שירו של אבא של נעמי שמר

"אבא שמתגעגעים אליו תמיד": נעמי שמר לא הפסיקה להתגעגע לאביה. השירים שאהב נטמעו בה והפכו לקלאסיקה ישראלית

1

נעמי שמר ואביה מאיר, מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

נעמי שמר העידה על עצמה שאין לה סגנון,  או לכל הפחות שסגנונה בא לה מבלי להתכוון. אבל כפי שהיא סיפרה בכמה הזדמנויות, שורשים מוזיקליים דווקא היו לה. בשיריה של שמר נחשפו בחלוף השנים שלל ההשפעות שיצרו את סגנונה עמוס הרבדים, אך אם בוחנים אחד מהם במיוחד, מגלים קו ישיר לאחד הגורמים המשפיעים ביותר על חייה ועל יצירתה: אביה, מאיר ספיר.

שמר דיברה על הוריה בלא מעט ריאיונות שנתנה. את אמה תיארה כאישה קרה וחזקה, לעומת אביה שהיה אדם חם ורגשני. באחד הראיונות טענה כי אמה נהגה לבקר אותה בחריפות בעוד שאביה העריץ ושיבח תמיד את השגיה. "אבא היה איש שמח שידע להנות מכל דבר, בעל הומור פראי, איש רעים להתרועע… אבא שמתגעגעים אליו תמיד", סיפרה באותו ריאיון.

1
מתוך עיתון "מעריב", 16 במרץ 1988

אפשר להרחיק לכת ולבחון את הקשר של שמר עם אביה, שנפטר ב-1960, בגיל 59 בלבד, בעזרת שיר אחד – "שירו של אבא". מי שיקרא את מילותיו יתקשה אולי לראות את החיבור בינן לבין כותרת השיר. לא פלא אם כן, שרבים הכירו אותו דווקא בשם "יבנה המקדש" – כשמו של שיר חסידי מסורתי שהיה אהוב מאוד גם בקרב חלוצי העלייה השלישית, כדוגמת אביה. מאיר ספיר נהג להאזין לקטעי חזנות ולשיר שירים חסידיים באוזני בתו. אלו נטמעו בה ובאו לידי ביטוי באופנים שונים גם בשיר הזה. שמר הקדישה את השיר, שפורסם ב-1967, לאביה. שמר קישרה את זכר אביה אל המסורת היהודית שהתערבבה בשיריה, וגם כששלחה לאמה את מילות השיר "ירושלים של זהב" הדגישה: לזכר שיריו של אבא.

1

1
מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

שמר הייתה קנאית ליצירתה ושמרה עליה מכל משמר. "שירו של אבא" היה ודאי קרוב לליבה במיוחד. היא סירבה לכל שינוי בשיריה, והקפידה על כל הפרטים הקטנים. כך לדוגמה, כאשר פנתה אליה בסוף שנות ה-70' יוצרת אמריקנית שביקשה לשלב את שיריה של שמר בספר שקיבץ להיטים ישראליים לטובת הקהל בארצות הברית – שמר לא מיהרה לשתף פעולה. אותה יוצרת הגדילה לעשות כשביקשה להחליף את סדר הבתים ב"שירו של אבא". לטענתה השינוי ישקף התקדמות הולמת יותר אל שיאו של השיר שמגיע בשירת מזמורים בבית המקדש. "לעיתים שיר טוב מאוד משתפר בעזרת עריכה שכזאת", כתבה אותה אישה. שמר השיבה תשובה קצרה: איני מתירה כל שינוי ב"שירו של אבא". הנקודה בסוף המשפט מודגשת ומוקפת בעיגול.

1
מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

גם כשהוציאה שמר עצמה אנתולוגיה של שיריה בצורת ספר, פיקחה על יצירתו בשבע עיניים. על אחת הטיוטות של ספר שיריה המסכם "שירי דרך" – טיוטה מודפסת ומופקת לעילא – סימנה שמר בעט אדום כיצד לדעתה יש  לסדר את בתי "שירו של אבא" על הדף. כמובן שדעתה התקבלה.

1
מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

"שירו של אבא" הוא ייצוג בולט של פן אחד מתוך פניה של נעמי שמר היוצרת. שמר עצמה התייחסה לעירוב ההשפעות שהפכו אותה ליוצרת שהייתה. כך סיפרה על המנגינות שליוו אותה מילדותה – ובתוך כך השירים שנהג לשיר אביה – ביום עיון שנערך באוניברסיטה העברית בשנת 2000.

על השורשים המוזיקליים של שמר וההשפעות שקיבלה מהוריה אפשר לשמוע עוד בהרצאתה הקרובה של ד"ר תמר זיגמן, שתתקיים במסגרת סדרת "חוקר בצהריים", ביום חמישי, ט"ז במרחשון תש"פ, 14.11.2019 בשעה 14:00.

 

כתבות נוספות

תחנות בחייה של נעמי שמר

עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

שירה | מזל ששמר עלייך הטירוף

שירים מאת גל נתן, עודד ניב, ענבל קליינר ומיכאל מקרובסקי, ותרגום לשיר מאת יוסיף ברודסקי

אנה לוקשבסקי, חזרה מבית הספר, שמן על פשתן, 115X100 ס"מ, 2015

.

גל נתן

בגן הילדים

הַיְּלָדִים רָצוּ לָדַעַת אֶת מִי לֶאֱכֹל.
אֲנִי חָפַרְתִּי אֶת דַּרְכִּי הַחוּצָה בְּאַרְגַּז הַחוֹל.

גַּן הַיְּלָדִים הוּא רְחוֹב
בַּצַּד הַלֹּא טוֹב שֶׁל הָעִיר.

כְּשֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי הֵגִיחַ מִמְּחִלַּת הָאַרְנָב,
רָחֵל עוֹזֶרֶת הַגַּנֶּנֶת אָמְרָה לִי:
"אַל תִּדְאֲגִי גַּל, אַתְּ תֵּצְאִי מִפֹּה וְתִהְיִי מַלְכַּת יֹפִי".

 

ההבדל

הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ
הוּא שֶׁכְּשֶׁנָּפַלְנוּ
בְּמוֹרַד
מְחִלַּת הָאַרְנָב
אַתְּ
הִתְפַּלַּלְתְּ.

 

לדבר על זה

מַזָּל שֶׁהִגַּעְתְּ.
אֵין לָדַעַת מֶה הָיוּ עוֹשׂוֹת הַלְּטָאוֹת הַסְּגֻלּוֹת בַּחוּץ.

מַזָּל שֶׁתָּפְסוּ אוֹתָךְ שְׁנֵי הָאַחִים.
הִשְׁאִירוּ עָלַיִךְ רַק אַרְבָּעָה סִימָנִים כְּחֻלִּים.
לֹא וְרִיד פָּתוּחַ כְּמוֹ פְיוֹדוֹר.

מַזָּל שֶׁיָּשַׁנְתְּ שְׁלשָׁה יָמִים וְלֹא שְׁלשִׁים,
שֶׁהִתְעוֹרַרְתְּ לְטָאָה אַחַת פָּחוֹת.
מַזָּל שֶׁהָיִית מְנֻמֶּסֶת.

מַזָּל שֶׁשָּׁמַר עָלַיִךְ הַטֵּרוּף
מִדַּלּוּת הַמָּקוֹם,
מֵהַצַּעַר הַבִּלְתִּי נִתְפָּס,
מֵהַחשֶׁךְ שֶׁשָּׂרַר בַּלַּיְלָה בַּמִּסְדְּרוֹן.

אֵיזֶה מַזָּל הָיָה לָךְ.
כֻּלָּם אָמְרוּ לָךְ כָּל הַזְּמַן:
יֵשׁ לָךְ הֲמוֹן מַזָּל.

מַזָּל שֶׁיָּצָאת מִזֶּה.
אַתְּ יְכוֹלָה לְהַפְסִיק לְהִתְעַסֵּק בְּזֶה.
אַתְּ כְּבָר לֹא שָׁם.
לָמָּה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר עַל זֶה.

 

לאורך השביל

"הלכתי לאורך שביל עם שני ידידים – השמש נטתה לשקוע – לפתע האדימו השמיים כדם – עצרתי, כוחי תש, ונשענתי על הגדר – היה דם ולשונות אש מעל הפיורד הכחול־שחור ומעל העיר – ידידיי הוסיפו ללכת, ואני עמדתי שם רועד מחרדה – וחשתי צעקה אינסופית עוברת בטבע." (אדוורד מונק)

יָצָאתִי.
הַבּוֹרוֹת בְּדֶרֶךְ כְּלָל
אֵינָם מַפְחִידִים כָּמוֹנִי.
הַיְּלָלוֹת שֶׁל הַתַּנִּים
אֵינָן רָמוֹת כְּמוֹ שֶׁלִּי.
לִפְעָמִים אֲנִי נִזְכֶּרֶת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁרָאִיתִי
אֶת "הַצְּעָקָה" שֶׁל מוֹנְק.
חָשַׁבְתִּי: זֶה צִיּוּר שֶׁמִּתְקָרֵב מְאֹד.

 

גל נתן, ילידת 1984, מתגוררת בתל אביב. שיריה התפרסמו עד כה בכתבי העת הו!, מעיין ועוד. ספר שיריה הראשון, "הלטאות הסגולות בחוץ", יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.

 

.

עודד ניב

בַּיִת

כַּאֲשֶׁר עָלָה בֵּית הוֹרַי בְּלֶהָבוֹת
בְּשֶׁל זְנַב סִיגַרְיָה עָשֵׁן
שֶׁהִשְׁלִיךְ דַּיָּר אֱוִיל בְּרַשְׁלָנוּת פּוֹשַׁעַת
חָשַׁבְתִּי שֶׁנִּפְטַרְתִּי סוֹף־סוֹף מִיַּלְדוּתִי הַמִּתְלַבֶּטֶת

אוֹ־אָז חָזְרוּ הוֹרַי מן הָעוֹלָם שֶׁמֵּעֵבֶר
אִמִּי עָשְׂתָה כְּדַרְכָּהּ סֵדֶר בָּאוּדִים הָעֲשֵׁנִים
וְאָבִי הֵבִיא עִמּוֹ אֶת פַּטִּישׁוֹ הָאָהוּב וְכַף־בַּנָּאִים
לְהַתְקִין מַדָּפִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפֹּץ
לִבְנוֹת עֲבוּרָהּ אַרְמוֹן חָדָשׁ מִלְּבֵנִים עֲמִידוֹת אֵשׁ
ועֲבוּרִי – בַּיִת רְדוּף רוּחוֹת.

 

עודד ניב (נימקובסקי) גדל בתל אביב ובגבעתיים, תושב רמת השרון. רכש את השכלתו האקדמית בתחומי החינוך, הטיפול והתקשורת בארה"ב. היה עיתונאי ב"מעריב" וערך את ביטאון המשטרה. ספר שיריו השלישי, "שירים שיצאו מהקשרם", וכן הקובץ "סיפורים פרוּעים", יראו אור בקרוב. בשנים האחרונות לקה במחלה נוירולוגית שמגבילה, בין היתר, את יכולות התנועה והדיבור. הכתיבה משמשת לו כלי להתבטאות ולתקשורת עם הסביבה, להתמודדות ובעיקר לתרפיה.

 

.

ענבל קליינר

עצם מעצמנו

לה.

בִּמְעָרַת גְּפָנִים עַל בְּאֵר יְשָׁנָה,
גָּבוֹהַּ מֵעַל הַיָּרֹק הַסָּמִיךְ שֶׁל יַלְדוּתֵנוּ,
אֲנַחְנוּ צוֹבְטוֹת עֲנָבִים מֵאֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁטֶּרֶם
הִמְתִּיקוּ, כְּצוֹבְטוֹת אֶת עַצְמֵנוּ

מִמְּקוֹם מַחְבּוֹאָם, עִם רֶדֶת הַחֲשֵׁכָה
נוֹשְׁכִים פִּיּוֹת קְטַנִּים אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה,
עַד הָעֶצֶם.
טְפִיפַת צְעָדִים לֹא נִרְאִים, זְנָבוֹת חֲלָקִים
נִלְפָּתִים סְבִיבֵנוּ. היִלָּכֵד גַּם הַיָּרֵחַ?

עֵינַיִם צָרוֹת מֵעֹמֶק הֶעָלִים
כְּבָר נִנְעָצוֹת בְּבִטְנֵנוּ הָרַכָּה.

 

בוהק בְּלָיָה

שָׁקוּעַ בְּשֶׁלְּךָ, בְּמֶרְחַק מָה, גַּבְּךָ אֵלַי,
אֶלָּא הָאוֹר –
לְרֶגַע אַתָּה מֵרִים אֶת עֵינֶיךָ: קַרְנָיו נִשְׁבָּרוֹת,
מְרַצְּדוֹת שּׁוּב וָשׁוּב עַל פְּנֵי חֲרִיצִים וּשְׁקָעִים,
נִבְלָעוֹת בְּרָבְדֵי מִשְׁקָעִים שֶׁנִּצְמְדוּ לְדָפְנוֹתֵינוּ,
אַתָּה רוֹאֶה? בֹּהַק עָמוּם נוֹגֵהַּ, כָּאוֹר
שֶׁזָּהַר אָז בַּחֹשֶׁךְ מִן הַזְּכוּכִית הָעַתִּיקָה ("בֹּהַק בְּלָיָה"
קָרְאוּ לוֹ, בַּאֲגַף הָאַרְכֵאוֹלוֹגְיָה בְּמוּזֵאוֹן יִשְׂרָאֵל).

הִנֵּה אַתָּה
מִתְנַעֵר, מַפְנֶה אֵלַי מַבָּט
מִבֵּין קִמְטֵי הַצְּחוֹק הָאֲהוּבִים שֶׁעָמְקוּ.
שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים – זֶה לֹא הַהֵל הָעַז
שֶׁאָפַף אוֹתָנוּ פַּעַם, חֲלָבִי וּמְרֻכָּז, לֹא
נֹהַר הַנְּעוּרִים שֶׁשָּׁטַף מִכָּל עֵבֶר, עַד שֶׁהָיִינוּ תְּנוּעָה,
מְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל רְחָבוֹת לְאֵין שִׁעוּר –

וּבְכָל זֹאת,
בְּרֶגַע זֶה, בָּאוֹר הַמְּרֻכָּךְ,
כִּמְעַט אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב טוֹבוֹת עַל הַמָּחָר.
הַאִם גַּם בְּעֵינֶיךָ הוּא נִדְמֶה פִּתְאוֹם מֻכָּר מִשֶּׁהָיָה?

 

ענבל קליינר היא פסיכולוגית קלינית ודוקטורנטית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. עוסקת במחקר פסיכואנליטי וספרותי של תהליכי ההתפתחות הנפשית. שיריה התפרסמו בכתבי העת מאזניים, משיב הרוח, קפל, נתיבים, ליריקה.

 

.

מיכאל מקרובסקי

לא בפוקוס

אַתָּה – זְכֹר – יֶלֶד, מֵסֵב וּמִתְרַפֵּס
בֵּין מִשְׁעֲנוֹת עֵץ מְרֻפָּד
וּמְרֻפָּט, אֲכוּל הַזְּמַן

מוּל מְנוֹרַת אָהִיל קְטַנָּה, עֲטוּפַת בַּד
הָאוֹר צָהֹב, הָאוֹר חָזָק וְטוֹב
וּבְלִבּוֹ סְפִּירָלָה עֲדִינָה וּמְלֹהֶטֶת
צָדָה אֶת מַבָּטְךָ
הוּא מִתְכַּנֵּס לְרֶגַע, וּמִיָּד נָמֵס
נִבְלָע בֵּין שְׁאַר חֶפְצֵי הַבַּיִת הַיָּשָׁן
בֵּין עִגּוּלִים הַזּוֹחֲלִים עַל הָרִשְׁתִּית
וְהַמֶּרְחָב מֵצִיף אוֹתוֹ בְּנֹעַם אֲדַמְדַּם

כָּךְ גַּם הַיּוֹם, כְּשֶׁגָּדַלְתָּ כְּבָר
לִסְחֹב חוֹבוֹת מְמֻקָּדִים חוֹבוֹת יוֹקְדִים
חוֹבוֹת הַמַּבְרִיקִים מֵרֹב שִׂמְחַת הַיַּעַד
חוֹבוֹת הַסֵּדֶר הַדִּיּוּק וְהַקְּלִיעָה
לִכְשֶׁתָּשׁוּב
הַבַּיְתָה
מוּל מְנוֹרָה קְטַנָּה עֲטוּפַת בַּד
יִמַּס לוֹ מַבָּטְךָ כְּבַתְּחִלָּה
וַיְהִי שִׁירִים

 

.

יוסיף ברודסקי

דידו ואניאס

מרוסית: מיכאל מקרובסקי

אָדָם דָּגוּל צָפָה מֵהַחַלּוֹן,
אַךְ בִּשְׁבִילָהּ כָּל הָעוֹלָם נִגְמַר בִּ
שְׂפַת יַרְכִּיתוֹ הָרְחָבָה הַיְּוָנִית
שׁוֹפַעַת הַקְּפָלִים, שֶׁכֹּה דָּמְתָה
לְיָם שֶׁנֶּעֱצַר.
וְאִלּוּ הוּא
צָפָה מֵהַחַלּוֹן, וּמַבָּטוֹ אָז
כָּל כָּךְ רָחַק מֵהַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁ
שְׂפָתַיִם דָּמְמוּ, כְּמוֹ קוֹנְכִיָּה
שֶׁבָּהּ נָדַם שָׁאוֹן, וְאֹפֶק הַגָּבִיעַ
הָיָה לְלֹא נִיד.
וְאַהֲבָתָהּ
דּוֹמָה לְדָג הָיְתָה – אָמְנָם יָכוֹל
בַּיָּם הוּא לְהַפְלִיג אַחַר סְפִינָה,
גַּלִּים לִבְקֹעַ בִּגְמִישׁוּת גּוּפוֹ,
אוּלַי אַף לַעֲבֹר אוֹתָהּ… אַךְ הוּא –
הוּא כְּבָר כְּמוֹ צָעַד עַל הַיַּבֶּשֶׁת.
וְהַיַּם כֻּלּוֹ הָפַךְ לְיַם־דְּמָעוֹת.
אַךְ כַּיָּדוּעַ לְכֻלָּם, בְּרֶגַע זֶה
שֶׁל הַיֵּאוּשׁ נוֹשֶׁבֶת וּבָאָה רוּחַ
טוֹבָה לַמִּפְרָשִׂים. אָדָם דָּגוּל
יָצָא לוֹ אֶת קַרְתָּגוֹ.
הִיא עָמְדָה
לִפְנֵי הַמְּדוּרָה, אֲשֶׁר לִבּוּ
לְיַד חוֹמַת הָעִיר הַחַיָּלִים,
וְרָאֲתָה אֵיךְ נֹגַהּ הַשַּׁלְהֶבֶת
הַמְּרַצֶּדֶת בֵּין רֶשֶׁף לְקִיטוֹר
בְּשֶׁקֶט מְלַחֶכֶת אֶת קַרְתָּגוֹ

הַרְבֵּה לִפְנֵי נְבוּאָתוֹ שֶׁל קָאטוֹ.

 

'Dido and Aeneas' by Joseph Brodsky. Copyright © by Joseph Brodsky, used by permission of The Wylie Agency (UK) Limited.

 

מיכאל מקרובסקי, יליד מוסקבה, הוא סטודנט לפילוסופיה ולספרות השוואתית באוניברסיטה העברית, ומתרגם.

 

.

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ריקי דסקל, גליה ברס, דן ערמון, דבורה זגורי ועמרי משורר הרים

.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | הם הצטערו כי נשיה הפכו לשפחות

שירה עיראקית עכשווית מאת חיידר אל־פייחאן, בתרגום עידן בריר וטל ניצן

הילה ליזר בג'ה, נשים הולכות, טכניקה מעורבת, 120X80 ס"מ, 2011

.

הם הצטערו כי היכו את היהודים

חיידר אל־פייחאן

מערבית: עידן בריר

.

חלוקה

בְּטֶרֶם נֶחְלַקְנוּ לְדָתוֹת
הָיִינוּ בְּנֵי אָדָם יִשְׁרֵי דֶּרֶךְ.
בְּטֶרֶם נֶחְלַקְנוּ לִמְדִינוֹת
הִסְתִּירָה הָאֱנוֹשׁוּת אֶת אַכְזָרִיּוּתָהּ.
בְּטֶרֶם נֶחְלַקְנוּ לְשָׂפוֹת מְרֻבּוֹת
כָּל הַשָּׂפוֹת שָׁרוּ יַחַד.
אַךְ גַּם כְּשֶׁחִלְּקוּ בַּעֲלֵי הַכּוֹחַ אֶת מַשְׁאַבֵּי הַטֶּבַע
הָיוּ הַנָּשִׁים טֶרֶף עֲבוּרָם.

 

מוות בודד לגמרי

עִם מוֹתְךָ הַבּוֹדֵד, תִּהְיֶה שָׁם, לְצַד הַמֵּתִים
מִבֵּין הָעֲקוּרִים
וְיוֹשְׁבִי הַפַּחוֹנִים
וּמוֹכְרֵי הַכְּלָיוֹת בְּבָתֵּי הַחוֹלִים בָּאָרֶץ.
שָׁוִים כְּשִׁנֵּי מַסְרְקִים מִתּוֹצֶרֶת מְקוֹמִית, הָעֲשׂוּיִים פְּלַסְטִיק מְמֻחְזָר
שֶׁאֲסָפוּהוּ רוֹכְלֵי הָעַנְתִּיקוֹת שֶׁמְּעִירִים אוֹתָנוּ כָּל בֹּקֶר בִּצְעָקוֹת "עַנְתִּייייייייקוֹת לִמְכִירָה"

 

הם הצטערו

הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי בָּבֶל חָרְבָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַפָּרְסִים הֶעֱלוּ אוֹתָהּ בָּאֵשׁ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הָעֲרָבִים הִתְעַקְּשׁוּ לִפְנוֹת לָהּ עֹרֶף
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי נָשֶׁיהָ הָפְכוּ לִשְׁפָחוֹת
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי צִפּוּ אֶת כְּתָלָיו הַיְּקָרִים שֶׁל קֶבֶר ד'וּ אלְ־כִּפְל בְּקֵרָמִיקָה יְרוּדָה*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הוּלָאגוּ פָּלַשׁ לְבַגְדָאד*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי סְפָרֶיהָ שָׁקְעוּ בַּחִדֶּקֶל
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַחִדֶּקֶל בָּלַע אֶת הַגּוּפוֹת
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אֵל־מֻתַוַכִּל הָיָה הוֹמוֹ*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הָרְגוּ אֶת סַדָּאם בִּיהִירוּת שֶׁכָּזוֹ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אָמֶרִיקָה הָפְכָה לְפִתְרוֹן
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הִכּוּ אֶת הַיְּהוּדִים בַּשְּׁוָקִים בְּטֶרֶם נִמְלְטוּ לְיִשְׂרָאֵל
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי סוּרְיָה דִּמְּמָה כָּל כָּךְ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם לֹא הוֹלְכִים לְזוֹנוֹת בְּכָל לַיְלָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי לֹא שָׁכְבוּ מַסְפִּיק עִם הַחַיָּלוֹת הָאָמֵרִיקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּעִירָאק
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי נוֹלְדוּ יְתוֹמִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמֶּמְשָׁלָה הִגְדִּילָה אֶת הַמִּסִּים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמִּסִּים אֵינָם צוֹדְקִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַשְּׁחִיתוּת פָּשְׂתָה עַד מְאֹד
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַצָּבָא הוּבַס בִּשְׁנַת 2014*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי 1907 צְעִירִים נֶהֶרְגוּ בְּמַחֲנֶה סְפַּיְקֶר*
הֵם הִצְטַעֲרוּ שֶׁלֹּא גִּלּוּ בְּכָךְ עִנְיָן רַב
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי עִירָאק אִבְּדָה אֶת ח'וֹר עַבְּדַאלְלָה*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי גְּבוּלוֹתֵינוּ הַדְּרוֹמִיִּים
הִתְקַדְּמוּ רַבּוֹת צָפוֹנָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמְּשׁוֹרְרִים בְּשׁוּק מִרְבַּד הִתְעַלְּמוּ מִכָּךְ*
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי פָּרְצָה מִלְחָמָה עֲדָתִית בְּעִירָאק
הֵם הִצְטַעֲרוּ שֶׁהַפִּגּוּעִים לֹא פָּסְקוּ

הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַפִילוֹסוֹפְיָה מְאוּסָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַשִּׁירָה אֵינָהּ נוֹטָה לְצַיֵּת לָהֶם
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אִישׁ לֹא יוֹצֵא לְהַפְגִּין
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמַּפְגִּינִים מְזֹהִים מְאֹד פּוֹלִיטִית
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַצְּעִירִים חוֹוִים אַכְזָבָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַמִּשְׂרוֹת סְפוּרוֹת
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי מְחִירֵי הַשְּׂכִירוּת גְּבוֹהִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם לֹא מְאֹד עֲשִׁירִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי מֶזֶג הָאֲוִיר גָּרוּעַ בְּרֹב עוֹנוֹת הַשָּׁנָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַגַּנִּים בֶּעָרִים נְבוּלִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הָרְסוּ אֶת הַתֵּאַטְרוֹן הָעִירוֹנִי
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי בָּאָרֶץ אֵין קוֹלְנוֹעַ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַדִּיקְטָטוּרָה בַּמִּזְרָח הָפְכָה לְצֹרֶךְ דּוֹחֵק
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אַנְשֵׁי הַדָּת הֶכְרֵחִיִּים גַּם הֵם
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי יַלְדֵיהֶם חוֹלִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם בּוֹדְדִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַחֲבֵרִים מוּעָטִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הֵם אֵינָם מֵיטִיבִים לִשְׂמֹחַ
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי הַגְּבוּל רָחוֹק וּמֻקָּף חַיָּלִים
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי מְדִינוֹת שְׁכֵנוֹת אֵינָן מְאַפְשְׁרוֹת לָהֶם לְהִכָּנֵס בְּשַׁעֲרֵיהֶן בְּלֹא וִיזָה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי בֶּכִי הוּא חֻלְשָׁה
הֵם הִצְטַעֲרוּ כִּי אַהֲבָה הִיא הַשְׁפָּלָה


* ד'וּ אלְ־כִּפְל – נביא אסלאמי המזוהה עם הנביא יחזקאל. קברו, הקדוש הן למוסלמים והן ליהודים, נמצא בעיירה אלְ־כִּפְל בדרום עיראק.
* הוּלָאגוּ – שליט מונגולי מן המאה ה־13 לספירה, נכדו של ג'ינגיס ח'אן. נודע כמי שכבש את רוב שטחי המזרח התיכון הערבי לרבות העיר בגדאד, בירת הח'ליפות העבאסית, שאותה החריב בשנת 1258.
* אֵל־מֻתַוַכִּל – ח'ליפה מן המאה ה־9. שלט על האימפריה העבאסית ממושבו בעיר סאמַרא, במרכז עיראק של ימינו. סופר עליו כי היה לו מאהב בשם שָׁאהֶכּ.
* הכוונה לתבוסתו של צבא עיראק מידי ארגון דאע"ש במוסול, ביוני 2014. אחריה התפרק הצבא העיראקי כמעט לחלוטין.
* סְפַּיְקֶר – מחנה צבאי ליד העיר תיכרית. ביוני 2014 עשה בו דאע"ש טבח גדול בצוערים של צבא עיראק, רובם שיעים.
* ח'ור עבדאללה – שפך הנהר שט אל־ערב אל המפרץ הפרסי, סמוך לאיים וורבה ובוביאן, שעליהם התנהל סכסוך בין עיראק לכווית במשך שנים, עד להכרעה שנתקבלה בתיווך בינלאומי לאחר תבוסת עיראק במלחמת המפרץ ב־1991.
* שוק מִרְבַּד – שוק עתיק סמוך לעיר בצרה בדרום עיראק. נודע כמקום שבו נערכו בימי הביניים תחרויות שירה בין כמה מגדולי המשוררים בני התקופה. שוק בשם זה נמצא כיום בעיר א־זובייר הסמוכה לבצרה.

 

דומינו

מצרפתית: טל ניצן

.

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בְּבֵית הַקָּפֶה
וּמְשַׂחֲקִים דּוֹמִינוֹ
וְשׁוֹתִים מַשֶּׁהוּ חַם
וּמְחַכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ יָבוֹא
וְיֹאמַר לָנוּ:
הַמִּלְחָמָה הִסְתַּיְּמָה
הַפּוֹלְשִׁים הִסְתַּלְּקוּ
וְהַחַיָּלִים חָזְרוּ הַבַּיְתָה
הַפְּלִיטִים נִקְלְטוּ בַּאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת
הַנָּשִׁים שֶׁאִבְּדוּ אֶת אֲהוּבֵיהֶן
הִסְתַּגְּלוּ לַבְּדִידוּת
וּלְמַעַן הַיְּלָדִים שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם לֹא שָׁבוּ מֵהַמִּלְחָמָה
בֻּטְּלוּ חֲגִיגוֹת יוֹם הָאָב.

יָבוֹא מִישֶׁהוּ
וִיגוֹלֵל בְּפָנֵינוּ יְדִיעוֹת מִקָּרוֹב וּמֵרָחוֹק
מִן הָעוֹלָם שֶׁגַּם הוּא טָרוּד בְּמַצָּבֵנוּ שֶׁלָּנוּ
וִיסַפֵּר לָנוּ שֶׁמִּפְלָגוֹת אֲחָדוֹת הוּבְסוּ
וַאֲחֵרוֹת עָלוּ לְשִׁלְטוֹן
שֶׁאָדָם חָשׁוּב כָּלְשֶׁהוּ הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ
שֶׁבְּפִגּוּעַ נֶהֱרַג הֲמוֹן אָדָם
וְשֶׁמְּשׁוֹרֵר אֶחָד עֲדַיִן מִתְפַּלֵּל.

כָּךְ הָיָה בְּכָל מִלְחֲמוֹתֵינוּ בֶּעָבָר
וּבְכָל הַמַּהְפֵּכוֹת שֶׁחָלְפוּ
בִּזְמַן שֶׁיָּשַׁבְנוּ בְּבֵית הַקָּפֶה
וְשִׂחַקְנוּ דּוֹמִינוֹ
וְשָׁתִינוּ מַשֶּׁהוּ חַם.

.

[תודה לעידן בריר על עזרתו]

 

חיידר אל־פייחאן (1967) הוא משורר ואדריכל עיראקי, בן העיר אל־חילה בדרום עיראק. משתייך לחבורה הספרותית "מיליציית התרבות" שבה חברים כמה משוררים מן העיר אל־חילה הנמנים עם הבולטים שבמשוררי הדור הצעיר בעיראק. עד כה ראו אור שלושה קובצי שירה בערבית מפרי עטו: "ארץ ללא שמיים" (1995); "הארץ התרוקנה מטוּב הציפור" (2002); "השגיאה הנוראה של העולם הזה" (2017). לאחרונה ראה אור תרגום של מבחר משיריו לצרפתית – Regrets ("הם הצטערו").
עידן בריר מתרגם שירה, פרוזה וספרות עיון מערבית, פורטוגזית וטורקית, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית העוסק בעיראק, בכורדים ובקהילה היזידית ומרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון. בין תרגומיו: "בסוף כל המסעות", קובץ משיריו של המשורר העיראקי פאדל אל־עזאווי (הוצאת קשב לשירה, 2016); "אין בבעלותי דבר מלבד החלומות: אנתולוגיה של שירה אזידית בעקבות האסון, 2014–2016" (מכתוב: ספרות ערבית בעברית בשיתוף עם הוצאת מכון ון ליר בירושלים והוצאת עולם חדש, 2017); "בית הקפה שלנו" של הסופר המצרי וזוכה פרס נובל נגיב מחפוז (תורגם במשותף עם ששון סומך; הוצאת מחברות לספרות, 2019). תרגומיו משירי המשוררת העיראקית דוניא מיכאיל הופיעו בגיליון 52 של המוסך ומשירי המשוררת הטורקית בז'אן מאטור – בגיליון 57.

 

حيدر الفيحان

تقاسم

قبل أن ننقسم الى أديان
كنا بشراً صالحين
قبل أن ننقسم الى دول
كانت الانسانية تخفي وحشيتها
قبل ان ننقسم الى أًلسن متعددة
كانت اللغات كلها تغني
وعندما تقاسم الاقوياء موارد الطبيعية
كانت النساء فرائسهم أيضا

 

موت وحيد جداً

عند موتك الوحيد ستكون هناك جنباً إلى جنبٍ مع الموتى
من المُهجرين
وساكني الصفيح
وبائعي الكِلى في مشافي البلاد
سواسيةً كأسنانِ الأمشاط المحلية المصنوعة من النايلون المُعاد
الذي يجمعه باعة العتيق وهم يوقظوننا كل صباح بـــ"عتييييق للبيع "

 

ندموا

ندموا لان بابل تخربت
ندموا لان الفرس احرقوها
ندموا لان الاعراب دخلوها عنوةُ
ندموا لان نسائها صرن جواري
ندموا لانهم غلفوا جدران ذي الكفل القديمة بسيراميك رديء
ندموا لان هولاكوا غزا بغداد
ندموا لان كتبها غرقت في دجلة
ندموا لان دجلة تتقبل الجثث
ندموا لان المتوكل كان لوطيا
ندموا لانهم قتلوا صدام بهذه الطريقة المغرورة
ندموا لان امريكا صارت حلاً
ندموا لأنهم كانوا يضربون اليهود في الاسواق قبل ان يفروا الى اسرائيل
ندموا لان سوريا نزفت كثيرا
ندموا لأنهم لا يلتقون بعاهرات كل ليلة
ندموا لأنهم لم يضاجعوا كثيرا من المجندات الامريكيات اللاتي كنُّ في العراق
ندموا لأنهم ولدوا يتامى
ندموا لان الحكومة تزيد الجبايات
ندموا لان الضرائب غير عادلة
ندموا لان الفساد يزداد كثيرا
ندموا لان الجيش انهزم عام 2014
ندموا لان 1907 شاب قتلوا في (سبايكر)
ندموا لأنهم لم يكترثوا كثيرا لذلك
ندموا لان خور عبد الله ضاع من العراق
ندموا لان حدودنا الجنوبية
زحفت كثيرا الى الشمال
ندموا لان شعراء المربد تجاهلوا ذلك
ندموا لان الحرب الطائفية حصلت في العراق
ندموا لان الانفجارات لم تتوقف

ندموا لان الفلسفة مقيتة
ندموا لان الشعر لا يطيعهم كثيرا
ندموا لان لا احد يتظاهر
ندموا لان المتظاهرين مؤدلجين بشدة
ندموا لان الشباب يعيش خيبة امل
ندموا لان الوظائف قليلة
ندموا لان الايجارات عالية
ندموا لأنهم ليسوا أثرياء جدا
ندموا لان المناخ سيء اغلب الفصول
ندموا لان الحدائق قاحلة في المدن
ندموا لانهم هدموا مسرح المدينة
ندموا لان البلاد بلا سينما
ندموا لان الدكتاتورية في الشرق اصبحت ضرورة ملحة
ندموا لان رجال الدين ضروريين أيضا
ندموا لان ابنائهم مرضى
ندموا لأنهم وحيدون
ندموا لان الاصدقاء قليلون
ندموا لأنهم لا يجيدون الفرح
ندموا لان الحدود بعيدة ومحاطة بالجنود
ندموا لان البلاد المجاورة لا تسمح لهم بالدخول بدون فيزا
ندموا لان البكاء ضعف
ندموا لان الحب مذلة

 

دومينو

نجلسُ في المقهى
نلعبُ الدومينو
ونحتسي المشروبات الساخنة
بانتظار أحدٍ ما سيأتي
ويخبرنا :
إنّ الحرب قد انتهت
والغزاة ولُّوا
والجنود عادوا إلى ديارهم
اللاجئون في الدول البعيدة
اعتادوا العيش هناك
النساء اللاتي فقدنَ أزواجهن
ألفنَ الوحدة
ومن أجل الأطفال الذين لم يعد آبائهم من الحرب
ألغيتُ كل مناسبات عيد الأب

سيأتي أحدٌ ما
ويشرحُ لنا أخبار الدول القريبة والبعيدة
فالعالم أيضاً منشغل بأحوالنا
سيذكر لنا إنّ هنالك أحزاباً خسرت
وأخرى وصلتْ إلى السلطة
إنَّ شخصاً ما ذو أهمية قصوى
ماتْ
إنَّ عدداً من القتلى سقطوا في انفجار
وإنَّ أحد الشعراء ما زالَ يصلي

* *
هذا ما حصل في حروبنا القديمة
وفي الانقلابات التي مضت
كنَّا جالسين في المقهى
نلعب الدومينو
ونحتسي المشروبات الساخنة

.

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: אילנה זפרן בסיפור גרפי קצר על הטרדה מינית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

 

 

ביקורת | הפחד הוא הדלק

"זהו סיפור על חברה, אחת מני רבות בעולמנו, המסרבת לרפא את פצעי העבר שלה ונאחזת בהם, ניזונה מהם, באופן שאינו מאפשר לה לגדל את הדורות הבאים אלא כאנשים פצועים ופוצעים." דפנה לוי על "בשבח המלחמה" מאת עילי ראונר

רותם ריטוב, הליקופטר אדום, אקריליק על נייר, 30X18 ס"מ, 2011

.

מאת דפנה לוי

 

הפסקה הפותחת את בשבח המלחמה, מאת עילי ראונר, מציגה דמות – המורה לספרות, ועיר – תל אביב, הלכודות שתיהן בצבתות של אימה. המלחמה מביאה אל פתחן אזעקות וטילים, מפגני כוח, תמונות הרס, פצועים והרוגים, ואם נדמה לרגע שזהו שיאה של המצוקה, רגע של אלימות מרוכזת שלאחריו חייב להתחולל מהפך – הנה באים הפרקים הבאים ומכריזים על ההפך: הפחד הוא הדלק, הפגנות הכוח הברוטליות הן המנוע, וחברה שתיעלה את כל שאר יצריה אל יצר המלחמה זקוקה לה נואשות כדי להישאר בחיים.

בשבח המלחמה מספר את סיפורה של מורה לספרות, שהמרחב האישי שלה, שעליו שמרה בקנאות, נפרץ יום אחד כשתלמידים מבית הספר שבו היא מלמדת מתחילים לעקוב אחריה, לארוב לה, ובהמשך גם פוגעים בה באלימות. האם זה קורה לה בגלל התבטאויותיה השמאלניות? משום שהיא מתעקשת לשלב בשיעוריה שירי מחאה? או משום שחתמה על עצומה להפסקת הלחימה ברצועת עזה? האם היא חצתה את הגבול כשתבעה מתלמידיה לבקר את המסרים הפטריוטיים שהם מקבלים מכל עבר?
כך או כך, הכתובת ״בוגדת״ מרוססת על קיר בית הספר, בהנהלה נשמעים קולות הקוראים לפיטוריה וטבעת החנק המכתרת אותה הולכת ומתהדקת, עד שהיא עצמה כבר אינה יודעת אם זו מציאות או הזיה, מה מכל זה קרה באשמתה ואם היא רוצה להימלט מן ההתרחשויות המעיקות הללו או להאיץ אותן, עד לאיזה סוף נורא שאין ממנו מנוס.

ראונר כותב את סיפורו במשפטים דחוסים, מעוצבים היטב, המעצימים את תחושות הפראנויה והקלסטרופוביה הנוכחות ברומן מראשיתו. המורה, רונית ו׳, החיה בגפה וממעטת לצאת מדירתה הצנועה; נישואיה של מנהלת בית הספר לגבר המבכר לשתוק; העיר המצפה בדריכות להפגזה, מעברי הגבול הנסגרים – כולם מחניקים, והחנק הזה מגיע לשיאו לקראת אמצע הספר, בפרק שכותרתו ״הנערים״. זהו גם הפרק המוצלח והסוחף ביותר בספר, שהפרקים האחרים כמעט מחווירים לעומתו, פרק שבו ראונר מתיר את הכבלים – הן במישור העלילתי, כשהוא מאפשר לאלימות ולוולגריות להפוך לחייתיות (״הם חיפשו את הדבר שיצית מהומה […] הם הבינו שהם צריכים להתפלש ממש״), והן במישור השפה, הנעה בין דיבור ענייני ותיאורים פיוטיים, משפטי התרסה לא מתוחכמים של גיל ההתבגרות (״מילא על אלה שהתפגרו על אדמת המולדת, אבל לכתוב שיר גרוע, בשביל מה זה טוב!״) וציטוטים מביאליק (״את כולם נשא הרוח״). התוצאה בשני המישורים מרהיבה ממש.

הנערים עומדים בליבו של הספר, מפני שהם לכאורה מחוללי האלימות הגדולה והמאיימת המתרחשת בו. הם המחפשים דרך לעורר את העיר, שהיא בעיניהם ״מנומנמת, מנומסת מדי ולא זרם בה דם״, הם שמרחרחים בחצרות, מבעירים בלוני גז, מכתרים עוברי אורח כדי להפחידם כמעט עד מוות, נושאים בתיקיהם כלי משחית ומתכננים לנפץ עד היסוד את עולם המבוגרים. למעשה, העלילה עטופה באירועים אלימים פי כמה, אירועי המלחמה, המלוּוים בכי הורים ותינוקות, יבבות של סירנות, הדי הפגזות. אך אלה, כפי שרומז שמו של הספר, אינם האיום האמיתי. המלחמה פועלת בדיוק כפי שהיא שנועדה לפעול, ככוח מאחד, מגשר על פילוגים, אפילו מקרב לבבות. הנערים מוצאים בזכותה את מקומם בחברה: ״למזלם הטוב פרצה המלחמה בעזה בתחילת הקיץ ורקטות נורו על ערי החוף. לראשונה נדמה להם שעולמם נקשר בגורל המשותף של המדינה שבה גדלו. עכשיו לא היו אבודים עוד. לא עוד בלתי מפוענחים או משולחי כל רסן.״

זוהי האמירה החזקה ביותר בספר. המלחמה מספקת את רגעי החיוּת לא רק לנערים, המנסים לפרוע את הכללים ולמרוד. ממש באותה מידה זקוקים לה המורה, המוחים והמפגינים, כדי למרק מולה את מצפונם, וגם המנהלת – שזוכה בהזדמנות נוספת להוכיח עד כמה היא מסוגלת לשלוט במצב, וגם בשעה קשה כזו אורחיה אינם מכזיבים ומגיעים לארוחה חגיגית, למרות ההפגזות. המלחמה גם מעניקה לכל אחד תפקיד ברור, מחלקת את הציבור לבוגדים ונוקמים, פטריוטים ומי שמאמינים בתאוריות קונספירציה. איש אינו חיוור בימי מלחמה, דבר אינו סתמי, וראונר מחדד את האמירה הזו כאשר הוא קושר בין מלחמה ואלימות לבין גירוי מיני, לא רק – כצפוי – אצל הנערים, אלא גם אצל המורה ואפילו אצל המנהלת.

ראונר מציב את עלילת בשבח המלחמה בנקודת זמן מוגדרת מאוד – ימי ״צוק איתן״ של קיץ 2014 והחודשים שאחריו. הוא משרטט בבהירות את מסלולי גיבוריו בלב תל אביב ומנקד את הסיפור בשמות מוּכרים (אדם ורטה, ציפי לבני). ייתכן שהפרטים האלה נועדו להציב את הסיפור על קרקע מוחשית, כנגד אותם מקומות שבהם הוא גולש לתחומי החלום וההזיה (למשל כשהמנהלת כמעט עוטה על עצמה במחשבותיה את דמותה של המורה המותקפת, או כשזו משאירה את דלת דירתה פתוחה מעט, למקרה שמישהו מהאורבים לה ירצה להיכנס). לטעמי הקונקרטיות הזו מפחיתה מכוחו של הסיפור. בשבח המלחמה חורג מגבולות הרומן התקופתי. זהו סיפור על חברה, אחת מני רבות בעולמנו, המסרבת לרפא את פצעי העבר שלה ונאחזת בהם, ניזונה מהם, באופן שאינו מאפשר לה לגדל את הדורות הבאים אלא כאנשים פצועים ופוצעים. זהו סיפור על מקום, אחד מרבים, הרואה בעצמו ארץ מובטחת ובתור כזה עסוק בהצדקות, האשמות, נידוי האחר. סיפור על המוסדות שבמסווה של הגנה על הסדר מחזקים את החזקים ומחלישים את החלשים, ועל דור צעיר שאין לו ברירה אלא ללכת עד הקצה, כי רק שם, על סף התהום, הרחק־הרחק מן המוסכמות, אדם יכול לשמוע את קולו שלו.

אי אפשר לקרוא את בשבח המלחמה בלי להיזכר בחלקים אנושיים של אורלי קסטל־בלום (כנרת, 2002), שגם בו האווירה טעונה עד שנדמה שמשהו נורא עומד להתפוצץ ולהחריב את מה שנותר מן הארץ הזו, אחרי הפיגועים, השפעת הסעודית והחורף האינסופי. אלא שקסטל־בלום כותבת את אותה אימה בהומור, הומור שחור, נואש, כואב  – אבל מצחיק. הכתיבה הבהולה של ראונר הופכת את בשבח המלחמה לספר מציק, לא קל, ועם זאת מרתק. אם יהיה מי שיעשה ממנו סרט, כדאי שישקול כפסקול את היצירה רביעייה לקץ הימים של אוליבייה מסיאן. לא רק שם היצירה, אלא גם המעברים האקראיים, הכמעט נוירוטיים, בין משקלים ומקצבים, נושאים ניחוח אפוקליפטי דומה לזה שראונר מצליח לנסח טוב כל כך במנגינת כתיבתו.

 

עילי ראונר, "בשבח המלחמה", כנרת זמורה דביר, סדרת ״רוח צד״, 2019.

 

 

.

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: איריס רילוב על "אנשים כמונו" מאת נעה ידלין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן