.

יעל סטטמן

מה שנותר

הָעוֹרְבִים הַשְּׁחֹרִים שֶׁשְּׁמָם פַּחַד
לָקְחוּ אֶת חֲבֶרְתִּי.
הַיּוֹנִים הַטִּפְּשׁוֹת שֶׁשְּׁמָן בּוּשָׁה
לָקְחוּ אֶת חֲבֶרְתִּי.
הַחוֹחִית הַיָּפָה שֶׁשְּׁמָהּ גַּאֲוָה
לָקְחָה אֶת חֲבֶרְתִּי.
קָרָאתִי לָהּ עִם הַדְּרָרוֹת בַּיּוֹם
וְעִם הָעֲטַלֵּפִים בַּלַּיְלָה.
אַתְּ אָמַרְתְּ שֶׁנִּתְרָאֶה,
צָעַקְתִּי לָהּ

מָה שֶׁנּוֹתַר מִגּוּפִי
הָיָה הָרָעָב
לִמְצֹא
נוֹצָה רַכָּה
בְּתוֹךְ שֶׁקֶר הַקָּפֶה וְהָעוּגָה

הָיָה הַצִּמָּאוֹן
לִהְיוֹת
חֲבוּקָה וּרְצוּיָה
בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ

 

יעל סטטמן, מתמחה בפסיכולוגיה חינוכית והתפתחותית, גרה כעת בארצות הברית. בוגרת מסלול הכתיבה של הליקון. שיריה פורסמו באנתולוגיות, כתבי עת ומוספים לספרות, וכן בגיליון 35 של המוסך.

 

.

ליאור שטרנברג

מתוך: פתח דבר

 כָּל הָרְחוֹבוֹת בָּהֶם הָלַכְתָּ
הוֹבִילוּ אוֹתְךָ עַד כָּאן –
אֶל הַמִּרְפֶּסֶת הַזּוֹ מוּל בָּתִּים
הַיּוֹרְדִים מִזְרָחָה,

אוֹרוֹתֵיהֶם
מְרוּחִים בָּאֹפֶק כְּכוֹכָבִים
מְצֻיָּרִים בְּגִיר צִבְעוֹנִי.

מוּטָב שֶׁתִּפְנֶה אֲלֵיהֶם
בִּמְקוֹם לְהַבִּיט בַּכְּבִישׁ הַדּוֹמֵם תַּחְתֶּיךָ –
מָה עָשׂוּ לוֹ הַבֹּקֶר פּוֹעֲלֵי הָעִירִיָּה
אֵיךְ בָּצְעוּ שׁוּב אֶת בְּשָׂרוֹ
מוֹתִירִים אַחֲרֵיהֶם
צַלֶּקֶת שְׁחֹרָה.

כָּךְ נוֹהֲגִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
מַסְפִּיק לְהִתְפַּלֵּא, אַתָּה לֹא יֶלֶד כְּבָר.

אַל תְּמַצְמֵץ בָּאוֹר הַכּוֹזֵב,
וְאַל תַּחְמִיץ פָּנִים
נֹכַח הַפַּח הַצִּבּוּרִי
שֶׁשּׁוּב עָלָה עַל גְּדוֹתָיו,
רַק שַׁקַּע אֶת רַגְלֶיךָ
עָמֹק יוֹתֵר,
אֶל תּוֹךְ אֲדָמָה מְנִיבַת סוּסִים
וַעֲצֵי תַּפּוּחַ

הַצָּפוֹן הַפּוֹרֶה,
הַמֵּיטִיב,
הַלּוֹחֵךְ בְּשַׁלְוָה
אֶת בְּשָׂרְךָ,
וְאֶת חֲלוֹמוֹתֶיךָ.

 

ידיים

גּוּרִי נִקְבַּר.
גַּם לִלְוָיָתוֹ לֹא הָלַכְתִּי.
עָמַדְתִּי בַּכִּתָּה וְאָמַרְתִּי אֶת שְׁמוֹ
וְקָרָאתִי מִשִּׁירָיו
עוֹשֶׂה אַזְכָּרָה מִמִּלִּים,
גּוּף וְשֵׁם.

יָדוֹ הַגְּדוֹלָה הַחַמָּה
זְכוּרָה לִי
פְּרוּשָׂה מֵעָלַי עַכְשָׁו

כְּמוֹ יְדֵיהֶם
שֶׁל אוֹרִי
וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל

וְיָדַיִם אֲחֵרוֹת
שֶׁלֹּא לָחַצְתִּי בְּחַיֵּיהֶן

יְדֵי יְהוּדָה
וְיָדֶיהָ שֶׁל דָּלִיָּה.

בַּשָּׁמַיִם יָרֵחַ עָגֹל וְחָזָק
שֶׁל אֶמְצַע הַחֹדֶשׁ.

הַכֹּל מְבֹרָךְ

 

שביל החלב

אָדָם מִתְעוֹרֵר אֵי שָׁם
בַּלַּיְלָה בָּעִיר לְהָגִיף אֵיזֶה תְּרִיס,
אוֹ לְכַסּוֹת אֶת רַגְלֵי יַלְדוֹתָיו הַמִּתְעַקְּשׁוֹת
לְהַשְׁלִיךְ מֵעֲלֵיהֶן אֶת הַשְּׂמִיכָה בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת,
וְשׁוּב אֵינוֹ מַצְלִיחַ לְהֵרָדֵם.

הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ הָלוּם לַמִּטְבָּח,
מוֹזֵג לְעַצְמוֹ כּוֹס חָלָב וְאָז יוֹשֵׁב
בְּהֶסַּח הַדַּעַת אֶל שֻׁלְחַן הָאֹכֶל הַגָּדוֹל
וּבוֹהֶה בַּחַלּוֹן הַמּוּגָף לְמֶחֱצָה,
שֶׁאֲוִיר שְׁכוּנָתִי מְתַעְתֵּעַ
מֵגִיחַ בַּעֲדוֹ לְסֵרוּגִין.

מִשָּׁם קְצָרָה הַדֶּרֶךְ אֶל הַכּוֹכָבִים
הַבּוֹהֲקִים עַתָּה בְּכָל כֹּחָם עִם שְׁקִיעַת הַיָּרֵחַ,
וְאֶל הִשְׁתַּקְּפוּת פָּנָיו הָעֲמוּמָה
הַמַּמְתִּינָה בַּזְּגוּגִית.

הוּא נִלְפָּת פִּתְאוֹם, וְהֶחָלָב
שֶׁבְּכוֹסוֹ מַרְעִיד. הֲרֵי לֹא תִּכְנֵן לִפְגֹּשׁ
אֶת כּוֹכַב הַצָּפוֹן, אוֹ אֶת הָעֲגָלָה הַגְּדוֹלָה
שֶׁיְּצוּלָהּ נָעוּץ בִּמְלוֹא הֲדָרוֹ בַּאֲפֵלַת הַשָּׁמַיִם
שֶׁטֶּרֶם שַׁחַר. גַּם לֹא כָּךְ, בְּאִבְחָה
שֶׁל הֶכֵּרוּת צוֹנֶנֶת,
אֶת עַצְמוֹ.

 

ליאור שטרנברג, יליד 1967, הוא משורר, מתרגם ומורה לספרות. פרסם עד כה שישה ספרי שירה, שזיכו אותו בין היתר בפרס ראש הממשלה ובפרס דוליצקי מטעם האוניברסיטה העברית. מרבה לתרגם מן השירה האירית. לאחרונה ראה אור בהוצאת קשב לשירה "שלושה מראות של האי", מבחר משירת טוני קרטיס בתרגומו. השירים כאן לקוחים מהספר "הלחם, המלח", שיראה אור בקרוב בהוצאת מוסד ביאליק.

 

.

סיגל נאור פרלמן

אנא מחלוטה אנא

אַנַא מַחְלוּטָה אַנַא,
אַנַא מַחְלוּטָה, תַּאְרִיבָּן מַבְּסוּטָה, תַּאְרִיבָּן
מַבְּסוּטָה, אַנַא
מַחְלוּטָה מַבְּסוּטָה.
אֶגַ'ארָה בִּתְאוּל לִגַ'אר:
"זיי זיינען גאַס קינדער. די מאַמע דרייט
זיך אַרום מיט מענער"
אַנַא מוּשׁ מַבְּסוּטָה, לַחַאלִי אַנַא וַאְפֶה.
בַּאוּל אִגַ'ארָה: "גַּ'ארְדוֹן חַאמֶל פָארָה"
וּבַּאוּל לִגַ'אר: " כּוּל חַנְפוּס בְּעֵינֵי אִמוּ עַ'זַאל"
אַנַא מִן קִרְיַת אֱלִיעֶזֶר, חַיְפָה חַמְרָה, מַחְלוּטָה. לוֹז מִיר אוּפּ.

[אֲנִי תַּעֲרֹבֶת אֲנִי,
אֲנִי תַּעֲרֹבֶת, בְּעֵרֶךְ מַּבְּסוּטָה, בְּעֵרֶךְ
מַבְּסוּטָה, אֲנִי
תַּעֲרֹבֶת מַבְּסוּטָה.
הַשְּׁכֵנָה אוֹמֶרֶת לַשָּׁכֵן:
"הֵם יַלְדֵי רְחוֹב. אִמָּא שֶׁלָּהֶם מִסְתּוֹבֶבֶת
עִם גְּבָרִים".
אֲנִי לֹא מַבְּסוּטָה, לְבַדִּי אֲנִי עוֹמֶדֶת.
אוֹמֶרֶת לַשְּׁכֵנָה: "עַכְבָּר מַחֲזִיק עַכְבָּרוֹן"
וְאוֹמֶרֶת לַשָּׁכֵן: "כָּל פִּשְׁפֵּש בְּעֵינֵי אִמּוֹ הוּא צְבִי"
אֲנִי מִקִּרְיַת אֱלִיעֶזֶר, חַיְפָה אֲדֻמָּה, תַּעֲרֹבֶת. תַּעַזְבוּ אוֹתִי.]

 

שיר לניצן

הִבְרַחְתִּי אוֹתָךְ אֶל מֵעֵבֶר לַגְּבוּל שֶׁלֹא יִגְּעוּ בָּךְ יְדֵי
הַשָּׂשִֹים לַמְּלָאכָה וְלָעֲבוֹדָה כִּי רַבָּה, וִידֵי הָעוֹשִׂים
בַּדָּם
אַף אָדָם
אֵינוֹ מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלַיךְ כָּמוֹנִי, אוּלַי אָבִיךְ,
אוֹ אַחַיִךְ, הִצַּלְתִי אוֹתָךְ כְּשֶׁאָמַרְתְּ לִי:
אִמָּא, הֵם מְכִינִים אוֹתָנוּ כְּמוֹ לַחְמָנִיוֹת בַּתַּנּוּר
שֶׁנֵּצֵא בָּרֶגַע הַנָּכוֹן
מוּכָנִים לְשָׁרֵת אֶת הַחֶרֶב, וְאַף כִּי
בְּלִי הֶרֶף, כָּל עֶרֶב
אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת אֵלַיִךְ וְסוֹפֶרֶת אֶת יָמַיִךְ הַטּוֹבִים הַרְחֵק מִכָּאן.

לִבֵּך הַטּוֹב עוֹמֵד בִּגְבוּרָה בְּפֶרֶץ
מְרִימֵי הַגָּבַּה, אֲבַל זוֹ אֲנִי בִּתִּי שֶׁהִצַּלְתִּי אוֹתָךְ
כִּי מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתְּ לָחַשְׁתִּי לָךְ:
שֶׁלֹא תִּפְּלִי, בִּתִּי, אֶל הַדִּבּוּר הַמֻּקְסָם מֵהַהֶרֶס.
זָרוֹת אֲנַחְנוּ לְכָל אָדָם.

וּכְשֶׁסֵּרַבְתְּ לָשִׁיר לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי, לֹא יָכֹלְתְּ לוֹמַר
חָפְשִׁי, כִּי יָדַעְתְּ שֶׁלֹּא חָפְשִׁי כְּמוֹ כַּדּוּר מְנֻתָּב דֶּרֶךְ הַכַּוֶּנֶת
אֶל הָרַקָּה, כִּי רַב פֹּה הָאֵבֶל וְרַבָּה הַהַקְרָבָה
וְגַס הַלֵּב בַּסֵּבֶל
כְּאִלּוּ לֹא שְׁמוֹנִים שָׁנָה מְנָת חַיָּיו שֶׁל אָדָם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

בִּתִּי, נֵדַע שְׁתֵּינוּ כִּי מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתְּ הִרְחַקְתִּי אוֹתָךְ מִמֶּנִּי
שֶׁתֵּדְּעִי לִחְיוֹת בִּלְעָדַי מֵעֵבֶר לַגְּבוּל
עִם חָבֵר אוֹ אָהוּב וְלִבִּי הֶעָזוּב
לַחְמָנִיָּה אַחַת שֶׁנִּצְּלָה מֵהַתַּנּוּר הַמְכַלֶּה הַכֹּל

 

כה וכה

הַנָּשִׁים מְפַטְפְּטוֹת עַל כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לָבוֹא
לְתוֹךְ הַפֶּה, עוּגִיָּה מֵהַבּוּפֶה אוֹ שִׂמְלָה מֵהַיַּרְחוֹן
אוֹ מְקוֹר הַיְקוּם שֶׁל קוּרְבֶּה בְּמוּזֵאוֹן דְּ'אוֹרְסֵיי
אַחַת מֵהֶן הָיְתָה שָׂם בַּקַּיִץ שֶׁעָבַר עִם הַבַּעַל
שֶׁעָבַר, מָה דַּעְתְּכֶן בָּנוֹת
עַל הַחַיָּל הַיּוֹרֶה, יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת הַבֵּן שֶׁלִּי, שֶׁלָּךְ,
שֶׁלָּהּ, קְרָאתֶן אֶת גְּרוֹסְמָן הָאַחֲרוֹן, כָּרִים מָרוֹקָאִים
מֻנָּחִים עַל הַסַּפָּה כְּמוֹ אוֹרְחִים בָּסָלוֹן, מַשְׁגִּיחִים
עַל הַדֶּלֶת, מִי זֶה בָּא, הָבָה נִקְרָא, לֹא הֵבַנְתִּי אַף פַּעַם
שִׁירָה, אֲבָל אֶת עַגְנוֹן אֲנַחְנוּ אוֹהֲבוֹת הָמוֹן,
עוֹד מֵהַתִּיכוֹן

 

פה ושם

1. במציאות
יָרֵחַ מֻשְׁחָל עַל חוּט זָהָב קָשׁוּחַ בַּרְזִלִּי.
אֶתְלֶה עַל חוּט זָהָב קָשׁוּחַ בַּרְזִלִּי
אֶת כְּבִיסַת הַבַּיִת:
מִכְנָסַיִם, שְׂמָלוֹת, חֻלְצוֹת, תַּחְתּוֹנִים,
חָזִיּוֹת, גַּרְבַּיִם וְצִפַּת כָּרִית אַחַת
מְנֻקֶּבֶת עָלֶיהָ מוּטָל חֲלוֹמִי הַמְרֻסָּס
בְּאֶקְדַּח טִפּוֹת הַבֹּקֶר לִפְנֵי שֶׁאֲנַעֵר

 

2. ובחלום
הַמַּזְכִּירָה הִקְלִידָה בִּמְכוֹנַת כְּתִיבָה אוֹתִיּוֹת
עַל קֻבִּיּוֹת עֵץ – מִצַּד אֶחָד שֶׁל הַקֻּבִּיָּה
הָאוֹת ז' וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי הָאוֹת מ' (לְמָשָׁל).
הִיא כָּתְבָה: "הִזְדַּיְּנָה הַרְבֵּה שָׁעוֹת בַּיּוֹם
וְהָלְכָה". וּמַה שֶּׁיָּצָא:
"נָא שִׁלְחִי בְּמֵיְל חוֹזֵר אֶת אִשּׁוּרֵךְ".

 

סיגל נאור פרלמן, מנהלת שותפה ומייסדת ארגון "דרך רוח" לקידום מדעי הרוח בישראל, מלמדת בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. ספרה "נח שטרן – כל השירים; לברוח מהחיות המכוערות – מונוגרפיה" ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2018. השירים מתוך ספר שיריה הראשון, "מחלוטה", שיראה אור בקרוב בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 27 של המוסך.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת גל נתן, עודד ניב, ענבל קליינר ומיכאל מקרובסקי, ותרגום לשיר מאת יוסיף ברודסקי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת יורם מלצר

.

השלם והחלקים כבר היו למשל. פילוסופית, "השלם הגדול מסכום חלקיו" מצביע על דבר־מה נוסף שיש במכלול. רטורית, זוהי דרך לשבח דבר שהגיע לכלל שלמות אסתטית, רעיונות או פונקציונלית. אבל האם יש שלם בלי חלקים? האם יש חלקים בלי שלם? האם אפשר לראות את האחד בלי לראות את האחרים, או להפך? ודאי שלא, אומרת לנו אולגה טוקרצ'וק ברומן שלה, שזכה להיקרא בתרגום מפולנית לאנגלית Flights, הן במובן "טיסות" והן במובן "הימלטויות".

הרומן של טוקרצ׳וק, כלת פרס נובל לשנת 2018, הוא פוסט־מודרני בעליל. מדובר באוסף של פרקים, באורכים שונים מאוד, שהקשר ביניהם אינו מובן מאליו והם אינם מצטרפים לרצף עלילתי קווי. הגיבורה המספרת מופיעה ברבים מהם, אך לא בכולם, ויחידות שונות מתרחשות בזמנים שונים ומסופרות מזוויות מגוונות. הקוראים אוספים את המשותף, מתחילים ליצור לעצמם קווים רעיוניים שפוגשים את העלילות הקטנות או הגדולות, וכך נוצר רושם כללי, שהוא הרומן – ללא מקום אחד, ללא זמן אחד, אך עד מהרה מתגלה שהוא מגובש ושהיד המכוונת של הסופרת יודעת בדיוק לאן היא מוליכה אותנו. הקטעים יכולים להיות הערות קטנות, אפילו מסות משעשעות, תרגילי דמיון, וגם פיסות של סיפורים או סיפורים שלמים, שאולי יימשכו בקטעים שיופיעו בהמשך, ואולי לא.

בדרך שדונית, לא פעם גחמנית ובוודאי רבת מבטים, טוקרצ'וק תוקפת את משל השלם והחלקים על ידי משיכת השטיח מתחת לרגלי הקוראים ברומן, ועושה זאת אגב שימוש בידע רב, ולא פחות מכך – מתוך שעשוע בלתי פוסק. בהליכה לך־ושוב בין שורה מצומצמת של דימויים, טוקרצ'וק אף פורמת את השטיח שהיא מושכת תחת רגלינו. והיא נהנית לחטט בו. וגם למצוא בו פיסות חוט נשכחות, מחוברות או מנותקות, ולבהות בדוגמאות שלו, ו…

הבנתם. היא ממצה את הרעיון שלה ומותירה עוד שפע של אפשרויות שיכלה לנצל. היות שלא נימלט מהסבר, יש צורך לומר ש־Flights משתמש במספר מצומצם של רעיונות ומטפורות כדי לבנות טיעון רחב, תרבותי, פילוסופי, אסתטי־אמנותי, סיפורי. למשל, שדות תעופה כאזורי ביניים, כתחנות מעבר שהם מקומות, וכמקומות שאינם נמצאים בשום מקום. כך היא משבצת פעילויות תרבות בשדות תעופה שהמספרת חולפת בהם, וגם מפגשי אקראי שנקשרים לפרקים אחרים בקולאז' הצבעוני של הרומן, או שאינם נקשרים, כנראה. מאחורי הפרקים העוסקים בטיסות ובשדות תעופה מצויים כל הטיעונים הרציניים וההגיוניים – המוכּרים לנו כל כך – בדבר מצבו של האדם המודרני, האפשרות או היעדר האפשרות לנוע, לנסוע, לשנות מקום. אלא שטוקרצ'וק יודעת שכל אלו מוכרים לנו עד זרא, ועד יוון העתיקה. חוסר האפשרות של תנועה, וגם הקפיצה לנהר שלעולם אינו אותו נהר – היינו שם, קראנו, ראינו וחשבנו על כל אלו, ונתקענו. ולכן היא משחקת כדי לומר לנו משהו אחר.

כך למשל היא לוקחת משפחה גרעינית קטנה ושולחת אותה במכונית מפולין ועד לאי בים התיכון, מול חופי יוגוסלביה לשעבר, והופכת את האי לאתר של התרחשות אימה ודרמה גדולה, שסופה אינו מתחוור כלל, וגם אינו נגזר מכך שהאי הוא שטח מוגבל שאין ממנו יוצא לאחר שבא בלי שכל האי ידע שמי שבא אכן יצא. אי כמו שדה תעופה? כן. אי הפוך משדה תעופה? גם. כי בראש של טוקרצ'וק יש אינספור איים מהספרות וההיסטוריה, והיא מכירה את הסוגות הספרותיות ואת דרכי פעולתן, ובוחרת לשבור את הכלים, לפחות לזמן־מה, עד לפיסת הבד הבאה בקולאז' שתתאים להיות זאת שבה התעלומה תזכה לטיפול נוסף.

אמרנו חלקים? אכן: חלקי חיים, חלקי זמן, חלקי מפה, חלקי זהות, חלקי מפגש, חלקי ידע, חלקי הקשר. והשלם, מה איתו?

זאת השאלה הגדולה ב־Flights, והיא זוכה לתשובה פעם אחר פעם, תשובה שגם מבטלת את עצמה. את זאת עושה טוקרצ'וק באמצעות עיסוק רחב ועמוק בדרכים לשימור רקמות ואיברים. שורה לא קטנה של פרשיות בספרה לוקחת אותנו לעולם המופלא של חומרי שימור כמו פורמלין, לתולדות פיתוחם ולשימושים שנעשו בהם. השיא הוא בסיפור, נובלה היסטורית המשולבת ברומן, שמספר על אדם בארצות השפלה של המאה השבע־עשרה – גם שפינוזה מופיע בסיפור – שבעקבות פציעה מקרית זעירה ברגלו מגיע למצב של נמק וצורך בקטיעת הרגל. המקרה מכתיב את חייו והוא משמר את הרגל הקטועה ועושה קריירה אקדמית מרשימה כאנטומיסט, אדם המתמחה בתיאור חלקי הגוף. הסיפור מייחס לאיש גילוי והמצאה של שני דברים המוכרים לנו היטב: גיד אכילס, שהוא מגלה וגם מעניק לו את שמו, וכאבי פנטום – הכאבים שקטועי איברים חשים באיבר שאיבדו. ברגע מסוים הוא תוהה כל כך על הכאב המוזר ברגלו הקטועה, שהוא מוציא אותה מנוזל השימור ומניח אותה בהמשך הגדם, ומנסה להבין מה קורה. השלם חסר חלק? החלק שלם? איפה נגמר האדם ואיפה מתחיל האיבר הקטוע? מה גם שאלמלא הקטיעה, לא היה גיבור הפרשייה עולה לגדולה. והרגל, גם כשהיא קטועה, רגלו היא, הלא כן? והוא לא נמלט מכך כל ימיו. על גיד אכילס הוא יכול לספר לבני דורו, להעניק לגיד הבעייתי הזה את שמו של הגיבור המיתולוגי, להצביע עליו כנקודת תורפה, אבל על כאבי הפנטום? בשום אופן: אם יספר עליהם, אם יאמר מה שהוא חושב שקורה, הרי יחשבוהו למי שנטרפה עליו דעתו. השלמות, מתברר, תלויה בתפיסה המקובלת בדור שאדם מזדמן לחיות בו.

במבט רחב יותר, טוקרצ'וק העניקה לנו ב־Flights יצירה מורכבת ורבת משמעות. היא מתגלה כבת נאמנה לשורה של כותבים פולנים כמו זביגנייב הרברט וצ'סלב מילוש ווִיטולד גומברוביץ'. כמוהם היא מהלכת בין ז'אנרים, כמוהם היא מביטה אל ארצות אירופיות אחרות, מוקדים של תרבות וידע, של הגות ויופי. דן צלקה המנוח נהג לומר, בשנות התשעים של המאה שעברה, שהמאגר הגדול הבא של מטפורות יהיה הביולוגיה, מדעי החיים. הוא היה מתענג על הרומן של טוקרצ'וק, שמבינה היטב ששאלות עתיקות בדבר זהות, תודעה ואחדות החוויה של האדם מקבלות תהודה חדשה ורעננה כשמביטים בהן מתוך הביולוגיה, הכימיה, המדע המעשי. לא פחות מכך, טוקרצ'וק היא תלמידה של חוליו קורטאסר, פוסט־מודרניסטית אוהבת משחק, המבינה שהמשחק הוא הפעילות הרצינית באמת של האדם, כיוון שהוא מקפל בתוכו את ההבטחה לפענח את הקוסמוס, את החיים, את הנפש. איני יודע אם היא תכתוב "ספר אלף־בית", כפי שעשה מילוש וכפי שעשה צלקה בעקבותיו, אבל הכתיבה שלה, מבנה הרומן Flights הוא כבר כזה: פיסות של מסות־סיפורים־הרהורים שמשתלבות לשמיכת טלאים. פה ושם יש כתמים, ולעיתים המספרת מוציאה אותנו מן הכלים בגחמותיה, בפסקנות מופרזת שדבקה בפרקים קצרים מסוימים, ובתחושה של התפנקות מילניאלית. ועם זאת, השלם החסר הזה אינו משכיח את חלקיו היפים, המגוונים, המרתקים, המצחיקים והמתמיהים. מי גדול ממי? אין לכך כל חשיבות. אולגה טוקרצ'וק סיימה את הרומן שלה, על אף שיכלה להמשיכו לכדי אלפיים עמודים, ועברה לדבר הבא. בשנה הבאה יראו אור תרגומים לעברית של Flights ושל רומן נוסף של טוקרצ׳וק: Drive Your Plow Over The Bones of The Dead . אז גם יראה אור התרגום האנגלי לרומן חדש שלה, העוסק בפרשת יעקב פרנק, בזהות פולנית־אוקראינית־רוסית־יהודית־קתולית. שלמים שבורים וחלקים פזורים, חלקים מחוברים ושלמים חמקמקים. הימלטויות שאין להימלט מהן.

 

 

יורם מלצר הוא סופר ומתרגם, ועורכו הראשי של כתב העת המקוון ״אלכסון״. מסה פרי עטו על בורחס התפרסמה בגיליון 58 של המוסך.

 

 

Olga Tokarczuk, Flights, Translated by Jennifer Croft, New York: Penguin, 2018 (Bieguni, Kraków: Wydawnictwo Literackie, 2017).

 

 

 

» קטע מהספר "אני טיטובה, מכשפה שחורה", מאת מאריז קונדה, זוכת פרס הנובל האלטרנטיבי לספרות, 2018.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

על הרולד בלום ועל חרדות השפעה ספרותיות ואחרות

מאת תמר מרין

.

בהקדמה שכתב למהדורה החדשה של חרדת ההשפעה שיצאה ב־1997, התלונן הרולד בלום, מי שטבע את המונח המפורסם misreading (קריאה שגויה, קריאה מנכסת), שמבקריו בעצמם עשו misreading לחרדת ההשפעה, ספרו המשפיע והמכונן שהתפרסם לראשונה ב־1973 וזכה לתהודה אדירה בעולם הספרות והאקדמיה. במקום להבין שהמושג "חרדת השפעה" אינו מבטא זלזול ביוצרים קודמים אלא דווקא את הקושי האדיר להתמודד עם ההכרח לכתוב דבר בעל ערך לאחר שגאון קודם כבר עשה זאת לפניך, מתלונן בלום, המושג הובן בטעות כניסיון להוזיל את ערך התרבות, להמעיט בחשיבותם של יוצרים גדולים, קאנוניים, כמו ויליאם שייקספיר, וכל זאת בסיועם של "לימודי התרבות" שעשו לדבריו "פוליטיזציה" של הקאנון והפכו אותו ל"קאנון של גברים לבנים פריבילגיים". שייקספיר, מטיח בלום במי שלדעתו עדיין לא הפנים זאת, ובראשם אלה שהוא מכנה "הפמיניסטיות החדשות" ו"התיאורטיקנים תחת השפעה צרפתית", לא היה סתם גבר לבן פריבילגי אלא מי ש"המציא את האנושי"; הוא היה גדול הדור, הוא פשוט היה גם חרד בעצמו מהאפשרות מכך שלא יהיה מספיק גדול, בדיוק כמו כל הגדולים.

אני זוכרת שכשקראתי, לפני שנים אחדות, את המונולוג האפולוגטי, המתנצח הזה של הרולד בלום (המופיע כאחרית דבר בתרגום העברי של חרדת ההשפעה, רסלינג, 2008; תרגם עופר שור), תהיתי בעיקר מה הוא רוצה מחיי, ומחיי קוראיו באופן כללי; מדוע נדמה לבלום שלא הבנו את ספרו ואת טענתו בנוגע לכוחה המדרבן והיצירתי של החרדה מהשפעה ספרותית, והאם ייתכן שלבלום פשוט חשוב להתנצח לשם ההתנצחות, בדומה לגיבורי הספר שלו – בכירי סופרי הקאנון הספרותי המערבי שעסוקים בכינון השפעתם הספרותית דרך קרב איתנים מתמשך באבותיהם הספרותיים הממשיים או המדומיינים. בלום, שהלך לעולמו לפני שבועות אחדים, בגיל שמונים ותשע, היה בעצמו מבכירי וחשובי התאורטיקנים של הספרות המאה העשרים. אם מישהו הצליח לנסח תאוריה חזקה, עמידה, משכנעת ומשפיעה של ספרות בעידן הנוכחי – הרי זה בלום, שנתן שם, שפה ודרך של המשגה לאופן שבו ממילא נתפסה ההיסטוריה של הספרות לאורך שני העשורים האחרונים, ואולי מאז ומעולם – כמערכת יחסי השפעה בין אבות לבנים.

כשכתבתי עבודת דוקטורט בספרות עברית, לפני כעשור, הגישה האדיפלית הבלומיאנית לחקר הספרות הייתה מוטבעת עמוק במיוחד בשיח של הספרות העברית. אני זוכרת משפט של דוד פרישמן: "הא לך עטי, עלה רש את מקומי!" שהתגלגל אל תוך אינספור דיונים בהיסטוריה של הספרות העברית: מרד דור המדינה בבני דור תש"ח, מרד חבורת "לקראת" בחבורת שלונסקי אלתרמן, מרד המשוררים המזרחים בנתן זך. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, נון סטופ תקהינה.

בתור חוקרת ספרות, המודל של בלום הרגיז וקומם אותי: מה עם הנשים הסופרות? מה עם המשוררות? במי הן אמורות להילחם? ממי הן אמורות להיות מושפעות או לפחות חרדות מהאפשרות להיות מושפעות? בניגוד לחוקרות ספרות פמיניסטיות שהתפלמסו עם בלום (המפורסמות ביותר בהקשר זה הן סנדרה גילברט וסוזאן גובאר בספרן מ־1977, Madwoman in the Attic), אני לא האמנתי בתזת ה"גניאלוגיות הנשיות" כאלטרנטיבה למודל האבות והבנים של בלום. לא חשבתי שצריך לכונן קאנון אלטרנטיבי על טהרת הנשים ולזרוק מהחלון את דנטה, שייקספיר, דוסטוייבסקי, עגנון וגנסין (את ברנר כן הייתי מוכנה לזרוק). האמנתי במודלים אלטרנטיביים של יחסי השפעה מורכבים בספרות – האמנתי שגם סופרות נשים מנהלות דיאלוגים שונים, מורכבים, עם הקאנון הספרותי, ובעיקר האמנתי שהקאנון עצמו הוא נזיל וגמיש ונמצא בהשתנות תמידית – נכון תמיד להיפתח ולהיקרא מחדש בעקבות האופן שבו כותבות חדשות מאירות בו צדדים חדשים.

בתור סופרת, המודל של בלום הרגיז אותי אפילו יותר. הקיום שלי כאישה בתוך שדה גברי באופן אבסולוטי, שדה שממשיך להתבסס על יחסי אבות ובנים ועליהם בלבד, התחדד עבורי עד כאב ממש; מכל עבר המשכתי לשמוע רק על זה שממשיך את ההוא, ועל ההוא שמושפע מזה, על הסופר "החשוב", "המשפיע", "המכונן" ו"המאלף", בשעה שלי ולסופרות בנות מיני נשמרו אי אלו תארים שביטאו התפעלות רפה, בדרך כלל בעניינים הקשורים בסגנון וביכולת הכתיבה ה"קולחת" / "מעניינת" / "מרשימה", אף פעם לא "חשובה", "משפיעה", "מכוננת" או "מאלפת". ככל שהמשכתי לכתוב פרוזה ולהוציא ספרים התחלתי למאוס במודלים המורכבים של השפעה ספרותית שפיתחתי בימים שהייתי תלמידת מחקר, כשכתבתי את הדוקטורט. אמנם עדיין לימדתי, ובהנאה גדולה, את שייקספיר, דוסטוייבסקי, קפקא ותומאס מאן – אבל בזמני הפנוי התחלתי לקרוא בקדחתנות יצירות של נשים, ורק נשים; הקלאסיקות לא הספיקו לי יותר, עכשיו לא הסתפקתי באדית וורטון, האחיות ברונטה ווירג'יניה וולף, התעקשתי גם על מונרו, פרנטה, נטליה גינזבורג, כולן נראו לי "קאנוניות" לא פחות מהסופרים הקאנוניים שעל ברכיהם גדלנו כסופרות. לאט־לאט מצאתי את עצמי מזדהה עם חרדת ההשפעה הששה אליי קרב של בלום; איך אצליח לכתוב טוב כמו מונרו? כמו פרנטה? להחזיק עלילה נפתלת ובתוך כך גם לעורר רגש, הזדהות, אמפתיה ואולי גם תיעוב ורתיעה בעוצמה גדולה כמו שהן מצליחות לעורר? אני מוכרחה לנסות! לא מוכנה להיכנע. אני יכולה לעשות את זה. בדרך אחרת, משלי. בעברית ממילא זה יהיה אחרת, המציאות הישראלית – זה לא בדיוק נאפולי וגם לא רומא – אבל אולי זה גם לא כל כך שונה? ומה עם רחל איתן? ועמליה כהנא־כרמון? הן הצליחו להוציא מהעברית דברים שאפילו לא ידעו שיש בה! מצאתי את עצמי נקלעת למערבולת בלומיאנית של התגוששות לוהטת עם אימהותיי בפרוזה. לרגעים כעסתי על עצמי שהזדהיתי כך עם הששון אליי קרב של בלום – ואחר כך פשוט הבנתי שלא צריך להיות גבר בשביל זה. רק צריך לכעוס מספיק, על ההוא ועל ההיא ועל כל העולם, ולאהוב מספיק את קודמייך וקודמותייך הספרותיים וגם את עצמך, שמעיזה לכתוב ולפרסם מתוך אמונה שמה שיש לך לומר הוא חדש ומקורי, מה שבהכרח קורא תיגר על ראשוניותם וסמכותם. בלום הבין זאת היטב ועל כך אהיה תמיד אסירת תודה לו, למרות המודל העיוור למגדר שניסח. בקטע האהוב עליי מתוך אחרית הדבר המאוחרת שלו הוא מצטט מתוך סונטה יפיפייה של שייקספיר, שנכתבה ספק למאהבו ספק לפטרונו הספרותי, הרוזן מסאות'המפטון. בלום כותב שאפשר לקרוא את הסונטה הזו כאלגוריה על יחסו של כותב – ושל כל אדם – אל המסורת הספרותית. אני לא יכולה שלא להסכים:

 

סונטה 87

מאנגלית: שמעון זנדבק

הֱיֵה שָׁלוֹם: אַתָּה יָקָר מִדַּי,
וּמִן הַסְּתָם מוּדָע לִמְחִירְךָ;
מִתֹּקֶף זִכְיוֹנְךָ אַתָּה זַכַּאי,
וְאִלּוּ תְּבִיעוֹתַי תָּקְפָּן פָּקַע.
כִּי רַק בְּחֶסֶד יֵשׁ לִי חֲזָקָה
עָלֶיךָ – מִי אֲנִי וּמָה אֲנִי?
אֵין בִּי מָה שֶׁיַּצְדִּיק אֶת חַסְדְּךָ,
עַל כֵּן חוֹזֵר אֵלֶיךָ קִנְיָנִי.
אָז לֹא יָדַעְתָּ גֹּדֶל עֶרְכְּךָ
אוֹ בְּעֶרְכֵּי שֶׁלִּי אַתָּה טָעִיתָ;
עַכְשָׁו אוֹתָהּ מַתָּת שֶׁבִּשְׁגָגָה
שָׁבָה בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה הַבַּיְתָה.
הָיִיתָ לִי כְּמוֹ חֲלוֹם קָסוּם;
יָשֵׁן כְּמוֹ מֶלֶךְ, מִתְעוֹרֵר – לֹא כְלוּם.

 

תמר מרין, סופרת. ספריה "ילדים" (ידיעות ספרים, 2015) ו"מה אתה מסתכל על" (ידיעות ספרים, 2018) זיכו אותה בפרס שרת התרבות ובפרס קוגל. זוכת פרס ברנשטיין לביקורת ספרות (2014). ספר המחקר שלה על עליית הפרוזה הנשית הישראלית, Spoiling the Stories: The Rise of Israeli Women's Fiction, ראה אור בהוצאת אוניברסיטת נורת'ווסטרן בשנת 2016.

 

 

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: אריק גלסנר על "מחברת הזהב" לדורית לסינג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

תרנגול קרבות

מאת ארנון מילוא

.

אני המזל שלי שיש לי גב אני. למרות שזה נראה שאני שחיף, אבל העצמות שלי כבדות, לא מתפרקות. אבל יותר חשוב מעצמות זה גב. ואני אם משהו רק ירים עליי יד או יוריק עליי סמוחטה אח שלי ישר נכנס בו תוך דקה במאתיים קילומטר. וזה לא שלא מנסים. כל הזמן אומרים לי עומרי, למה אתה לא מדבר, תגיד איזה מילה. לפחות תקלל יא מזדיין, אם נחתוך אותך תצעק או רק תעשה תנועות בשפתיים? אבל אני אין לי מה להגיד. זה התחיל בפרנציפ ואחרי זה כבר התרגלתי. עכשיו נראה לי כבר שכחתי. כלום לא יוצא. אבל זה לא חשוב כי גם ככה אין לי מה להגיד. אם צריך אני כותב בפנקס. מי שרוצה להבין אותי מבין ומי שלא שילך להתקווד. לאמא שלי זה פעם מאוד הציק, היא לקחה אותי לרופא מומחה. נסענו במונית שירות לתל אביב. רק מהשטיחים בכניסה אתה מבין שזה רופא טחון מהתחת. הוא הציץ לי בגרון ואמר לה גיברת, אין לו שום בעיה במיתרים, הם תקינים. זה משהו שקשור יותר לבריאות הנפש. אמא שלי איך ששומעת רופא או שוטר או מורה ישר נהיית כמו ילדה קטנה ומדברת בנימוס וחלש, כל כך חלש. אם אח שלי, שהוא הבעל בית במשפחה עכשיו, היה שומע את הרופא – הוא היה גוזר אותו. שוּ מיתרים תקינים יא מתחנגל, שילמתי לך אלף שקל פרטי שחור בלי קבלה כדי שתרפא את הילד, לא שתגיד שהוא שרוט. אבל אח שלי היה עסוק ולא היה מי שידבר אז אני צעקתי את זה בלב. הרופא לא שומע כלום גם עם המכשיר הזה שמקריבים לחזה אבל אמא שלי שמעה כי היא עדיין קצת שומעת את הלב שלי.

אח שלי היה בא והולך. אמא כל פעם שהיה הולך הייתה מחזיקה לו את היד ככה חזק ואחר כך מסתכלת ככה רחוק בחלון. למרות שתוך שנייה הוא נעלם עם האופנוע. גם אני הייתי מקשיב לפלוץ הגדול של האופנוע ואז עוד פעם אחת מנוע חזק אחרי הפנייה ואז מחכה עוד רגע עד שאפשר לשמוע צויץ של ציפור. כל פעם שהוא היה חוזר היה מביא לנו מתנות. היה מביא שטיחים, הביא טלוויזיה כזו שטוחה, גם חיות היה מביא. הביא פעם כזאת חיה של ארנקים, צ'יצילה או משהו כזה. פעם גם הביא נחש, לא נושך, רק חונק. הראה לאמא איך שמים אותו על הצוואר, אבל היא רק צרחה ואמרה לו שיעיף את הזין הזה. ואז הוא הביא את התרנגול. התרנגול היה עַצְבן בטירוף וכל הזמן הזיז את הראש ימינה ושמאלה כאילו הנחש עדיין בבית. אח שלי שם אותו במרפסת והתרנגול פחד כל כך שהוא עשה חרא על כל הבלטות, וניסה לעוף החוצה דרך הסורגים. אבל אח שלי אמר לי שתרנגול זה של גבר ומעכשיו אני המפקד של התרנגול הזה והתפקיד שלי זה לדאוג לו שיהיה גבר גבר. בהתחלה הוא היה מנסה לדקור אותי ככה עם המקור. והכרבולת שלו על הראש כמו כובע של גנרל, וכשהוא לא ידע שמסתכלים עליו היה הולך באוונטה עם החזה שלו נפוח. איך זה זה יא ווראדי הולך ככה, לא מבין שהחזה שלו זה שניצל עוף. אז החלטתי לקרוא לו נפוליאון כמו ששמעתי את אסף קורא למני למה יש לו הליכה כזאתי של תרנגול עם חזה של שניצל. אבל נפוליאון זה ארוך מדי להגיד בלב אז קראתי לו נפו. נפו המניאק הזה, כיתה טיפולית, לקח לו מלא זמן ללמוד שרק אני מאכיל עד שהפסיק לנשוך. פייר, אני מעדיף חיות שמלקקות, חיות עם פרווה, אבל נפו הזה גבר, לא מלקק לאף אחד. ישר דוקר. בבוקר היה שמח כל כך לראות אותי, ישר רץ אליי ליד אפילו אם לא היה שם גרגירים, וגם אני כל בוקר, למרות שבאמא שלי אני שונא לקום מהמיטה, ואמא שלי צריכה לצעוק ולאיים ובסוף לבכות שאני יוזיז את השמיכה סוף־סוף, אבל מאז שנפו בבית אני קם בוווש של אופנוע 1,300. וכמו שהוא אכל לי מהיד ככה גם אני אכלתי לו את הראש. אבל בלב. בלי לדבר. סיפרתי לו בלב איך קוראים לי ומה קרה לאבא שלי, ואיך אמא שלי כל היום מעשנת ונהייתה בטטה ודבה, ובלילה אני שומע אותה צורחת ועושה את עצמי יושן. כי ככה זה, מי שלא מדבר חושבים הוא גם לא שומע. אפילו פעם אחת סיפרתי לו על מכות שאכלתי מיקיר, כי ידעתי שגם אם הוא יתנפח הוא לא יתהפך עליי ולא יצעק עליי שאני הולך עקום ולא מפסיק לשתוק ובגלל זה אני מזמין כאפות.

בוקר אחד שקמתי התרנגול לא היה. חשבתי אולי עף מהסורגים לשמיים למה גם הוא מת לעוף מהמקום המסריח הזה, אולי נפל על הפרצוף למטה. ירדתי לחצר חיפשתי אותו שמה ליד הבלוני גז, כי זה מקום שנראה לי מתאים לתרנגולים ופתאום שמעתי את הוום ווווש של אח שלי. הוא הוציא את נפו מסל מיוחד שהיה לו על האופנוע. היה לו פנס ארוך של דם ליד העין והיו חסרות לו נוצות במאחורה והוא בכלל נראה כאילו דלוק. אבל אח שלי נראה מבסוט לאללה. הוא דפק לי בוסה על הלחי ואמר לי שהתרנגול הזה מטיל ביצים של זהב ושאני ישמור לו אותו טוב טוב, יותר מאשר על הביצים שלי, וייתן לו לאכול כי מחר בלילה הוא ייקח אותו לעוד הופעה. אבל אני כבר מדבר קצת תרנגולית והבנתי שנפו ממש לא בא לו על הופעה. כל היום חשבתי מה אני עושה עד הערב. חשבתי אולי אם אני יזרוק אותו מהחלון, קומה שלוש, הוא ילמד מהר לעוף, אבל זה מטומטם, למה יש לו רק פסילה אחת. נתתי לו להסתובב קצת בחצר, אולי יברח, אנא עארף, אבל הוא רק הסתובב לו ככה במעגלים. בלילה הבאתי אותו ליד המיטה שלי שאני גם יתעורר מתי שאח שלי בא. אבל הוא חטף עליי סתם עצבים, למה גם הוא לובש את אותה חולצה מאתמול ואני ככה דופק לו ת'קארמה אם אני משנה לתרנגול מקום. כשהוא יצא מהבית גם אני רצתי הכי טיל שאני יכול אחרי האופנוע. אחרי הפנייה עוד שמעתי וווש ווום ואז פתאום שקט, אז אמרתי אולי הגענו, ובאמת אחרי לא הרבה זמן ראיתי את האופנוע שלו עם הדגל אמריקה חונה ליד הגראז' של יובל.

כבר מבחוץ הרחתי את הוודקה ושמעתי את הצחוקים, וכשנכנסתי ראיתי את נפו קורע תרנגול אחר, שמן, דוקר אותו בתוך העין ואוכל לו את הצוואר. כל האמצע של הגראז' היה מלא נוצות. התרנגול השמן צרח ונפו העצבן, נכנס בו עם המקור והציפורניים, וההוא כבר היה ברצפה. המקור של נפו היה מלא דם אבל הוא תקע אותו לשמן בצוואר עוד פעם ועוד פעם עד שהשמן שכב בתוך הדם שלו ולא זז. ואז אח שלי הרים את נפו באויר וצעק שהוא המלך וגם אני שעמדתי ליד העמוד וניסיתי שהוא יסתיר אותי הייתי מאד מבסוט עליו. אני זה שהאכלתי אותו כל יום ובגללי הוא נהיה כזה. אבל אז יובל הוציא עוד תרנגול. נראה צִפלון אבל חת'כת ערסוואת, למה איך שהתקרב לנפו עשה לו ככה עם החזה של השניצל. אבל גם לנפו יש, הוא דפק לו שניצל בשניצל. אבל הצפלון תקע לנפו אחת בעין, והוא השמיע צרחה שעשתה לי רע בתוך הגרון, ואז הוא דפק לו עוד נקירה ונפו כבר היה על הרצפה וכל הרע בגרון הזה היה חייב לצאת החוצה ופתאום צרחתי, באמא שלי, לא יודע מאיפה זה יצא, נפפפפו זיין אותו. וכל הגראז' פתאום הסתכל עליי ואח שלי נהיה אדום לא רק בעיניים, גם בפנים ובצוואר, ויובל פתאום אמר, מה עודד, אח שלך המדרוּבּ מדבר? אבל התרנגול הצפלון לא שם לא על יובל ולא על אח שלי ולא על אף אחד בגראז' ועוד רגע היה גומר את נפו אם לא הייתי דופק ריצה נותן לו וולה ישר לשניצל. מהתנופה של הבעיטה שלי נפלתי קדימה ואיך שרציתי לקום תפסו לי בשערות ומשכו אותי ורגע לפני האגרוף עוד ראיתי את הפרצוף של יובל. אבל אני המזל שלי שיש לי גב אני, ואח שלי ישר דפק לו כזאת ראסיה שהוא עף עד העמוד, ופתאום כל החבר'ה בגראז' התחילו לצעוק יאללה עודד, יאללה יובל, ואלה דופקים נוגרות ובעיטות יותר מהתרנגולים. אני תפסתי את נפו ואמרתי לו שאם הוא רוצה מתישהו ללמוד לעוף עכשיו זה הזמן שלו למה אחרת אפילו שניצל לא יעשו ממנו, ובאמא שלי הוא הבין, למה עשה כל כך חזק עם הכנפיים שנהייתה לי רוח על הפנים ופתאום הוא התחיל לעוף. ואני מחזיק אותו וגם הרגליים שלי כבר באוויר ועוד רגע הוא כבר יוצא מהגראז' ואולי גם יעלה גבוה, יותר מקומה שלוש ואני איתו לאן שרק יעוף, אבל אז אני מרגיש כאפה על העורף ונפו נופל לי מהיד ונתקע ברצפה.

יאללה עוף עוף מפה. בטיל. אח שלי ממש עַצְבן. לך הביתה. תעיר את אמא ותגיד לה שאתה כבר יודע לדבר.

 

ארנון מילוא, יליד 1974, מנהל פרויקטי מערכות מידע. זהו פרסום הפרוזה הראשון שלו.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "לגור על עץ", סיפור מאת אילנה שליט

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן