פרוזה | תרנגול קרבות

"נפו המניאק הזה, כיתה טיפולית, לקח לו מלא זמן ללמוד שרק אני מאכיל עד שהפסיק לנשוך. פייר, אני מעדיף חיות שמלקקות, חיות עם פרווה, אבל נפו הזה גבר, לא מלקק לאף אחד. ישר דוקר." סיפור קצר מאת ארנון מילוא

שמעון פינטו, ללא כותרת, טוש על נייר (מודפס במלל), 70X100 ס"מ כ"א, 2016

.

תרנגול קרבות

מאת ארנון מילוא

.

אני המזל שלי שיש לי גב אני. למרות שזה נראה שאני שחיף, אבל העצמות שלי כבדות, לא מתפרקות. אבל יותר חשוב מעצמות זה גב. ואני אם משהו רק ירים עליי יד או יוריק עליי סמוחטה אח שלי ישר נכנס בו תוך דקה במאתיים קילומטר. וזה לא שלא מנסים. כל הזמן אומרים לי עומרי, למה אתה לא מדבר, תגיד איזה מילה. לפחות תקלל יא מזדיין, אם נחתוך אותך תצעק או רק תעשה תנועות בשפתיים? אבל אני אין לי מה להגיד. זה התחיל בפרנציפ ואחרי זה כבר התרגלתי. עכשיו נראה לי כבר שכחתי. כלום לא יוצא. אבל זה לא חשוב כי גם ככה אין לי מה להגיד. אם צריך אני כותב בפנקס. מי שרוצה להבין אותי מבין ומי שלא שילך להתקווד. לאמא שלי זה פעם מאוד הציק, היא לקחה אותי לרופא מומחה. נסענו במונית שירות לתל אביב. רק מהשטיחים בכניסה אתה מבין שזה רופא טחון מהתחת. הוא הציץ לי בגרון ואמר לה גיברת, אין לו שום בעיה במיתרים, הם תקינים. זה משהו שקשור יותר לבריאות הנפש. אמא שלי איך ששומעת רופא או שוטר או מורה ישר נהיית כמו ילדה קטנה ומדברת בנימוס וחלש, כל כך חלש. אם אח שלי, שהוא הבעל בית במשפחה עכשיו, היה שומע את הרופא – הוא היה גוזר אותו. שוּ מיתרים תקינים יא מתחנגל, שילמתי לך אלף שקל פרטי שחור בלי קבלה כדי שתרפא את הילד, לא שתגיד שהוא שרוט. אבל אח שלי היה עסוק ולא היה מי שידבר אז אני צעקתי את זה בלב. הרופא לא שומע כלום גם עם המכשיר הזה שמקריבים לחזה אבל אמא שלי שמעה כי היא עדיין קצת שומעת את הלב שלי.

אח שלי היה בא והולך. אמא כל פעם שהיה הולך הייתה מחזיקה לו את היד ככה חזק ואחר כך מסתכלת ככה רחוק בחלון. למרות שתוך שנייה הוא נעלם עם האופנוע. גם אני הייתי מקשיב לפלוץ הגדול של האופנוע ואז עוד פעם אחת מנוע חזק אחרי הפנייה ואז מחכה עוד רגע עד שאפשר לשמוע צויץ של ציפור. כל פעם שהוא היה חוזר היה מביא לנו מתנות. היה מביא שטיחים, הביא טלוויזיה כזו שטוחה, גם חיות היה מביא. הביא פעם כזאת חיה של ארנקים, צ'יצילה או משהו כזה. פעם גם הביא נחש, לא נושך, רק חונק. הראה לאמא איך שמים אותו על הצוואר, אבל היא רק צרחה ואמרה לו שיעיף את הזין הזה. ואז הוא הביא את התרנגול. התרנגול היה עַצְבן בטירוף וכל הזמן הזיז את הראש ימינה ושמאלה כאילו הנחש עדיין בבית. אח שלי שם אותו במרפסת והתרנגול פחד כל כך שהוא עשה חרא על כל הבלטות, וניסה לעוף החוצה דרך הסורגים. אבל אח שלי אמר לי שתרנגול זה של גבר ומעכשיו אני המפקד של התרנגול הזה והתפקיד שלי זה לדאוג לו שיהיה גבר גבר. בהתחלה הוא היה מנסה לדקור אותי ככה עם המקור. והכרבולת שלו על הראש כמו כובע של גנרל, וכשהוא לא ידע שמסתכלים עליו היה הולך באוונטה עם החזה שלו נפוח. איך זה זה יא ווראדי הולך ככה, לא מבין שהחזה שלו זה שניצל עוף. אז החלטתי לקרוא לו נפוליאון כמו ששמעתי את אסף קורא למני למה יש לו הליכה כזאתי של תרנגול עם חזה של שניצל. אבל נפוליאון זה ארוך מדי להגיד בלב אז קראתי לו נפו. נפו המניאק הזה, כיתה טיפולית, לקח לו מלא זמן ללמוד שרק אני מאכיל עד שהפסיק לנשוך. פייר, אני מעדיף חיות שמלקקות, חיות עם פרווה, אבל נפו הזה גבר, לא מלקק לאף אחד. ישר דוקר. בבוקר היה שמח כל כך לראות אותי, ישר רץ אליי ליד אפילו אם לא היה שם גרגירים, וגם אני כל בוקר, למרות שבאמא שלי אני שונא לקום מהמיטה, ואמא שלי צריכה לצעוק ולאיים ובסוף לבכות שאני יוזיז את השמיכה סוף־סוף, אבל מאז שנפו בבית אני קם בוווש של אופנוע 1,300. וכמו שהוא אכל לי מהיד ככה גם אני אכלתי לו את הראש. אבל בלב. בלי לדבר. סיפרתי לו בלב איך קוראים לי ומה קרה לאבא שלי, ואיך אמא שלי כל היום מעשנת ונהייתה בטטה ודבה, ובלילה אני שומע אותה צורחת ועושה את עצמי יושן. כי ככה זה, מי שלא מדבר חושבים הוא גם לא שומע. אפילו פעם אחת סיפרתי לו על מכות שאכלתי מיקיר, כי ידעתי שגם אם הוא יתנפח הוא לא יתהפך עליי ולא יצעק עליי שאני הולך עקום ולא מפסיק לשתוק ובגלל זה אני מזמין כאפות.

בוקר אחד שקמתי התרנגול לא היה. חשבתי אולי עף מהסורגים לשמיים למה גם הוא מת לעוף מהמקום המסריח הזה, אולי נפל על הפרצוף למטה. ירדתי לחצר חיפשתי אותו שמה ליד הבלוני גז, כי זה מקום שנראה לי מתאים לתרנגולים ופתאום שמעתי את הוום ווווש של אח שלי. הוא הוציא את נפו מסל מיוחד שהיה לו על האופנוע. היה לו פנס ארוך של דם ליד העין והיו חסרות לו נוצות במאחורה והוא בכלל נראה כאילו דלוק. אבל אח שלי נראה מבסוט לאללה. הוא דפק לי בוסה על הלחי ואמר לי שהתרנגול הזה מטיל ביצים של זהב ושאני ישמור לו אותו טוב טוב, יותר מאשר על הביצים שלי, וייתן לו לאכול כי מחר בלילה הוא ייקח אותו לעוד הופעה. אבל אני כבר מדבר קצת תרנגולית והבנתי שנפו ממש לא בא לו על הופעה. כל היום חשבתי מה אני עושה עד הערב. חשבתי אולי אם אני יזרוק אותו מהחלון, קומה שלוש, הוא ילמד מהר לעוף, אבל זה מטומטם, למה יש לו רק פסילה אחת. נתתי לו להסתובב קצת בחצר, אולי יברח, אנא עארף, אבל הוא רק הסתובב לו ככה במעגלים. בלילה הבאתי אותו ליד המיטה שלי שאני גם יתעורר מתי שאח שלי בא. אבל הוא חטף עליי סתם עצבים, למה גם הוא לובש את אותה חולצה מאתמול ואני ככה דופק לו ת'קארמה אם אני משנה לתרנגול מקום. כשהוא יצא מהבית גם אני רצתי הכי טיל שאני יכול אחרי האופנוע. אחרי הפנייה עוד שמעתי וווש ווום ואז פתאום שקט, אז אמרתי אולי הגענו, ובאמת אחרי לא הרבה זמן ראיתי את האופנוע שלו עם הדגל אמריקה חונה ליד הגראז' של יובל.

כבר מבחוץ הרחתי את הוודקה ושמעתי את הצחוקים, וכשנכנסתי ראיתי את נפו קורע תרנגול אחר, שמן, דוקר אותו בתוך העין ואוכל לו את הצוואר. כל האמצע של הגראז' היה מלא נוצות. התרנגול השמן צרח ונפו העצבן, נכנס בו עם המקור והציפורניים, וההוא כבר היה ברצפה. המקור של נפו היה מלא דם אבל הוא תקע אותו לשמן בצוואר עוד פעם ועוד פעם עד שהשמן שכב בתוך הדם שלו ולא זז. ואז אח שלי הרים את נפו באויר וצעק שהוא המלך וגם אני שעמדתי ליד העמוד וניסיתי שהוא יסתיר אותי הייתי מאד מבסוט עליו. אני זה שהאכלתי אותו כל יום ובגללי הוא נהיה כזה. אבל אז יובל הוציא עוד תרנגול. נראה צִפלון אבל חת'כת ערסוואת, למה איך שהתקרב לנפו עשה לו ככה עם החזה של השניצל. אבל גם לנפו יש, הוא דפק לו שניצל בשניצל. אבל הצפלון תקע לנפו אחת בעין, והוא השמיע צרחה שעשתה לי רע בתוך הגרון, ואז הוא דפק לו עוד נקירה ונפו כבר היה על הרצפה וכל הרע בגרון הזה היה חייב לצאת החוצה ופתאום צרחתי, באמא שלי, לא יודע מאיפה זה יצא, נפפפפו זיין אותו. וכל הגראז' פתאום הסתכל עליי ואח שלי נהיה אדום לא רק בעיניים, גם בפנים ובצוואר, ויובל פתאום אמר, מה עודד, אח שלך המדרוּבּ מדבר? אבל התרנגול הצפלון לא שם לא על יובל ולא על אח שלי ולא על אף אחד בגראז' ועוד רגע היה גומר את נפו אם לא הייתי דופק ריצה נותן לו וולה ישר לשניצל. מהתנופה של הבעיטה שלי נפלתי קדימה ואיך שרציתי לקום תפסו לי בשערות ומשכו אותי ורגע לפני האגרוף עוד ראיתי את הפרצוף של יובל. אבל אני המזל שלי שיש לי גב אני, ואח שלי ישר דפק לו כזאת ראסיה שהוא עף עד העמוד, ופתאום כל החבר'ה בגראז' התחילו לצעוק יאללה עודד, יאללה יובל, ואלה דופקים נוגרות ובעיטות יותר מהתרנגולים. אני תפסתי את נפו ואמרתי לו שאם הוא רוצה מתישהו ללמוד לעוף עכשיו זה הזמן שלו למה אחרת אפילו שניצל לא יעשו ממנו, ובאמא שלי הוא הבין, למה עשה כל כך חזק עם הכנפיים שנהייתה לי רוח על הפנים ופתאום הוא התחיל לעוף. ואני מחזיק אותו וגם הרגליים שלי כבר באוויר ועוד רגע הוא כבר יוצא מהגראז' ואולי גם יעלה גבוה, יותר מקומה שלוש ואני איתו לאן שרק יעוף, אבל אז אני מרגיש כאפה על העורף ונפו נופל לי מהיד ונתקע ברצפה.

יאללה עוף עוף מפה. בטיל. אח שלי ממש עַצְבן. לך הביתה. תעיר את אמא ותגיד לה שאתה כבר יודע לדבר.

 

ארנון מילוא, יליד 1974, מנהל פרויקטי מערכות מידע. זהו פרסום הפרוזה הראשון שלו.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "לגור על עץ", סיפור מאת אילנה שליט

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו