נובל | במכונית מפולין ועד לאי בים התיכון

"בראש של טוקרצ'וק יש אינספור איים מהספרות וההיסטוריה, והיא מכירה את הסוגות הספרותיות ואת דרכי פעולתן, ובוחרת לשבור את הכלים, לפחות לזמן־מה." יורם מלצר על הרומן Flights מאת אולגה טוקרצ'וק, זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2018

אולגה טוקרצ'וק (צילום: Martin Kraft)

.

מאת יורם מלצר

.

השלם והחלקים כבר היו למשל. פילוסופית, "השלם הגדול מסכום חלקיו" מצביע על דבר־מה נוסף שיש במכלול. רטורית, זוהי דרך לשבח דבר שהגיע לכלל שלמות אסתטית, רעיונות או פונקציונלית. אבל האם יש שלם בלי חלקים? האם יש חלקים בלי שלם? האם אפשר לראות את האחד בלי לראות את האחרים, או להפך? ודאי שלא, אומרת לנו אולגה טוקרצ'וק ברומן שלה, שזכה להיקרא בתרגום מפולנית לאנגלית Flights, הן במובן "טיסות" והן במובן "הימלטויות".

הרומן של טוקרצ׳וק, כלת פרס נובל לשנת 2018, הוא פוסט־מודרני בעליל. מדובר באוסף של פרקים, באורכים שונים מאוד, שהקשר ביניהם אינו מובן מאליו והם אינם מצטרפים לרצף עלילתי קווי. הגיבורה המספרת מופיעה ברבים מהם, אך לא בכולם, ויחידות שונות מתרחשות בזמנים שונים ומסופרות מזוויות מגוונות. הקוראים אוספים את המשותף, מתחילים ליצור לעצמם קווים רעיוניים שפוגשים את העלילות הקטנות או הגדולות, וכך נוצר רושם כללי, שהוא הרומן – ללא מקום אחד, ללא זמן אחד, אך עד מהרה מתגלה שהוא מגובש ושהיד המכוונת של הסופרת יודעת בדיוק לאן היא מוליכה אותנו. הקטעים יכולים להיות הערות קטנות, אפילו מסות משעשעות, תרגילי דמיון, וגם פיסות של סיפורים או סיפורים שלמים, שאולי יימשכו בקטעים שיופיעו בהמשך, ואולי לא.

בדרך שדונית, לא פעם גחמנית ובוודאי רבת מבטים, טוקרצ'וק תוקפת את משל השלם והחלקים על ידי משיכת השטיח מתחת לרגלי הקוראים ברומן, ועושה זאת אגב שימוש בידע רב, ולא פחות מכך – מתוך שעשוע בלתי פוסק. בהליכה לך־ושוב בין שורה מצומצמת של דימויים, טוקרצ'וק אף פורמת את השטיח שהיא מושכת תחת רגלינו. והיא נהנית לחטט בו. וגם למצוא בו פיסות חוט נשכחות, מחוברות או מנותקות, ולבהות בדוגמאות שלו, ו…

הבנתם. היא ממצה את הרעיון שלה ומותירה עוד שפע של אפשרויות שיכלה לנצל. היות שלא נימלט מהסבר, יש צורך לומר ש־Flights משתמש במספר מצומצם של רעיונות ומטפורות כדי לבנות טיעון רחב, תרבותי, פילוסופי, אסתטי־אמנותי, סיפורי. למשל, שדות תעופה כאזורי ביניים, כתחנות מעבר שהם מקומות, וכמקומות שאינם נמצאים בשום מקום. כך היא משבצת פעילויות תרבות בשדות תעופה שהמספרת חולפת בהם, וגם מפגשי אקראי שנקשרים לפרקים אחרים בקולאז' הצבעוני של הרומן, או שאינם נקשרים, כנראה. מאחורי הפרקים העוסקים בטיסות ובשדות תעופה מצויים כל הטיעונים הרציניים וההגיוניים – המוכּרים לנו כל כך – בדבר מצבו של האדם המודרני, האפשרות או היעדר האפשרות לנוע, לנסוע, לשנות מקום. אלא שטוקרצ'וק יודעת שכל אלו מוכרים לנו עד זרא, ועד יוון העתיקה. חוסר האפשרות של תנועה, וגם הקפיצה לנהר שלעולם אינו אותו נהר – היינו שם, קראנו, ראינו וחשבנו על כל אלו, ונתקענו. ולכן היא משחקת כדי לומר לנו משהו אחר.

כך למשל היא לוקחת משפחה גרעינית קטנה ושולחת אותה במכונית מפולין ועד לאי בים התיכון, מול חופי יוגוסלביה לשעבר, והופכת את האי לאתר של התרחשות אימה ודרמה גדולה, שסופה אינו מתחוור כלל, וגם אינו נגזר מכך שהאי הוא שטח מוגבל שאין ממנו יוצא לאחר שבא בלי שכל האי ידע שמי שבא אכן יצא. אי כמו שדה תעופה? כן. אי הפוך משדה תעופה? גם. כי בראש של טוקרצ'וק יש אינספור איים מהספרות וההיסטוריה, והיא מכירה את הסוגות הספרותיות ואת דרכי פעולתן, ובוחרת לשבור את הכלים, לפחות לזמן־מה, עד לפיסת הבד הבאה בקולאז' שתתאים להיות זאת שבה התעלומה תזכה לטיפול נוסף.

אמרנו חלקים? אכן: חלקי חיים, חלקי זמן, חלקי מפה, חלקי זהות, חלקי מפגש, חלקי ידע, חלקי הקשר. והשלם, מה איתו?

זאת השאלה הגדולה ב־Flights, והיא זוכה לתשובה פעם אחר פעם, תשובה שגם מבטלת את עצמה. את זאת עושה טוקרצ'וק באמצעות עיסוק רחב ועמוק בדרכים לשימור רקמות ואיברים. שורה לא קטנה של פרשיות בספרה לוקחת אותנו לעולם המופלא של חומרי שימור כמו פורמלין, לתולדות פיתוחם ולשימושים שנעשו בהם. השיא הוא בסיפור, נובלה היסטורית המשולבת ברומן, שמספר על אדם בארצות השפלה של המאה השבע־עשרה – גם שפינוזה מופיע בסיפור – שבעקבות פציעה מקרית זעירה ברגלו מגיע למצב של נמק וצורך בקטיעת הרגל. המקרה מכתיב את חייו והוא משמר את הרגל הקטועה ועושה קריירה אקדמית מרשימה כאנטומיסט, אדם המתמחה בתיאור חלקי הגוף. הסיפור מייחס לאיש גילוי והמצאה של שני דברים המוכרים לנו היטב: גיד אכילס, שהוא מגלה וגם מעניק לו את שמו, וכאבי פנטום – הכאבים שקטועי איברים חשים באיבר שאיבדו. ברגע מסוים הוא תוהה כל כך על הכאב המוזר ברגלו הקטועה, שהוא מוציא אותה מנוזל השימור ומניח אותה בהמשך הגדם, ומנסה להבין מה קורה. השלם חסר חלק? החלק שלם? איפה נגמר האדם ואיפה מתחיל האיבר הקטוע? מה גם שאלמלא הקטיעה, לא היה גיבור הפרשייה עולה לגדולה. והרגל, גם כשהיא קטועה, רגלו היא, הלא כן? והוא לא נמלט מכך כל ימיו. על גיד אכילס הוא יכול לספר לבני דורו, להעניק לגיד הבעייתי הזה את שמו של הגיבור המיתולוגי, להצביע עליו כנקודת תורפה, אבל על כאבי הפנטום? בשום אופן: אם יספר עליהם, אם יאמר מה שהוא חושב שקורה, הרי יחשבוהו למי שנטרפה עליו דעתו. השלמות, מתברר, תלויה בתפיסה המקובלת בדור שאדם מזדמן לחיות בו.

במבט רחב יותר, טוקרצ'וק העניקה לנו ב־Flights יצירה מורכבת ורבת משמעות. היא מתגלה כבת נאמנה לשורה של כותבים פולנים כמו זביגנייב הרברט וצ'סלב מילוש ווִיטולד גומברוביץ'. כמוהם היא מהלכת בין ז'אנרים, כמוהם היא מביטה אל ארצות אירופיות אחרות, מוקדים של תרבות וידע, של הגות ויופי. דן צלקה המנוח נהג לומר, בשנות התשעים של המאה שעברה, שהמאגר הגדול הבא של מטפורות יהיה הביולוגיה, מדעי החיים. הוא היה מתענג על הרומן של טוקרצ'וק, שמבינה היטב ששאלות עתיקות בדבר זהות, תודעה ואחדות החוויה של האדם מקבלות תהודה חדשה ורעננה כשמביטים בהן מתוך הביולוגיה, הכימיה, המדע המעשי. לא פחות מכך, טוקרצ'וק היא תלמידה של חוליו קורטאסר, פוסט־מודרניסטית אוהבת משחק, המבינה שהמשחק הוא הפעילות הרצינית באמת של האדם, כיוון שהוא מקפל בתוכו את ההבטחה לפענח את הקוסמוס, את החיים, את הנפש. איני יודע אם היא תכתוב "ספר אלף־בית", כפי שעשה מילוש וכפי שעשה צלקה בעקבותיו, אבל הכתיבה שלה, מבנה הרומן Flights הוא כבר כזה: פיסות של מסות־סיפורים־הרהורים שמשתלבות לשמיכת טלאים. פה ושם יש כתמים, ולעיתים המספרת מוציאה אותנו מן הכלים בגחמותיה, בפסקנות מופרזת שדבקה בפרקים קצרים מסוימים, ובתחושה של התפנקות מילניאלית. ועם זאת, השלם החסר הזה אינו משכיח את חלקיו היפים, המגוונים, המרתקים, המצחיקים והמתמיהים. מי גדול ממי? אין לכך כל חשיבות. אולגה טוקרצ'וק סיימה את הרומן שלה, על אף שיכלה להמשיכו לכדי אלפיים עמודים, ועברה לדבר הבא. בשנה הבאה יראו אור תרגומים לעברית של Flights ושל רומן נוסף של טוקרצ׳וק: Drive Your Plow Over The Bones of The Dead . אז גם יראה אור התרגום האנגלי לרומן חדש שלה, העוסק בפרשת יעקב פרנק, בזהות פולנית־אוקראינית־רוסית־יהודית־קתולית. שלמים שבורים וחלקים פזורים, חלקים מחוברים ושלמים חמקמקים. הימלטויות שאין להימלט מהן.

 

 

יורם מלצר הוא סופר ומתרגם, ועורכו הראשי של כתב העת המקוון ״אלכסון״. מסה פרי עטו על בורחס התפרסמה בגיליון 58 של המוסך.

 

 

Olga Tokarczuk, Flights, Translated by Jennifer Croft, New York: Penguin, 2018 (Bieguni, Kraków: Wydawnictwo Literackie, 2017).

 

 

 

» קטע מהספר "אני טיטובה, מכשפה שחורה", מאת מאריז קונדה, זוכת פרס הנובל האלטרנטיבי לספרות, 2018.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו