מסה | אדריאן ריץ' וכתיבת הגוף הנשי

"ריץ' הזמינה אותנו כנשים לאמץ מבט חדש, שאוצר הבטחה לשינוי. הטקסט בה"א הידיעה שהיא מבקשת אותי לראות – לקרוא מחדש, להתפכח ומתוך כך לכתוב מחדש – הטקסט הזה הוא אני. או ליתר דיוק גופי." רוני הלפרן ברשימה על אדריאן ריץ'

אדריאן ריץ' (צילום: Neal Boenzi/New York Times)

.

איך התאהבתי באדריאן ריץ'

מאת רוני הלפרן

 

פגשתי בה לראשונה במסגרת שורה של מושגים שכיוונו תלמידת ספרות פמיניסטית ליחס אחר אל הטקסט. מושגים כמו reading against the grain, the resisting reader, rereading היו מושגי מפתח בולטים. אבל בין כל האופציות הללו הזדהרה לה עבורי האופציה של ריץ': re-vision.

 

Re-vision

המבט לאחור, ההתבוננות בעיניים רעננות, הכניסה לטקסט ישן מכיוון ביקורתי חדש – עבור נשים מדובר ביותר מפרק בהיסטוריה תרבותית, זוהי פעולה של הישרדות. כל עוד לא נבין את ההנחות שבהן אנחנו חדורות ורוויות, לא נוכל להבין את עצמנו. והתנועה הזאת לידיעה עצמית, עבור נשים, היא יותר מחיפוש זהות; זהו חלק מהסירוב שלנו להרס העצמי (שאליו אנחנו מתומרנות) בחברה הנשלטת בידי גברים. ביקורת ספרות רדיקלית, פמיניסטית בדחף שלה, צריכה לקרוא טקסטים כעדוּת לאופן שבו אנו חיות, לאופן שבו חיינו, לאופן שבו הונחינו לדמיין את עצמינו. (היא צריכה לגלות) כיצד השפה שלנו לכדה אותנו וגם שחררה אותנו, כיצד עצם פעולת השׁיוּם והכינוי הייתה עד עתה זכות גברית, וכיצד אנו יכולות להתחיל לראות ולכנות – ולפיכך לחיות – מחדש.

(מתוך ספרה של ריץ׳, On lies, Secrets, and Silence)

.

אני מנסה לברר ולהבהיר מה היה בו בניסוח שנקרא בגרסתו המקורית באנגלית, שהילך עליי קסם מהפנט, וכיצד ידעתי שזו ראשיתה של התאהבות רדיקלית מופלאה…

אין ספק שהיה משהו בליבידו הפואטי וגדוש הפאתוס – של מבקרת ספרות ותאורטיקנית שהיא גם משוררת – שעשה לא מעט מהעבודה, והפך אותי מיד ל״אישה תחת השפעה״. אבל אני יודעת לומר בוודאות שזה לא רק הסגנון שבו נאמרו הדברים אלא מה שנאמר, והאופן הבלתי ניתן להתרה ביניהם…

ריץ' הזמינה אותנו כנשים לאמץ מבט חדש – תפיסה חדשה, שאוצרת הבטחה לשינוי. הכניסה לטקסט ישן מכיוון ביקורתי חדש – שהיא ממריצה אותנו לבצע – מוצגת לא כתרגיל אינטלקטואלי, אלא כמעשה חיוני וקריטי להישרדותן של נשים ב״ממלכת האבות״. אבל זה רק במשפט שבו היא מתריעה בפנינו שכל עוד לא נבין את ההנחות שבהן אנחנו חדורות לא נבין את עצמנו, ומטעינה אותנו בדחף פמיניסטי לידיעה עצמית: אני מבינה שהטקסט בה"א הידיעה שהיא מבקשת אותי לראות – לקרוא מחדש, להתפכח ומתוך כך לכתוב מחדש – הטקסט הזה הוא אני.

או ליתר דיוק גופי.

גופי, כפי שהוא נכתב בשפה גברית מובהקת: בוזזת, כובשת, חומסת, מנצלת, שודדת.

"גוף האשה הוא הקרקע שעליו נבנית הפטריארכאליות" היא קובעת בספרה ילוד אשה (עם עובד, 1976; תרגמה כרמית גיא). ואני, אישה צעירה, נשואה מאז ומעולם ואימא לשניים, חשה שזה עתה פגשתי במי שיודעת לשים במילים מדויקות את הוויית הגוף ואת מצוקת הזהות שמתגבשת מתוך איסוריו ומוסרותיו.

ילוד אשה היה ביצוע מופתי ואמיץ ל־re-vision, לאותו מבט מתפכח בדרך שבה טקסטים דכאניים כתבו את הגוף הנשי לתוך מוסד/סד האימהות.

ריץ' כותבת שם כי לא ניתן להשוות את נטל האימהות לנטל העבדות או למלאכת הכפיים, "בגלל הקשר הרגשי הנוצר בין האשה לילדיה, המגביר את פגיעותה באופן שפועל כפִיה אינו מכיר […] הוא יכול לשנוא את מעבידו או אדונו, לפחוד מפניו, לתעב את מלאכתו. לחלום על המרד או לחלום על תפישת מקומו של הבוס. אֵם לילדים היא קרבן לרגשות סבוכים והרסניים פי כמה. אהבה וזעם עשויים לדור בכפיפה אחת".

אני המומה ונפעמת מההשוואה… מול הטקסט הזה אני מרגישה שעיניי נפקחות לראות בזעזוע מבהיל ומשחרר כאחד משהו שידעתי מבלי לדעת מאז ומעולם. אני משתהה בין מילותיה, מבינה שפגשתי אחת שיודעת. יודעת לראות לי מה שלא העזתי לראות לעצמי, יודעת לקרוא בין השורות שלי, שולה את התחושות העמומות שלי מחשכת בדידותן כשקרים, סודות ושתיקות, מלופפים זה בזה, לופתים־שופטים אותי, עושים בי שפטים.

היא מתירה אותי.

המילים שלה, מילים חוקרות ומבקרות, מילים מערערות, מילים חדשות ומומצאות, חודרות אליי, מבקיעות בי דרך, מפלסות מסלולי יציאה לגוף.

לא צריך יותר מזה. אני מאוהבת.

וטרם קראתי את "הטרוסקסואליות כפויה".

היא מדברת אליי בגוף ראשון יחידה, ב"אני" שמתערטל מההגנות של דיבור אקדמי מרוחק ומזמין אותי לחבור אליה לתובנות של אנחנו… היא לוקחת אותי למסע חלוצי ונועז באדמה שהמחשבה הפמיניסטית לא הגיעה אליה עדיין. נעה במיומנות בין חבלי ידע שונים, לא שועה לגבולות, היא מוליכה אותי לאורך קווי המתאר הטופוגרפיים של צורות הדיכוי, מזמינה אותי לראות שוב ושוב את המיניות הנשית, את הגוף הנשי, שנכבשים לתוכם בגרסותיהם השונות והכמו־סותרות. זהו מסע שיש בו מידה גדולה של קרבה ואינטימיות. האירועים האוטוביוגרפיים נשזרים אל תוך הפרישׂה המלומדת של רעיונות, מיתוסים ופרדיגמות לאורך ההיסטוריה של התרבות המערבית, שאחראים לייצורה של תודעה נשית המוטבעת וחדורה בהנחות של גברים. התובנות שלה חריפות… כשהיא מגיעה לתחומו של הקשר בין אימהות ובנות הטון שלה מתחלף. אני מרגישה שאנחנו על אדמה חבולה. היא מבהירה שזהו תמצית ספרה ולב ליבו – היא מרפררת לרגעים של יתמות פראית וכואבת, שנוכחים בחייה של כל אישה שהיא בת לאם בתרבות פטריארכלית. ואני חושבת שהיא כמו האם שלא הייתה לה, שלא הייתה לי. ואני חושבת איך המילים שלה מפכות אליי כפיצוי ושיקום על האובדן הטרגי שאין לו שיעור. אני חוזרת לראשית הפרק, וקוראת מחדש את שירה של סוזן גריפין שנקבע לו כאפיגרף: "אימא/ אני כותבת הביתה/ אני בודדה/ והשיבי לי את גופי." ואני יודעת בוודאות שמצאתי את המצפן שיכוון אותי בדרך הביתה.
וטרם קראתי את "הטרוסקסואליות כפויה".

היחד הנשי הבוטח מתברר בילוד אשה כתנאי חיוני לאותו מבט מחדש משחרר.

ריץ' כותבת:

בחדר אחד, בשנת 1975, ביליתי ערב בחברת משוררות, מהן אימהות לילדים. שוחחנו על שירה, וגם על רצח תינוקות. על סיפורה של אשה אחת, אם לשמונה, שהייתה נתונה בדיכאון עמוק מאז לידת ילדה השלישי, וזה לא כבר רצחה את שני הצעירים שבילדיה וביתרה את גופותיהם על מדשאת ביתה באחד הפרוורים. […] כל אשה בחדר, כל אם לילדים, כל משוררת, חשה הזדהות עמוקה אתה. דיברנו על מעיינות הזעם שהתגלעו בתוכנו לשמע סיפורה. דיברנו על רגעים של זעם רצחני שכולנו חשות כלפי ילדינו, משום שאין סביבנו דבר או אדם שעליו נוכל לפרוק את אותו זעם עצור. דיברנו בנימה מהוססת, ובפקחות מרירה חליפות. בלשון נשים שמכנה משותף אחד להן, עבודתן, השירה, ואשר מצאו עוד מכנה משותף בזעם הבלתי מתקבל על הדעת, אך גם הבלתי ניתן להפרכה. המילים נאמרות עתה, המילים נכתבות: האיסורים מופרים.

אני מרגישה שאני מוזמנת לחדר הנשים הכופרות הללו, שאני מדמיינת אותן צוחקות את צחוקה של המדוזה, והיטב ברור לי ששפתותיהן מדברות יחד בכל מובן של המילה, ואני תוהה איתן על העובדות והמיתוסים, ואני בוחנת איתן את המציאות היומיומית של המין השני, ואני חוקרת איתן את זמן הנשים וצערן, ואנחנו מאזינות לסטאבט מאטר וחושבות בעגמומיות על טיבה של ההנאה שנכתבת לנשים תחת שמי הפטריארכיה, ובחברתן של הנשים הפנומנאליות הללו אני לומדת להשתמש במילים שלי מחדש, ומאוד אני מחבבת את המעבר מחדר משלך הכה בודד לחדר נשים משלנו, שמתאפשרת בו הזדהות נשית מטלטלת ומתאפשרים הכרה ותוקף, הרשאה והשראה, ומשום שמדובר בנשים שעושות במילים, מתאפשרות בו הגדרות מחודשות, וכל מה שהיה אסור נפקח ומותר, ואני יודעת לומר, אף שאני שם רק ברוחי, שהלהט הפוליטי והפואטי הזה, שחורג מכל מה שכלול ומוכל בתרבות של הפסיביות הנשית וסותר אותה, הוא ארוטי להפליא***.

וטרם קראתי את "הטרוסקסואליות כפויה".

ואני יודעת לזהות שלא בכדי דברי הכפירה הללו משתחררים בשבת משוררות גם יחד… וברור לי כיצד היא כורכת את הפוליטי בפואטי: כיצד השפה הפואטית בעיניה היא לעולם "צורה של התנהגות מוסרית", משום שהשפה הפואטית שלה מחויבת לתמרר את העוולות שהופכות לסמויות מעין בשפה היומיומית, משום שהיא מחויבת לגישוש אחר אפשרויות וצורות מוסריות שהכוח הדורסני מכשיל ומסתיר, משום שהיא מזהה את האפשרות הפוליטית המשחררת בעמדת המשוררת הבוראת במילותיה גישה למרחבים מדומיינים.

הרי גם לזה היא התכוונה כשאמרה "בשבילי הייתה השירה המקום שבו חייתי כאם־של־אף־אחד, שבו הייתי אני עצמי."

והיא מאפשרת לי לראות איך כתיבת נשים במיטבה היא גשר בין נשים, איך כתיבה פמיניסטית במיטבה מייצרת קהילה מועצמת של נשים, איך מילים שנשים מעבירות בינן לבינן, יוצקות לתוכן מנעד של חוויות ומשאלות לב, סיוטים וחלומות, הן התשתית החיונית לתרבות נשים שקמה כמפלט וכמודל אלטרנטיבי לתרבות מיזוגינית אלימה.

והיא מיטיבה להדגים לי כיצד כתיבה פמיניסטית במיטבה לא רק מתארת את הניסיון הנשי ומגיבה לו, אלא כיצד היא יוצרת ניסיון, כיצד היא משחזרת אפשרויות אבודות ומצונזרות. היא מגלה או מפנטזת לתוך קווקווי ההיסטוריה המקוטעת של חיי נשים רצפים של קשר בין־נשי מעצים שמעולם לא סומנו, רצפים של קשר אוהב ותומך בין נשים, רצפים של חברות עזה, שהופכים להיות מחוז יעד נחשק של תרבות פמיניסטית הווה ונחלמת. היא מגדירה אותם – במאמרה ״הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי״ – ומכנה אותם בשם. "הרצף הלסבי". היא מניחה אותי על גבו ושולחת אותי לגלות אותם מאחוריי ומצדדיי. אני מזהה אותם בכל טקסט נשי שאני קוראת מאותו רגע ואילך, אני רוצה להשתבץ לתוכם, אני רוצה להקרין אותם הלאה.

כן, בשלב ההוא, כשקראתי מוקסמת את "הטרוסקסואליות כפויה" וניסיתי לבחון את טווח הרצף, טרם ידעתי דבר באשר לקיום…
אבל ברור היה לי, שכשם שריץ' לימדה אותי כיצד האינטרסים הפטריארכליים כתבו לתוך גופי את גרסתם לאימהוּת, כך היא מזמינה אותי עתה לזהות כיצד השיטה/השליטה הגברית מתמקמת בגופי כמחוז יעד בלעדי לתשוקה. לתשוקתי.

אני נסערת מההצגה שלה את הפוליטיקה של התשוקה, אני נפעמת מן האופן שבו התנועה האינטלקטואלית שלה מגלה יבשות חדשות לגוף הארוטי, כיצד היא כותבת לו מסלולי חקירה, שולחת אותי להתהוות בתוכם.

ה-re-vision הזה היה ראשיתו של מסע שייטיבו לתאר מילותיה היא, בשיר 11 מתוך המחזור "עשרים ואחד שירי אהבה":

 

11

מאנגלית: גיורא לשם

כָּל פִּסְגָּה הִיא לֹעַ. זוֹ חֻקָּתָם שֶׁל הָרֵי גַּעַשׁ,
הַהוֹפֶכֶת אוֹתָם לָעַד לְנָשִׁיִּים בַּעֲלִיל.
אֵין גֹּבַהּ בְּלֹא עֹמֶק, בְּלֹא לִבָּה בּוֹעֶרֶת,
אַף שֶׁעִקְבֵי הַקַּשׁ שֶׁלָּנוּ בָּלוּ עַל הַלָּבָה הַקָּשָׁה.
אֲנִי רוֹצָה לְטַיֵּל אִתָּךְ אֶל כָּל הַר קָדוֹשׁ
עָשֵׁן בִּפְנִימוֹ כִּמְכַשֵּׁפָה רְכוּנָה עַל חֲצוּבָתָהּ,
אֲנִי רוֹצָה לֶאֱחֹז בְּיָדֵךְ בְּטַפְּסֵנוּ בַּשְּׁבִיל,
לָחוּשׁ בִּלְפִיתָתִי אֶת עוֹרְקַיִךְ הַמִּתְלַהֲטִים,
לֹא לִשְׁכֹּחַ לָעַד לְהַבְחִין בַּתִּפְרַחַת הַקְּטַנָּה דְּמוּיַת הָעֲדִי
שֶׁאֵינָהּ מֻכֶּרֶת לָנוּ, בַּת־בְּלִי־שָׁם עַד שֶׁנְּחַדֵּשׁ לָהּ שֵׁם,
הַנִּצְמֶדֶת אֶל הַסֶּלַע הַמִּשְׁתַּנֶּה בְּאִטִּיּוּת –
הַפְּרָט שֶׁמִּחוּצָה לָנוּ הַמֵּבִיא אוֹתָנוּ אֶל עַצְמֵנוּ,
שֶׁהָיָה כָּאן לְפָנֵינוּ, שֶׁיָּדַע שֶׁנָּבוֹא, וְרוֹאֶה מֵעֵבֶר לָנוּ.

 

.


*** בהשראת ספריהן של הלן סיקסו, לוס אריגארי, סימון דה בובאר, ז׳וליה קריסטבה, קת׳רין מקינון, מאיה אנג׳לו, וירג׳יניה וולף ומרילין פרנץ׳.

 

.

ד״ר רוני הלפרן, מחברת הספר "גוף בלא נחת: ספרות הנשים הישראלית 1985–2005" (הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים, 2013), מרצה בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב.

 

.

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: תמר מרין על הרולד בלום ו"חרדת ההשפעה"

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו