פרוזה | תרנגול קרבות

"נפו המניאק הזה, כיתה טיפולית, לקח לו מלא זמן ללמוד שרק אני מאכיל עד שהפסיק לנשוך. פייר, אני מעדיף חיות שמלקקות, חיות עם פרווה, אבל נפו הזה גבר, לא מלקק לאף אחד. ישר דוקר." סיפור קצר מאת ארנון מילוא

שמעון פינטו, ללא כותרת, טוש על נייר (מודפס במלל), 70X100 ס"מ כ"א, 2016

.

תרנגול קרבות

מאת ארנון מילוא

.

אני המזל שלי שיש לי גב אני. למרות שזה נראה שאני שחיף, אבל העצמות שלי כבדות, לא מתפרקות. אבל יותר חשוב מעצמות זה גב. ואני אם משהו רק ירים עליי יד או יוריק עליי סמוחטה אח שלי ישר נכנס בו תוך דקה במאתיים קילומטר. וזה לא שלא מנסים. כל הזמן אומרים לי עומרי, למה אתה לא מדבר, תגיד איזה מילה. לפחות תקלל יא מזדיין, אם נחתוך אותך תצעק או רק תעשה תנועות בשפתיים? אבל אני אין לי מה להגיד. זה התחיל בפרנציפ ואחרי זה כבר התרגלתי. עכשיו נראה לי כבר שכחתי. כלום לא יוצא. אבל זה לא חשוב כי גם ככה אין לי מה להגיד. אם צריך אני כותב בפנקס. מי שרוצה להבין אותי מבין ומי שלא שילך להתקווד. לאמא שלי זה פעם מאוד הציק, היא לקחה אותי לרופא מומחה. נסענו במונית שירות לתל אביב. רק מהשטיחים בכניסה אתה מבין שזה רופא טחון מהתחת. הוא הציץ לי בגרון ואמר לה גיברת, אין לו שום בעיה במיתרים, הם תקינים. זה משהו שקשור יותר לבריאות הנפש. אמא שלי איך ששומעת רופא או שוטר או מורה ישר נהיית כמו ילדה קטנה ומדברת בנימוס וחלש, כל כך חלש. אם אח שלי, שהוא הבעל בית במשפחה עכשיו, היה שומע את הרופא – הוא היה גוזר אותו. שוּ מיתרים תקינים יא מתחנגל, שילמתי לך אלף שקל פרטי שחור בלי קבלה כדי שתרפא את הילד, לא שתגיד שהוא שרוט. אבל אח שלי היה עסוק ולא היה מי שידבר אז אני צעקתי את זה בלב. הרופא לא שומע כלום גם עם המכשיר הזה שמקריבים לחזה אבל אמא שלי שמעה כי היא עדיין קצת שומעת את הלב שלי.

אח שלי היה בא והולך. אמא כל פעם שהיה הולך הייתה מחזיקה לו את היד ככה חזק ואחר כך מסתכלת ככה רחוק בחלון. למרות שתוך שנייה הוא נעלם עם האופנוע. גם אני הייתי מקשיב לפלוץ הגדול של האופנוע ואז עוד פעם אחת מנוע חזק אחרי הפנייה ואז מחכה עוד רגע עד שאפשר לשמוע צויץ של ציפור. כל פעם שהוא היה חוזר היה מביא לנו מתנות. היה מביא שטיחים, הביא טלוויזיה כזו שטוחה, גם חיות היה מביא. הביא פעם כזאת חיה של ארנקים, צ'יצילה או משהו כזה. פעם גם הביא נחש, לא נושך, רק חונק. הראה לאמא איך שמים אותו על הצוואר, אבל היא רק צרחה ואמרה לו שיעיף את הזין הזה. ואז הוא הביא את התרנגול. התרנגול היה עַצְבן בטירוף וכל הזמן הזיז את הראש ימינה ושמאלה כאילו הנחש עדיין בבית. אח שלי שם אותו במרפסת והתרנגול פחד כל כך שהוא עשה חרא על כל הבלטות, וניסה לעוף החוצה דרך הסורגים. אבל אח שלי אמר לי שתרנגול זה של גבר ומעכשיו אני המפקד של התרנגול הזה והתפקיד שלי זה לדאוג לו שיהיה גבר גבר. בהתחלה הוא היה מנסה לדקור אותי ככה עם המקור. והכרבולת שלו על הראש כמו כובע של גנרל, וכשהוא לא ידע שמסתכלים עליו היה הולך באוונטה עם החזה שלו נפוח. איך זה זה יא ווראדי הולך ככה, לא מבין שהחזה שלו זה שניצל עוף. אז החלטתי לקרוא לו נפוליאון כמו ששמעתי את אסף קורא למני למה יש לו הליכה כזאתי של תרנגול עם חזה של שניצל. אבל נפוליאון זה ארוך מדי להגיד בלב אז קראתי לו נפו. נפו המניאק הזה, כיתה טיפולית, לקח לו מלא זמן ללמוד שרק אני מאכיל עד שהפסיק לנשוך. פייר, אני מעדיף חיות שמלקקות, חיות עם פרווה, אבל נפו הזה גבר, לא מלקק לאף אחד. ישר דוקר. בבוקר היה שמח כל כך לראות אותי, ישר רץ אליי ליד אפילו אם לא היה שם גרגירים, וגם אני כל בוקר, למרות שבאמא שלי אני שונא לקום מהמיטה, ואמא שלי צריכה לצעוק ולאיים ובסוף לבכות שאני יוזיז את השמיכה סוף־סוף, אבל מאז שנפו בבית אני קם בוווש של אופנוע 1,300. וכמו שהוא אכל לי מהיד ככה גם אני אכלתי לו את הראש. אבל בלב. בלי לדבר. סיפרתי לו בלב איך קוראים לי ומה קרה לאבא שלי, ואיך אמא שלי כל היום מעשנת ונהייתה בטטה ודבה, ובלילה אני שומע אותה צורחת ועושה את עצמי יושן. כי ככה זה, מי שלא מדבר חושבים הוא גם לא שומע. אפילו פעם אחת סיפרתי לו על מכות שאכלתי מיקיר, כי ידעתי שגם אם הוא יתנפח הוא לא יתהפך עליי ולא יצעק עליי שאני הולך עקום ולא מפסיק לשתוק ובגלל זה אני מזמין כאפות.

בוקר אחד שקמתי התרנגול לא היה. חשבתי אולי עף מהסורגים לשמיים למה גם הוא מת לעוף מהמקום המסריח הזה, אולי נפל על הפרצוף למטה. ירדתי לחצר חיפשתי אותו שמה ליד הבלוני גז, כי זה מקום שנראה לי מתאים לתרנגולים ופתאום שמעתי את הוום ווווש של אח שלי. הוא הוציא את נפו מסל מיוחד שהיה לו על האופנוע. היה לו פנס ארוך של דם ליד העין והיו חסרות לו נוצות במאחורה והוא בכלל נראה כאילו דלוק. אבל אח שלי נראה מבסוט לאללה. הוא דפק לי בוסה על הלחי ואמר לי שהתרנגול הזה מטיל ביצים של זהב ושאני ישמור לו אותו טוב טוב, יותר מאשר על הביצים שלי, וייתן לו לאכול כי מחר בלילה הוא ייקח אותו לעוד הופעה. אבל אני כבר מדבר קצת תרנגולית והבנתי שנפו ממש לא בא לו על הופעה. כל היום חשבתי מה אני עושה עד הערב. חשבתי אולי אם אני יזרוק אותו מהחלון, קומה שלוש, הוא ילמד מהר לעוף, אבל זה מטומטם, למה יש לו רק פסילה אחת. נתתי לו להסתובב קצת בחצר, אולי יברח, אנא עארף, אבל הוא רק הסתובב לו ככה במעגלים. בלילה הבאתי אותו ליד המיטה שלי שאני גם יתעורר מתי שאח שלי בא. אבל הוא חטף עליי סתם עצבים, למה גם הוא לובש את אותה חולצה מאתמול ואני ככה דופק לו ת'קארמה אם אני משנה לתרנגול מקום. כשהוא יצא מהבית גם אני רצתי הכי טיל שאני יכול אחרי האופנוע. אחרי הפנייה עוד שמעתי וווש ווום ואז פתאום שקט, אז אמרתי אולי הגענו, ובאמת אחרי לא הרבה זמן ראיתי את האופנוע שלו עם הדגל אמריקה חונה ליד הגראז' של יובל.

כבר מבחוץ הרחתי את הוודקה ושמעתי את הצחוקים, וכשנכנסתי ראיתי את נפו קורע תרנגול אחר, שמן, דוקר אותו בתוך העין ואוכל לו את הצוואר. כל האמצע של הגראז' היה מלא נוצות. התרנגול השמן צרח ונפו העצבן, נכנס בו עם המקור והציפורניים, וההוא כבר היה ברצפה. המקור של נפו היה מלא דם אבל הוא תקע אותו לשמן בצוואר עוד פעם ועוד פעם עד שהשמן שכב בתוך הדם שלו ולא זז. ואז אח שלי הרים את נפו באויר וצעק שהוא המלך וגם אני שעמדתי ליד העמוד וניסיתי שהוא יסתיר אותי הייתי מאד מבסוט עליו. אני זה שהאכלתי אותו כל יום ובגללי הוא נהיה כזה. אבל אז יובל הוציא עוד תרנגול. נראה צִפלון אבל חת'כת ערסוואת, למה איך שהתקרב לנפו עשה לו ככה עם החזה של השניצל. אבל גם לנפו יש, הוא דפק לו שניצל בשניצל. אבל הצפלון תקע לנפו אחת בעין, והוא השמיע צרחה שעשתה לי רע בתוך הגרון, ואז הוא דפק לו עוד נקירה ונפו כבר היה על הרצפה וכל הרע בגרון הזה היה חייב לצאת החוצה ופתאום צרחתי, באמא שלי, לא יודע מאיפה זה יצא, נפפפפו זיין אותו. וכל הגראז' פתאום הסתכל עליי ואח שלי נהיה אדום לא רק בעיניים, גם בפנים ובצוואר, ויובל פתאום אמר, מה עודד, אח שלך המדרוּבּ מדבר? אבל התרנגול הצפלון לא שם לא על יובל ולא על אח שלי ולא על אף אחד בגראז' ועוד רגע היה גומר את נפו אם לא הייתי דופק ריצה נותן לו וולה ישר לשניצל. מהתנופה של הבעיטה שלי נפלתי קדימה ואיך שרציתי לקום תפסו לי בשערות ומשכו אותי ורגע לפני האגרוף עוד ראיתי את הפרצוף של יובל. אבל אני המזל שלי שיש לי גב אני, ואח שלי ישר דפק לו כזאת ראסיה שהוא עף עד העמוד, ופתאום כל החבר'ה בגראז' התחילו לצעוק יאללה עודד, יאללה יובל, ואלה דופקים נוגרות ובעיטות יותר מהתרנגולים. אני תפסתי את נפו ואמרתי לו שאם הוא רוצה מתישהו ללמוד לעוף עכשיו זה הזמן שלו למה אחרת אפילו שניצל לא יעשו ממנו, ובאמא שלי הוא הבין, למה עשה כל כך חזק עם הכנפיים שנהייתה לי רוח על הפנים ופתאום הוא התחיל לעוף. ואני מחזיק אותו וגם הרגליים שלי כבר באוויר ועוד רגע הוא כבר יוצא מהגראז' ואולי גם יעלה גבוה, יותר מקומה שלוש ואני איתו לאן שרק יעוף, אבל אז אני מרגיש כאפה על העורף ונפו נופל לי מהיד ונתקע ברצפה.

יאללה עוף עוף מפה. בטיל. אח שלי ממש עַצְבן. לך הביתה. תעיר את אמא ותגיד לה שאתה כבר יודע לדבר.

 

ארנון מילוא, יליד 1974, מנהל פרויקטי מערכות מידע. זהו פרסום הפרוזה הראשון שלו.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "לגור על עץ", סיפור מאת אילנה שליט

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | חיים וטבע מגיחים מן התותבת

"הניסיון להתגבר על הקלקול ולהתחיל מבראשית נסחף וכמו נכנע מהר מאוד לקצב המסחרר של הקיום הבוער". המשוררת סיון הר־שפי כותבת על "פרו(ט)זה", ספרו החדש של ערן צלגוב

ברכה גיא, דיוקן עצמי, יציקת פורצלן, טכניקה מעורבת, 13X6 ס"מ, 2017

.

חוזרים אל לב

מאת סיון הר־שפי

.

 

יולי 2017

אֲנִי הַסַּכִּין עַל לֵב בְּנִי
שַׁבְתִּי הֵנָּה
אֲנִי נוֹשֵׂא עַל הַגַּב
אֶת הָאַשְׁמָה מֵעַכְשָׁו
אֲנִי שֶׁעוֹקֵב בְּאוֹר יָרֵחַ
עַל הָעוֹר שֶׁהִכְחִיל
בְּכָל צֶבַע אָדֹם מֵאֵימָה
אֲנִי אַבָּא שֶׁלּוֹ
אֲנִי הַסַּכִּין עַל לֵב בְּנִי

.

[ערן צלגוב, מתוך פרו(ט)זה]

 

פרו(ט)זה הוא ספר שיריו השלישי של ערן צלגוב (פרדס, 2019). קדמו לו בחירות (2013) וגם החתול (2016), שיצאו גם הם בהוצאת פרדס. צלגוב הוא משורר, משרגם (הלחם שהוא עצמו המציא עבור פעילותו כמתרגם שירה), מו"ל ועורך בהוצאה שייסד – "רעב", משרבט ומצייר, בקיצור אושיית ספרות ואמנות, ואיש אשכולות. דרכו התפתלה ועברה בין אינדונזיה, ארצות הברית, פרו ועוד, והיכרותו עם שלל שפות, תרבויות וספרויות העולם היא עושר השמור לבעליו לטובתו ולטובת קוראיו. לצד האוניברסליות, צלגוב בחר לחיות ולכתוב בבאר שבע, האהבה לעברית קורנת מיצירתו וגם למקורותיה הקדומים ובפרט לתנ"ך משקל רב בשירתו.

"פרו(ט)זה" הוא שם המבטא כמה פנים מרכזיות בשירה של צלגוב: המשחקיות המילולית, המונעת מחושניות לא פחות מאשר מאינטלקטואליות; ההתרסה כלפי גבולות וקיטוב, למשל בין שירה לפרוזה; והיישרת המבט האמיצה והמאתגרת אל האזורים הפחות נעימים בחיים והפחות מיוחסים בשירה. כך, כל מי שרוכש את ספרו נאלץ לומר "קניתי פרוטזה" ולהודות בכך שמשהו בו, במציאות בכלל, ובכן… חסר. גדום. פצוע. ומצד שני – שיש מה לעשות עם זה. שבשירה יש משום מעשה. רעוע, תותב, אבל מעשה. זוהי שירה שוחרת חיים ואוהבת אדם, ועם זה, שירה מפוכחת וביקורתית שיש בה ראייה חדה עד כאב של כל מה שפוגם בצלם שבו נבראנו. כפי שנכתב באחד העמודים הפותחים: "הרבה יש לומר / על הקלקול".

הניסיון להתגבר על הקלקול ולהתחיל מבראשית נסחף וכמו נכנע מהר מאוד לקצב המסחרר של הקיום הבוער, הדף הלבן מתמלא בזרם תודעה כאוב, ובכל זאת מסתיים במילות נחמה: "מבראשית אני כמו מבטן דג, של לצאת, כמו יונה מתיבת נגינה […] כמו שדה פיגולים, בוערים וכלב נובח […] סינוס מודלק במגע אלוהי […] לא אוסיף לדבר רק אשתוק במלים ואומר לך אומר לך אומר לך כי טוב: בראשית ויהי־אור". התנועה בין ייאוש לתקווה, בין כובד לקלות ובין שתיקה לדיבור היא חלק מהאמנות המדויקת של השירה הזאת. הספר שהתחיל ברמיזות ישירות לחומש הראשון, שתפארתו הבריאה, מסתיים בהדהוד מהופך לחומש האחרון, שצליליו צלילי פרידה ומוות, ומציע פתרון מינורי אך גם חכם בענוותו למצוקה הקיומית: על משקל "חזק ואמץ" שאומר משה ליהושע ו"חזק חזק ונתחזק" הנאמר בסיום הקריאה בחומש, מציע המשורר "חלש ופחד" ומבקש "חלש חלש ונתחלש" (בשיר "פתרון", עמ' 53). כלומר: אם נפחד להיות חלשים, לקבל את הווייתנו החסרה, להתנסות וגם לטעות – לא נגיע רחוק, אם בכלל.

זהו ספר נהדר, בנוי לתלפיות, גם ויזואלית וגם פואטית. הריתמוס שלו מגוון ומרתק, נע במנעד רחב בין ראפ להייקו. בין צעקה לדממה. מול הכאוטיות של הקיום יש לכותב כל כך הרבה דרכי התמודדות, מלבד נביחות מתריעות, כמו הומור מסוגים שונים ומשובחים (אירוניה, נונסנס), וכמו שירי אהבה וטבע יפהפיים וממיסים.

 

כשאוהבים

אֲנִי זוֹכֵר בִּמְדֻּיָּק
אֵיךְ הוֹשַׁטְנוּ יָד אֶל הַשֶּׁמֶשׁ.
אֲנִי זוֹכֵר: הָיָה לַיְלָה.

 

יש גם מקומות קשים לקריאה בספר, שבהם הכותב נוגע בלב הכאב, האלימות, גסות ועליבות הקיום, בשפה שלא רק מתארת אלא גם מנכיחה. הוא לא עושה הנחות – וזה כשלעצמו מעורר הערכה, שהרי קל כל כך לברוח.

הספר בעל הפורמט הקטן מפתיע בעוצמותיו, בחינת מעט המחזיק את המרובה. ראויים לציון מיוחד העיצוב והבחירה האמנותית לזרוע לאורך הספר איורים שהם כניסה ברזולוציה גבוהה לציור שעל גבי הכריכה. כשם הספר, גם ציור זה מגלם בתוכו מפתחות לשירה של צלגוב: במרכזו פרוטזה של יד העשויה להתפרש כפרודיה מרה על ציור בריאת האדם של מיכאלנג'לו (האם זו היד הבוראת או הנבראת? שבריריות האדם או אלוהים מסתלח ורפה?…) אך מאידך, ציפור עזה פורצת מן היד המקרטעת, חיים וטבע מגיחים מן התותבת המכאנית כביטוי של אמונה באפשרות לתמורה, למטמורפוזה. גרוטסקה וקפקאיות כביטויים לפגימות הקיום, מאוירים ברגישות ובנחישות של מי שמאחורי ידו הכותבת והמציירת שוכן לב מבקש תיקון עולם, ומאמין.

 

שיר השירים

עוֹד יִקְרוּ דְּבָרִים אֲיֻמִּים, יַקִּירָה
יִקְרוּ עוֹד דְּבָרִים אֲיֻמִּים –
1
2
3
4

וַעֲדַיִן

 

.

סיון הר־שפי היא משוררת, מלמדת ספרות עברית ומנחה סדנאות כתיבה במכללת הרצוג ובאוניברסיטת בר־אילן. לאחרונה ראה אור ספר שיריה החמישי, המשותף לה ולבן זוגה אבישר הר־שפי, "אנחנו שבקרוב נהיה" (משיב הרוח, 2019). השניים עורכים יחד את "עתר", כתב עת לספרות ולאמנות. ספרה הקודם של הר־שפי, "זרקא", זיכה אותה זה עתה בפרס גרדנר סימון לשירה עברית לזכרה של רעיית הנשיא.

 

 

ערן צלגוב, "פרו(ט)זה", פרדס, 2019.

 

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: דפנה לוי על "בשבח המלחמה" מאת עילי ראונר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירו של אבא של נעמי שמר

"אבא שמתגעגעים אליו תמיד": נעמי שמר לא הפסיקה להתגעגע לאביה. השירים שאהב נטמעו בה והפכו לקלאסיקה ישראלית

1

נעמי שמר ואביה מאיר, מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

נעמי שמר העידה על עצמה שאין לה סגנון,  או לכל הפחות שסגנונה בא לה מבלי להתכוון. אבל כפי שהיא סיפרה בכמה הזדמנויות, שורשים מוזיקליים דווקא היו לה. בשיריה של שמר נחשפו בחלוף השנים שלל ההשפעות שיצרו את סגנונה עמוס הרבדים, אך אם בוחנים אחד מהם במיוחד, מגלים קו ישיר לאחד הגורמים המשפיעים ביותר על חייה ועל יצירתה: אביה, מאיר ספיר.

שמר דיברה על הוריה בלא מעט ריאיונות שנתנה. את אמה תיארה כאישה קרה וחזקה, לעומת אביה שהיה אדם חם ורגשני. באחד הראיונות טענה כי אמה נהגה לבקר אותה בחריפות בעוד שאביה העריץ ושיבח תמיד את השגיה. "אבא היה איש שמח שידע להנות מכל דבר, בעל הומור פראי, איש רעים להתרועע… אבא שמתגעגעים אליו תמיד", סיפרה באותו ריאיון.

1
מתוך עיתון "מעריב", 16 במרץ 1988

אפשר להרחיק לכת ולבחון את הקשר של שמר עם אביה, שנפטר ב-1960, בגיל 59 בלבד, בעזרת שיר אחד – "שירו של אבא". מי שיקרא את מילותיו יתקשה אולי לראות את החיבור בינן לבין כותרת השיר. לא פלא אם כן, שרבים הכירו אותו דווקא בשם "יבנה המקדש" – כשמו של שיר חסידי מסורתי שהיה אהוב מאוד גם בקרב חלוצי העלייה השלישית, כדוגמת אביה. מאיר ספיר נהג להאזין לקטעי חזנות ולשיר שירים חסידיים באוזני בתו. אלו נטמעו בה ובאו לידי ביטוי באופנים שונים גם בשיר הזה. שמר הקדישה את השיר, שפורסם ב-1967, לאביה. שמר קישרה את זכר אביה אל המסורת היהודית שהתערבבה בשיריה, וגם כששלחה לאמה את מילות השיר "ירושלים של זהב" הדגישה: לזכר שיריו של אבא.

1

1
מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

שמר הייתה קנאית ליצירתה ושמרה עליה מכל משמר. "שירו של אבא" היה ודאי קרוב לליבה במיוחד. היא סירבה לכל שינוי בשיריה, והקפידה על כל הפרטים הקטנים. כך לדוגמה, כאשר פנתה אליה בסוף שנות ה-70' יוצרת אמריקנית שביקשה לשלב את שיריה של שמר בספר שקיבץ להיטים ישראליים לטובת הקהל בארצות הברית – שמר לא מיהרה לשתף פעולה. אותה יוצרת הגדילה לעשות כשביקשה להחליף את סדר הבתים ב"שירו של אבא". לטענתה השינוי ישקף התקדמות הולמת יותר אל שיאו של השיר שמגיע בשירת מזמורים בבית המקדש. "לעיתים שיר טוב מאוד משתפר בעזרת עריכה שכזאת", כתבה אותה אישה. שמר השיבה תשובה קצרה: איני מתירה כל שינוי ב"שירו של אבא". הנקודה בסוף המשפט מודגשת ומוקפת בעיגול.

1
מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

גם כשהוציאה שמר עצמה אנתולוגיה של שיריה בצורת ספר, פיקחה על יצירתו בשבע עיניים. על אחת הטיוטות של ספר שיריה המסכם "שירי דרך" – טיוטה מודפסת ומופקת לעילא – סימנה שמר בעט אדום כיצד לדעתה יש  לסדר את בתי "שירו של אבא" על הדף. כמובן שדעתה התקבלה.

1
מתוך ארכיון נעמי שמר, הספרייה הלאומית

"שירו של אבא" הוא ייצוג בולט של פן אחד מתוך פניה של נעמי שמר היוצרת. שמר עצמה התייחסה לעירוב ההשפעות שהפכו אותה ליוצרת שהייתה. כך סיפרה על המנגינות שליוו אותה מילדותה – ובתוך כך השירים שנהג לשיר אביה – ביום עיון שנערך באוניברסיטה העברית בשנת 2000.

על השורשים המוזיקליים של שמר וההשפעות שקיבלה מהוריה אפשר לשמוע עוד בהרצאתה הקרובה של ד"ר תמר זיגמן, שתתקיים במסגרת סדרת "חוקר בצהריים", ביום חמישי, ט"ז במרחשון תש"פ, 14.11.2019 בשעה 14:00.

 

כתבות נוספות

תחנות בחייה של נעמי שמר

עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

התחלות הסיפורים הנבחרות!

המוסך הזמין אתכן/ם לשלוח התחלות של סיפורים לכבוד פתיחת השנה החדשה. מתוך מאות ההתחלות המגוונות שקיבלנו, הנה העשר שאהבנו במיוחד

הרן כסלו, מֹתֶק אֵיזֶה יוֹם אֶחָד בֶּטַח יִהְיֶה חַם נוֹרָא מָצֶא אוֹ נְמֻצֶּה נְכֻסֶּה וְזֶהוּ, שמן על עץ, 110X110 ס"מ, 2019

 

***

הדף הריק עומד ולא אומר לך במה להתחיל. דף לבן זה בעצם קיר אטום מסויד. בלי דלת ובלי חלון … מה להכניס לעמוד הראשון? מה צריכה להבטיח הפסקה הראשונה? מה יהיה המשפט הפותח? "באמצע שביל חיינו תעיתי ביער עד"? ובעצם, מה תהיה המלה הראשונה בספר, הטביעה השחורה הראשונה על פני הדף הלבן? (עמוס עוז, מתחילים סיפור, כתר, 1996).

הפתיחה והסיום הם שני המקומות הקריטיים ביצירת ספרות, אבל הפתיחה היא רגע היש־מאין, והמשימה המוטלת על כתפיה כבדה ומאתגרת יותר מזו של כל חלק אחר: עליה להבקיע דרך אותו "קיר אטום מסויד" ולהעביר את הקוראת באחת מעולמה אל תוך עולם אחר. הפתיחה היא שער המעבר אל העולם המסופר, ואם הוא לא מזמין, אם הוא לא מסקרן ומעורר עניין, אם הוא לא בונה משהו מיד – הוא לא שואב, לא עוברים בו.

כיצד אפוא לכתוב פתיחה שתעמוד במשימות המורכבות האלה? האם עליה להיות תיאורית, לצייר רקע: "יש בלטה אחת ברחוב פיינברג פינת שדרות הדקלים" ("בלטה", אתגר קרת, מתוך צִנורות), או לנסח אמירה פילוסופית או קיומית: "כל המשפחות המאושרות" וגו' (אנה קארנינה, לב טוסלסטוי), או להסתער בקפיצת ראש ובלי הקדמות ישר אל תוך ההתרחשות: "היום מתה אמא" (הזר, אלבר קאמי), ואפילו להיות מנוסחת כמו אמצע, in medias res, לאו דווקא התחלה: "But nobody showed up" (הסיפור "The Itch" מאת דון דלילו, בניו יורקר)?

האם פתיחה אפקטיבית ומסקרנת היא כזו שמגלה הרבה, שטמון בה סיפור שלם, או כזו שיש בה רק קצה חוט דק, לא מספק, ודווקא זה סוד משיכתה? האם עליה להיות יצירה עצמאית בזעיר־אנפין או שמא להיצמד לתפקיד של מבשר, מרמז ומבטיח?

כמו רובן של השאלות הספרותיות, גם סוגיית הפתיחה אינה נענית לתשובה אחת "נכונה", ויעיד על כך – בין השאר – המגוון העצום של הפתיחות שנשלחו אלינו, ואלה שבחרנו מתוכן, שכל אחת מהן, כמו המשפחות האומללות של טולסטוי, אפקטיבית ומושכת בדרכה שלה.

[טל ניצן]

.

***

 

.
פתיחת הסיפור "מאיר" מאת שרון סילבר־מרת

כשפורסמו שמות הזוכים בתחרות, הוא שמח למצוא במקום השני סיפור קצר של מאיר. הוא גלל ישר לסיפור, שכמו מאיר היה שנון ומצחיק וכואב. בשורה השלישית שלפני הסוף, בדיוק כשגיבור הסיפור אוזר אומץ ופונה שמאלה במסדרון, הייתה מילה שלא הכיר. הוא ניסה להבין את פשר המילה מתוך התוכן, אבל מיקומה במשפט לא אִפשר לו אפילו להחליט אם זה שם עצם, פועל, תואר או מילת חיבור. גם שורש ברור לא היה למילה, ובהרגשה עמומה של כניעה הוא פנה לגוגל. כשגוגל שאל אם התכוון למילה אחרת, דומה, התחיל לחשוד שנפלה טעות בהקלדה. הוא גלל לתגובות הקוראים שהיו ברובן אוהדות. איש לא הזכיר טעות דפוס. למחרת נזכר במילה וחזר לאתר התחרות. מאתמול נוספו עוד תגובות נלהבות לסיפור של מאיר, ובאחת אפילו ציטוט שכלל את המילה שלא הכיר, בתוספת ההערה: "כל־כך מדויק ויפה!" הוא פנה שוב לגוגל ולמנועי חיפוש אחרים, אבל מלבד שתי תוצאות שהפנו אותו שוב לסיפור של מאיר הוא לא מצא דבר.

 

שרון סילבר־מרת היא מעצבת, בובנאית, מציירת, כותבת ושרה. יצרה מופעי תיאטרון בובות למבוגרים בקברטים ובקבוצת תיאטרון נודד באנגליה. עיצבה ובנתה בובות להצגות לילדים ומבוגרים ("מעיל הפלאים", "גברת כלום", "צנורות"). אמנית בית בתיאטרון "החנות", שבו יצרה, עיצבה והופיעה בהצגה "בלתי־קריא".

 

*

.
פתיחת נובלה בכתובים מאת טפת הכהן־ביק

זה היה קצת לפנות בוקר כשהצצתי וראיתי. אלוהים ושמיים עדים, מעולם לפני כן לא נגעתי בפלאפון תוך כדי השינה. מה משך אותי מתוך החלום, העלוב ממילא, לגעת במסך, ולהאיר את החדר באור כחלחל ולראות את האשמה הזו. מה התריע במחילות האינטרנט הסמויות מן העין, מי העביר זרמים ללב העייף שלי והזהיר אותי שהגיע תורנו. אי אפשר להגיד שהופתעתי: למעשה חיכיתי לזה כמו שמחכים למתנה שביקשת במדויק; חיכיתי כמו שמחכים בסבלנות לטקס הצטיינות, אחרי שהודיעו לך על זכיית הפרס. הנחתי את הפלאפון בחזרה וחזרתי לישון. התהפכתי לצד השני, לא אוכל לוותר על שעת שינה יקרה, יקרה כפי שרק שעת שינה שווה לאישה בת שלושים ושלוש עם ארבעה ילדים. והרי נעים כל כך לדחות את סיפו של היום ואת בשורותיו, ולשקוע שוב לתוך חלום אפור. עמוק־עמוק אני חופרת בור במזרן, ייתכן שלא אצא.

 

טפת הכהן־ביק, ילידת 1988, דוקטורנטית לספרות עברית. שירים פרי עטה התפרסמו בכתב העת הכיוון מזרח, ובכתב העת המקוון נקודה;פסיק.

 

*

.
פתיחת הסיפור "לואיס, תרזה והדה גאבלר" מאת סמדר שרת

אף אחד לא יכול להיכנס אלי הביתה. לואיס, תרזה והדה גאבלר עושים מה שהם רוצים, לואיס שולט בסלון והן בחדר שינה. ככה זה כבר שנים. איפה מתחילים. כל יום אני מבטיחה לעצמי קצת, כמה דקות, העיקר להתחיל. אילו הלקוחות המעטים שנשארו לי היו יודעים איך חיה העורכת דין שלהם, הם כבר בטח היו עוזבים אותי. חפצים על חפצים, בסלון, בחדר שינה. המסדרון חסום בארגזים. לכל חפץ יש משמעות, אי אפשר לזרוק דברים סתם ככה, צריך לדאוג שמישהו יטפל בדברים.

קשה להסביר למה אי אפשר לבוא אליי הביתה. יש לי סדרות של תירוצים. עובדים אצלי. הבית בשיפוצים, העוזרת צריכה להגיע, איזה עובדים, איזה שיפוצים, הלוואי, אין בעולם עוזרת שתהיה מוכנה להיכנס לבית הזה, לא משנה כמה ישלמו לה.
יְפַנוּ אותי מכאן רק כשאמות, הסירחון של הבית ושל הגוף שלי יגיעו לשכנים והם יתקשרו לעירייה ויבוא פקח, ירדים את לואיס ותרזה והדה גאבלר ויבוא סוף מזהיר לחיים העלובים של דורית לוין.

 

סמדר שרת, בעלת תואר שני בכתיבה ספרותית, היא משוררת, עורכת ומנחה תהליכי כתיבה באשדוד וערבי משוררים בפסטיבל אשדודָשירה. לאחרונה התפרסם ספר שיריה השביעי, "עד הקיץ הבא", ובקרוב יראה אור אלבום מוזיקלי ראשון משיריה, בשם זה. הסיפור "לואיס, תרזה והדה גאבלר" פורסם במלואו בעיתון 77.

 

*

.
פתיחה של סאגה משפחתית בכתובים מאת סיגל דרעי

אסתי כהן נפטרה. אולגה, המנקה במפעל שבו עבדה, מצאה אותה מוטלת על הרצפה בביתה, אך מכיוון שאסתי כהן ישנה כל חייה על שש המרצפות בפתח ביתה, אפשר לומר שאסתי מתה בשנתה.

דבר במותה לא ביקש נחמה ואלמלא אולגה שעבדה עימה מעל ארבעים שנה, סביר להניח שאף אחד לא היה ממהר למצוא אותה או מזהה שהריח העולה מביתה שונה מצחנת השגרה.

עבודה ושינה ושוב אותה עבודה ומעט השינה. קו פשוט ואחד היה לחייה מהיום שבו ירדה הנערה מהרי האטלס עם מי שהיה בעלה ויכול היה להיות גם אביה.

תלושה מכל סוג של רגש או הבנה גילתה במהרה את גאולת העבודה, וזה מה שעשתה עד ליל מותה.

אסתי כהן, האישה במטפחת השחורה, נפטרה. הרוח תעמוד היום לרגע. דממה עמוקה תעטוף את השממה, תִפְער האדמה את פיה ותחבק את אסתי אליה. המקום שאליו ייחלה עוד בילדותה, כשהבינה שרק גופה מהלך עימה, ונפשה, נפשה נותרה תלויה בסולמות שמעליה.

 

סיגל דרעי היא מפיקה ובעלת חברת אירועים. היא עובדת בימים אלו על ספר ביכורים ומפתחת סדרת נוער בתמיכת קרן גשר ומפעל הפיס.

 

*

.
פתיחת סיפור בכתובים מאת לילך גליל

בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת נהגו הוריי להתהלך עירומים בבית. זו הייתה תקופה כזו, לייט סיקסטיז בלומרס, וממילא עד שהגיעו שנות השישים מאמריקה לארץ כבר פרצה פה מלחמה בלבנון. חבריי ואני התחלנו להשמיע קולות התנגדות, ברוח התקופה, אלא שבבית שלי הם לא התקבלו היטב; הורי אימצו את הסיקסטיז רק עד גבול מסוים, גבולותיו של הגוף, וגם אם הציגו אותו חשוף לראווה, את דעותיהם המוצקות לא הצליחו להפשיט.

כך או כך, באותם ימים הקפדתי לחזור הביתה עם חבר אחד לפחות, ולפני שנכנסתי טרחתי לדפוק פעמיים, לצלצל בפעמון, לפתוח את הדלת הלא־נעולה ולקרוא: הגעתי. אני כאן. ואני לא לבד. פעם אחת מיהרתי מדי בפתיחת הדלת וגופה העירום של אמי חמק כצל במסדרון. לאחר רגע יצאה לבושה בחלוק ולא נראתה נבוכה כלל. קיוויתי שהחבר שלי לא הספיק לראות את גופה החשוף, את החומר המתעתע והמנוגד להלך הרוח כאן בבית. ללא קול מלמלתי: רק שלא יתחיל לדבר פוליטיקה.

 

לילך גליל היא משוררת, סופרת, עורכת ומנחה. פרסמה שלושה רומנים, שני קובצי סיפורים ושני ספרי שירה, וכן סיפורים ושירים שראו אור בכתבי העת מטעם, מסמרים, מאזניים, משיב הרוח, הליקון, מוסף תרבות וספרות ועוד. ספרה הבא, "מינהיות", הוא שירה בפרוזה, ועתיד לראות אור בקרוב.

 

*

.
פתיחת הסיפור "זיכרון" מאת שיר כהן

שלושה דובים וזהבה אחת, בבית של שני חדרים מחכים לשיפוץ. אבא דוב חנק רגלו בגבס, כאילו הניף דגל לבן. אמא זהבה הלכה לישון, ושני הדובונים הנוספים, יובל ואני, נשארנו לשחק במעט המרצפות שיכולנו לקפץ עליהן בחדרנו המשותף. חדר עם חלון ללא זכוכית מפריד־לא־מפריד בינינו לבין חדר השינה של הדוב המגובס וזהבה הדקיקה. (למה אני לא יכולתי להיות זהבה?). שעשוע של דחיפות, התמסרנו בגוף הצמיגי שלנו ככדור. מסך הטלוויזיה הונח על קו ההפרדה, על אדן החלון החשוף בין חדר השינה שלנו לשל ההורים. הגוף ניתר בין הקיר לפתח, הצחוק כבש את החלל, אבא דוב נח על המשמר. וברגע אחד של ילדות, יובל מסר את גופי הנפוח אל כפותיה של הטלוויזיה. הטלוויזיה לא הצליחה לתפוס אותי. שוב אכלתי יותר מדי, למרות שאסור לי. המסך שלה התנפץ על הרצפה למאה מיליון דמעות אלקטרוניות, הדוב התעורר משנתו ושאג לעברנו.

 

שיר כהן היא בוגרת טרייה של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. במהלך לימודיה כתבה וביימה שלושה סרטים קצרים שהוקרנו בפסטיבלי קולנוע בעולם. בימים אלה היא כותבת את רומן הביכורים שלה.

 

*

.
פתיחת הסיפור "באר חלב" מאת ים טרייבר

המגע של טוש הפרמננט על העור החשוף שלי היה נעים. הוא צייר בקווקווים קצרים מסביב לכל ציצי. זה יֵרד? בשביל זה באת לכאן, הרופא ענה לי. לא, לא הם. הדיו של הטוש יֵרד? כן, במקלחת הראשונה כבר. זה טוש רגיל, הוא הסתכל עליי והמשיך לקווקוו בלי לצאת מהקווים של הגוף שלי. חשבתי שיש להם טושים רפואיים.

אמא שלי כמובן התנגדה לרעיון, אבל אחרי שהיא מתה לקחתי את כל הכסף שקיבלתי ממנה ומיד רשמתי את עצמי לכירורג פרטי משכונת המשתלה שהסכים להוציא אותם בלי יותר מדי שאלות. מעבר למקצועיות שלו ולעדינות שלו, שהיו ברורות כבר בדרך שבה הוא הקליד את כל הפרטים שלי במקלדת הלבנה כאילו הייתה חלק מפסנתר כנף חגיגי, בחרתי אותו בזכות הקליניקה המוארת שלו. בובות נשיות עשויות בד היו מפוזרות בכל פינה בחדר ההמתנה. אהבתי במיוחד לשבת בכיסא שליד הבובה שהשדיים שלה היו שמוטים כמו אוזניים של ארנב על הבטן, שגם היא רצתה לנזול ולהישפך.

 

ים טרייבר, ילידת 1994, סטודנטית לתואר ראשון בהיסטוריה ובספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, במסלול לכתיבה יוצרת. נמצאת כעת בחילופי סטודנטים באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה.

 

*

.
פתיחת היצירה "פיצוחים, שתיקה וצחי" מאת טלי גריקשטס

זאת התפילה. האיש שעומד ליד עמוד החשמל מביט לשמיים, עיניו חריצים קטנים, לשונו מדממת תפילה. זאת התפילה. מכשיר קשר של סוני ביד אחת, עומד ומחכה שעמוד החשמל ידבר עימו, ירים אגודלים מאשרים – אתה יכול ללכת! אני תקין, בדיוק כמו כל האחרים שעומדים בשורה ומצדיעים לך בניצוצות חשמל! בזיקוקים! מכשיר הקשר פולט צעקה סטטית.

"טסססחי? שווווומע?"

האיש שמדמם תפילה לוחץ על הכפתור בצד ולוחש "עבור."

"יייייייששש…..עבור."

"לא שמעתי, עבור."

"יש לנו תקלה, תתר…..חק. מהעמוד. עבור!"

"עבור."

הוא מתקדם לעבר הטנדר, המקום שומם וריק כמו בית תפילה בחצות, זה שדה חמניות חרוך. הן פונות אל השמש, הוא רוצה להצטרף אליהן ולסובב את ראשו אל השמש. אבל הוא לא יכול. לפני שהוא שם את הכפפות הוא מכניס יד מגעילה ומלוכלכת לפה והדם מלטף אותה וניגר וניגר אל תוך הגרון.

"טססססחי, זיקוקים, זיקקקקקקקקו..קים, עבור."

"עבור."

הכפפות. הדימום. זאת התפילה. הוא מכסה על עיניו בידיו, רחוק כמאה מטרים בלבד מעמוד החשמל התקול.

 

טלי גריקשטס, תלמידת כיתה י"ב בתיכון מקיף נשר, לומדת ספרות במסגרת תכנית "דרך רוח" באוניברסיטת חיפה. יצירות נוספות שלה פורסמו בכתבי העת המקוונים מוטיב והמאוורר.

 

*

.
פתיחת הסיפור "תרנגולת" מאת גילה דישי

הסתובבתי עם תרנגולת על הראש כי בעלי רצה. אמר לי, ככה את יותר יפה. הרבה יותר צעירה. כשתיכנסי למסיבה כל העיניים יהיו נשואות אלייך, אשתי. אז הסתובבתי עם התרנגולת על הראש. לפעמים היא קרקרה אז אטמתי את האוזניים, כי כמה אפשר לסבול את הקרקור? לפעמים היא גם ניקרה לי בראש אבל התעלמתי מהטיפשה. ככה אני בטוח הרבה יותר יפה, הרבה יותר מתוחה. היא יושבת לי למעלה, ותאמינו לי אין אחד שלא הסתכל. בדיוק כמו שבעלי רצה.

 

גילה דישי, בוגרת החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, יוצרת ועוסקת בהוראת ספרות בארה״ב וישראל. פרסמה קובץ סיפורים קצרים, ״חוט ירוק מתנה״ (הוצאת סטימצקי). קטעים נוספים מיצירתה התפרסמו ב״קורא בספרים״ וב״ידיעות אמריקה״.

 

*

.
פתיחת רומן בכתובים מאת ענת גרנית

בחלומות שלה היא חוזרת לשם. דשא ירוק במורד וצחוק מתגלגל של ילדים משתוללים, סככת גפנים וספסל אבן בקצה המדרגות. הגינה פורחת. יעל השכנה יוצאת וקוראת לחומי. עודי, עדיין ילד, רכוב על אופני הראלי הכחולות שלה, מגיע בדהרה, ואבא שלה, מת כמעט עשר שנים, נוסע ברוורס לאורך שביל הגישה. בכניסה היו שני ברושים. משני צידי השער. חורף אחד הייתה סערה ואחד מהם נפל. נשאר אחד. הוא היה לבוש בפיג׳מה, כחולה מפלנל, היא זוכרת היטב, אפילו שלא הייתה שם. והשוטר שם את ידו על מכסה המנוע והרגיש את חומו. זה הספיק להם. זה הספיק להם למשך שלושה חודשים ואחר כך זה נשאר שם שלושים ושש שנה; החום של מכסה המנוע שהיה אמור להיות קר.

 

עו״ד ענת גרנית שירתה שנים רבות במשטרה בתפקידים שונים והייתה ראש האינטרפול של ישראל ונספחת המשטרה בפריז. מאז פרישתה מנהלת משרד עריכת דין, מרצה וכותבת. סיפור פרי עטה נבחר להתפרסם במסגרת תחרות באתר "עברית". 

 

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן