שירה | מזל ששמר עלייך הטירוף

.

גל נתן

בגן הילדים

הַיְּלָדִים רָצוּ לָדַעַת אֶת מִי לֶאֱכֹל.
אֲנִי חָפַרְתִּי אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה בְּאַרְגַּז הַחוֹל.

גַּן הַיְּלָדִים הוּא רְחוֹב
בַּצַּד הַלֹּא טוֹב שֶׁל הָעִיר.

כְּשֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי הֵגִיחַ מִמְּחִלַּת הָאַרְנָב,
רָחֵל עוֹזֶרֶת הַגַּנֶּנֶת אָמְרָה לִי:
"אַל תִּדְאֲגִי גַּל, אַתְּ תֵּצְאִי מִפֹּה וְתִהְיִי מַלְכַּת יֹפִי".

ההבדל

הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ
הוּא שֶׁכְּשֶׁנָּפַלְנוּ
בְּמוֹרַד
מְחִלַּת הָאַרְנָב
אַתְּ
הִתְפַּלַּלְתְּ.

לדבר על זה

מַזָּל שֶׁהִגַּעְתְּ.
אֵין לָדַעַת מֶה הָיוּ עוֹשׂוֹת הַלְּטָאוֹת הַסְּגֻלּוֹת בַּחוּץ.

מַזָּל שֶׁתָּפְסוּ אוֹתָךְ שְׁנֵי הָאַחִים.
הִשְׁאִירוּ עָלַיִךְ רַק אַרְבָּעָה סִימָנִים כְּחֻלִּים.
לֹא וְרִיד פָּתוּחַ כְּמוֹ פְיוֹדוֹר.

מַזָּל שֶׁיָּשַׁנְתְּ שְׁלשָׁה יָמִים וְלֹא שְׁלשִׁים,
שֶׁהִתְעוֹרַרְתְּ לְטָאָה אַחַת פָּחוֹת.
מַזָּל שֶׁהָיִית מְנֻמֶּסֶת.

מַזָּל שֶׁשָּׁמַר עָלַיִךְ הַטֵּרוּף
מִדַּלּוּת הַמָּקוֹם,
מֵהַצַּעַר הַבִּלְתִּי נִתְפָּס,
מֵהַחשֶׁךְ שֶׁשָּׂרַר בַּלַּיְלָה בַּמִּסְדְּרוֹן.

אֵיזֶה מַזָּל הָיָה לָךְ.
כֻּלָּם אָמְרוּ לָךְ כָּל הַזְּמַן:
יֵשׁ לָךְ הֲמוֹן מַזָּל.

מַזָּל שֶׁיָּצָאת מִזֶּה.
אַתְּ יְכוֹלָה לְהַפְסִיק לְהִתְעַסֵּק בְּזֶה.
אַתְּ כְּבָר לֹא שָׁם.
לָמָּה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר עַל זֶה.

לאורך השביל

"הלכתי לאורך שביל עם שני ידידים – השמש נטתה לשקוע – לפתע האדימו השמיים כדם – עצרתי, כוחי תש, ונשענתי על הגדר – היה דם ולשונות אש מעל הפיורד הכחול־שחור ומעל העיר – ידידיי הוסיפו ללכת, ואני עמדתי שם רועד מחרדה – וחשתי צעקה אינסופית עוברת בטבע." (אדוורד מונק)

יָצָאתִי.
הַבּוֹרוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֵינָם מַפְחִידִים כָּמוֹנִי.
הַיְּלָלוֹת שֶׁל הַתַּנִּים
אֵינָן רָמוֹת כְּמוֹ שֶׁלִּי.
לִפְעָמִים אֲנִי נִזְכֶּרֶת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁרָאִיתִי
אֶת "הַצְּעָקָה" שֶׁל מוֹנְק.
חָשַׁבְתִּי: זֶה צִיּוּר שֶׁמִּתְקָרֵב מְאֹד.

גל נתן, ילידת 1984, מתגוררת בתל אביב. שיריה התפרסמו עד כה בכתבי העת הו!, מעיין ועוד. ספר שיריה הראשון, "הלטאות הסגולות בחוץ", יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.

עודד ניב

בַּיִת

כַּאֲשֶׁר עָלָה בֵּית הוֹרַי בְּלֶהָבוֹת
בְּשֶׁל זְנַב סִיגַרְיָה עָשֵׁן
שֶׁהִשְׁלִיךְ דַּיָּר אֱוִיל בְּרַשְׁלָנוּת פּוֹשַׁעַת
חָשַׁבְתִּי שֶׁנִּפְטַרְתִּי סוֹף־סוֹף מִיַּלְדוּתִי הַמִּתְלַבֶּטֶת

אוֹ־אָז חָזְרוּ הוֹרַי מן הָעוֹלָם שֶׁמֵּעֵבֶר
אִמִּי עָשְׂתָה כְּדַרְכָּהּ סֵדֶר בָּאוּדִים הָעֲשֵׁנִים
וְאָבִי הֵבִיא עִמּוֹ אֶת פַּטִּישׁוֹ הָאָהוּב וְכַף־בַּנָּאִים
לְהַתְקִין מַדָּפִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפֹּץ
לִבְנוֹת עֲבוּרָהּ אַרְמוֹן חָדָשׁ מִלְּבֵנִים עֲמִידוֹת אֵשׁ
ועֲבוּרִי – בַּיִת רְדוּף רוּחוֹת.

עודד ניב (נימקובסקי) גדל בתל אביב ובגבעתיים, תושב רמת השרון. רכש את השכלתו האקדמית בתחומי החינוך, הטיפול והתקשורת בארה"ב. היה עיתונאי ב"מעריב" וערך את ביטאון המשטרה. ספר שיריו השלישי, "שירים שיצאו מהקשרם", וכן הקובץ "סיפורים פרוּעים", יראו אור בקרוב. בשנים האחרונות לקה במחלה נוירולוגית שמגבילה, בין היתר, את יכולות התנועה והדיבור. הכתיבה משמשת לו כלי להתבטאות ולתקשורת עם הסביבה, להתמודדות ובעיקר לתרפיה.

ענבל קליינר

עצם מעצמנו

לה.

בִּמְעָרַת גְּפָנִים עַל בְּאֵר יְשָׁנָה,
גָּבוֹהַּ מֵעַל הַיָּרֹק הַסָּמִיךְ שֶׁל יַלְדוּתֵנוּ,
אֲנַחְנוּ צוֹבְטוֹת עֲנָבִים מֵאֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁטֶּרֶם
הִמְתִּיקוּ, כְּצוֹבְטוֹת אֶת עַצְמֵנוּ

מִמְּקוֹם מַחְבּוֹאָם, עִם רֶדֶת הַחֲשֵׁכָה
נוֹשְׁכִים פִּיּוֹת קְטַנִּים אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה,
עַד הָעֶצֶם.
טְפִיפַת צְעָדִים לֹא נִרְאִים, זְנָבוֹת חֲלָקִים
נִלְפָּתִים סְבִיבֵנוּ. היִלָּכֵד גַּם הַיָּרֵחַ?

עֵינַיִם צָרוֹת מֵעֹמֶק הֶעָלִים
כְּבָר נִנְעָצוֹת בְּבִטְנֵנוּ הָרַכָּה.

בוהק בְּלָיָה

שָׁקוּעַ בְּשֶׁלְּךָ, בְּמֶרְחַק מָה, גַּבְּךָ אֵלַי,
אֶלָּא הָאוֹר –
לְרֶגַע אַתָּה מֵרִים אֶת עֵינֶיךָ: קַרְנָיו נִשְׁבָּרוֹת,
מְרַצְּדוֹת שּׁוּב וָשׁוּב עַל פְּנֵי חֲרִיצִים וּשְׁקָעִים,
נִבְלָעוֹת בְּרָבְדֵי מִשְׁקָעִים שֶׁנִּצְמְדוּ לְדָפְנוֹתֵינוּ,
אַתָּה רוֹאֶה? בֹּהַק עָמוּם נוֹגֵהַּ, כָּאוֹר
שֶׁזָּהַר אָז בַּחֹשֶׁךְ מִן הַזְּכוּכִית הָעַתִּיקָה ("בֹּהַק בְּלָיָה"
קָרְאוּ לוֹ, בַּאֲגַף הָאַרְכֵאוֹלוֹגְיָה בְּמוּזֵאוֹן יִשְׂרָאֵל).

הִנֵּה אַתָּה
מִתְנַעֵר, מַפְנֶה אֵלַי מַבָּט
מִבֵּין קִמְטֵי הַצְּחוֹק הָאֲהוּבִים שֶׁעָמְקוּ.
שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים – זֶה לֹא הַהֵל הָעַז
שֶׁאָפַף אוֹתָנוּ פַּעַם, חֲלָבִי וּמְרֻכָּז, לֹא
נֹהַר הַנְּעוּרִים שֶׁשָּׁטַף מִכָּל עֵבֶר, עַד שֶׁהָיִינוּ תְּנוּעָה,
מְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל רְחָבוֹת לְאֵין שִׁעוּר –

וּבְכָל זֹאת,
בְּרֶגַע זֶה, בָּאוֹר הַמְּרֻכָּךְ,
כִּמְעַט אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב טוֹבוֹת עַל הַמָּחָר.
הַאִם גַּם בְּעֵינֶיךָ הוּא נִדְמֶה פִּתְאוֹם מֻכָּר מִשֶּׁהָיָה?

ענבל קליינר היא פסיכולוגית קלינית ודוקטורנטית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. עוסקת במחקר פסיכואנליטי וספרותי של תהליכי ההתפתחות הנפשית. שיריה התפרסמו בכתבי העת מאזניים, משיב הרוח, קפל, נתיבים, ליריקה.

מיכאל מקרובסקי

לא בפוקוס

אַתָּה – זְכֹר – יֶלֶד, מֵסֵב וּמִתְרַפֵּס
בֵּין מִשְׁעֲנוֹת עֵץ מְרֻפָּד
וּמְרֻפָּט, אֲכוּל הַזְּמַן

מוּל מְנוֹרַת אָהִיל קְטַנָּה, עֲטוּפַת בַּד
הָאוֹר צָהֹב, הָאוֹר חָזָק וְטוֹב
וּבְלִבּוֹ סְפִּירָלָה עֲדִינָה וּמְלֹהֶטֶת
צָדָה אֶת מַבָּטְךָ
הוּא מִתְכַּנֵּס לְרֶגַע, וּמִיָּד נָמֵס
נִבְלָע בֵּין שְׁאַר חֶפְצֵי הַבַּיִת הַיָּשָׁן
בֵּין עִגּוּלִים הַזּוֹחֲלִים עַל הָרִשְׁתִּית
וְהַמֶּרְחָב מֵצִיף אוֹתוֹ בְּנֹעַם אֲדַמְדַּם

כָּךְ גַּם הַיּוֹם, כְּשֶׁגָּדַלְתָּ כְּבָר
לִסְחֹב חוֹבוֹת מְמֻקָּדִים חוֹבוֹת יוֹקְדִים
חוֹבוֹת הַמַּבְרִיקִים מֵרֹב שִׂמְחַת הַיַּעַד
חוֹבוֹת הַסֵּדֶר הַדִּיּוּק וְהַקְּלִיעָה
לִכְשֶׁתָּשׁוּב
הַבַּיְתָה
מוּל מְנוֹרָה קְטַנָּה עֲטוּפַת בַּד
יִמַּס לוֹ מַבָּטְךָ כְּבַתְּחִלָּה
וַיְהִי שִׁירִים

יוסיף ברודסקי

דידו ואניאס

מרוסית: מיכאל מקרובסקי

אָדָם דָּגוּל צָפָה מֵהַחַלּוֹן,
אַךְ בִּשְׁבִילָהּ כָּל הָעוֹלָם נִגְמַר בִּ
שְׂפַת יַרְכִּיתוֹ הָרְחָבָה הַיְּוָנִית
שׁוֹפַעַת הַקְּפָלִים, שֶׁכֹּה דָּמְתָה
לְיָם שֶׁנֶּעֱצַר.
וְאִלּוּ הוּא
צָפָה מֵהַחַלּוֹן, וּמַבָּטוֹ אָז
כָּל כָּךְ רָחַק מֵהַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁ
שְׂפָתַיִם דָּמְמוּ, כְּמוֹ קוֹנְכִיָּה
שֶׁבָּהּ נָדַם שָׁאוֹן, וְאֹפֶק הַגָּבִיעַ
הָיָה לְלֹא נִיד.
וְאַהֲבָתָהּ
דּוֹמָה לְדָג הָיְתָה – אָמְנָם יָכוֹל
בַּיָּם הוּא לְהַפְלִיג אַחַר סְפִינָה,
גַּלִּים לִבְקֹעַ בִּגְמִישׁוּת גּוּפוֹ,
אוּלַי אַף לַעֲבֹר אוֹתָהּ… אַךְ הוּא –
הוּא כְּבָר כְּמוֹ צָעַד עַל הַיַּבֶּשֶׁת.
וְהַיַּם כֻּלּוֹ הָפַךְ לְיַם־דְּמָעוֹת.
אַךְ כַּיָּדוּעַ לְכֻלָּם, בְּרֶגַע זֶה
שֶׁל הַיֵּאוּשׁ נוֹשֶׁבֶת וּבָאָה רוּחַ
טוֹבָה לַמִּפְרָשִׂים. אָדָם דָּגוּל
יָצָא לוֹ אֶת קַרְתָּגוֹ.
הִיא עָמְדָה
לִפְנֵי הַמְּדוּרָה, אֲשֶׁר לִבּוּ
לְיַד חוֹמַת הָעִיר הַחַיָּלִים,
וְרָאֲתָה אֵיךְ נֹגַהּ הַשַּׁלְהֶבֶת
הַמְּרַצֶּדֶת בֵּין רֶשֶׁף לְקִיטוֹר
בְּשֶׁקֶט מְלַחֶכֶת אֶת קַרְתָּגוֹ

הַרְבֵּה לִפְנֵי נְבוּאָתוֹ שֶׁל קָאטוֹ.

מיכאל מקרובסקי, יליד מוסקבה, הוא סטודנט לפילוסופיה ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית, ומתרגם.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ריקי דסקל, גליה ברס, דן ערמון, דבורה זגורי ועמרי משורר הרים

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך