיג'מה ותחליפי לחולצה שלך. לא צריך למהר. נזיז את המגש מפה, איזה אוכל. תסתכלי עליי, וידה, אל תיעצבי. בואי איתי. הרופאים עוד מעט ילכו ואז בוודאי ידברו וימלאו את הפרוטוקול עלינו, "משפחת ריגל" כאובייקט. אבל צריך להגיד להם שאנחנו בכלל עוד לא מילאנו את פרוטוקול האהבה. מה עם פרוטוקול האהבה.

את רואה את כף היד שלי? היא עוד גדולה וחזקה, כמו פעם. את זוכרת כמה ירקות בשדות קטפתי באמצעותה? תפוחי אדמה, גזרים, צנוניות, מלפפונים. שורות־שורות, טורים־טורים, רגבים־רגבים. כל יום, עם שחר, כאשר הצנונית עוד מהבילה מטל הבוקר ומטביעה את בטנה העגלגלה המשתפלת מתחת לחולצתה אל פנכת כף היד. כך, נראית כנבוכה על שנתפסה בשנתה, מחויכת, מנומנמת, מעט מבוישת וסמוקה. נזרקת לה לתוך הקופסה. תפוחי האדמה התפוחים, עם אינסוף צורותיהם, מנמנמים עד הרגע האחרון שבו תגיע אליהם יד חופרת. בתחילה חשים הם את רעד האדמה, אינם בטוחים שאכן "זה" מגיע, ושהרעד אינו קשור אולי לאיזה כלי רכב אשר נוסע הרחק. אלא שככל שהחפירה מתחזקת, האדמה מוסטת ואז ברגע, האור המבצבץ ופתאום האצבע הנוגעת. כך הם מוּצאים, עטופים בחלק מגופם באדמה, ובחלקם האחר חשופים, מתגלגלים לתוך הארגז. והגזרים, הנטועים להם עמוק בפנים, ישנים את שנתם הישרה והצודקת בתוך האדמה. איך לא תהיה ישרה אם כך ניצבים. גם הם נשלפים לאורכם מן האדמה. תמיד חשבתי, אילו היינו מחכים רגע אחד נוסף, האם אז היו כולם מוּצאים בעודם בשלים יותר לרגע זה של ההישלפות? להתנתק כך מהשיחים והענפים האוחזים בהם ולהיזרק לירכתי הארגזים, שם לפגוש את חבריהם משכבר הימים? או שמא רגע השליפה טומן בחובו מעצם מהותו מין הינתקות המוקדמת לזמנה?

כך בריכוז, באהבה ובמסירות. כל ירק יחיד ומיוחד. גם הקטנים, המעוותים, בוודאי השמנמנים, גם אלה שפקעו בשנתם ולא יכלו עוד לחכות במהלך הלילה עד לשחר שיבוא, התנדנדו ולבסוף צנחו להם אל שפת האדמה, וזו כמו אמרה להם בואו יקירים, אשמש לכם שמיכה. את הכול יש לקטוף. לקטוף ולהתרומם. לראות את הקיבוץ מלמטה, מלמעלה. ממזרח, ממערב. השמש כאן, השמש בצד השני. מחממת את הישבן. עכשיו את המצח. לנגב, לשתות וחוזר חלילה. מה שצריך לקטוף, לקטוף. נכון, יש כיום על היד הרבה כתמים, מהשמש, מהחיים. אבל היא עודנה ענקית. תדעי לך שאילו היינו רק רוצים, היינו שנינו יכולים להיכנס בה. תראי את כרית כף היד שלי שמתחילה מתחת לאגודל. היא לא השתנתה. אבל את חייבת להסתכל עליי, וידה. רק אל תלכי לי לאיבוד עכשיו.
עכשיו תקשיבי לי טוב ואל תצחקי. שומעת? החלטתי. אני הולך לבנות לנו בית על עץ ונעבור לגור בו. כן, מה יש? בתוך גומחה. מזל שאת מבולבלת, ככה את לא צוחקת. בטח לא יֵדעו מי יותר לא נורמלי, אני או את.

איך התחלף הבית שלנו במה שכאן: הכורסה האהובה, האור שעבר מתחום השמש אל תחום ביתנו דרך מנסרות התריסים, החלונות והווילון הצהבהב. חצה את המרחב שלו הוא זקוק בדרך שונה בכל שעה אחרת משעות היום ובהתאם לכך גם צבע אותנו ואת חדרנו: לעיתים בבוהק, לעיתים באדמומיות ולעיתים בערפל. למחרת עם שחר, נכנס והזדחל מחדש לתוך הבית, יוצר לו צביעה מחודשת. השטיח לרגליים בכניסה, שגווניו סיפרו איפה הכי הרבה דורכים, איפה הכלב הכי אוהב להישכב ואיפה כמעט לא נוגעים. כמה סיפורים בפיסת בד אחת. והספה ומשוקעות גופנו בתוכה. שכך בסוף כל יום ידע את עצמו, דרך מפגשו עם הכרית, רכותה והד התנוחות שנצברו אליה, עד שכבר לא ברור היה מי משוקע במי.

ואיך הכול התחלף באין־צבעים שכאן: כיסאות הפלסטיק הקשיחים והלבנים, אורות הניאון אשר ללא הפסקה בוהקים וחושפים. כאילו אנו באיזו חקירה: מתי זה קרה? האם היה איתכם עוד מישהו שראה את זה כשזה קרה? כאן אור השמש מחוויר, היות שחש עצמו כה מיותר, יודע שנוכחותו כמעט אינה מורגשת למול החיקוי המלאכותי.

הזמן כאילו עצר מלכת. בשום דרך אינו קשור למתרחש בחוץ. יוצאים ולילה. יוצאים וצהריים. והגוף? מכווץ כולו, נמצא רוב הזמן בתנוחה של "לקראת", עצמות גופנו ונפשנו מתוחות כמיתר שעומד לפקוע. איך כל זה התחלף. את מסתכלת עליי כאילו אומרת: "עכשיו אתה מדבר".

אז אני לוקח אותך מפה, וידה, ואנחנו הולכים לגור על עץ. כן, מה יש? אז יגידו: "שמעתם? פאול ווידה יצאו מדעתם, ועוד בגיל שמונים. דווקא לא היו סימנים, למעט דכדוך פה ושם". שיגידו. אבנה לנו קן, אביא לנו שמיכות ויהיה לנו חם. נפתח את הבוקר עם טיפות הטל, שירת הציפורים והאור שמסתלסל ועולה ומזמין אותנו להצטרף אליו בהתבוננותו על הבריאה. סוף־סוף יהיה לנו זמן להסתכל על הכול. כך נסתכל לנו על הכול מלמעלה, "ממבט עץ". ואני אשמור עלייך. מבטיח. אביא לך גם אוכל שאתבל בעשב ובשירים. בואי וידה.

איך אדע אם את איתי או לא? לרגע עינייך נראות כמו פעם ולרגע את נראית כאילו את שרויה בעולם משלך. תני לי את היד רגע. את האצבעות שאני כל כך מכיר. אגודל, אצבע, אמה, קמיצה וזרת. שלך. שלי. אולי אם תזהי את האצבעות שלי תדעי איך לחזור אליי?
בואי, הולכים. לכי רגיל. הביטי רק ישר כדי שניראה כאילו אנחנו סתם הולכים לחצר. מבט אדיש. זהו, בואי. נמשיך ברגל. צריך רק לעבור את השומר. "אנחנו כאן, לקנות משהו בקיוסק. כמה דקות, בטח."

תישעני עליי. שימי את הרגל, אל תפחדי. תראי איזה יופי פה. בואי שבי לידי ואספר לך סיפור. את רועדת. קר לך? הנה סוודר. אני רוצה להקריא לך משהו, את שומעת? אני יודע שאת שומעת. סבתא בישלה דייסה. אני רואה שאת מחייכת. נתנה לזה. נתנה לזה. נתנה לזה, ולזה לא נשאר. למה את דומעת? הנה, יש כאן טישו. הלך, הלך, הלך, הלך, הלך ואל תדאגי, תכף הוא מגיע ו… דיגידיגי… דיגי…

וידה, את שומעת? אני הולך להחזיר אותך אליי. את לא תשקעי לי בתוך הבלבול. אני הולך למצוא אותך, איפה שלא תהיי. לאן שצריך יהיה להגיע, אגיע. רק תני לי רמז כלשהו בפנים. איזה עיניים חכמות, לחיים סמוקות ופה מתוק, עדיין קצת אדמומי. והקווים שליד הפה. תסתכלי לי בעיניים, וידה. איפה האישונים שלך. איזה מבט יש לך. תמיד הוא חכם. גם כשאת אבודה.

אבל לאן נגיע וידה, ומה נעשה עם כל האבידות? הרי בגילנו כבר אין "פינה להשבת אבידות". כבר אין צורך בסימנים חיצוניים למה שהיה שלנו, כי הסימנים הם במה שאנחנו זוכרים, בפנים. אבל את הרי לא זוכרת, אז האם את אבודה בשבילי? האם אני אבוד בשבילך? אבל אני יודע שזאת את, וידה. את יודעת איך? כי אף אחת אחרת לא הייתה באה איתי לגור על עץ. רק את.

זה מזכיר לי את העץ הענק שראינו פעם בסלובניה. זוכרת? עץ עבות, עצום, ענק, מהמם בגודלו וביופיו, שנותר כך שכוב ושבור באמצעו ולכן אפשר היה לראות את כל תוכו, כנראה לאחר שקרס בסופת שלגים אחרונה. אי אפשר להאמין איך נראה עץ מבפנים, בטבעו, עוד לפני שנגדע, נחתך ומתעצב לבתי האנשים.

עיגולים־עיגולים של צבעים, חומים, כהים, שחורים, בהירים, המון המון עץ, המון המון פנים. איזה יופי. הזדמנות נדירה לראות איך נראה עץ מבפנים. אך נראה היה כי עץ זה, הגדוש במלאותו, נח על משכבו ואף מעט נאנח לאחר שהטבע, אשר עשה בו את מה שעשה, כעת הפקירו למבטם של העוברים ושבים. כעת שכב, כאשר כל גופו נוגע באדמה החומה והכבדה המקבלת אותו לחיקה. אם לא את בסיסו, אז את כל אורך גזעו. אך הוא – אינו רגיל כך לשכב. רגיל הוא לעמוד. אני זוכר שחשבנו, האם באמת עברה סופת גשמים ושלגים ומבלי להתדפק על דלתות היער, לבקש רשות להיכנס או לפחות לבשר על בואה, החליטה על דעת עצמה שהיא נכנסת ועושה שמות בנמצא. כך שטפה את הכול והפילה עצים רבים אשר נדהמו מעוצמתה. והוא, עייף מלהחזיק עצמו, נחלש וקרס תחתיה? ממנו, לא נשמעה כל נהמה או אנחה. נראה היה כי הצטער על שהתרחש ושבעבר היו לו בוודאי חיים הרבה יותר מפוארים. כמעט היה מביך להביט בו. שלא יראה שאנחנו רואים.

והשמש? כמו צפתה בשקט שלאחר הסערה במתרחש, התבוננה באמצעות מנסרת אורה בהבל האירועים. ניסתה לרכך ולהקל על העץ שלנו את שהותו. ליטפה אותו לאיטה מלמעלה למטה הלוך וחזור, בעדינות. לא נלחמה בשברו, אלא התבוננה באורה המחמם עליו, כמו מזכירה לו כי עודנה פה, בין שהוא עומד או שוכב. מנכיחה לתוכו את אורה וכך עוזרת לו לזכור את עציותו.

אבל כאן יש סדר בעולם, וידה, והשמש עוד זורחת. אפשר היה לראות קצת אור שמש בעיני האחות אשר נהגה לבוא בימי שלישי, את לא חושבת? אולי כך נמיין את האחיות, מי עצית ומי שמשית. את עוצמת עיניים. תנוחי. הלא גם כדי לרדת מהעץ צריך עוד כוח. איך את מתבוננת בי. עינייך דומעות. אבל צריך לרדת, מה לעשות. נעשה כהה מסביב. נראה שמתקרר. מה עובר עליי. ברור שצריך לחזור.

אגיד להם שהלכתי לקנות לך נעליים. הרי יש בזה משהו, לא? אפשר להגיד שרציתי לקחת אותך לדרוך טוב יותר בשבילי החיים. כמו פעם, בטיולינו בשבילים עם הפריחות, השיחים, הנופים. עכשיו חוזרים. עוד פעם עינייך מתמלאות דמעות. הנה, אנגב. וידה, צריך לחזור. מה לעשות? אפשר להגיד שקצת קניתי לך נעליים, לא? אם ישאלו אותך, אל תעני. ממש מצחיק. את מחייכת? עוד פעם אני מדמיין. בואי, נתחיל לחזור. כמה עצוב וכמה אהבה. אני מחזיר אותך, וידה, הלומת עציות והלומת אהבה. כמה אהבה.

 

אילנה שליט, בת 50, מתגוררת בהוד השרון, פסיכולוגית קלינית ומתמחה בפסיכואנליזה. זהו פרסום ראשון של סיפור פרי עטה.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "השמיעה הכי טובה בעולם", סיפור מאת אורית נוימאיר פוטשניק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן