שבועון החדשות "כותרת ראשית" (1982-1988) עבר לאחרונה דיגיטציה ונמצא באתר הספרייה הלאומית. עורך השבועון נחום ברנע כתב את המאמר הבא, בגיליון האחרון של השבועון. הקורא יוכל למצוא בו כמה הערות והארות שכוחן יפה גם לפוליטיקה ולתקשורת היום.
14 בדצמבר 1988
'כותרת ראשית' שנא כל חייו הספדים. נדמה שהעיתון הזה לא בא לאף לוויה חבוש-כיפה, בוודאי לא ללוויה של עצמו. שש שנים ושבועיים התקיים השבועון עד שנסגר. עם כל הגאווה על מה שהיה והצער על מה שהוחלט, צריך לומר שעיתונים מתים אינם שונים מכל מת אחר. דינם להישכח. רק מי שהשבועון הזה היווה חלק מחייו, כקורא או ככותב, ירגיש באופן מוחשי בחסרונו, וגם על זה ילמד להתגבר. אם העיתון הזה תרם משהו לסדר-יומה של החברה שהוא חי בה בשש השנים האלה, די בכך. כשהוקם, היה לנו ספק אם יגיע גם לכך.
בימים האחרונים, מאז שפורסמה הידיעה על סגירת העיתון, אנחנו מוצפים בפניות של קוראים. ניכר בהם צער על הרגלי-קריאה מושרשים שעכשיו יצטרכו להשתנות, והרבה אהבה לסגנונו ולרוחו של העיתון. וניכר גם כעס, הרבה כעס. איך אתם עושים לנו את זה: במה אנחנו חטאנו, שאתם מונעים מאיתנו את המוסד הזה, שכל־כך חשוב לנו ולאחרים. הרי שילמנו את דמי-המנוי שלנו בזמן, וקראנו בשקידה כל מלה: ומעבר לזה, באיזה מצב נמצאת היום החברה הישראלית, אם כל יום של משא-ומתן קואליציוני מוליד עוד ועוד גופים טפיליים שימצצו את כספה של האומה רק כדי להזיק לה — אך עיתון כמו 'כותרת ראשית' לא יכול להתקיים. אלמלא היה 'כותרת' קיים, אמרו לנו, היה צריך להקים אותו עכשיו, דווקא עכשיו. ואתם, במקום לחזק אותו, מניפים את דגל הכניעה.
מנוי אחד הציע לשלוח המחאה על סך 500 שקל, ולקרוא לאלפי מנויים אחרים לשלוח המחאות דומות. רק תבקשו, אמר, רק תבקשו. ואנחנו, אולי בגלל גאווה יתרה, אולי בגלל אותו חוסר החשבה עצמית שאיפיין את 'כותרת' מיומו הראשון, אמרנו תודה, ההצעה נדיבה ונוגעת ללב, אבל לא מעשית. עיתון איננו יכול להתקיים על מגביות. ולמרות שידענו, שמה שהפיל את 'כותרת ראשית' לא היה מיעוט קוראים, בכל זאת, חשבנו, עוד כמה עשרות אלפי קוראים קנאים כאלה לא היו מזיקים לתוחלת-החיים שלו.
'כותרת ראשית' לא נסגר בשל לחצים פוליטיים. הסיבות הן כלכליות. חלקן אובייקטיבי, וקשור במצבו של המשק בכלל ושל הענפים הכלכליים שפרנסתנו היתה עליהם, ובתחזיות הקשות לגבי הצפוי לענפים האלה בשנה הבאה. חלקן קשור לעיתון עצמו. אילו היה 'כותרת' תרגיל פיננסי חפוז, אחד מעסקי-האוויר האופייניים כל־כך למשק הישראלי, יתכן שהיינו חיים היום בתחושה של כישלון. אבל משאת-נפשם של אנשי 'כותרת' (וגם של בעליו, אני חושב) היתה אחרת. בשש שנות קיומנו ניסינו להשכיל את הציבור, לחשוף בפניו מה שהשלטון מנסה להסתיר ולעתים קרובות מה שרוב האנשים אינם רוצים לדעת; להעלות אל סדר-היום הציבורי פרשיות חשובות באמת; להילחם, להילחם, להילחם. גאוותנו תהיה תמיד על הפרשיות הבטחוניות, הכלכליות והפוליטיות החשובות שהובלנו בחן, מוועדת-קרפ דרך פרשיות השבי'כ ועד 'מילואות'.
'כותרת ראשיתי היה עיתון כעוס, עיתון כואב, ואכזרי ומרושע כלפי כולם, אבל קודם כל כלפי הקרובים לו באמת בהשקפת-עולמם. אין חברים. החבר היחיד הוא הקורא, מין ישות מופשטת שאיש איננו מחזיק בכיסו הקטן. אבל למען האמת, גם אותו, את הקורא הטבעי שלנו, הכעסנו וקנטרנו לא מעט. אחת הקוראות אמרה לנו השבוע שהיא נהנית יותר ממוספי-השבת של עיתוני-הצהריים. למה, שאלנו. כי אתם כותבים כל הזמן על הצרות שלי, אמרה. הם כותבים על צרות של אחרים, ולעזאזל, צרות של אחרים כואבות פחות.
'כותרת ראשית', אפשר לקבוע בביטחון, לא היה עיתון חנף.
הוא היה עיתון מנוסח. החל בשערים שלו, שתשומת-לב רבה הוקדשה לניסוחם ולעיצובם, ועד לאחרון קטעי-הביקורת. כן, הוא היה ערוך: יש בארץ עיתונים שמופקים הרבה יותר טוב מהשבועון חזה, שארוזים בדרך מגרה יותר ומתחשבת יותר בקוצר-הרוח של הקורא. אנחנו חשבנו שגם כאשר כותבים על גדולות חשוב להקפיד בקטנות: בדיוק של עובדה, בשנינות של כיתוב-תמונה, בהצבת המקרה הפרטי בתוך התמונה הכללית. לא די להיות צודק. צריך גם לחיות חכם, מגרה למחשבה, ספקן, כתוב עברית.
הוא היה בית להרבה אנשים מוכשרים. אחדים — ובראשם תום שגב, שהיה עורך-שותף של העיתון הזה לאורך חלק משנותיו — באו אליו לאחר שהצליחו במקומות אחרים: אחדים פרחו מחדש, לאחר שנים של שתיקה; ואחדים גדלו והפכו לעיתונאים מקצועיים כאן, בתוך החממה העיתונאית הזאת. הם נמנים היום עם השמות הבולטים בדור חדש ומוכשר מאוד של עיתונאים. מסגרות עיתונאיות אינן מסוגלות להמציא כשרונות, אבל במיטבן, הן יודעות לגלות כשרונות ולתת להם את התמריץ המתאים לפרוח ולהניב פרי. היתה כאן, נדמה, הרגשה כללית של סיירת מובחרת, העדפה מוחלטת של כישרון, איכות מקצועית והישג עיתונאי על-פני כל שיקול אחר. והיה חופש-ביטוי, משוחרר מאינטרסים זרים, משוחרר מפחד. 'כותרת', נדמה, ידע לא להפריע למוכשרים לגדול.
תיפקודה של העיתונות בכללה איננו מושפע מסגירתו של עיתון אחד, יהיה איכותי ככל שיהיה. העיתונות נבחנת כמוסד חברתי, וכל עוד יש עיתונים והרבה עיתונים ויש בהם סקרנות בריאה ויצר-תחרות בריא ושאיפה להשכיל את הציבור היא תיטיב למלא את תפקידה. ישראל תהיה אותה ישראל, לטוב או לרע, בלי 'כותרת ראשית'. עם זאת, הלקח מתקופת-חייו של העיתון הזה צריך להילמד. והלקח אינו מה שאומרים לנו בימים האחרונים עמיתים בעיתונים אחרים, שצריך לחיות מסחרי יותר ומחושבן יותר ולוותר על סטנדרטים כאלה ואחרים. להיפך: כשמסתכלים לאחור, על כל הוויכוחים הציבוריים שהעיתון הוביל בהם, על ציון-דרך היסטורי כמו 'הזמן הצהוב' של דויד גרוסמן, על התרומה החברתית שהעיתון הזה תרם, חייבים להגיע למסקנה שטוב שהיה. אין עיתונים קטנים. התועלת החברתית בעיתון קטן שעוסק בדברים גדולים גדולה לאין ערוך מהתועלת בעיתון גדול שפרנסתו על עניינים קטנים. כן, עיתונים חייבים להתנגש במימסד הפוליטי. כן, הם חייבים לעסוק במלאכה כפויית-הטובה של החקירה העיתונאית ולערוך מסעות ציבוריים בנושאים לא סימפטיים. הדבר נכון ביתר-שאת במדינת-ישראל של היום, שחית תחת כנפי ממשלות של שיתוק לאומי, בצל עלייתם של מטורפים לאומניים ושל החרדים. הפיתוי כל־כך גדול עכשיו לברוח אל הטריוויה, אל התתגרדות-העצמית של גטו-הבידור התל־אביבי, אל הרחמים העצמיים.
כל־כך הרבה סתירות היו בעיתון הזה. שבועון שבעליו הם שניים מענקי המימסד הישראלי, והוא מתעב את המימסד ובז לו: שבועון שעיתונאיו טובלים בתוך השלולית הפוליטית כדי לדלות עוד ועוד אינפורמציה — ואחר-כך, מול צג המחשב, תוקפים בברוטאליות את המקורות שלהם: שבועון שהחופש שלו היה חשוב לו יותר מעצם קיומו. לחתום מטה, שניזון מהעיתון הזה מיומו הראשון, אין בסיכום העניין טענה לאיש. רק הכרת-תודה. אלה היו שנות חיי המרתקות ביותר. אני בטוח שכל מי שעבד כאן ימשיך ויכתוב ויצליח במקומות אחרים, אבל איפה, תגידו לי, איפה יימצא עיתון שכאשר הוא נסגר, הקוראים כועסים עליו כל-כך.
נחום ברנע
אירוע מיוחד בספרייה הלאומית לרגל הדיגיטציה של עיתון "כותרת ראשית" יתקיים ב-3 בדצמבר 2019. לפרטים ולהרשמה
תגובות על כתבה זו