נחום ברנע נפרד מ"העיתון הקטן שעסק בדברים גדולים"

שבועון החדשות "כותרת ראשית" (1982-1988) עבר לאחרונה דיגיטציה ונמצא באתר הספרייה הלאומית. עורך השבועון נחום ברנע כתב את המאמר הבא, בגיליון האחרון של השבועון. הקורא יוכל למצוא בו כמה הערות והארות שכוחן יפה גם לפוליטיקה ולתקשורת היום.

בלי 'כותרת' / נחום ברנע

14 בדצמבר 1988

'כותרת ראשית' שנא כל חייו הספדים. נדמה שהעיתון הזה לא בא לאף לוויה חבוש-כיפה, בוודאי לא ללוויה של עצמו. שש שנים ושבועיים התקיים השבועון עד שנסגר. עם כל הגאווה על מה שהיה והצער על מה שהוחלט, צריך לומר שעיתונים מתים אינם שונים מכל מת אחר. דינם להישכח. רק מי שהשבועון הזה היווה חלק מחייו, כקורא או ככותב, ירגיש באופן מוחשי בחסרונו, וגם על זה ילמד להתגבר. אם העיתון הזה תרם משהו לסדר-יומה של החברה שהוא חי בה בשש השנים האלה, די בכך. כשהוקם, היה לנו ספק אם יגיע גם לכך.

בימים האחרונים, מאז שפורסמה הידיעה על סגירת העיתון, אנחנו מוצפים בפניות של קוראים. ניכר בהם צער על הרגלי-קריאה מושרשים שעכשיו יצטרכו להשתנות, והרבה אהבה לסגנונו ולרוחו של העיתון. וניכר גם כעס, הרבה כעס. איך אתם עושים לנו את זה: במה אנחנו חטאנו, שאתם מונעים מאיתנו את המוסד הזה, שכל־כך חשוב לנו ולאחרים. הרי שילמנו את דמי-המנוי שלנו בזמן, וקראנו בשקידה כל מלה: ומעבר לזה, באיזה מצב נמצאת היום החברה הישראלית, אם כל יום של משא-ומתן קואליציוני מוליד עוד ועוד גופים טפיליים שימצצו את כספה של האומה רק כדי להזיק לה — אך עיתון כמו 'כותרת ראשית' לא יכול להתקיים. אלמלא היה 'כותרת' קיים, אמרו לנו, היה צריך להקים אותו עכשיו, דווקא עכשיו. ואתם, במקום לחזק אותו, מניפים את דגל הכניעה.

מנוי אחד הציע לשלוח המחאה על סך 500 שקל, ולקרוא לאלפי מנויים אחרים לשלוח המחאות דומות. רק תבקשו, אמר, רק תבקשו. ואנחנו, אולי בגלל גאווה יתרה, אולי בגלל אותו חוסר החשבה עצמית שאיפיין את 'כותרת' מיומו הראשון, אמרנו תודה, ההצעה נדיבה ונוגעת ללב, אבל לא מעשית. עיתון איננו יכול להתקיים על מגביות. ולמרות שידענו, שמה שהפיל את 'כותרת ראשית' לא היה מיעוט קוראים, בכל זאת, חשבנו, עוד כמה עשרות אלפי קוראים קנאים כאלה לא היו מזיקים לתוחלת-החיים שלו.

'כותרת ראשית' לא נסגר בשל לחצים פוליטיים. הסיבות הן כלכליות. חלקן אובייקטיבי, וקשור במצבו של המשק בכלל ושל הענפים הכלכליים שפרנסתנו היתה עליהם, ובתחזיות הקשות לגבי הצפוי לענפים האלה בשנה הבאה. חלקן קשור לעיתון עצמו. אילו היה 'כותרת' תרגיל פיננסי חפוז, אחד מעסקי-האוויר האופייניים כל־כך למשק הישראלי, יתכן שהיינו חיים היום בתחושה של כישלון. אבל משאת-נפשם של אנשי 'כותרת' (וגם של בעליו, אני חושב) היתה אחרת. בשש שנות קיומנו ניסינו להשכיל את הציבור, לחשוף בפניו מה שהשלטון מנסה להסתיר ולעתים קרובות מה שרוב האנשים אינם רוצים לדעת; להעלות אל סדר-היום הציבורי פרשיות חשובות באמת; להילחם, להילחם, להילחם. גאוותנו תהיה תמיד על הפרשיות הבטחוניות, הכלכליות והפוליטיות החשובות שהובלנו בחן, מוועדת-קרפ דרך פרשיות השבי'כ ועד 'מילואות'.

'כותרת ראשיתי היה עיתון כעוס, עיתון כואב, ואכזרי ומרושע כלפי כולם, אבל קודם כל כלפי הקרובים לו באמת בהשקפת-עולמם. אין חברים. החבר היחיד הוא הקורא, מין ישות מופשטת שאיש איננו מחזיק בכיסו הקטן. אבל למען האמת, גם אותו, את הקורא הטבעי שלנו, הכעסנו וקנטרנו לא מעט. אחת הקוראות אמרה לנו השבוע שהיא נהנית יותר ממוספי-השבת של עיתוני-הצהריים. למה, שאלנו. כי אתם כותבים כל הזמן על הצרות שלי, אמרה. הם כותבים על צרות של אחרים, ולעזאזל, צרות של אחרים כואבות פחות.

'כותרת ראשית', אפשר לקבוע בביטחון, לא היה עיתון חנף.

הוא היה עיתון מנוסח. החל בשערים שלו, שתשומת-לב רבה הוקדשה לניסוחם ולעיצובם, ועד לאחרון קטעי-הביקורת. כן, הוא היה ערוך: יש בארץ עיתונים שמופקים הרבה יותר טוב מהשבועון חזה, שארוזים בדרך מגרה יותר ומתחשבת יותר בקוצר-הרוח של הקורא. אנחנו חשבנו שגם כאשר כותבים על גדולות חשוב להקפיד בקטנות: בדיוק של עובדה, בשנינות של כיתוב-תמונה, בהצבת המקרה הפרטי בתוך התמונה הכללית. לא די להיות צודק. צריך גם לחיות חכם,  מגרה למחשבה, ספקן, כתוב עברית.

הוא היה בית להרבה אנשים מוכשרים. אחדים — ובראשם תום שגב, שהיה עורך-שותף של העיתון הזה לאורך חלק משנותיו — באו אליו לאחר שהצליחו במקומות אחרים: אחדים פרחו מחדש, לאחר שנים של שתיקה; ואחדים גדלו והפכו לעיתונאים מקצועיים כאן, בתוך החממה העיתונאית הזאת. הם נמנים היום עם השמות הבולטים בדור חדש ומוכשר מאוד של עיתונאים. מסגרות עיתונאיות אינן מסוגלות להמציא כשרונות, אבל במיטבן, הן יודעות לגלות כשרונות ולתת להם את התמריץ המתאים לפרוח ולהניב פרי. היתה כאן, נדמה, הרגשה כללית של סיירת מובחרת, העדפה מוחלטת של כישרון, איכות מקצועית והישג עיתונאי על-פני כל שיקול אחר. והיה חופש-ביטוי, משוחרר מאינטרסים זרים, משוחרר מפחד. 'כותרת', נדמה, ידע לא להפריע למוכשרים לגדול.

תיפקודה של העיתונות בכללה איננו מושפע מסגירתו של עיתון אחד, יהיה איכותי ככל שיהיה. העיתונות נבחנת כמוסד חברתי, וכל עוד יש עיתונים והרבה עיתונים ויש בהם סקרנות בריאה ויצר-תחרות בריא ושאיפה להשכיל את הציבור היא תיטיב למלא את תפקידה. ישראל תהיה אותה ישראל, לטוב או לרע, בלי 'כותרת ראשית'. עם זאת, הלקח מתקופת-חייו של העיתון הזה צריך להילמד. והלקח אינו מה שאומרים לנו בימים האחרונים עמיתים בעיתונים אחרים, שצריך לחיות מסחרי יותר ומחושבן יותר ולוותר על סטנדרטים כאלה ואחרים. להיפך: כשמסתכלים לאחור, על כל הוויכוחים הציבוריים שהעיתון הוביל בהם, על ציון-דרך היסטורי כמו 'הזמן הצהוב' של דויד גרוסמן, על התרומה החברתית שהעיתון הזה תרם, חייבים להגיע  למסקנה שטוב שהיה. אין עיתונים קטנים. התועלת החברתית בעיתון קטן שעוסק בדברים גדולים גדולה לאין ערוך מהתועלת בעיתון גדול שפרנסתו על עניינים קטנים. כן, עיתונים חייבים להתנגש במימסד הפוליטי. כן, הם חייבים לעסוק במלאכה כפויית-הטובה של החקירה העיתונאית ולערוך מסעות ציבוריים בנושאים לא סימפטיים. הדבר נכון ביתר-שאת במדינת-ישראל של היום, שחית תחת כנפי ממשלות של שיתוק לאומי, בצל עלייתם של מטורפים לאומניים ושל החרדים. הפיתוי כל־כך גדול עכשיו לברוח אל הטריוויה, אל התתגרדות-העצמית של גטו-הבידור התל־אביבי, אל הרחמים העצמיים.

כל־כך הרבה סתירות היו בעיתון הזה. שבועון שבעליו הם שניים  מענקי המימסד הישראלי, והוא מתעב את המימסד ובז לו: שבועון שעיתונאיו טובלים בתוך השלולית הפוליטית כדי לדלות עוד ועוד  אינפורמציה — ואחר-כך, מול צג המחשב, תוקפים בברוטאליות את המקורות שלהם: שבועון שהחופש שלו היה חשוב לו יותר מעצם קיומו. לחתום מטה, שניזון מהעיתון הזה מיומו הראשון, אין בסיכום העניין טענה לאיש. רק הכרת-תודה. אלה היו שנות חיי המרתקות ביותר. אני בטוח שכל מי שעבד כאן ימשיך ויכתוב ויצליח במקומות אחרים, אבל איפה, תגידו לי, איפה יימצא עיתון שכאשר הוא נסגר, הקוראים כועסים עליו כל-כך.

נחום ברנע


אירוע מיוחד בספרייה הלאומית לרגל הדיגיטציה של עיתון "כותרת ראשית" יתקיים ב-3 בדצמבר 2019. לפרטים ולהרשמה

לדפדוף בגליונות "כותרת ראשית"

שירה | זרות אנחנו לכל אדם

שירים מאת יעל סטטמן, ליאור שטרנברג וסיגל נאור פרלמן

האדי חליל, מקבילים, טכניקה מעורבת, 190X150 ס"מ, 2016

.

יעל סטטמן

מה שנותר

הָעוֹרְבִים הַשְּׁחֹרִים שֶׁשְּׁמָם פַּחַד
לָקְחוּ אֶת חֲבֶרְתִּי.
הַיּוֹנִים הַטִּפְּשׁוֹת שֶׁשְּׁמָן בּוּשָׁה
לָקְחוּ אֶת חֲבֶרְתִּי.
הַחוֹחִית הַיָּפָה שֶׁשְּׁמָהּ גַּאֲוָה
לָקְחָה אֶת חֲבֶרְתִּי.
קָרָאתִי לָהּ עִם הַדְּרָרוֹת בַּיּוֹם
וְעִם הָעֲטַלֵּפִים בַּלַּיְלָה.
אַתְּ אָמַרְתְּ שֶׁנִּתְרָאֶה,
צָעַקְתִּי לָהּ

מָה שֶׁנּוֹתַר מִגּוּפִי
הָיָה הָרָעָב
לִמְצֹא
נוֹצָה רַכָּה
בְּתוֹךְ שֶׁקֶר הַקָּפֶה וְהָעוּגָה

הָיָה הַצִּמָּאוֹן
לִהְיוֹת
חֲבוּקָה וּרְצוּיָה
בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ

 

יעל סטטמן, מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית והתפתחותית, גרה כעת בארצות הברית. בוגרת מסלול הכתיבה של הליקון. שיריה פורסמו באנתולוגיות, כתבי עת ומוספים לספרות, וכן בגיליון 35 של המוסך.

 

.

ליאור שטרנברג

מתוך: פתח דבר

 כָּל הָרְחוֹבוֹת בָּהֶם הָלַכְתָּ
הוֹבִילוּ אוֹתְךָ עַד כָּאן –
אֶל הַמִּרְפֶּסֶת הַזּוֹ מוּל בָּתִּים
הַיּוֹרְדִים מִזְרָחָה,

אוֹרוֹתֵיהֶם
מְרוּחִים בָּאֹפֶק כְּכוֹכָבִים
מְצֻיָּרִים בְּגִיר צִבְעוֹנִי.

מוּטָב שֶׁתִּפְנֶה אֲלֵיהֶם
בִּמְקוֹם לְהַבִּיט בַּכְּבִישׁ הַדּוֹמֵם תַּחְתֶּיךָ –
מָה עָשׂוּ לוֹ הַבֹּקֶר פּוֹעֲלֵי הָעִירִיָּה
אֵיךְ בָּצְעוּ שׁוּב אֶת בְּשָׂרוֹ
מוֹתִירִים אַחֲרֵיהֶם
צַלֶּקֶת שְׁחֹרָה.

כָּךְ נוֹהֲגִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
מַסְפִּיק לְהִתְפַּלֵּא, אַתָּה לֹא יֶלֶד כְּבָר.

אַל תְּמַצְמֵץ בָּאוֹר הַכּוֹזֵב,
וְאַל תַּחְמִיץ פָּנִים
נֹכַח הַפַּח הַצִּבּוּרִי
שֶׁשּׁוּב עָלָה עַל גְּדוֹתָיו,
רַק שַׁקַּע אֶת רַגְלֶיךָ
עָמֹק יוֹתֵר,
אֶל תּוֹךְ אֲדָמָה מְנִיבַת סוּסִים
וַעֲצֵי תַּפּוּחַ

הַצָּפוֹן הַפּוֹרֶה,
הַמֵּיטִיב,
הַלּוֹחֵךְ בְּשַׁלְוָה
אֶת בְּשָׂרְךָ,
וְאֶת חֲלוֹמוֹתֶיךָ.

 

ידיים

גּוּרִי נִקְבַּר.
גַּם לִלְוָיָתוֹ לֹא הָלַכְתִּי.
עָמַדְתִּי בַּכִּתָּה וְאָמַרְתִּי אֶת שְׁמוֹ
וְקָרָאתִי מִשִּׁירָיו
עוֹשֶׂה אַזְכָּרָה מִמִּלִּים,
גּוּף וְשֵׁם.

יָדוֹ הַגְּדוֹלָה הַחַמָּה
זְכוּרָה לִי
פְּרוּשָׂה מֵעָלַי עַכְשָׁו

כְּמוֹ יְדֵיהֶם
שֶׁל אוֹרִי
וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל

וְיָדַיִם אֲחֵרוֹת
שֶׁלֹּא לָחַצְתִּי בְּחַיֵּיהֶן

יְדֵי יְהוּדָה
וְיָדֶיהָ שֶׁל דָּלִיָּה.

בַּשָּׁמַיִם יָרֵחַ עָגֹל וְחָזָק
שֶׁל אֶמְצַע הַחֹדֶשׁ.

הַכֹּל מְבֹרָךְ

 

שביל החלב

אָדָם מִתְעוֹרֵר אֵי שָׁם
בַּלַּיְלָה בָּעִיר לְהָגִיף אֵיזֶה תְּרִיס,
אוֹ לְכַסּוֹת אֶת רַגְלֵי יַלְדוֹתָיו הַמִּתְעַקְּשׁוֹת
לְהַשְׁלִיךְ מֵעֲלֵיהֶן אֶת הַשְּׂמִיכָה בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת,
וְשׁוּב אֵינוֹ מַצְלִיחַ לְהֵרָדֵם.

הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ הָלוּם לַמִּטְבָּח,
מוֹזֵג לְעַצְמוֹ כּוֹס חָלָב וְאָז יוֹשֵׁב
בְּהֶסַּח הַדַּעַת אֶל שֻׁלְחַן הָאֹכֶל הַגָּדוֹל
וּבוֹהֶה בַּחַלּוֹן הַמּוּגָף לְמֶחֱצָה,
שֶׁאֲוִיר שְׁכוּנָתִי מְתַעְתֵּעַ
מֵגִיחַ בַּעֲדוֹ לְסֵרוּגִין.

מִשָּׁם קְצָרָה הַדֶּרֶךְ אֶל הַכּוֹכָבִים
הַבּוֹהֲקִים עַתָּה בְּכָל כֹּחָם עִם שְׁקִיעַת הַיָּרֵחַ,
וְאֶל הִשְׁתַּקְּפוּת פָּנָיו הָעֲמוּמָה
הַמַּמְתִּינָה בַּזְּגוּגִית.

הוּא נִלְפָּת פִּתְאוֹם, וְהֶחָלָב
שֶׁבְּכוֹסוֹ מַרְעִיד. הֲרֵי לֹא תִּכְנֵן לִפְגֹּשׁ
אֶת כּוֹכַב הַצָּפוֹן, אוֹ אֶת הָעֲגָלָה הַגְּדוֹלָה
שֶׁיְּצוּלָהּ נָעוּץ בִּמְלוֹא הֲדָרוֹ בַּאֲפֵלַת הַשָּׁמַיִם
שֶׁטֶּרֶם שַׁחַר. גַּם לֹא כָּךְ, בְּאִבְחָה
שֶׁל הֶכֵּרוּת צוֹנֶנֶת,
אֶת עַצְמוֹ.

 

ליאור שטרנברג, יליד 1967, הוא משורר, מתרגם ומורה לספרות. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, שזיכו אותו בין היתר בפרס ראש הממשלה ובפרס דוליצקי מטעם האוניברסיטה העברית. מרבה לתרגם מן השירה האירית. לאחרונה ראה אור בהוצאת קשב לשירה "שלושה מראות של האי", מבחר משירת טוני קרטיס בתרגומו. השירים כאן לקוחים מהספר "הלחם, המלח", שיראה אור בקרוב בהוצאת מוסד ביאליק.

 

.

סיגל נאור פרלמן

אנא מחלוטה אנא

אַנַא מַחְלוּטָה אַנַא,
אַנַא מַחְלוּטָה, תַּאְרִיבָּן מַבְּסוּטָה, תַּאְרִיבָּן
מַבְּסוּטָה, אַנַא
מַחְלוּטָה מַבְּסוּטָה.
אֶגַ'ארָה בִּתְאוּל לִגַ'אר:
"זיי זיינען גאַס קינדער. די מאַמע דרייט
זיך אַרום מיט מענער"
אַנַא מוּשׁ מַבְּסוּטָה, לַחַאלִי אַנַא וַאְפֶה.
בַּאוּל אִגַ'ארָה: "גַּ'ארְדוֹן חַאמֶל פָארָה"
וּבַּאוּל לִגַ'אר: " כּוּל חַנְפוּס בְּעֵינֵי אִמוּ עַ'זַאל"
אַנַא מִן קִרְיַת אֱלִיעֶזֶר, חַיְפָה חַמְרָה, מַחְלוּטָה. לוֹז מִיר אוּפּ.

[אֲנִי תַּעֲרֹבֶת אֲנִי,
אֲנִי תַּעֲרֹבֶת, בְּעֵרֶךְ מַּבְּסוּטָה, בְּעֵרֶךְ
מַבְּסוּטָה, אֲנִי
תַּעֲרֹבֶת מַבְּסוּטָה.
הַשְּׁכֵנָה אוֹמֶרֶת לַשָּׁכֵן:
"הֵם יַלְדֵי רְחוֹב. אִמָּא שֶׁלָּהֶם מִסְתּוֹבֶבֶת
עִם גְּבָרִים".
אֲנִי לֹא מַבְּסוּטָה, לְבַדִּי אֲנִי עוֹמֶדֶת.
אוֹמֶרֶת לַשְּׁכֵנָה: "עַכְבָּר מַחֲזִיק עַכְבָּרוֹן"
וְאוֹמֶרֶת לַשָּׁכֵן: "כָּל פִּשְׁפֵּש בְּעֵינֵי אִמּוֹ הוּא צְבִי"
אֲנִי מִקִּרְיַת אֱלִיעֶזֶר, חַיְפָה אֲדֻמָּה, תַּעֲרֹבֶת. תַּעַזְבוּ אוֹתִי.]

 

שיר לניצן

הִבְרַחְתִּי אוֹתָךְ אֶל מֵעֵבֶר לַגְּבוּל שֶׁלֹא יִגְּעוּ בָּךְ יְדֵי
הַשָּׂשִֹים לַמְּלָאכָה וְלָעֲבוֹדָה כִּי רַבָּה, וִידֵי הָעוֹשִׂים
בַּדָּם
אַף אָדָם
אֵינוֹ מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיךְ כָּמוֹנִי, אוּלַי אָבִיךְ,
אוֹ אַחַיִךְ, הִצַּלְתִי אוֹתָךְ כְּשֶׁאָמַרְתְּ לִי:
אִמָּא, הֵם מְכִינִים אוֹתָנוּ כְּמוֹ לַחְמָנִיוֹת בַּתַּנּוּר
שֶׁנֵּצֵא בָּרֶגַע הַנָּכוֹן
מוּכָנִים לְשָׁרֵת אֶת הַחֶרֶב, וְאַף כִּי
בְּלִי הֶרֶף, כָּל עֶרֶב
אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת אֵלַיִךְ וְסוֹפֶרֶת אֶת יָמַיִךְ הַטּוֹבִים הַרְחֵק מִכָּאן.

לִבֵּך הַטּוֹב עוֹמֵד בִּגְבוּרָה בְּפֶרֶץ
מְרִימֵי הַגָּבַּה, אֲבַל זוֹ אֲנִי בִּתִּי שֶׁהִצַּלְתִּי אוֹתָךְ
כִּי מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתְּ לָחַשְׁתִּי לָךְ:
שֶׁלֹא תִּפְּלִי, בִּתִּי, אֶל הַדִּבּוּר הַמֻּקְסָם מֵהַהֶרֶס.
זָרוֹת אֲנַחְנוּ לְכָל אָדָם.

וּכְשֶׁסֵּרַבְתְּ לָשִׁיר לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי, לֹא יָכֹלְתְּ לוֹמַר
חָפְשִׁי, כִּי יָדַעְתְּ שֶׁלֹּא חָפְשִׁי כְּמוֹ כַּדּוּר מְנֻתָּב דֶּרֶךְ הַכַּוֶּנֶת
אֶל הָרַקָּה, כִּי רַב פֹּה הָאֵבֶל וְרַבָּה הַהַקְרָבָה
וְגַס הַלֵּב בַּסֵּבֶל
כְּאִלּוּ לֹא שְׁמוֹנִים שָׁנָה מְנָת חַיָּיו שֶׁל אָדָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

בִּתִּי, נֵדַע שְׁתֵּינוּ כִּי מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתְּ הִרְחַקְתִּי אוֹתָךְ מִמֶּנִּי
שֶׁתֵּדְּעִי לִחְיוֹת בִּלְעָדַי מֵעֵבֶר לַגְּבוּל
עִם חָבֵר אוֹ אָהוּב וְלִבִּי הֶעָזוּב
לַחְמָנִיָּה אַחַת שֶׁנִּצְּלָה מֵהַתַּנּוּר הַמְכַלֶּה הַכֹּל

 

כה וכה

הַנָּשִׁים מְפַטְפְּטוֹת עַל כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לָבוֹא
לְתוֹךְ הַפֶּה, עוּגִיָּה מֵהַבּוּפֶה אוֹ שִׂמְלָה מֵהַיַּרְחוֹן
אוֹ מְקוֹר הַיְקוּם שֶׁל קוּרְבֶּה בְּמוּזֵאוֹן דְּ'אוֹרְסֵיי
אַחַת מֵהֶן הָיְתָה שָׂם בַּקַּיִץ שֶׁעָבַר עִם הַבַּעַל
שֶׁעָבַר, מָה דַּעְתְּכֶן בָּנוֹת
עַל הַחַיָּל הַיּוֹרֶה, יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת הַבֵּן שֶׁלִּי, שֶׁלָּךְ,
שֶׁלָּהּ, קְרָאתֶן אֶת גְּרוֹסְמָן הָאַחֲרוֹן, כָּרִים מָרוֹקָאִים
מֻנָּחִים עַל הַסַּפָּה כְּמוֹ אוֹרְחִים בָּסָלוֹן, מַשְׁגִּיחִים
עַל הַדֶּלֶת, מִי זֶה בָּא, הָבָה נִקְרָא, לֹא הֵבַנְתִּי אַף פַּעַם
שִׁירָה, אֲבָל אֶת עַגְנוֹן אֲנַחְנוּ אוֹהֲבוֹת הָמוֹן,
עוֹד מֵהַתִּיכוֹן

 

פה ושם

1. במציאות
יָרֵחַ מֻשְׁחָל עַל חוּט זָהָב קָשׁוּחַ בַּרְזִלִּי.
אֶתְלֶה עַל חוּט זָהָב קָשׁוּחַ בַּרְזִלִּי
אֶת כְּבִיסַת הַבַּיִת:
מִכְנָסַיִם, שְׂמָלוֹת, חֻלְצוֹת, תַּחְתּוֹנִים,
חָזִיּוֹת, גַּרְבַּיִם וְצִפַּת כָּרִית אַחַת
מְנֻקֶּבֶת עָלֶיהָ מוּטָל חֲלוֹמִי הַמְרֻסָּס
בְּאֶקְדַּח טִפּוֹת הַבֹּקֶר לִפְנֵי שֶׁאֲנַעֵר

 

2. ובחלום
הַמַּזְכִּירָה הִקְלִידָה בִּמְכוֹנַת כְּתִיבָה אוֹתִיּוֹת
עַל קֻבִּיּוֹת עֵץ – מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֻּבִּיָּה
הָאוֹת ז' וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי הָאוֹת מ' (לְמָשָׁל).
הִיא כָּתְבָה: "הִזְדַּיְּנָה הַרְבֵּה שָׁעוֹת בַּיּוֹם
וְהָלְכָה". וּמַה שֶּׁיָּצָא:
"נָא שִׁלְחִי בְּמֵיְל חוֹזֵר אֶת אִשּׁוּרֵךְ".

 

סיגל נאור פרלמן, מנהלת שותפה ומייסדת ארגון "דרך רוח" לקידום מדעי הרוח בישראל, מלמדת בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. ספרה "נח שטרן – כל השירים; לברוח מהחיות המכוערות – מונוגרפיה" ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2018. השירים מתוך ספר שיריה הראשון, "מחלוטה", שיראה אור בקרוב בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 27 של המוסך.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת גל נתן, עודד ניב, ענבל קליינר ומיכאל מקרובסקי, ותרגום לשיר מאת יוסיף ברודסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | קטע מתוך ספר בכתובים מאת יניב איצקוביץ'

"סאני הייתה שחקנית מוכרת במידה, אם כי לרוב מצאה עצמה בתפקידי משנה, אבל היה ברור לי שמהעולם הזה היא תצא בתפקיד הראשי. יהיו ניידות, סירנות יפלחו את העיר."

אילונה אהרון, ללא כותרת, פוטוקולאז', 50X35 ס"מ, 2009

.

מתוך "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", ספר בכתובים מאת יניב איצקוביץ'

.

מה שמך?

נוח קני.

אם יקרה לכם אי פעם שתהיו חשודים במשהו. אני מתכוון ש: אם הראיות יסתדרו ככה שהזרקור יופנה אליכם, אני יכול להבטיח לכם שתוך כמה שעות תשמעו דפיקה בדלת, ומולכם יעמדו שני שוטרים. ואתם תתבקשו לגשת איתם לתחנה, אולי אפילו עם אזיקים על הידיים, גם אם לצידכם עומד הילד שלכם. בן ארבע בסך הכול. אתם אולי חושבים: מה פתאום! אותי יעצרו? על מה ולמה? נו בסדר. זכותכם לחשוב ככה. אבל אני רק רוצה לומר ש: אם דבר כזה בכל זאת יקרה לכם, התוצאות כבר לא יהיו בידיים שלכם. כי מכאן ואילך זה עניינים של עורכי דין. ואלו, נו, ככל שיש לך יותר כסף, הראיות קצת יותר לטובתך. עכשיו, אני מציע לכם לא לזלזל בעניין הזה, זאת אומרת, של הכסף. לא הייתם רוצים להישאר בלי מזומנים במצבים כאלה. אל תעשו את הטעות שאני עשיתי.

היום, למשל, שוטרים לא יופיעו אצלי בדלת. זאת עובדה. אני יודע יותר מדי דברים בשביל להיות מישהו שמטפלים בו בדרכים המקובלות. היום, אם צריך לברר איתי משהו, מזמנים לי משלחת מיוחדת. בפעם האחרונה שאיזה עניין נקשר בשמי, לפני עשר שנים, ישבתי במרפסת וחשבתי שזה לא הגיוני שהם עדיין לא הגיעו אליי. עבר שבוע מאז שטוביאס מת והם אפילו לא התקשרו. אבל אז הבנתי שהאיטיות שלהם לא בהכרח מעידה על נחיתות. להיפך. הם מגיעים בשלים יותר מהשוטרים.

אמנם לוקח זמן להיכנס לראש שלהם. אין אצלם עורכי דין ובדיקות דנ"א. השאלות הן בינאריות: עשית או לא עשית? היית או לא היית? ואם הם לא משתכנעים הם מביאים את סודרי עם הפוליגרף: שמונה שאלות ביקורת, למרות שחמש בדרך כלל מספיקות, ועוד שתיים־שלוש שאלות לגופו של עניין. הם יודעים שפוליגרף לא קביל בבית המשפט. אלא שהדרך שלהם לאמת לא עוברת במחוזי. זה קצת כמו עם מושבעים. הם סוגרים אתך את הכול בקשר עין. באינטואיציה.

נכון, איש כבר לא ידפוק אצלי על הדלת באישון ליל. הם פשוט יתקשרו אליי מבעוד מועד ויבקשו בנימוס להיפגש. אחד הבדימוסים שלהם יציע: "נפתח יומן?" ויאפשר לי לבחור תאריך נוח. הם יודעים שאשיב להם: "עכשיו זה זמן מעולה," ובכל זאת ישאלו: "אתה בטוח? אין לחץ." ככה זה. הם נותנים לך את התחושה שהם בצד שלך.
אז כל מה שנותר לי לעשות בינתיים הוא לחכות. הם אולי חושבים שאני מתבשל בתוך המיץ של עצמי, אבל הם טועים. הפעם אני לא צריך להכין גרסה ואין לי עם מי לתאם עמדות. לא אתן להם לשחק בי כפי שעשו בפעם הקודמת, ובעיקר לא ללחוץ לי על כפתורים. הפעם, אני לא לוקח ללב.

אני לא אשכח את הטון היהיר שלהם אחרי המוות של טוביאס, את השאלות המתונות שכל כולן נימת האשמה: מתי הלכת אל טוביאס? – תשובה. הוא ציפה לך? – תשובה. איך הצגת את עצמך? – תשובה. הוא ידע שאתה נשוי לטליה אלקלעי? – תשובה. ככה הכול מתנהל אצלם, על מי מנוחות, עד שברגע אחד הם מתרסקים עליך: אז אתה מבין שכל הראיות מצביעות לכיוון שלך? אתה מבין שבלעדינו כבר היית במסדר זיהוי בתחנת משטרה מטה מרחב כלשהו? ספר לנו בדיוק מה קרה ונדבר עם מי שצריך.

"הסברתי לכם כבר," אמרתי להם, "בסך הכול הלכתי לדבר איתו."

"מי זה איתו?" היתממו.

"עם טוביאס."

הם נהנו לשמוע אותי אומר את השם שלו.

"ומיד אחרי ששוחחתם במקרה מצאו אותו מת?"

"כך מסתבר."

"אז אתה בעצם רוצה שנאמין שהלכת רק לדבר עם האיש שזיין את אשתך?"

"אני לא מתחבר למילה הזאת."

"לאיזו מילה," גיחכו, "לאשתך?"

עכשיו, האנשים האלה שמתיימרים להיות בצד שלי, שאמורים להציל אותי מהשוטרים, שקובעים איתי פגישה על כוס יין; האנשים האלה יותר מדי דומים לאלו שרוצים להרשיע אותי. כשאפגוש אותם בסיבוב הזה והם ישאלו על הלילה שבו היא מתה, אני אספר על הלילות שקדמו. כאשר יבקשו שאתאר את הקשר שלי עם המנוחה, אני אדבר על הניתוק. הם ירצו לתחום, ואני ארחיב. הם ירצו לזקק מהות, ואני אתן את ההקשר. הם ירצו שמונה שאלות ביקורת ועוד שתיים־שלוש שאלות לגופו של עניין, ואני אתן להם עלילה סבוכה. אני אספר להם בדיוק מה קרה, מנקודת המבט שלי כמובן, אלא מה. הרי ככה הם אוהבים את האמת שלהם, בזווית. הָביאו את סודרי. הָביאו את הפוליגרף. גבירותי ורבותיי המושבעים, אני מוכן לשאלות. והפעם, יש לי הרבה מה לומר.

היכן אתה מתגורר?

רחוב הפרסה 14–18, צהלה.

עכשיו, אם לומר את האמת, המוות של סאני לא הפתיע אותי. רק האופן שבו נודע לי עליו היה משונה. לפעמים הייתי משתרע לצדה בבוקר, ואז, כשנסחפה לקצה המיטה עם הגב אליי, הייתי מצית לעצמי את הזבל הזה שהיא נהגה לגלגל, טבק "דראם" צהוב, ומדמיין את הסוף שלה, שתויה על ההגה, ולפתע חוצה קו הפרדה כשהיא צוחקת צחוק נורא. דווקא אהבתי את הצחוק המופרע שלה, וידעתי שצחוק כזה לא ייגמר בשכיבה ממושכת בבתי חולים. סאני הייתה שחקנית מוכרת במידה, אם כי לרוב מצאה עצמה בתפקידי משנה, אבל היה ברור לי שמהעולם הזה היא תצא בתפקיד הראשי. יהיו ניידות, סירנות יפלחו את העיר, מכבי־אש ומה לא. והיא תבער בתוך הלהבות כמו סנה שלא אוכָּל. יכולתי לנחש שלטוב או לרע, במוות שלה לא תהיה השלמה. בלי מילים אחרונות. בלי "רד כתם מקולל, רד אני אומרת," שנהגה לצטט מליידי מקבת', תפקיד שמעולם לא לוהקה אליו. ובלי שהות לסקור את החיים האומללים שלה, שברגע אחד, ודאי, משהו מתוכם היה מזדהר ונוצץ ככוכב.

לא הייתי אמור להיות הראשון שמתבשר על מותה. לא היינו זוג אפילו, ולמען האמת, גם לא שכבנו, לפחות לא מבחינה טכנית. היא אומנם ישנה אצלי לא מעט, באותו החדר ובאותה מיטה. שכבה לצדי שעות ארוכות בחולצת טריקו שהשאלתי לה, ובתחתונים. לפעמים ממש התקרבה, לפעמים אפילו ליטפה, אבל תמיד היה נדמה לי שהיא לא מתמסרת אלא משרטטת באצבעות שלה גבול. כאן אני. כאן אתה.

אני חייב להודות שיש שלב בחיים, שהשינה לצד מישהי הופכת להיות אינטימית יותר מיחסי מין, ובעיקר נקייה יותר. אין את הנוזלים האלה, והזיעה, וקיפול הבגדים, והזמנת המונית, והריקנות, והאשמה. לך תסביר את זה לשורקי, שכל הזמן רצה לדעת איך זה להיות עם שחקנית.

בכל אופן, גם אם הייתה בינינו מערכת יחסים כלשהי, היא הייתה משונה ושרירותית. אני לא יכולתי לבקר אותה בדירה שלה, אבל לה היה מותר להפתיע אותי מתי שרצתה. כמעט אף פעם לא יצאנו מהבית כי הנחתי שהיא לא רצתה להיראות איתי בציבור. תיארתי לעצמי שכל אותם מומחים שיעשו עליה csi ויחקרו את המוות שלה, ילכו שולל אחרי הנתיבים הגסים של המובן מאליו ולא יגיעו אליי. דרך תעודת הזהות יגלו את שמה, קרן בן־עמי, ומישהו מהם יאמר: "מוכר לי השם, תגידו זאת לא השחקנית הזאת? נו, שמכנים אותה סאני, מהסדרה הזאת על הדתיים, נו, ההיא שאבא שלה חבר־כנסת."

תיארתי לעצמי שפרופסור בן־עמי, דקאן הפקולטה לרפואה לשעבר וחבר־כנסת בהווה, יקבל את הבשורה בביתו. הוא בטח יחבק את אשתו, מפיקת חתונות לשעבר וכוהנת תזונה בהווה, ולכולם הם יספרו איזו נהגת זהירה היא הייתה. וכך המשטרה תשרטט לעצמה פרופיל מוטעה של פרח שנקטף ברגע של אובדן שליטה, טעות אנוש, טרגדיה של בת־טובים, ועוד כל מיני קלישאות שהם ממציאים למקרים שלא נכנסים להם לתבניות. כי את הפשעים האמיתיים המשטרה אף פעם לא חוקרת.

תיארתי לעצמי שאתבשר על המאורע הטראגי מאביה. מישהו מטעמו של הח"כ כבר ידאג ליידע את כל המקורבים אליו, ואני, איך לומר, נחשב מבחינתו לחבר קרוב. כולם חברים קרובים אצלו. בהלוויה, מן הסתם, לא אהיה נוכח. לא יכול לסבול את ההשתפכויות הצבועות האלה. לרוב מי שמחצין הכי הרבה רגש על הקבר הטרי הוא גם מי שמבקש לטשטש את האשמה הגדולה ביותר. יכולתי לדמיין לעצמי איך יובֵל בן־עמי ישתטח על הקבר של בתו. בגיל ארבע־עשרה היא עזבה את הבית כי לא יכלה לסבול אותם. קצת מאוחר להיראות מופתע או אבֵל עכשיו.

אבל את השבעה כנראה שהייתי פוקד, כמו חבר קרוב של המשפחה, או אחד שרוצה להיחשב ככזה. הייתי מגיע פעמיים, ובניגוד לאחרים, לא אוֹמֵר דבר. מה יש כבר להגיד? להמציא ש: לפחות היא לא סבלה? לשקר ש: היו לה חיים מלאי משמעות? להפריז ש: עולם התרבות איבד נכס יקר? לרדד ש: צריכים להיות חזקים בשביל מי שנשאר? נו באמת. יש סדקים שלא אמורים להתמלא. יש כאבים שלא מוכרחים לרפא. ובכלל, מה שווים החיים הקטנים שלנו על הכדור העלוב הזה, אם אפילו בלכתנו אנחנו לא משאירים למישהו חור בגוף. אני לא יודע, השאיפה להתנחם תמיד נראתה לי מוגזמת.

בכל אופן, דבר בהתראה מחרישת האוזניים שבקעה ממשרד הדקאן שבו התארחתי באותו יום, לא הייתה אמורה לגרום לי לחשוד שזה אות המבשר את מותה. הייתי משוכנע שהשֶדֶר בוקע ממערכת גלאי האש בבניין הסנאט של אוניברסיטת תל אביב. אך מבטי הדקאן וסגניתו פנו אליי, מתמקדים במכשיר הנייד שלי שרטט וזמזם והבהב ללא הפסקה. כשהחלקתי את האצבע על המסך, זיהיתי את האיתות. זה היה אות שנשלח ממתקן בטיחותי ששורקי סידר בבריכה הפרטית שלי, ואל המתקן היו מחוברות מצלמות וידאו, שחוברו באפליקציה לטלפון שלי. שורקי, השותף שלי וסמנכ"ל התפעול של קני אחזקות, הסביר לי שבכל פעם שגוף זר טובע במים, המכשיר הזה שולח התראה בטלפון לכל מי שגר בבית ולמוקד האבטחה שמחובר לאזעקה. הוא טען שרק בשנה האחרונה, שנת אלפיים ושבע־עשרה, ניצלו באורלנדו חמישים ושמונה ילדים מטביעה בגלל המכשיר הזה. הסיפור הזה על אורלנדו גרם לי להסכים להתקין את הגלאי הזה בכל הבריכות של בנייני "קני אחזקות". גופה של ילד צפה בבריכה משאירה כתם שאי אפשר למחות. ואני, אני אוהב ניקיון.

בכל מקרה, כשהתקבל האיתות בטלפון שלי, מיד ידעתי שזאת סאני. אמנם לא התראינו חודשים, והיו כמובן סברות הגיוניות יותר: אולי הרוח העיפה לבריכה כרית מריהוט הגן, או שיונה אבודה צללה לתוך המים. אבל משהו בחיבור שבין גוף זר וטביעת ילדים באורלנדו הציף לי אותה בהכרה. איש לא ידע על הקשר ביני לבין סאני, ועכשיו, הבנתי, הגופה שלה תתגלה בבריכה שבביתי. ולא רק זה, אני הראשון להתבשר על כך דרך איזו אפליקציה. זה בטח לא ייראה טוב!
אבל המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש לא הייתה: עכשיו! ברגע זה! לבטל הכול ולטוס הביתה! אולי עוד אפשר להציל אותה! זאת הייתה כנראה המחשבה הראויה, אבל היא לא הייתה המחשבה שלי, אלא מחשבה שמישהו, מתישהו, היה אמור לחשוב. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה קשורה דווקא לאורלנדו. פתאום נראה לי מוזר שדווקא שם טובעים כל כך הרבה ילדים בבריכות.

אז אחרי שהשתקתי את הנייד, פשוט נשארתי לשבת בכיסא, ונזכרתי בג'ורג' בוש, ששמע על המטוס שפגע במגדל התאומים בזמן שישב עם תלמידי בית ספר בפלורידה. אחרי שלחשו באוזנו מה קרה במנהטן, הוא נשאר לשבת עם התלמידים באותה כיתה, והקשיב איך הם קוראים את הסיפור על עז המחמד. ואני זוכר איך כולם דיברו על זה שבוש הוא כנראה הנשיא הגרוע ביותר בתולדות ארצות הברית, כי מי מסוגל לשבת ולקרוא סיפור ילדים כשאלפי אנשים נשרפים שם במגדלים. אבל אני דווקא הזדהיתי עם הנשיא. אני חושב שזאת הייתה התגובה הטובה ביותר לאותו רגע. פשוט לשבת עם הילדים ולהקשיב לסיפור המטופש שהם הקריאו על העז שאוכלת כל דבר שנקרה בדרכה, בזמן שהעולם סביבם קרס.

ובכן, גם אני המשכתי לשבת במשרד הדקאן, והקשבתי להסברים שלו על המחקר המתקדם של האוניברסיטה בתחום המוח ועל פיתוח אלגוריתמים לחיזוי מחלות לב. הוא באמת עשה כל שביכולתו כדי שגם השנה אתרום לאוניברסיטה. אלא שישנם אנשי אקדמיה, שתשוקתם לפרוץ את גבולות הידע התיאורטי הביאה אותם לזנוח את הקיום הממשי, וברור לעין שכל סממן אנושי שהיה בהם נמרט תחת ערימות של מחקרים מייגעים. ולפעמים, בערבי קוקטיילים, אתה פוגש איזה פרופסור, ולפתע אתה רואה איך נוצרת סביבו טבעת ריקה מאדם, כי אנשים נפוצים לכל עבר פן יתחיל הפרופסור לשטוח את עקרונות המאמר האחרון שפרסם. אז בדיוק ככה הייתי שבוי במשרדו בזמן שהנשיא טחן אותי בנוירונים ובניסויים עם לייזרים.

בינתיים העיניים שלי נדדו אל שולחן הכיבוד שהכינו לי – קערת פירות מהודרת, מאפים מתוקים וכד לימונדה. לפני חמש שנים, בפעם הראשונה שהגעתי לכאן, היו כלים חד־פעמיים, בורקסים יבשים וקולה. אבל היום באקדמיה מנסים להדביק את הפער עם שאר העולם, וזה צורם כמו קשישה בלה שמורחת שכבות מוגזמות של איפור. המשרד של הדקאן, למשל, נראה כמו סניף של קופת חולים מאוחדת. אני יושב על חיקוי של ספת עור, שמונחת על לימינציה זולה, ומולי על הקיר הדפס זול עם העז של קדישמן. כצאן לטבח. הנה עוד פעם העברית הזאת: רק אמרת עז ומיד אתה נזרק להשמדה.

סגנית הדקאן – אני מצטער, שכחתי את שמה, אף פעם לא הייתי טוב בשמות אבל תמיד מעולה בפרצופים – סיפרה לי במבטא צרפתי, שמצב האקדמיה בארץ בכי רע: "סוגרים מעבדות, מיסטר קני. מקצצים תקנים. ממשלה לוקחת מתקציבים. רוב תורמים מפנים כסף לאיפה שיש פְּרֶס. מצער אותי לומר לך זה, מיסטר קני, אבל אוניברסיטה נתמכת על ידי תרומות של אנשים אינטֶלֵגָ'נט כמוךָ שעוד אכפת להם מהתקדמות של ידע וטכנולוגיה."

מעבר לאי השימוש שלה בה"א הידיעה, היא בהחלט השתדלה להסוות חנופה על ידי הצגת העובדות. היא בטח סיגלה לעצמה את הטקטיקה הזאת כדי לא להרגיש שהיא, במעמדה הרם, הפרופסורית הנכבדת, לא שונה מאוד ממקבצת נדבות. התחשק לי להפסיק אותה באמצע הדיבור ולומר לה: "גברת סגנית דקאן יקרה, שנינו יודעים שהמשרה שלך תלויה בכישרונך להתחנף אליי כדי שאשלח את היד עמוק לתוך הכיס ואתרום לאוניברסיטה שלך. אז בואי נפסיק עם הדיבורים על הדאגה לאקדמיה. אנחנו לא חוברים לאותה מטרה בגלל עניין בידע. נהפוך הוא. אנו שותפים כאן מתוך העדר עניין בידע ואי אכפתיות מהאקדמיה. אנו מאוחדים על ידי כל מה שלא ייאמר בחדר הזה. היום, גברת סגנית דקאן, אנו חוגגים את הניצחון שלי. ניצחון על מה, תשאלי? ובכן, הרשי לי לומר זאת כך: על בשרי למדתי שבכל מערכת יחסים יש צד אחד שמבקש וצד אחד שמבקשים ממנו. ואם אינך רוצה להיות אומלל, תמיד תדאג להיות בצד שמבקשים ממנו. זה הכול.

היא דיברה בעברית מצוּרפתת ואני חשבתי בעברית מאונגלזת. אני יודע. אנגלית היא לא שפת האם שלי, אבל אני כבר לא יכול להרשות לעצמי לחשוב בעברית. שלא תתבלבלו. עמוק בפנים תמיד אהבתי את העברית עם התנ"ך ושלושת אלפים השנה שעל הכתפיים שלה. כל דבר שאתה אומר סוחב על הגב את משה רבנו. אבל כשהגעתי לתחתית, עם המשטרה והכול, הבנתי שיש דברים שמחליקים יותר טוב בגרון באנגלית. נסו את זה פעם. עובדה שהיום, איך לומר, כסף לא חסר לי. ויש קשר, אני חושב, בין שפה למטבע. אבל שכחו מזה רגע. כי זה הרבה מעבר למזומנים.

היא הסמיקה במבוכה והצמידה שפתיים להשוות אודם בין העליונה לתחתונה. שאלתי את עצמי אם היא נשואה. אחר כך היא בדקה שהכפתור האחרון בחולצה שלה רכוס. כנראה הרגישה משהו.

עכשיו, אני יודע בדיוק מה אתם חושבים: הנה עוד רודף שמלות חתיאר, מטרידן סדרתי, בוגד עם דיפלומה, מיליונר שחצן. ובכן, אתם צודקים. אבל דבר אחד אני רוצה לומר לכם: אישה אחת אהבתי בחיי, טליה אלקלעי שמה, ומעולם לא אהבתי אחרת. ואף שבגדה בי ורמסה את כבודי, אני נותרתי נאמן לה עד עצם היום הזה. ואתם, השופטים, כמה מכם יכולים לומר, שעד יומה האחרון של האישה שנשאתם, בכל פעם שנכנסה הביתה הלב שלכם רעד והעיניים שלכם נישאו אליה בתקווה. הרשו לי לנחש: אף אחד מכם לא.

אחרי שהתגרש מאשתו בעקבות רומאן שניהל, שורקי אמר לי: "אם יש לך שתי אהבות, לך עם האהבה השנייה, כי עצם אפשרותה של אהבה שנייה מוכיח שהראשונה לא הייתה מספיק חזקה." אז בדבר אחד אתם יכולים להיות בטוחים: רומאנים אולי היו לי, ודרך אגב, גם לה. אבל אהבה שנייה לא הייתה לי. בעוד שלה, ובכך אין ספק, הייתה גם הייתה. טוביאס המנוול! אלוהים, כמה שהוא חסר לי.

הדקאן פירש את שתיקתי כהתפעלות – הוא כנראה ממש מצטיין בקריאת אנשים – והתרגש לספר לי על מחקר פורץ דרך בחוג לפסיכולוגיה בנושא הפרעות קשב וריכוז. הפרעתי את הקשב והריכוז שלי ממנו וניסיתי לקלוט רעשים מבחוץ. לא שמעתי סירנות, אבל זה לא אומר שהמשטרה כבר לא בדרך לבית שלי. שאלתי את עצמי מה יעשו השוטרים כשיגיעו. האם הם יקפצו מעל הגדרות? האם יפרצו את השער? האם יתקשרו אליי כדי לבשר לי מה מצאו בבריכה? או שמא מראש יוותרו על ההליך הפורמאלי ויזמנו לי את המשלחת המיוחדת.

"נפתח יומן?" אשמע קול נעים בטלפון.

"עכשיו זה זמן מעולה," אשיב.

"אתה בטוח? אין לחץ."

"אני משוכנע."

עכשיו, בעודי יושב במשרד הדקאן חשבתי שסאני עדיין שם, בתוך המים. אני לא יודע. אבל בהחלט יכול להיות שהגופה שלה צפה ללא רוח חיים עם הפנים מטה. השיער הארוך שלה נפרש על פני המים כמניפה. והידיים שלה שלוחות לצדדים כאילו היא מנסה להגיע לאנשהו. ושאלתי את עצמי: האם נכנסה עירומה, או שמא קפצה בבגדיה? האם בלעה כדורים או עשתה זאת בקור רוח? עם סאני, גם אם ה'מה' ברור, ה'איך' תמיד צופן הפתעות.

אבל כל המחשבות האלו, שאולי כבר היו מחשבות ראויות יותר, לא הובילו אותי אל הפעולות הראויות. יש איזה נתק, אני חושב, בין מה שראוי לעשות לבין מה שבסופו של דבר נעשה. שורקי היה הראשון שהסב את תשומת לבי לעניין. הנתק הזה קיים אצל כולם, ללא יוצא מן הכלל, והשאלה היחידה היא היכן עובר הגבול, או אפילו, אלו תנאים חייבים להתרחש כדי שמחשבה נכונה תוביל גם לפעולה נכונה? אין לי מושג. תשכחו מזה.

בסופו של יום, סאני כבר הייתה ככל הנראה מתה. הריאות שלה היו מוצפות מים וניסיתי לגייס את הידע המועט שלי בעניין צפידת המוות בניסיון לחשב מתי יתחיל אצלה התהליך. האם זה שונה אצל בחורות צעירות? אולי הדקאן יוכל לספר לי על מחקר פורץ דרך בנושא? אבל הוא רק המשיך וסיפר על עוד ועוד דיסציפלינות.

מוזר. אני הקשבתי לדקאן כדי שבהוקרה לתרומתי הנדיבה יחקקו את שמי על איזה חדר או אולם, בעוד ששמה שלה ייחקק בקרוב על מצבה מפוארת שיזמינו הוריה. יש הבדלים כמובן, אני לא אומר, אבל יש גם לא מעט קווי דמיון. כי בסוף אני חושב שכל אחד רוצה שהשם שלו יהיה חקוק איפשהו.

 

יניב איצקוביץ', יליד 1975, דוקטור לפילוסופיה, סופר ומרצה. חתן פרס ראש הממשלה לסופרים. ספרו "דופק" זיכה אותו בפרס "הארץ ספרים" לספר ביכורים לשנת 2007. ב־2009 ראה אור הרומן השני שלו, "אדם וסופי" (הספריה החדשה). הרומן השלישי שלו, "תיקון אחר חצות" (כתר, 2015) זיכה אותו בפרס תרגום מאת קרן עם הספר, בפרס רמת גן ובפרס עגנון.

 

 

» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך רומן מאויר בכתובים, מאת בועז לביא ועפרה אייל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נובל | במכונית מפולין ועד לאי בים התיכון

"בראש של טוקרצ'וק יש אינספור איים מהספרות וההיסטוריה, והיא מכירה את הסוגות הספרותיות ואת דרכי פעולתן, ובוחרת לשבור את הכלים, לפחות לזמן־מה." יורם מלצר על הרומן Flights מאת אולגה טוקרצ'וק, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2018

אולגה טוקרצ'וק (צילום: Martin Kraft)

.

מאת יורם מלצר

.

השלם והחלקים כבר היו למשל. פילוסופית, "השלם הגדול מסכום חלקיו" מצביע על דבר־מה נוסף שיש במכלול. רטורית, זוהי דרך לשבח דבר שהגיע לכלל שלמות אסתטית, רעיונות או פונקציונלית. אבל האם יש שלם בלי חלקים? האם יש חלקים בלי שלם? האם אפשר לראות את האחד בלי לראות את האחרים, או להפך? ודאי שלא, אומרת לנו אולגה טוקרצ'וק ברומן שלה, שזכה להיקרא בתרגום מפולנית לאנגלית Flights, הן במובן "טיסות" והן במובן "הימלטויות".

הרומן של טוקרצ׳וק, כלת פרס נובל לשנת 2018, הוא פוסט־מודרני בעליל. מדובר באוסף של פרקים, באורכים שונים מאוד, שהקשר ביניהם אינו מובן מאליו והם אינם מצטרפים לרצף עלילתי קווי. הגיבורה המספרת מופיעה ברבים מהם, אך לא בכולם, ויחידות שונות מתרחשות בזמנים שונים ומסופרות מזוויות מגוונות. הקוראים אוספים את המשותף, מתחילים ליצור לעצמם קווים רעיוניים שפוגשים את העלילות הקטנות או הגדולות, וכך נוצר רושם כללי, שהוא הרומן – ללא מקום אחד, ללא זמן אחד, אך עד מהרה מתגלה שהוא מגובש ושהיד המכוונת של הסופרת יודעת בדיוק לאן היא מוליכה אותנו. הקטעים יכולים להיות הערות קטנות, אפילו מסות משעשעות, תרגילי דמיון, וגם פיסות של סיפורים או סיפורים שלמים, שאולי יימשכו בקטעים שיופיעו בהמשך, ואולי לא.

בדרך שדונית, לא פעם גחמנית ובוודאי רבת מבטים, טוקרצ'וק תוקפת את משל השלם והחלקים על ידי משיכת השטיח מתחת לרגלי הקוראים ברומן, ועושה זאת אגב שימוש בידע רב, ולא פחות מכך – מתוך שעשוע בלתי פוסק. בהליכה לך־ושוב בין שורה מצומצמת של דימויים, טוקרצ'וק אף פורמת את השטיח שהיא מושכת תחת רגלינו. והיא נהנית לחטט בו. וגם למצוא בו פיסות חוט נשכחות, מחוברות או מנותקות, ולבהות בדוגמאות שלו, ו…

הבנתם. היא ממצה את הרעיון שלה ומותירה עוד שפע של אפשרויות שיכלה לנצל. היות שלא נימלט מהסבר, יש צורך לומר ש־Flights משתמש במספר מצומצם של רעיונות ומטפורות כדי לבנות טיעון רחב, תרבותי, פילוסופי, אסתטי־אמנותי, סיפורי. למשל, שדות תעופה כאזורי ביניים, כתחנות מעבר שהם מקומות, וכמקומות שאינם נמצאים בשום מקום. כך היא משבצת פעילויות תרבות בשדות תעופה שהמספרת חולפת בהם, וגם מפגשי אקראי שנקשרים לפרקים אחרים בקולאז' הצבעוני של הרומן, או שאינם נקשרים, כנראה. מאחורי הפרקים העוסקים בטיסות ובשדות תעופה מצויים כל הטיעונים הרציניים וההגיוניים – המוכּרים לנו כל כך – בדבר מצבו של האדם המודרני, האפשרות או היעדר האפשרות לנוע, לנסוע, לשנות מקום. אלא שטוקרצ'וק יודעת שכל אלו מוכרים לנו עד זרא, ועד יוון העתיקה. חוסר האפשרות של תנועה, וגם הקפיצה לנהר שלעולם אינו אותו נהר – היינו שם, קראנו, ראינו וחשבנו על כל אלו, ונתקענו. ולכן היא משחקת כדי לומר לנו משהו אחר.

כך למשל היא לוקחת משפחה גרעינית קטנה ושולחת אותה במכונית מפולין ועד לאי בים התיכון, מול חופי יוגוסלביה לשעבר, והופכת את האי לאתר של התרחשות אימה ודרמה גדולה, שסופה אינו מתחוור כלל, וגם אינו נגזר מכך שהאי הוא שטח מוגבל שאין ממנו יוצא לאחר שבא בלי שכל האי ידע שמי שבא אכן יצא. אי כמו שדה תעופה? כן. אי הפוך משדה תעופה? גם. כי בראש של טוקרצ'וק יש אינספור איים מהספרות וההיסטוריה, והיא מכירה את הסוגות הספרותיות ואת דרכי פעולתן, ובוחרת לשבור את הכלים, לפחות לזמן־מה, עד לפיסת הבד הבאה בקולאז' שתתאים להיות זאת שבה התעלומה תזכה לטיפול נוסף.

אמרנו חלקים? אכן: חלקי חיים, חלקי זמן, חלקי מפה, חלקי זהות, חלקי מפגש, חלקי ידע, חלקי הקשר. והשלם, מה איתו?

זאת השאלה הגדולה ב־Flights, והיא זוכה לתשובה פעם אחר פעם, תשובה שגם מבטלת את עצמה. את זאת עושה טוקרצ'וק באמצעות עיסוק רחב ועמוק בדרכים לשימור רקמות ואיברים. שורה לא קטנה של פרשיות בספרה לוקחת אותנו לעולם המופלא של חומרי שימור כמו פורמלין, לתולדות פיתוחם ולשימושים שנעשו בהם. השיא הוא בסיפור, נובלה היסטורית המשולבת ברומן, שמספר על אדם בארצות השפלה של המאה השבע־עשרה – גם שפינוזה מופיע בסיפור – שבעקבות פציעה מקרית זעירה ברגלו מגיע למצב של נמק וצורך בקטיעת הרגל. המקרה מכתיב את חייו והוא משמר את הרגל הקטועה ועושה קריירה אקדמית מרשימה כאנטומיסט, אדם המתמחה בתיאור חלקי הגוף. הסיפור מייחס לאיש גילוי והמצאה של שני דברים המוכרים לנו היטב: גיד אכילס, שהוא מגלה וגם מעניק לו את שמו, וכאבי פנטום – הכאבים שקטועי איברים חשים באיבר שאיבדו. ברגע מסוים הוא תוהה כל כך על הכאב המוזר ברגלו הקטועה, שהוא מוציא אותה מנוזל השימור ומניח אותה בהמשך הגדם, ומנסה להבין מה קורה. השלם חסר חלק? החלק שלם? איפה נגמר האדם ואיפה מתחיל האיבר הקטוע? מה גם שאלמלא הקטיעה, לא היה גיבור הפרשייה עולה לגדולה. והרגל, גם כשהיא קטועה, רגלו היא, הלא כן? והוא לא נמלט מכך כל ימיו. על גיד אכילס הוא יכול לספר לבני דורו, להעניק לגיד הבעייתי הזה את שמו של הגיבור המיתולוגי, להצביע עליו כנקודת תורפה, אבל על כאבי הפנטום? בשום אופן: אם יספר עליהם, אם יאמר מה שהוא חושב שקורה, הרי יחשבוהו למי שנטרפה עליו דעתו. השלמות, מתברר, תלויה בתפיסה המקובלת בדור שאדם מזדמן לחיות בו.

במבט רחב יותר, טוקרצ'וק העניקה לנו ב־Flights יצירה מורכבת ורבת משמעות. היא מתגלה כבת נאמנה לשורה של כותבים פולנים כמו זביגנייב הרברט וצ'סלב מילוש ווִיטולד גומברוביץ'. כמוהם היא מהלכת בין ז'אנרים, כמוהם היא מביטה אל ארצות אירופיות אחרות, מוקדים של תרבות וידע, של הגות ויופי. דן צלקה המנוח נהג לומר, בשנות התשעים של המאה שעברה, שהמאגר הגדול הבא של מטפורות יהיה הביולוגיה, מדעי החיים. הוא היה מתענג על הרומן של טוקרצ'וק, שמבינה היטב ששאלות עתיקות בדבר זהות, תודעה ואחדות החוויה של האדם מקבלות תהודה חדשה ורעננה כשמביטים בהן מתוך הביולוגיה, הכימיה, המדע המעשי. לא פחות מכך, טוקרצ'וק היא תלמידה של חוליו קורטאסר, פוסט־מודרניסטית אוהבת משחק, המבינה שהמשחק הוא הפעילות הרצינית באמת של האדם, כיוון שהוא מקפל בתוכו את ההבטחה לפענח את הקוסמוס, את החיים, את הנפש. איני יודע אם היא תכתוב "ספר אלף־בית", כפי שעשה מילוש וכפי שעשה צלקה בעקבותיו, אבל הכתיבה שלה, מבנה הרומן Flights הוא כבר כזה: פיסות של מסות־סיפורים־הרהורים שמשתלבות לשמיכת טלאים. פה ושם יש כתמים, ולעיתים המספרת מוציאה אותנו מן הכלים בגחמותיה, בפסקנות מופרזת שדבקה בפרקים קצרים מסוימים, ובתחושה של התפנקות מילניאלית. ועם זאת, השלם החסר הזה אינו משכיח את חלקיו היפים, המגוונים, המרתקים, המצחיקים והמתמיהים. מי גדול ממי? אין לכך כל חשיבות. אולגה טוקרצ'וק סיימה את הרומן שלה, על אף שיכלה להמשיכו לכדי אלפיים עמודים, ועברה לדבר הבא. בשנה הבאה יראו אור תרגומים לעברית של Flights ושל רומן נוסף של טוקרצ׳וק: Drive Your Plow Over The Bones of The Dead . אז גם יראה אור התרגום האנגלי לרומן חדש שלה, העוסק בפרשת יעקב פרנק, בזהות פולנית־אוקראינית־רוסית־יהודית־קתולית. שלמים שבורים וחלקים פזורים, חלקים מחוברים ושלמים חמקמקים. הימלטויות שאין להימלט מהן.

 

 

יורם מלצר הוא סופר ומתרגם, ועורכו הראשי של כתב העת המקוון ״אלכסון״. מסה פרי עטו על בורחס התפרסמה בגיליון 58 של המוסך.

 

 

Olga Tokarczuk, Flights, Translated by Jennifer Croft, New York: Penguin, 2018 (Bieguni, Kraków: Wydawnictwo Literackie, 2017).

 

 

 

» קטע מהספר "אני טיטובה, מכשפה שחורה", מאת מאריז קונדה, זוכת פרס הנובל האלטרנטיבי לספרות, 2018.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן