.
מאת דפנה לוי
וירג'יניה וולף חלמה לבלות את אחד מחורפיה הקפואים של אנגליה מול האח שבביתה, ממיינת את הרשימות שכתבה ל־Times Literary Supplement ומלקטת מתוכן את אלה הראויות להיכרך בספר. שמונים שנה חלפו מאז, ורק בימים אלה ראה אור בבריטניה הספר Genius and Ink: Virginia Woolf on How to Read, המקבץ מבחר מרשימותיה שפורסמו בכתב העת המוערך והמשפיע.
כמה מילים על ה־Times Literary Supplement, הנודע בקיצור TLS: ההתחלה הייתה צנועה – מוסף ספרותי בן ארבעה עמודים שצורף לטיימס הלונדוני הוותיק באמצע שנת 1902 – אבל ההמשך מפואר. שנים אחדות לאחר הקמתו נפרד המוסף מעיתון־האם ומאז הוא מופיע פעם בשבוע, כחוברת שמנמנה המכילה מאמרי ביקורת ויצירות מקור. וולף החלה לכתוב שם זמן רב לפני שהפכה לאחת הסופרות החשובות של המאה העשרים, וביומניה היא אף מזכירה את ההתרגשות הגדולה שאחזה בה כשקיבלה את התשלום הראשון עבור רשימה שכתבה, ואת תחושתה שהתשלום הזה הפך אותה לאישה עצמאית ולכותבת מקצועית. היא לא הייתה היחידה מבין הכותבים שהתפרסמה לימים בזכות כישרונה – ת"ס אליוט והנרי ג'יימס, למשל, כתבו שם גם הם – אבל לה ניתנה זכות מיוחדת: אחרי שקרא עורך המוסף דאז, ברוס ריצ׳מונד, את רשימותיה הראשונות, הוא אפשר לה לכתוב בסגנונה האישי ולחרוג מן הנימה הפורמלית הכמעט אחידה שהייתה נהוגה שם.
וולף כתבה ב־TLS בימים שבהם מבקרי הספרות לא נהגו לחתום בשמם על רשימותיהם. האנונימיות הציבה את ביקורת הספרות מחוץ למרחב טעמו האישי ועולמו של המבקר, כאילו מדובר במאמר מערכת. וולף, שראתה בעצמה סוג של ״פועלת מילים״ המברכת על המשמעת הנדרשת ממנה כדי לספק מדי שבועיים מסות מנומקות באורך 1,500 מילה, לא ממש שעתה לכללים. היא אמנם כתבה בתחילה על כל מה שנשלח אליה מהמערכת, החל בספרי בישול ומדריכי טיולים וכלה ברומנים היסטוריים ובשירה, אבל עשתה זאת תמיד בסגנונה האישי ("הרומן כתוב… כאילו מחשבה צללה לים של מילים ועלתה מתוכו נוטפת") ומתוך נאמנות לערכים ההומניטריים ולהעזה שתבעו מעצמם ומהאמנות בכלל חברי קבוצת בלומסברי, שהלכה והתגבשה באותם ימים ("סופרים צריכים להעיר את המחשבות הנסתרות, החולניות והמזוהמות ביותר. לא להעמיד פנים או להתרברב, אבל גם לא לפחד לומר דבר").
בהמשך, ולאורך שלושים שנות כתיבתה שם, הפכה וולף לכוכבת של ה־TLS, ונתנה לכתב העת את קולו. היא כתבה את הסקירות הנרחבות שפתחו כל גיליון, על המחזות האליזבטניים, על ג'ורג' אליוט במלאת מאה שנה להולדתה (לפני מאה שנה בדיוק), על ג'וזף קונרד ועל שרלוט ברונטה. עורכי Genius and Ink כללו בקובץ שתי הקדמות, אחת מאת אלי סמית' ושנייה מאת פרנצ'סקה וייד, ואלה שבות ומצטטות מיומניה של וולף. הציטוטים מתעדים למשל ויכוחים שהיו לה עם העורך שלה כשהצהירה שכותבים מסוימים הם כותבים גדולים ואילו אחרים, ובכן – פחות ראויים לקריאה, ומציגים לקוראים את התחבטויותיה, למשל בשאלה באיזו מידה של נחרצות ראוי שתציין את ליקויו של ספר, אף שבסביבתה נשמעות טענות כי לא ראוי שאישה תכתוב כך ("העונג הגדול שלי הוא לכתוב דברים מרושעים"), או עד כמה יש להבין יצירה ספרותית לאור נסיבות כתיבתה, למשל אצל ג'ורג' אליוט הכותבת בפסבדונים של גבר, או אצל אליזבט בארט בראונינג, שלדברי וולף "כתבה במקום לחיות".
וולף המשיכה להתחבט בכל השאלות האלה גם ברשימותיה. היא כותבת על בני דורה באותם ביטחון ותשוקה שבהם היא כותבת על קודמיהם – שייקספיר, דה מונטן או סמואל פיפס. לרוב היא נדיבה, אבל יש בה גם נוקשות, שנעוצה בחשיבות העמוקה שהיא מייחסת לספרות בקידום ערכים הומניטריים, ולביקורת – כפנס המאיר את דרכה של הספרות. משום כך הקריאה ברשימות אינה נוסטלגית בלבד, אלא רלוונטית גם כיום. למשל, כשהיא כותבת על קריאה מחדש ביצירה שכבר קראנו, היא אומרת: "הקריאה שלנו משתנה עם השנים. ככל שאנו צוברים חוויות, כך שייקספיר מדבר על יותר ויותר דברים שנוגעים לנו." וכשהיא תוהה מדוע אנו נמשכים לספרות זמננו, גם אם היא נחותה מן הקלאסיקה, היא כותבת: "נדמה לנו שאנו שופטים על פי אותן אמות מידה, אבל אנו נוטים לחוש קרבה גדולה יותר לבני דורנו, גם אם יש בהם מי שחושבים שיש להם מה לומר רק משום שפעם פגשו את הדוכס מוולינגטון … אנו סולחים להם על נחיתותם כי אנו יודעים שייתכן שיש בהם ספר, או שיר או שורה אחת שישרדו, יצלחו את התקופה, ומקריאה בהם, בחדשים, אנחנו באים אל הספרים הישנים בעין חדה יותר."
את תקופתה ראתה וולף כעידן של מהפכות ספרותיות, והיא שאפה לספק לקוראיה מדריך שיאפשר להם לדעת מה מכל מה שנכתב סביבם הוא "ספר אמיתי", שלא ייעלם בתוך שנה־שנתיים. היא אמנם מרבה לשבח יצירות קלאסיות אבל אינה ממליצה להביט אחורה בקנאה. "אין עידן בספרות שהיה כל כך בלתי־כנוע לסמכות כמו זה שלנו … לכן עלינו להיות נדיבים כלפי מי שמתאמצים לנסח את רעיונותיהם ותשוקותיהם, משוחררים מעול הגדוּלה ומוכנים להתנסות בכל מה שעשוי לקרוס או לבעור … נדמה שאין אסכולה או יעד, אבל אסור לנו להשתכנע מדברי הפסימיסטים הטוענים שבשל כך הספרות מתה, אסור לנו להתעלם מהיופי הפורץ מכל מקום, ועלינו לגייס את הידע שצברנו מקריאה בכותבים הקלאסיים כדי להביט בכותבים בני זמננו המזנקים אל תהום לא מוכּרת, ולהבין אילו מתנות מוזרות הם מעלים עבורנו מתוכה."
וולף כותבת באריכות ובבהירות. הרשימות שבקובץ נוגעות בספרים עצמם, בחיי הכותבים ואפילו ביחסה של הביקורת. היא בזה למבקרים שמנפנפים בנוצות ידענותם או מעיזים להעיר הערות על מראם של סופרים (ובעיקר סופרות). היא מספרת על הנרי ג'יימס, שבשל ביקורות שליליות ראה בקהל הקוראים עדר של ברברים שאינו מבין דבר; על מחבר היומנים ג'ון אוולין שממרחק שלוש מאות שנה ברור לה כי היה גבר נפוח ומשעמם, צבוע ומתחסד, שיש לקרוא אותו כש"עין אחת פונה אל הספר, ועין שנייה – החוצה" כדי להבין שיש לו לב רחב ולהביט מבעד ללב הזה בתקופתו ואף ללמוד עליה; על טולסטוי, הממהר כל כך אל לב הסיפור מבלי לטרוח להניח יסודות; על בלזק, שבונה יסודות עמוקים כל כך, שהסיפור שלו לעולם אינו מתחיל; ועל קונראד שכאשר פותחים את ספריו "מרגישים את מה שבוודאי הרגישה הלנה מטרויה כשהביטה במראה: לא ייתכן שמישהו יחשוב שמה שנשקף כאן אינו יפהפה".
וולף מביעה קנאה עזה במי שיצירות גדולות רבות ממתינות לו לקריאה ראשונה. עם זאת, היא חוזרת ומדגישה את יתרונות הקריאה החוזרת ברומנים – גם משום שקוראי האנגלית התחנכו על ברכיה של הדרמה. המחזות, היא מסבירה, קוצבים את משך הסיפור ואת היכולת להשתקע בו, ומעבר לכך, הם כתובים בשירה, שהיא צורת הכתיבה הנעלה מכול. "לכן קשה לנו לכתוב רומנים," היא מסבירה, "הם ארוכים [לעומת הדרמה], הם כתובים רע, ולנו יש חיים משלנו, אז למה שנשקע בהם?" התשובה שלה ברורה: "בקריאה החוזרת אפשר לגלות את התהליך, זה שהסופרים טענו שאינו קיים כי הם הרי זקוקים רק לדיו וגאונות" (מדבריה אלה לקוח שם הקובץ). קראו שוב ושוב, ממליצה וולף, אל תסתפקו בקריאה אחת, כי בקריאה ראשונה, גם אם היא מרגשת, "התאורה אינה טובה דייה, וקשה מאוד לראות".
Virginia Woolf, Genius and Ink: Virginia Woolf on How to Read, TLS Books, HarperCollins, 2019.
.
» עוד מהעולם: רצועת קומיקס מאת אילנה זפרן, מתוך האסופה Drawing Power: Women’s Stories of Sexual Violence, Harassment, and Survival
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
