ריאיון | לקשור צלילים למילים

"אני מנסה ליצור איזו שייכות בין המוזיקה לשיר, שזה יישמע כאילו זה היה ככה מלכתחילה, כאילו המשורר כתב גם את המוזיקה." ריקי כהן משוחחת עם שם־טוב לוי על הלחנת שירה, לקראת צאת ספר תווים של לחניו

שם־טוב לוי (צילום: ז'ראר אלון)

.

ריקי כהן

.

שם־טוב לוי כבר כמעט בן שבעים, וכשהוא מביט לאחור הוא בהחלט יכול לחייך לעצמו בנחת. לוי הוא המוזיקאי הווירטואוז, המלחין החדשן, שהביא אל המוזיקה הישראלית בשנות השבעים את הרוק המתקדם, ב"קצת אחרת" עם שלמה גרוניך ושלמה יידוב, או ב"ששת" עם יהודית רביץ, ויותר מאוחר את שילובי הג'אז במוזיקה הנגישה שלו כסולן. לוי גם חתום על מרבית הלחנים באלבום ״תוצרת הארץ״, שכולו שירי משוררים בביצוע אריק איינשטיין, אלבום שהפך שירים משל אלתרמן, לאה גולדברג ואברהם חלפי ללהיטים. בקרוב הוא חוזר להופיע עם האנסמבל הוותיק שלו, הנקרא על שמו, ובאיחוד של "קצת אחרת" עם יידוב וגרוניך. בימים אלה ממש הוא מופיע בפסטיבל הפסנתר עם יהונתן גפן. גפן ידבר פוליטיקה, לוי ישיר וינגן את הלחנים שלו ושל כותבים אחרים. כל הכרטיסים נחטפו.

לוי סיפק לזמר העברי נכסים יקרים ורבים, יקרים ודאי לבני הדור שלי. "הנסיך הקטן", "התעוררות", "בלילות הסתיו" וכמובן – "שובי לביתך", שיר שחל בו ההיפוך הנדיר: דליה רביקוביץ כתבה מילים למנגינה שהלחין, בימים רחוקים מאוד, כשעוד העבירו מילים ומנגינות זה לזה בקלטות ובדפים שנשלחו בדואר. לוי הלחין רבים מהמשוררות והמשוררים הגדולים שלנו: גולדברג, פוגל, אלתרמן ועוד, והביצוע של שיריהם בפיו לא פעם "משתלט" על השירים הכתובים, קריאתם מן הדף בספר שוב אינה אפשרית בלי לשמוע את קולו ואת המנגינה שכתב. בימים אלו הוא מוציא לראשונה ספר תווים לשיריו הידועים. נפגשתי איתו לשיחה על הלחנת שירה.

 

מה גורם לך להחליט להלחין שיר?

אני נמשך לשירי דרך פילוסופיים. יצא לי להתמגנט להרבה שירים כאלו מתוך קריאה, למשל ל"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג, וגם ל"העיר" של קוואפיס, "ענבלים" של אלתרמן ו"לילות הסתיו" של פוגל. נמשכתי לשירים האלה מאוד, גם בגלל השפה, גם כי הם לא ארוכים מאוד, והנושא מדבר אליי. הדבר הראשוני הוא משיכה הכי אינטואיטיבית. אתה קורא את השיר ומשהו בשיר מדבר אליך, בלי להיות שכלתני. זה רגשי ואינטואטיבי.

 

ואז אתה מיד שומע את המוזיקה בראש?

לא, לא צריך להגזים. אני חושב שזה שילוב, זו התאהבות קטנה, אולי זו מילה נפוחה מדי, אני רוצה להיות אמין לעצמי. זו מין הידלקות על הטקסט, "בלילות הסתיו נופל ביערים עלה לא נראה". משהו מוצא חן בעיניי באיך שזה מגיע אליי, "וכל אלו ישמע ההלך העייף, ורעד יעבור את בשרו". אני אומר וואו. יש פה המון בדידות. הספיגה הראשונה היא חווייתית. אחר כך אני צריך להרגיש שיש אפשרות להלחין את זה, ואני מנסה. יש שירים שאני לא מצליח להלחין. לפעמים זה זורם, וזה כמעט עד הסוף, ואחרי שבוע אני בא ומשפץ את זה. ולפעמים קורה שיש שתי שורות נפלאות ואז אני נתקע, ואז אני מתחבט איך להמשיך הלאה, ללחן שיהיה שייך לשיר. יש לי משיכה לטקסטים שיש בהם כמה רבדים ועושר של שפה, אפילו שהשפה שלי לא עשירה כי אני לא קורא הרבה. אני מכיר מוזיקה.

 

 

יש כותבי שירים עכשוויים שאתה מחבב במיוחד?

אלו שאני זוכר הם כבר לא ילדים. אני מאוד אוהב את הכתיבה של מיכה שטרית. אני יודע שהבן אדם לא למד באוניברסיטה אבל הוא קורא ויש לו סקרנות אינטלקטואלית. "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה", זה משפט שאני לא הייתי מצליח להוציא. אני אוהב גם את אהוד בנאי.

 

אתה מחפש שירה או שהיא מגיעה אליך?

תמיד חיפשתי וקניתי ספרים, בזמן האחרון לא יצא לי כל כך להלחין שירה. אני עוסק יותר במוזיקה נטו, בלי מילים ובלי קשר להופעות. נתקלתי לאחרונה בשני שירים של ויסלבה שימבורסקה שמאוד אהבתי, אשתי קנתה את הספר ואמרתי שאולי אשב על זה יום אחד. יש לה איזה שיר מאוד ציני, ועוד שיר על הבז שאין לו מה להפסיד. זו הסתכלות על החיים של אדם לא צעיר.

 

כשאתה מלחין שיר אתה רואה את הלחן כפרשנות למילים?

בהחלט. לצלילים אמור להיות קשר למילים, אבל לא בדיוק פרשנות. קרה גם ההפך, שכתבתי משהו ופתאום התברר שזה לא זה, המוזיקה הפריעה למילים, היא למשל הייתה עצובה והשטיחה את השיר שהיה לו רובד הומוריסטי. אז זרקתי אותה לפח. אם יש שיר קיים, אני מנסה ליצור איזו שייכות בין המוזיקה לשיר, שזה יישמע כאילו השיר קיבל עוד משהו, כאילו זה היה ככה מלכתחילה, כאילו המשורר כתב גם את המוזיקה, לא שבא עכשיו שם־טוב לוי, איזה קירח אחד, והוסיף. יש גם אווירה. ברור שבשיר "בלילות הסתיו" לא אכתוב לחן שמח. זו צריכה להיות מוזיקה של עצבות ובדידות, ומצד שני איזו רוח. קשה לי להסביר, אני לא איש של מילים. צריך להיות משהו אינטגרטיבי, ואם בסוף זה לא כך, זה לא שיר מספיק טוב, אתה צריך להיות כן עם עצמך ולוותר.

 

בטח קשה מאוד לוותר.

אם זה לא מתחבר, ואני מרגיש שזה לא זה, אין לי בעיה. בפעם האחרונה שהלחנתי, אלה היו טקסטים של הרמח"ל, מהספר מסילת ישרים. הספר כולו מדבר על מוסר, על יחסים שבין אדם לחברו. זה לא ספר דתי. הוא מעורר מחשבות על מושגים, על עצלנות, על שקר. הטקסטים "יסוד החסידות" ו"בעיניך" נכנסו לאלבום האחרון שלי, שם יש.

 

מה בהם דיבר אליך?

הרמח״ל מדבר על זה שמצד אחד יש חובות ומצוות, אבל יש גם מצווה להתענג על הבורא, ליהנות מהחיים. והכי דיבר אליי הפזמון, החלק שחוזר, שאיזה פשוט־עם מתאהב בנסיכה, רוצה להתחבר למישהי שהיא לא מהמילייה שלו. הוא מזכיר לו את הדברים היותר חשובים, לעבוד על הפְּנים שלך, להיות בעבודה פנימית. זה אחד הדברים שהלחנתי, ואני אוהב את מה שקרה שם.

 

הרבה מוזיקאים בחרו להלחין שירים של יונה וולך. אתה הלחנת את "שם יש" שלה, שיש לו עוד שתי גרסאות.

השיר הזה נכתב כיצירה למקהלת עפרוני. בכלל לא ידעתי שיש לו עוד גרסאות, מבחינתי אני הלחנתי את השיר הזה. ואחר כך ביצעתי לו עוד גרסה, יותר אינטימית, עם האנסמבל שלי. ואז באו אנשים ואמרו לי, אתה יודע שגם ברי סחרוף וגם קורין אלאל הלחינו את השיר הזה? לא ידעתי. יפה לגלות שעוד אנשים התעניינו בטקסט הזה.

אני לא כל כך מקשיב לשירים, אני מקשיב לבאך, לג'אז, למוזיקה ממרוקו, אבל לרדיו לא כל כך. על השיר הזה, "שם יש", נדלקתי מאותן סיבות שבגללן נדלקתי על "בלילות הסתיו". יש בו משהו מאוד זורם שמבקש להלחין אותו, יש בו משהו פזמוני, כל החזרות האלו, יש בו משהו דידקטי ואפילו טיפה שכלתני. זה שחור ולבן.

את דוד אבידן היה לי קשה להלחין, ניסיתי, והלחנתי רק שיר אחד עם יוני רכטר, את "הרחובות ממריאים לאט". יוני ואני ישבנו יחד וכל אחד הלחין חלק מהשיר. אולי בגלל שיוני היה לידי, איכשהו הצלחתי. זה היה בשביל ערב שירי משוררים של גלי צה״ל לפני הרבה מאוד שנים. היה לי קשה מאוד להלחין את השיר הזה, לא כי הוא לא טוב, חס וחלילה. הקושי הוא לפעמים לפתח, לוודא שהלחן לא יחזור על עצמו, בית ועוד בית. זה לא שיר קצר. הקושי נובע מזה שאני נעצר ומחפש פיתוח שמתאים לשיר ולא מקלקל את השיר, לא מתחכם. אין לי ענייני אגו בהלחנה.

 

אתה כאילו עובר בעצמך מסע.

כן, זה מסע שאני נהנה ואוהב להיות בו. ברגע שיוצא לך משהו – ואת מכירה את זה מהכתיבה שלך – כשיש איזה זרעון, אתה יודע, יש לך הרגשה פנימית. אתה יודע שאתה כבר באיזה שדה שתמשיך לחרוש אותו ולטייל בו, וסביר להניח שתמצא.

 

אני חייבת להתוודות שבדרך שבה הלחנת ושרת את ״שובי לביתך״ של דליה רביקוביץ – הוא היה עבורי כמו טיפול נפשי.

כן? השיר הוא על מושג הבית. מה זה בית? כשהייתי צעיר הייתי הולך לסבתא שלי, וכבר לא היה לה כוח לנקות, היה פה ושם קצת לכלוך, ולא הייתי מעיר כלום. היא הייתה אומרת לי, "בן אדם בבית שלו עושה מה הוא רוצה". זה הבית שלה וככה היא הרגישה נוח לחיות בו. זה משפט, היום תכתבי את זה, יגידו שזאת עברית לא תקנית. וזה גם מדבר אליי. אני נמשך לביטוי כזה. בשיר "שובי לביתך" דליה כתבה את המילים על המוזיקה, היא פיצחה את השיר. רציתי לשנות משהו בגלל הסאונד, המוזיקליות של המילים, "מה לך בחוץ ילדה", היו שם הרבה מילים בהתחלה, אבל בסוף היא לא מצאה משהו יותר טוב, ואני התרגלתי. אני מאוד אוהב את השיר. הוא לא נמצא בשום ספר של דליה, כי היא כתבה אותו על המוזיקה. הלחן לא הגיע אל דליה דרכי, מישהי לקחה והביאה לה את המנגינה, ואז אמרו לי שדליה רביקוביץ כתבה טקסט. היו לנו חברים משותפים שנפגשנו אצלם פעם. במקרה, מישהו שלח לי טיוטה שלה, לשיר הזה. דיברנו ונפגשנו אצלה במטבח. היא הייתה נחמדה, שתינו כוס תה. יש שם מחיקות, בטיוטה שלה, שמראות איך היא ישבה וכתבה לצלילי המוזיקה. אני חושב שהיא לא כתבה הרבה שירים כאלה.

 

ובכל זאת, זה גם שיר שלך.

המוזיקה היא שלי, והיא חצי מהדבר הזה. ואני שר את השיר. היום אני שר אותו אחרת בהופעות, כי הקול שלי השתנה ואם לא הייתי משנה השיר היה נשמע צרחני. אין מה לעשות, הכול יורד, הקול, הראייה, השמיעה. מצאתי בקול שלי מקום יותר רגוע שבו אני יכול לבצע היום את השיר הזה. דברים משתנים.

 

 

 

» שיחה בגיליון קודם של המוסך: דורית שילה משוחחת עם גיורא חמיצר, לכבוד הספר השני בסדרה "רוני ותום"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו